ויליאם ה. סיוורד

ויליאם ה. סיוורד

ויליאם הנרי סיוורד (William Henry Seward; 16 במאי 1801 – 10 באוקטובר 1872) היה מדינאי אמריקאי שכיהן כמזכיר המדינה של ארצות הברית בין השנים 1861–1869, וקודם לכן כיהן כמושל ניו יורק וכסנאטור מטעם ארצות הברית. הוא היה מתנגד נחרץ להפצת העבדות בשנים שקדמו למלחמת האזרחים האמריקנית, בלט במפלגה הרפובליקנית בשנותיה המעצבות, וזכה לשבחים על פועלו למען האיחוד כמזכיר המדינה במהלך מלחמת האזרחים. הוא גם ניהל את המשא ומתן על האמנה לרכישת טריטוריית אלסקה עבור ארצות הברית.

סיוורד נולד בשנת 1801 בכפר פלורידה (Florida), שבמחוז אורנג' (Orange County), ניו יורק, שם היה אביו חקלאי ובעל עבדים. הוא הוכשר כעורך דין ועבר לעיר אובורן (Auburn) שבמרכז ניו יורק. סיוורד נבחר לסנאט של מדינת ניו יורק בשנת 1830 כחבר המפלגה האנטי-מאסונית. כעבור ארבע שנים, הוא הפך למועמד המפלגה הוויגית לתפקיד המושל. אף על פי שהפסיד במירוץ זה, נבחר סיוורד למושל בשנת 1838 וזכה בכהונה שנייה של שנתיים בשנת 1840. בתקופה זו, הוא חתם על כמה חוקים שקידמו את זכויותיהם והזדמנויותיהם של תושבים שחורים, וכן הבטיחו משפטי מושבעים לעבדים נמלטים במדינה. החקיקה הגנה על תומכי ביטול העבדות, והוא השתמש במעמדו כדי להתערב במקרים של אנשים שחורים חופשיים ששועבדו בדרום.

לאחר שנים רבות של עיסוק בעריכת דין באובורן, הוא נבחר על ידי בית המחוקקים של המדינה לסנאט של ארצות הברית בשנת 1849. עמדותיו התקיפות ומילותיו המתגרות של סיוורד נגד העבדות הביאו עליו שנאה בדרום. הוא נבחר מחדש לסנאט בשנת 1855 ועד מהרה הצטרף למפלגה הרפובליקנית הצעירה, והפך לאחת מדמויותיה המובילות. ככל שהתקרבו הבחירות לנשיאות בשנת 1860, הוא נחשב למועמד המוביל למועמדות הרפובליקנית. גורמים שונים, ביניהם התנגדותו לעבדות, תמיכתו במהגרים ובקתולים, וקשריו עם העורך והבוס הפוליטי ת'רלו ויד (Thurlow Weed), פעלו לרעתו, ואברהם לינקולן (Abraham Lincoln) השיג את המועמדות לנשיאות. אף על פי שהיה הרוס מהפסדו, הוא ניהל את מסע הבחירות עבור לינקולן, שמינה אותו למזכיר המדינה לאחר שזכה בבחירות.

סיוורד עשה כמיטב יכולתו לעצור את פרישת מדינות הדרום; לאחר שזה נכשל, הוא הקדיש את עצמו בכל ליבו למען האיחוד. עמדתו התקיפה נגד התערבות זרה במלחמת האזרחים סייעה להרתיע את הממלכה המאוחדת ואת צרפת מהכרתו בעצמאותן של מדינות הקונפדרציה. הוא היה אחד מיעדי מזימת ההתנקשות של שנת 1865 שבה נרצח לינקולן, ונפצע קשות על ידי הקושר לואיס פאוול (Lewis Powell). סיוורד נשאר בתפקידו לאורך תקופת נשיאותו של אנדרו ג'ונסון (Andrew Johnson), במהלכה ניהל את המשא ומתן על רכישת אלסקה בשנת 1867 ותמך בג'ונסון במהלך הליך ההדחה שלו. בן זמנו, קארל שורץ (Carl Schurz), תיאר את סיוורד כ"אחת מאותן נשמות שלעיתים מקדימות את דעת הקהל במקום ללכת בעקבות עקבותיה בענווה".

חיים מוקדמים

סיוורד נולד ב-16 במאי 1801, בקהילה הקטנה פלורידה, ניו יורק, שבמחוז אורנג'. הוא היה בנם הרביעי של סמואל סוויזי סיוורד (Samuel Sweezy Seward) ומרי (ג'נינגס) סיוורד. סמואל סיוורד היה בעל קרקעות עשיר ובעל עבדים במדינת ניו יורק; העבדות לא בוטלה לחלוטין במדינה עד 1827. פלורידה, הממוקמת כ-60 מיילים (100 ק"מ) מצפון לעיר ניו יורק וממערב לנהר ההדסון, הייתה כפר כפרי קטן של אולי תריסר בתים. סיוורד הצעיר למד שם בבית הספר, וגם בבירת המחוז הסמוכה גושן (Goshen). הוא היה תלמיד מבריק שנהנה מלימודיו. בשנים מאוחרות יותר, אחת מעובדי המשפחה לשעבר סיפרה שבמקום לברוח מבית הספר כדי לחזור הביתה, סיוורד היה בורח מהבית כדי ללכת לבית הספר.

