מרינר סטודארד אקלס: הבנקאי שחשב מעבר לקיינס
ב-1933, בנקאי מורמוני מלוגן, יוטה, שמעולם לא לקח קורס בכלכלה נכנס לחדר שימוע בסנאט ואמר לקונגרס שהממשלה הפדרלית צריכה להוציא את דרכה מתוך השפל הגדול — הוצאות גירעוניות, עבודות ציבוריות, ביטוח אבטלה, שכר מינימום, פנסיות זקנה — תוכנית שצפתה, בתנאים שלה, רעיונות שג'ון מיינארד קיינס עדיין ניסח מעבר לאוקיינוס. מרינר אקלס לא היה תיאורטיקן. הוא היה אדם שצפה במערכת פיננסית קורסת מתוך כספת בנק והסיק מסקנות משלו.
אימפריה עסקית לפני גיל שלושים
אקלס נולד בלוגן, יוטה, ב-1890, ועבד כצעיר במפעלי העץ של אביו באורגון לפני שלמד במכללת בריגהאם יאנג ושירת בשליחות מורמונית בגלאזגו, סקוטלנד, החל מ-1910. כאשר אביו מת ב-1912, אקלס ירש והרחיב במהירות את האינטרסים העסקיים של המשפחה, והקים את חברת ההשקעות אקלס ב-1916 כדי לנהל אותם. עד אמצע שנות ה-20 הוא ואחיו ג'ורג', יחד עם משפחת בראונינג, שלטו בשבעה עשר בנקים ברחבי יוטה, איידהו וויומינג, וארגנו את תאגיד First Security — שנחשב לחברת האחזקות הבנקאית הראשונה בארצות הברית, שפיקחה בסופו של דבר על חמישה עשר בנקים ומוסד חיסכון. לאורך הדרך הוא גם החזיק בנשיאות של First Savings Bank, חברת מוצרי החלב Sego, חברת הבנייה יוטה, וחברת העץ סטודארד, כשהוא מרכיב אימפריה עסקית אזורית כמעט כולה לפני הקריסה של 1929.
לשרוד את 1931
המבחן המכונן של הקריירה של אקלס הגיע ב-1931, כאשר מנע מהבנק שלו לקרוס במהלך גל הכשלונות ששטף אז את המערכת הבנקאית האמריקאית. הפרק העניק לו סמכות נדירה וקשה להשגה: בניגוד לכלכלנים וקובעי המדיניות שדנו בשפל מוושינגטון ומניו יורק, אקלס שמר באופן אישי על כספי המפקידים בטוחים בזמן שבנקים סביבו קרסו, והוא יצא מהמשבר עם סט של אמונות מוצקות ומעשיות לגבי מה השתבש ומה הממשלה צריכה לעשות בנידון.
עד לא סביר בפני הקונגרס
ב-1933, הוזמן לוושינגטון בדחיפת יועץ רוזוולט רקספורד טאגוול, אקלס העיד בפני ועדת הכספים של הסנאט עם ניתוח שהסתכם בתוכנית חמש נקודות לתיקון הכלכלה — תוכנית שהיסטוריונים מייחסים לה חלק מהבסיס האינטלקטואלי של הניו דיל. הסטייה המרכזית שלו מהאורתודוקסיה השמרנית והלאסה-פייר של התקופה הייתה טיעון להתערבות כלכלית פרוגרסיבית: הוצאות ציבוריות להקלת אבטלה, סיוע ישיר, שכר מינימום, ביטוח אבטלה ופנסיות זקנה, שהגיעו אליהן באופן עצמאי מהכלכלה האקדמית שקיבלה צורה אז בקיימברידג', אנגליה. רוזוולט התרשם מספיק כדי להכניס אותו לממשלה, תחילה כעוזר לשר האוצר הנרי מורגנטאו ג'וניור, ואז, ב-15 בנובמבר 1934, כמושל במועצת הפדרל ריזרב.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בנייה מחדש של הפדרל ריזרב מבפנים
ההישג העמיד ביותר של אקלס היה מבני ולא רטורי. הוא דחף חזק לארגון מחדש יסודי של מערכת הפדרל ריזרב והיה הכוח המניע מאחורי חוק הבנקאות של 1935, שריכז סמכות במועצת הנגידים, הפשיט את שר האוצר ומבקר המטבע ממושביהם בה, צמצם את המועצה לשבעה חברים ממונים המשרתים תקופות מדורגות של ארבע עשרה שנים, וארגן מחדש את הוועדה הפדרלית לשוק פתוח כדי לתת לחברי המועצה רוב שולט. למעשה, אקלס תכנן חלק גדול מהארכיטקטורה הממשלתית של הפדרל ריזרב המודרני — הצורה המוסדית שנמשכה, שלמה ברובה, במשך תשעה עשורים. הוא כיהן כיושב ראש מ-1936 עד 1948 והמשיך כנגיד עד 1951.