בגיל 15, הנרי — כפי שנודע בשמו האמצעי כילד — נשלח לקולג' יוניון (Union College) בסקנקטדי (Schenectady), ניו יורק. לאחר שהתקבל לכיתת הסטודנטים בשנה השנייה, סיוורד היה תלמיד מצטיין ונבחר לאחוות פי בטא קפא (Phi Beta Kappa). בין חבריו ללימודים של סיוורד היה ריצ'רד מ. בלאצ'פורד (Richard M. Blatchford), שהפך לשותף משפטי ופוליטי לכל החיים. סמואל סיוורד הקציב לבנו מעט כסף, ובדצמבר 1818 — במהלך שנתו האחרונה של הנרי ביוניון — השניים רבו על כסף. סיוורד הצעיר חזר לסקנקטדי אך עד מהרה עזב את הלימודים בחברת סטודנט אחר, אלווה וילסון (Alvah Wilson). השניים לקחו ספינה מניו יורק לג'ורג'יה, שם הוצע לווילסון עבודה כרקטור, או מנהל, של אקדמיה חדשה במחוז פוטנאם (Putnam County) הכפרי. בדרך, וילסון קיבל עבודה בבית ספר אחר, והשאיר את סיוורד להמשיך לאיטונטון (Eatonton) במחוז פוטנאם. הנאמנים ראיינו את סיוורד בן ה-17 ומצאו את כישוריו מקובלים.

סיוורד נהנה מזמנו בג'ורג'יה, שם התקבל כמבוגר בפעם הראשונה. הוא טופל בהכנסת אורחים אך גם היה עד ליחס הרע כלפי עבדים. סיוורד שוכנע על ידי משפחתו לחזור לניו יורק ועשה זאת ביוני 1819. מכיוון שהיה מאוחר מדי עבורו לסיים את לימודיו עם כיתתו, הוא למד משפטים במשרדו של עורך דין בגושן לפני שחזר לקולג' יוניון, והבטיח את התואר שלו בהצטיינות יתרה ביוני 1820.

עורך דין וסנאטור מדינתי

### קריירה מוקדמת ומעורבות בפוליטיקה

לאחר סיום הלימודים, בילה סיוורד את רוב השנתיים הבאות בלימודי משפטים בגושן ובעיר ניו יורק אצל עורכי הדין ג'ון דואר (John Duer), ג'ון אנתון (John Anthon) ואוגדן הופמן (Ogden Hoffman). הוא עבר את בחינת הלשכה בסוף 1822. הוא היה יכול לעסוק במקצוע בגושן, אך הוא לא אהב את העיר וחיפש עבודה במערב ניו יורק הצומח. סיוורד החליט על אובורן במחוז קיוגה (Cayuga County), שהייתה כ-150 מיילים (200 ק"מ) מערבית לאלבני (Albany) וכ-200 מיילים (300 ק"מ) צפון-מערבית לגושן. הוא הצטרף למשרדו של השופט בדימוס אלייג'ה מילר (Elijah Miller), שבתו פרנסס אדלין מילר (Frances Adeline Miller) הייתה חברה לספסל הלימודים של אחותו קורנליה בסמינר לנשים של אמה וילארד (Emma Willard) בטרוי (Troy). סיוורד נשא את פרנסס מילר לאישה ב-20 באוקטובר 1824.

בשנת 1824, נסע סיוורד עם אשתו למפלי הניאגרה כאשר אחד הגלגלים בכרכרתם ניזוק בעת שעברו דרך רוצ'סטר (Rochester). בין אלו שבאו לעזרתם היה מוציא לאור של עיתון מקומי, ת'רלו ויד. סיוורד וויד יהפכו לקרובים יותר בשנים הבאות כשיגלו שהם חולקים את האמונה שמדיניות ממשלתית צריכה לקדם שיפורים בתשתיות, כגון כבישים ותעלות. ויד, שנחשב על ידי חלק לאחד מהבוסים הפוליטיים המוקדמים ביותר, יהפוך לבעל ברית מרכזי של סיוורד. למרות היתרונות לקריירה של סיוורד מתמיכתו של ויד, תפיסות שסיוורד נשלט יותר מדי על ידי ויד הפכו לגורם בתבוסתו של הראשון במועמדות הרפובליקנית לנשיאות בשנת 1860.

כמעט מרגע שהשתקע באובורן, סיוורד עסק בפוליטיקה. באותה תקופה, המערכת הפוליטית הייתה בתנועה ככל שמפלגות חדשות התפתחו. במדינת ניו יורק, היו בדרך כלל שני פלגים, שעברו בשמות משתנים, אך התאפיינו בעובדה שמרטין ואן ביורן (Martin Van Buren) הוביל פלג אחד, והשני התנגד לו. ואן ביורן, לאורך יותר מרבע מאה, החזיק בסדרה של תפקידים בכירים, בדרך כלל בממשל הפדרלי. בני בריתו כונו "העוצרות של אלבני" (Albany Regency), שכן הם משלו עבור ואן ביורן בזמן שהיה הרחק משם.

סיוורד תמך במקור ב"עוצרות", אך עד 1824 נפרד ממנה, לאחר שהגיע למסקנה שהיא מושחתת. הוא הפך לחלק מהמפלגה האנטי-מאסונית, שהפכה לנפוצה בשנת 1826 לאחר היעלמותו ומותו של ויליאם מורגן (William Morgan), בונה חופשי במערב ניו יורק; הוא נרצח ככל הנראה על ידי עמיתיו בונים חופשיים על שפרסם ספר החושף את הטקסים הסודיים של המסדר. מכיוון שהמועמד המוביל בהתנגדות לנשיא ג'ון קווינסי אדמס (John Quincy Adams) היה הגנרל אנדרו ג'קסון (Andrew Jackson), בונה חופשי שלעג למתנגדי המסדר, האנטי-מאסוניות הפכה קשורה קשר הדוק להתנגדות לג'קסון, ולמדיניותו לאחר שנבחר לנשיא בשנת 1828.

המושל דיוויט קלינטון (DeWitt Clinton) הציע את מועמדותו של סיוורד לתפקיד הממונה על הצוואות של מחוז קיוגה בסוף 1827 או תחילת 1828, אך מכיוון שסיוורד לא היה מוכן לתמוך בג'קסון, הוא לא אושר על ידי הסנאט של המדינה. במהלך מסע הבחירות של 1828, נשא סיוורד נאומים בתמיכה בבחירתו מחדש של הנשיא אדמס. סיוורד היה מועמד לבית הנבחרים הפדרלי על ידי האנטי-מאסונים, אך פרש, וראה במאבק חסר סיכוי. בשנת 1829, הוצעה לסיוורד המועמדות המקומית לאספת מדינת ניו יורק, אך שוב חש שאין סיכוי לזכות. בשנת 1830, בעזרתו של ויד, הוא השיג את המועמדות האנטי-מאסונית לסנאטור מטעם המחוז המקומי. סיוורד הופיע בבית המשפט בכל רחבי המחוז, ודיבר לטובת תמיכה ממשלתית בשיפור תשתיות, עמדה פופולרית שם. ויד העביר את פעילותו לאלבני, שם עיתונו, ה-Albany Evening Journal, דגל בסיוורד, שנבחר ברוב של כ-2,000 קולות.

### סנאטור מדינתי ומועמד למושל

סיוורד הושבע כסנאטור מדינתי בינואר 1831. הוא השאיר את פרנסס וילדיהם באובורן וכתב לה על חוויותיו. אלה כללו פגישה עם סגן הנשיא לשעבר ארון בר (Aaron Burr), שחזר לעסוק בעריכת דין בניו יורק בעקבות גלות מרצון באירופה לאחר הדו-קרב שלו עם אלכסנדר המילטון (Alexander Hamilton) ומשפט בגידה. ה"עוצרות" (או הדמוקרטים, כפי שהמפלגה הלאומית בהנהגת ג'קסון ובתמיכת ואן ביורן החלה להיקרא) שלטו בסנאט. סיוורד ומפלגתו חברו לדמוקרטים מתנגדים ולאחרים כדי להעביר חקיקה מסוימת, כולל צעדי רפורמה עונשית, שסיוורד התפרסם בזכותם.

במהלך כהונתו כסנאטור מדינתי, טייל סיוורד רבות, וביקר מנהיגים אחרים מתנגדי ג'קסון, כולל הנשיא לשעבר אדמס. הוא גם ליווה את אביו סמואל סיוורד בטיול לאירופה, שם פגשו את האישים הפוליטיים של התקופה. סיוורד קיווה שהאנטי-מאסונים ימנו את שופט בית המשפט העליון ג'ון מקלין (John McLean) לנשיא נגד מועמדותו של ג'קסון לבחירה מחדש בשנת 1832, אך המועמדות נפלה לידיו של התובע הכללי לשעבר ויליאם וירט (William Wirt). סנאטור קנטקי הנרי קליי (Henry Clay), מתנגד של ג'קסון, היה בונה חופשי, ולפיכך לא היה מקובל כנושא דגל המפלגה. בעקבות ניצחונו הקל של ג'קסון, רבים מאלו שהתנגדו לו האמינו שיש צורך בחזית מאוחדת כדי להביס את הדמוקרטים, והמפלגה הוויגית באה בהדרגה לעולם. הוויגים האמינו בפעולה חקיקתית לפיתוח המדינה והתנגדו לפעולותיו החד-צדדיות של ג'קסון כנשיא, שראו בהן אימפריאליות. אנטי-מאסונים רבים, כולל סיוורד וויד, הצטרפו בנקל למפלגה החדשה.

לקראת הבחירות בשנת 1834, נפגשו הוויגים של ניו יורק ביוטיקה (Utica) כדי לקבוע מועמד למושל. המושל הדמוקרטי ויליאם מרסי (William Marcy) נחשב למועדף מאוד להיבחר מחדש, ומעט ויגים בולטים היו להוטים לנהל קמפיין שסביר להניח שיפסיד. אשתו ואביו של סיוורד רצו שיפרוש מהפוליטיקה כדי להגדיל את הכנסתו מעריכת דין, וויד הפציר בו לחפש בחירה מחדש לסנאט של המדינה. אף על פי כן, חוסר הרצון של אחרים להתמודד גרם לסיוורד להופיע כמועמד מרכזי. ויד הבטיח את ניצחונו של סיוורד בוועידת יוטיקה. הבחירות נסובו סביב סוגיות לאומיות, החשובה שבהן היא מדיניותו של הנשיא ג'קסון. אלו היו פופולריות אז, ובשנה חזקה לדמוקרטים, סיוורד הובס בכ-11,000 קולות — ויד כתב שהוויגים הוצפו בקולות לא חוקיים.

לאחר שהובס בבחירות למושל ולאחר שתמה תקופת כהונתו בסנאט המדינתי, חזר סיוורד לאובורן לעיסוק בעריכת דין בתחילת 1835. באותה שנה, סיוורד ואשתו יצאו לטיול ארוך, והרחיקו דרומה עד וירג'יניה. אף על פי שהתקבלו בהכנסת אורחים על ידי הדרומיים, הסיוורדים ראו מראות של עבדות שאישרו אותם כמתנגדיה. בשנה שלאחר מכן, קיבל סיוורד תפקיד כסוכן עבור הבעלים החדשים של חברת הקרקעות ההולנדית (Holland Land Company), שהחזיקה שטחים גדולים במערב ניו יורק, שעליהם מתיישבים רבים רכשו נדל"ן בתשלומים. הבעלים החדשים נתפסו כבעלי בתים פחות סלחניים מהישנים, וכאשר התעוררה אי-שקט, הם שכרו את סיוורד, שהיה פופולרי במערב ניו יורק, בתקווה ליישב את העניין. הוא הצליח, וכאשר החל הפאניקה של 1837, שכנע את הבעלים להימנע מעיקולים היכן שניתן. הוא גם, בשנת 1838, ארגן את רכישת אחזקות החברה על ידי קונסורציום שכלל אותו עצמו.