ברטון וודס והמאבק לעצמאות
אקלס ייצג את ארצות הברית בוועידת ברטון וודס ב-1944, שהקימה את המערכת המוניטרית הבינלאומית שלאחר המלחמה יחד עם הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, והציבה אותו במרכז הארכיטקטורה של הפיננסים העולמיים כמו גם המדיניות המוניטרית המקומית. המאבק הגדול האחרון שלו בתפקיד היה ללא ספק המשמעותי ביותר שלו לעצמאות הפד: לאורך סוף שנות ה-40 ועד 1951 הוא התנגש שוב ושוב עם משרד האוצר על מדיניותו להצמדת ריביות כדי לתמוך במחירי אג"ח ממשלתיים, מדיניות שהוא ראה בה כפיפות של המדיניות המוניטרית לנוחות פיסקאלית. כאשר הנשיא טרומן הציג באופן שגוי בפומבי את מה שהוועדה הפדרלית לשוק פתוח החליטה ב-1951, אקלס פרסם את פרוטוקול הוועדה בפועל כדי לתקן את התיעוד — עימות שעזר לייצר את הסכם האוצר-פד של מרץ 1951, ההסכם ששחרר את הפדרל ריזרב לקבוע מדיניות מוניטרית ללא תלות בצרכי ניהול החוב של האוצר, עיקרון שבנקים מרכזיים עדיין מעלים היום.
חזרה ליוטה
לאחר שעזב את המועצה ב-1951, אקלס חזר לבנקאות פרטית ולעסקים ביוטה, וחידש את המיזם האזורי שבנה עשורים קודם לכן, עד מותו ב-1977. ב-1982, חמש שנים לאחר מותו, הפדרל ריזרב שינה את שם מטהו בוושינגטון לבניין מועצת הפדרל ריזרב על שם מרינר ס. אקלס, סימן קבוע לאופן שבו עיצב מחדש את המוסד ביסודיות.
מדוע מרינר מכונה גאון
התביעה לגאונות עבור אקלס היא ספציפית ומתועדת היטב ולא מנופחת: ללא הכשרה רשמית בכלכלה, הוא הגיע באופן עצמאי לתוכנית מדיניות הדומה לניהול ביקוש קיינסיאני לפני ש"התיאוריה הכללית" של קיינס פורסמה ב-1936, ואז הוא תרגם את האינסטינקטים הללו לעיצוב מוסדי עמיד, לא רק רטוריקה — חוק הבנקאות של 1935 נותר המסגרת של הפדרל ריזרב המודרני. זהו הישג אינטלקטואלי אמיתי, שזכה לשבחים על ידי היסטוריונים של הפדרל ריזרב כבסיסי, והוא נשען על חוזק קוגניטיבי אמיתי: היכולת להסיק מניסיון ישיר ומעשי של כשלון בנק למדיניות מאקרו-כלכלית נכונה מהר יותר ממה שכלכלנים בעלי תעודות ניהלו על ידי תיאוריה בלבד. הסיבוך הכנה הוא שאקלס לא היה תיאורטיקן כלכלי מקורי באופן שקיינס היה — הרעיונות שלו צמחו מניסיון עסקי ואינסטינקט פרגמטי ולא מבניית מודלים רשמית, ובני דורו הכירו בו יותר כבונה מוסדות ומנהל יעיל בצורה יוצאת דופן מאשר ככלכלן כהלכתו. הגאונות שלו, אם המילה חלה, הייתה ארגונית ומעשית: לראות מערכת שבורה בבירור ולהחזיק בכוח המוסדי, בתזמון ובעקשנות לבנות אותה מחדש.
מורשת
טביעות האצבע של אקלס נותרות על הפדרל ריזרב בכל פעם שהוא נפגש: המועצה בת שבעת החברים, המבנה של ה-FOMC, והעצמאות המוסדית מהאוצר שעוקבת אחר הסכם 1951 הם כולם, במידה משמעותית, העיצוב שלו. מעטים מיושבי ראש הפדרל ריזרב נזכרים בשמם מחוץ לחוגי ההיסטוריה הכלכלית; אקלס נזכר על ידי בניין שלם, אנדרטה מתאימה לבנקאי שהתיאוריה הברורה ביותר שלו על השפל לא הגיעה מספרי לימוד אלא מכך שהשאיר את דלתות הבנק שלו פתוחות כשכל כך הרבה אחרים נסגרו.