ואן ביורן נבחר לנשיא בשנת 1836; אפילו עם פעילויותיו האחרות, סיוורד מצא זמן לנהל קמפיין נגדו. המשבר הכלכלי הגיע זמן קצר לאחר ההשבעה ואיים על שליטת ה"עוצרות" בפוליטיקה של ניו יורק. סיוורד לא התמודד למושל בשנת 1836, אך עם חוסר הפופולריות של הדמוקרטים, ראה נתיב לניצחון בשנת 1838 (הכהונה הייתה אז שנתיים). גם ויגים בולטים אחרים ביקשו את המועמדות. ויד שכנע את הצירים בוועידה שסיוורד רץ לפני מועמדים ויגים אחרים בשנת 1834; סיוורד היה מועמד בסיבוב הרביעי. יריבו של סיוורד היה שוב מרסי, והכלכלה הייתה הסוגיה העיקרית. הוויגים טענו שהדמוקרטים אחראים למיתון. כיוון שנחשב ללא ראוי למועמדים לתפקידים בכירים לנהל קמפיין אישי, סיוורד השאיר את רוב זה לוויד. סיוורד נבחר בהפרש של כ-10,000 קולות מתוך 400,000 שהצביעו. הניצחון היה המשמעותי ביותר עבור המפלגה הוויגית עד לאותה נקודה, וחיסל את ה"עוצרות" מהשלטון בניו יורק, לצמיתות.

מושל ניו יורק

ויליאם סיוורד הושבע כמושל ניו יורק ב-1 בינואר 1839, והושבע מול קהל של ויגים צוהלים. באותה תקופה, ההודעה השנתית של מושל ניו יורק פורסמה ונדונה במידה שווה לזו של נשיא. הביוגרף של סיוורד, וולטר סטאר (Walter Stahr), כתב שנאומו "גאה בנעוריו, באנרגיה, בשאפתנות ובאופטימיות שלו". סיוורד ציין את המשאבים הגדולים הלא מנוצלים של אמריקה וקבע כי יש לעודד הגירה כדי לנצל אותם. הוא הפציר להעניק אזרחות וחופש דת לאלו שהגיעו לחופי ניו יורק. באותה תקופה, בתי הספר הציבוריים של העיר ניו יורק נוהלו על ידי פרוטסטנטים, והשתמשו בטקסטים פרוטסטנטיים, כולל תנ"ך המלך ג'יימס. סיוורד האמין שהמערכת הנוכחית היא מחסום לאוריינות עבור ילדי המהגרים הקתולים והציע חקיקה לשינויה. חינוך, הוא קבע, "מגרש את ההבחנות, ישנות כזמן, של עשיר ועני, אדון ועבד. הוא מגרש את הבורות ומניח גרזן על שורש הפשע". עמדתו של סיוורד הייתה פופולרית בקרב מהגרים קתולים, אך לא הייתה אהובה על נטיביסטים; התנגדותם תסייע בסופו של דבר להביס את מועמדותו למועמדות הרפובליקנית לנשיאות בשנת 1860.

אף על פי שלאספה היה רוב ויגי בתחילת כהונתו הראשונה של סיוורד כמושל, למפלגה היו רק 13 מחוקקים מתוך 32 בסנאט של המדינה. הדמוקרטים סירבו לשתף פעולה עם המושל סיוורד למעט בנושאים הדחופים ביותר, והוא מצא את עצמו בתחילה לא מסוגל לקדם חלק גדול מהאג'נדה שלו. בהתאם לכך, בחירות 1839 היו קריטיות לתקוות החקיקה של סיוורד, ולקידום המועמדות של ויגים רבים לתפקידים מדינתיים שתפקידיהם דרשו אישור סנאט. גם סיוורד וגם הנשיא ואן ביורן נשאו מספר נאומים ברחבי מדינת ניו יורק באותו קיץ. הנרי קליי, אחד המועמדים למועמדות הוויגית לנשיאות, בילה חלק מהקיץ בצפון מדינת ניו יורק, ושני הגברים נפגשו במקרה על מעבורת. סיוורד סירב לבקר רשמית את קליי בבית הנופש שלו בסרטוגה ספרינגס (Saratoga Springs) מתוך אינטרס של נייטרליות, מה שהחל מערכת יחסים קשה בין שני הגברים. לאחר בחירות 1839, לוויגים היו 19 מושבים, מה שאפשר למפלגה שליטה מלאה בממשל המדינה.

בעקבות הבחירות, נרשם אי-שקט ליד אלבני בקרב איכרים אריסים על קרקעות בבעלות פטרונים ממוצא הולנדי ממשפחת ואן רנסלר (Van Rensselaer). אריסויות אלו אפשרו לבעלי הקרקעות פריבילגיות כגון גיוס עבודה ללא תשלום של אריסים, וכל הפרה עלולה הייתה לגרום לסיום התקופה ללא פיצוי עבור שיפורים. כאשר נמנע מסגני השריף במחוז אלבני להגיש צווי פינוי, התבקש סיוורד לקרוא למיליציה. לאחר פגישת קבינט של כל הלילה, הוא עשה זאת, אם כי הבטיח בשקט לאריסים שהוא יתערב מול בית המחוקקים. זה הרגיע את המתיישבים, אם כי סיוורד התגלה כלא מסוגל לגרום לבית המחוקקים להעביר חוקי רפורמה. שאלה זו של זכויות האריסים לא הוסדרה עד לאחר שסיוורד עזב את התפקיד.

בספטמבר 1839, ספינה שהפליגה מנורפוק (Norfolk), וירג'יניה, לעיר ניו יורק התגלתה כנושאת עבד נמלט על הסיפון. העבד הוחזר לבעליו בהתאם לסעיף העבד הנמלט של החוקה, אך וירג'יניה גם דרשה ששלושה מלחים שחורים חופשיים, שנאמר כי הסתירו את הנמלט על הספינה, יוסגרו למשמורתה. זאת סיוורד לא עשה, והאספה הכללית של וירג'יניה העבירה חקיקה המעכבת את הסחר עם ניו יורק. בעידודו של סיוורד, העביר בית המחוקקים של ניו יורק בשנת 1840 חוקים המגנים על זכויותיהם של שחורים מפני ציידי עבדים דרומיים. אחד מהם הבטיח לעבדים נמלטים לכאורה את הזכות למשפט מושבעים בניו יורק כדי לקבוע אם הם עבדים, ואחר הבטיח את עזרת המדינה להשבת שחורים חופשיים שנחטפו לעבדות.

סיוורד וואן ביורן היו שניהם במירוץ לבחירה מחדש בשנת 1840. סיוורד לא נכח בוועידה הלאומית של המפלגה הוויגית בדצמבר 1839 בהריסבורג (Harrisburg), פנסילבניה, אך ויד נכח בשמו. הם היו נחושים לתמוך בגנרל וינפילד סקוט (Winfield Scott) לנשיאות, אך כאשר ויד הגיע למסקנה שסקוט לא יכול לנצח, הוא העביר את תמיכת ניו יורק למנצח הסופי, הגנרל ויליאם הנרי הריסון (William Henry Harrison). פעולה זו הרגיזה את תומכי הסנאטור קליי. תלונות אלו לא יישכחו במהרה — אחד מתומכי תושב קנטקי כתב בשנת 1847 שהוא נחוש לראות את "הענשתם של סיוורד וחבריו על הונאת המדינה במר קליי בשנת 1840".

סיוורד היה מועמד מחדש לכהונה שנייה על ידי הוועידה הוויגית נגד הדמוקרט ויליאם ק. באוק (William C. Bouck), מחוקק מדינתי לשעבר. סיוורד לא ניהל קמפיין אישי, אלא ניהל עניינים מאחורי הקלעים עם ויד והביא את עמדותיו לידיעת הבוחרים באמצעות נאום ביום העצמאות ומכתבים ארוכים, תוך שהוא דוחה הזמנות לנאום, שהודפסו בעיתונים. באחד מהם, סיוורד פירט את חשיבות בקתת העץ — מבנה המעורר את האדם הפשוט ונושא שהוויגים השתמשו בו רבות בקמפיין של הריסון — שם תמיד מצא סיוורד קבלת פנים חמה הרבה יותר מאשר בארמונות השיש של האמידים (בהתייחס לוואן ביורן). הריסון זכה בנשיאות, וסיוורד נבחר מחדש. אף על פי שסיוורד ישרת כמעט שלושים שנה נוספות בחיים הציבוריים, שמו לעולם לא יעבור שוב לפני הבוחרים.

בכהונתו השנייה, היה סיוורד מעורב במשפטו של אלכסנדר מקלאוד (Alexander McLeod), שהתפאר במעורבות בפרשת קרוליין (Caroline Affair) משנת 1837, שבה קנדים חצו את נהר הניאגרה והטביעו את הקרוליין, ספינת קיטור ששימשה לאספקת הלוחמים של ויליאם ליון מקנזי (William Lyon Mackenzie) במהלך מרד קנדה העליונה. מקלאוד נעצר, אך שר החוץ הבריטי, לורד פלמרסטון (Lord Palmerston), דרש את שחרורו. מקלאוד, שהיה חלק מהמיליציה הקולוניאלית הקנדית, לא יכול היה לשאת באחריות לפעולות שננקטו תחת פקודות. אף על פי שממשל ואן ביורן הסכים עם סיוורד שמקלאוד צריך להישפט לפי חוקי המדינה, יורשו לא הסכים ודחק שהאישומים נגד מקלאוד יבוטלו. סדרה של מכתבים מתוחים הוחלפו בין המושל סיוורד למזכיר המדינה של הריסון, דניאל ובסטר (Daniel Webster), וגם בין המושל לנשיא החדש ג'ון טיילר (John Tyler), שנכנס לתפקידו עם מותו של הריסון לאחר חודש בתפקיד. מקלאוד נשפט וזוכה בסוף 1841. סטאר ציין שסיוורד השיג את מבוקשו בכך שמקלאוד נשפט בבית משפט מדינתי, והניסיון הדיפלומטי שירת אותו היטב כמזכיר המדינה.

סיוורד המשיך בתמיכתו בשחורים, וחתם על חקיקה בשנת 1841 לביטול "חוק תשעת החודשים" שאפשר לבעלי עבדים להביא את עבדיהם למדינה לתקופה של תשעה חודשים לפני שייחשבו לחופשיים. לאחר מכן, עבדים שהובאו למדינה נחשבו מיד כמשוחררים. סיוורד גם חתם על חקיקה לכינון חינוך ציבורי לכל הילדים, תוך השארת ההחלטה לרשויות המקומיות כיצד זה יסופק (לחלקם היו בתי ספר מופרדים).

מחוץ לתפקיד

כמושל, סיוורד צבר חובות אישיים ניכרים לא רק בגלל שנאלץ לחיות מעבר למשכורתו כדי לשמור על אורח החיים המצופה מהתפקיד, אלא גם בגלל שלא יכול היה לפרוע את התחייבותו מרכישת חברת הקרקעות. בזמן שעזב את התפקיד, הוא היה חייב 200,000 דולר. כשחזר לאובורן, הוא שקע בפרקטיקה משפטית רווחית. הוא לא נטש את הפוליטיקה וקיבל את הנשיא לשעבר אדמס בבית משפחת סיוורד בשנת 1843.

לדברי הביוגרף שלו, ג'ון מ. טיילור (John M. Taylor), סיוורד בחר זמן טוב להיעדר מפוליטיקה בחירותית, שכן המפלגה הוויגית הייתה בתהפוכות. הנשיא טיילר, דמוקרט לשעבר, והסנאטור קליי תבעו כל אחד את הנהגת המפלגה הוויגית, ומכיוון ששני הגברים נחלקו בסוגיות כגון האם להקים מחדש את הבנק של ארצות הברית, תמיכת המפלגה הייתה מחולקת. תנועת ביטול העבדות משכה את אלו שלא רצו להיות חלק ממפלגה בהנהגת דרומיים תומכי עבדות. בשנת 1844, סיוורד התבקש להתמודד לנשיאות על ידי חברי מפלגת החירות (Liberty Party); הוא סירב ותמך בחוסר רצון במועמד הוויגי, קליי. תושב קנטקי הובס על ידי הדמוקרט ג'יימס ק. פולק (James K. Polk). האירוע המרכזי של ממשל פולק היה מלחמת ארצות הברית–מקסיקו; סיוורד לא תמך בכך, בתחושה שהמחיר בדם לא היה שווה את העלייה בשטח, במיוחד כשדרומיים קידמו רכישה זו כדי להרחיב את השטח לעבדות.

בשנת 1846, הפך סיוורד למרכז מחלוקת באובורן כאשר הגן, בתיקים נפרדים, על שני פושעים שהואשמו ברצח. הנרי וייאט (Henry Wyatt), גבר לבן, הואשם בדקירה למוות של אסיר עמית בכלא; ויליאם פרימן (William Freeman), גבר שחור, הואשם בפריצה לבית לאחר שחרורו ודקירה למוות של ארבעה אנשים. בשני המקרים, הנאשמים היו ככל הנראה חולי נפש ועברו התעללות קשה בזמן שהיו בכלא. סיוורד, שהיה זמן רב תומך ברפורמה בבתי הכלא ובטיפול טוב יותר בחולי נפש, ביקש למנוע מכל אדם להיות מוצא להורג על ידי שימוש בהגנה החדשה יחסית של אי-שפיות. סיוורד השיג חבר מושבעים תלוי במשפט הראשון של וייאט, אם כי הוא הורשע לאחר מכן במשפט חוזר והוצא להורג למרות מאמציו של סיוורד להשיג חנינה. פרימן הורשע, אם כי סיוורד השיג ביטול בערעור. לא היה משפט שני לפרימן, שכן פקידים היו משוכנעים באי-שפיותו. פרימן מת בכלא בסוף 1846. בתיק פרימן, תוך הזכרת מחלת נפש וסוגיות גזעיות, טען סיוורד, "הוא עדיין אחיך, ושלי, בצורה ובצבע שהתקבלו ואושרו על ידי אביו, ואביך, ושלי, ונושא באותה מידה איתנו את הירושה הגאה ביותר של הגזע שלנו — את דמותו של בוראנו. החזק אותו אם כן להיות אדם."

אף על פי שהיו שנויים במחלוקת מקומית, המשפטים חיזקו את תדמיתו של סיוורד ברחבי הצפון. הוא זכה לפרסום נוסף בשיתוף פעולה עם סלמון פ. צ'ייס (Salmon P. Chase) מאוהיו כאשר טיפל בערעור הלא מוצלח בבית המשפט העליון של ארצות הברית של ג'ון ואן זנדט (John Van Zandt), תומך נגד עבדות שנתבע על ידי בעל עבדים על סיוע לשחורים בבריחה במסילת הרכבת המחתרתית. צ'ייס התרשם מסיוורד, וכתב שהמושל לשעבר של ניו יורק "היה אחד האנשים הציבוריים הראשונים במדינתנו. מי מלבד עצמו היה עושה את מה שעשה עבור האומלל פרימן?"

המתמודדים הוויגים העיקריים בשנת 1848 היו שוב קליי, ושני גנרלים גיבורי מלחמה עם ניסיון פוליטי מועט, וינפילד סקוט וזאכרי טיילור (Zachary Taylor). סיוורד תמך בגנרל טיילור. המושל לשעבר היה פחות נלהב מהמועמד לסגן הנשיא, מבקר מדינת ניו יורק מילרד פילמור (Millard Fillmore), יריב שלו מבאפלו. אף על פי כן, הוא ניהל קמפיין נרחב עבור הוויגים נגד המועמד הדמוקרטי לנשיאות, הסנאטור לשעבר ממישיגן לואיס קאס (Lewis Cass). שתי המפלגות הגדולות לא הפכו את העבדות לסוגיה בקמפיין. מפלגת האדמה החופשית (Free Soil Party), ברובם חברי מפלגת החירות וכמה דמוקרטים צפוניים, מינתה את הנשיא לשעבר ואן ביורן. כרטיס טיילור/פילמור נבחר, והפיצול במפלגה הדמוקרטית של ניו יורק אפשר לוויגים לכבוש את בית המחוקקים.

בתי מחוקקים מדינתיים בחרו את סנאטורים של ארצות הברית עד לאשרור התיקון השבעה עשר בשנת 1913. אחד ממושביה של ניו יורק עמד לבחירה בשנת 1849, וויגי ככל הנראה ייבחר להחליף את ג'ון אדמס דיקס (John Adams Dix). סיוורד, עם ייעוצו של ויד, החליט לחפש את המושב. כאשר התכנסו המחוקקים בינואר 1849, דברו עליו כעל המועדף. חלק התנגדו אליו כקיצוני מדי בנושאי עבדות ורמזו שהוא לא יתמוך בנשיא הנבחר תומך העבדות טיילור, תושב לואיזיאנה. ויד וסיוורד פעלו להפיג חששות אלו, וכאשר התקיימה ההצבעה על מושב הסנאט, המושל לשעבר קיבל פי חמישה מהקולות של המועמד האחר הקרוב ביותר, וזכה בבחירה בסיבוב הראשון.

סנאטור ארצות הברית

### כהונה ראשונה

ויליאם סיוורד הושבע כסנאטור מניו יורק ב-5 במרץ 1849, במהלך המושב המיוחד הקצר שזומן לאישור מועמדי הקבינט של הנשיא טיילור. סיוורד נתפס כבעל השפעה על טיילור. תוך ניצול היכרות עם אחיו של טיילור, סיוורד נפגש עם הגנרל לשעבר מספר פעמים לפני יום ההשבעה (4 במרץ) והיה ידידותי עם קציני הקבינט. טיילור קיווה להשיג את צירופה של קליפורניה לאיחוד, וסיוורד פעל לקדם את האג'נדה שלו בסנאט.

המושב הרגיל של הקונגרס שהחל בדצמבר 1849 נשלט על ידי סוגיית העבדות. הסנאטור קליי קידם סדרה של החלטות, שנודעו כפשרת 1850, שהעניקו ניצחונות גם לצפון וגם לדרום. סיוורד התנגד לרכיבים תומכי העבדות של הפשרה, ובנאום על רצפת הסנאט ב-11 במרץ 1850, עורר "חוק עליון יותר מהחוקה". הנאום הודפס מחדש באופן נרחב והפך את סיוורד לתומך המוביל נגד העבדות בסנאט. הנשיא טיילור נקט עמדה סימפטית לצפון, אך מותו ביולי 1850 גרם לעלייתו של פילמור תומך הפשרה וסיים את השפעתו של סיוורד על מינויים. הפשרה עברה, ורבים מתומכי סיוורד בממשל הפדרלי בניו יורק הוחלפו על ידי מינויי פילמור.

אף על פי שקליי קיווה שהפשרה תהיה הסדר סופי בנושא העבדות שיכול לאחד את המדינה, היא חילקה את המפלגה הוויגית שלו, במיוחד כאשר הוועידה הלאומית הוויגית ב-1852 אישרה אותה לכעסם של צפוניים ליברלים כמו סיוורד. המועמדים העיקריים למועמדות לנשיאות היו הנשיא פילמור, הסנאטור דניאל ובסטר והגנרל סקוט. סיוורד תמך בסקוט, שקיווה שיאחד, כמו הריסון, מספיק בוחרים מאחורי גיבור צבאי כדי לנצח בבחירות. סקוט השיג את המועמדות, וסיוורד ניהל קמפיין עבורו. הוויגים לא הצליחו להתפייס בנוגע לעבדות, ואילו הדמוקרטים יכלו להתאחד מאחורי הפשרה; הוויגים ניצחו רק בארבע מדינות, והסנאטור לשעבר מניו המפשייר פרנקלין פירס (Franklin Pierce) נבחר לנשיא. אירועים אחרים, כגון פרסום "אוהל הדוד תום" (Uncle Tom's Cabin) ב-1852 וכעס צפוני על אכיפת חוק העבד הנמלט (רכיב של הפשרה), הרחיבו את הפיצול בין הצפון לדרום.

בינואר 1854, הציג הסנאטור הדמוקרטי מאילינוי סטיבן א. דאגלס (Stephen A. Douglas) את חוק קנזס–נברסקה. זה יאפשר לטריטוריות לבחור אם להצטרף לאיחוד כמדינות חופשיות או עבדות, ויבטל למעשה את פשרת מיזורי שאסרה על עבדות במדינות חדשות מצפון לקו רוחב 36° 30′ צפון. סיוורד היה נחוש להביס את מה שכינה "חוק נברסקה הידוע לשמצה זה", ופעל להבטיח שהגרסה הסופית של החוק תהיה בלתי קבילה עבור מספיק סנאטורים, צפוניים ודרומיים, כדי להביס אותה. סיוורד דיבר נגד החוק גם בשיקול ראשוני בסנאט וגם כאשר החוק חזר לאחר פיוס עם הבית. החוק הפך לחוק, אך צפוניים מצאו סטנדרט סביבו יכלו להתאחד. אלו בדרום הגנו על החוק החדש, בטענה שעליהם להיות בעלי חלק שווה באמצעות עבדות בטריטוריות שדמם וכספם סייעו להבטיח.

### כהונה שנייה

התסיסה הפוליטית שגרם הפיצול בין הצפון לדרום פצלה את שתי המפלגות הגדולות והובילה להקמת חדשות. המפלגה האמריקנית (הידועה כ"שום דבר לא יודע" - Know Nothings) הכילה נטיביסטים רבים ורדפה אג'נדה נגד מהגרים. ה"שום דבר לא יודע" לא דנו בפומבי בדיוני המפלגה (לפיכך, הם לא ידעו דבר). הם לא אהבו את סיוורד, ומספר לא ודאי של "שום דבר לא יודע" חיפשו את המועמדות הוויגית למושבים מחוקקים. חלקם הבהירו את עמדתם על ידי התחייבות להצביע נגד בחירתו מחדש של סיוורד, אך אחרים לא. אף על פי שהוויגים זכו ברוב בשני בתי בית המחוקקים של המדינה, היקף תמיכתם בסיוורד כסנאטור אמריקאי לא היה ברור. כאשר הבחירות נערכו על ידי בית המחוקקים בפברואר 1855, סיוורד זכה ברוב דחוק בכל בית. האופוזיציה הייתה מפוזרת, ואיבר של מפלגת "שום דבר לא יודע" הוקיע תריסר מחוקקים כ"בוגדים".

המפלגה הרפובליקנית הוקמה בשנת 1854, בתגובה לחוק קנזס–נברסקה. עמדתה נגד העבדות הייתה מושכת לסיוורד, אך הוא נזקק למבנה הוויגי בניו יורק כדי להיבחר מחדש. בספטמבר 1855, מפלגות הוויגים והרפובליקנים של ניו יורק קיימו ועידות בו-זמניות שהתמזגו במהירות לאחת. סיוורד היה הדמות הבולטת ביותר שהצטרפה למפלגה החדשה ודיברו עליו כמועמד אפשרי לנשיאות בשנת 1856. ויד, לעומת זאת, לא חש שהמפלגה החדשה חזקה מספיק ברמה הלאומית כדי להבטיח את הנשיאות, וייעץ לסיוורד לחכות עד 1860. כאשר שמו של סיוורד הוזכר בוועידה הלאומית הרפובליקנית של 1856, פרצה תרועה אדירה. בבחירות לנשיאות 1856, המועמד הדמוקרטי, הסנאטור לשעבר מפנסילבניה ג'יימס ביוקנן (James Buchanan), הביס את הרפובליקני, הסנאטור לשעבר מקליפורניה ג'ון ק. פרימונט (John C. Frémont), ואת המועמד של "שום דבר לא יודע", הנשיא לשעבר פילמור.

קמפיין 1856 התנהל על רקע "קנזס המדממת" (Bleeding Kansas), המאמצים האלימים של כוחות תומכי ומתנגדי עבדות לשלוט בממשל בטריטוריית קנזס ולקבוע האם היא תתקבל כמדינת עבדות או חופשית. אלימות זו גלשה לתוך אולם הסנאט עצמו לאחר שהסנאטור הרפובליקני ממסצ'וסטס צ'ארלס סאמנר (Charles Sumner) נשא נאום מסית נגד העבדות, תוך הערות אישיות נגד הסנאטור מדרום קרוליינה אנדרו פ. באטלר (Andrew P. Butler). סאמנר הקריא טיוטה של הנאום לסיוורד, שייעץ לו להשמיט את ההתייחסויות האישיות. יומיים לאחר הנאום, אחיינו של באטלר, חבר הקונגרס פרסטון ברוקס (Preston Brooks), נכנס לאולם והכה את סאמנר עם מקל, ופצע אותו קשות. אף על פי שכמה דרומיים חששו מהערך התעמולתי של התקרית בצפון, רובם האדירו את ברוקס כגיבור. צפוניים רבים היו מזועזעים, אם כי חלקם, כולל סיוורד, חשו שמילותיו של סאמנר נגד באטלר עוררו שלא לצורך את התקיפה. כמה עיתונים דרומיים חשו שהתקדים של סאמנר עשוי להיות מיושם בצורה מועילה על סיוורד; ה-Petersburg Intelligencer, כתב עת מווירג'יניה, הציע ש"יהיה טוב מאוד לתת לסיוורד מנה כפולה לפחות בכל יום אחר".

בהודעה לקונגרס בדצמבר 1857, תמך הנשיא ביוקנן בצירופה של קנזס כמדינת עבדות תחת חוקת לקומפטון (Lecompton Constitution), שהועברה בנסיבות מפוקפקות. זה פיצל את הדמוקרטים: הממשל רצה שקנזס תצורף; הסנאטור דאגלס דרש הצבעת אשרור הוגנת. הסנאט דן בעניין לאורך רוב תחילת 1858, אם כי מעט רפובליקנים דיברו בהתחלה, מסופקים לצפות בדמוקרטים קורעים את מפלגתם לגזרים סביב סוגיית העבדות. הסוגיה הסתבכה על ידי פסיקת בית המשפט העליון בשנה הקודמת בתיק דרד סקוט נגד סנדפורד (Dred Scott v. Sandford), לפיה לא הקונגרס ולא ממשלה מקומית יכולים לאסור עבדות בטריטוריות.

בנאום ב-3 במרץ בסנאט, סיוורד "שימח אוזניים רפובליקניות והזדעזע לחלוטין דמוקרטים של הממשל, במיוחד הדרומיים". בדיון על דרד סקוט, האשים סיוורד את ביוקנן ואת נשיא בית המשפט העליון רוג'ר ב. טייני (Roger B. Taney) בקשירת קשר להשגת התוצאה ואיים לרפורם את בתי המשפט כדי לחסל את הכוח הדרומי. טייני אמר מאוחר יותר לחבר שאם סיוורד היה נבחר בשנת 1860, הוא היה מסרב להשביעו לתפקיד. ביוקנן על פי הדיווחים מנע מהסנאטור גישה לבית הלבן. סיוורד חזה שהעבדות נידונה לכליה:

> האינטרס של הגזעים הלבנים דורש את שחרורם הסופי של כל בני האדם. האם יש לאפשר למימוש זה לצאת לפועל, עם אמצעי זהירות נחוצים וחכמים נגד שינוי פתאומי ואסון, או להאיץ אותו על ידי אלימות, זה כל מה שנשאר לכם להחליט.

דרומיים ראו זאת כאיום, על ידי האדם שנחשב למועמד הרפובליקני הסביר בשנת 1860, לכפות שינוי על הדרום בין אם אהב זאת ובין אם לא. מעמד מדינה לקנזס נכשל לעת עתה, אך מילותיו של סיוורד צוטטו שוב ושוב על ידי סנאטורים דרומיים ככל שמשבר הפרישה גדל. אף על פי כן, סיוורד נשאר בתנאים אישיים מצוינים עם דרומיים בודדים כגון ג'פרסון דייוויס (Jefferson Davis) ממיסיסיפי. מסיבות ארוחת הערב שלו, שבהן התערבבו אלו משני צידי הפיצול המגזרי, היו אגדה בוושינגטון.

עם עין למועמדות לנשיאות בשנת 1860, סיוורד ניסה להיראות כמדינאי שיכול לזכות באמונם של הצפון והדרום. סיוורד לא האמין שהממשל הפדרלי יכול להורות על שחרור עבדים, אלא שהוא יתפתח על ידי פעולת מדינות העבדות כשהאומה תעבור תהליך עיור והעבדות תהפוך ללא כלכלית, כפי שהיה בניו יורק. דרומיים עדיין האמינו שהוא מאיים על סיום כפוי של העבדות. בזמן שניהל קמפיין עבור רפובליקנים בבחירות אמצע הכהונה של 1858, נשא סיוורד נאום ברוצ'סטר שהתברר כמפלג וכציטוט, בטענה שלארה"ב היו שתי "מערכות אנטגוניסטיות [ש]באות ללא הרף למגע קרוב יותר, ותוצאה של התנגשות .... זהו קונפליקט בלתי נמנע בין כוחות מנוגדים ומתמשכים, וזה אומר שארצות הברית חייבת ותהפוך, במוקדם או במאוחר, לחלוטין או לאומה מחזיקת עבדים, או לחלוטין לאומה של עבודה חופשית". דרומיים לבנים ראו בנאום "הקונפליקט הבלתי נמנע" כהכרזת מלחמה, ועוצמתו של סיוורד בסופו של דבר פגעה בסיכוייו לזכות במועמדות לנשיאות.