רוברט א. לי
רוברט אדוארד לי (19 בינואר 1807 – 12 באוקטובר 1870) היה גנרל קונפדרטיבי שפעולותיו המוקדמות במלחמת האזרחים האמריקנית הובילו למינויו למפקד העליון של צבא מדינות הקונפדרציה לקראת סוף המלחמה. הוא פיקד על צבא וירג'יניה הצפונית, הצבא העוצמתי ביותר של הקונפדרציה, משנת 1862 ועד כניעתו ב-1865, וזכה למוניטין כאחד הטקטיקנים המיומנים ביותר במלחמה.
בנו של קצין מלחמת העצמאות הנרי "לייט הורס הארי" לי השלישי, ממשפחת לי מווירג'יניה, לי היה בוגר מצטיין של האקדמיה הצבאית של ארצות הברית וקצין ומהנדס צבאי יוצא דופן בצבא ארצות הברית במשך 32 שנים. הוא שירת ברחבי ארצות הברית, הצטיין במהלך מלחמת ארצות הברית–מקסיקו, וכיהן כמפקד האקדמיה הצבאית של ארצות הברית. הוא נשא לאישה את מרי אנה קוסטיס, נינתה של מרתה, אשתו של ג'ורג' וושינגטון. בעוד שהצהיר כי הוא מתנגד לעבדות מנקודת מבט פילוסופית, הוא תמך בחוקיותה והחזיק במאות עבדים. כאשר וירג'יניה הכריזה על פרישתה מהאיחוד ב-1861, לי בחר ללכת בעקבות מדינת מולדתו, למרות רצונו שהמדינה תישאר מאוחדת והצעה לפיקוד בכיר באיחוד. במהלך השנה הראשונה של מלחמת האזרחים, הוא שירת במבצעים קרביים משניים וכיועץ צבאי בכיר לנשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס.
לי קיבל את הפיקוד על צבא וירג'יניה הצפונית ביוני 1862 במהלך המערכה בחצי האי בעקבות פציעתו של ג'וזף א. ג'ונסטון. הוא הצליח להדוף את צבא הפוטומק של האיחוד בפיקודו של ג'ורג' ב. מקללן הרחק מבירת הקונפדרציה ריצ'מונד במהלך קרבות שבעת הימים, אך לא הצליח להשמיד את צבאו של מקללן. לאחר מכן גבר לי על כוחות האיחוד בפיקודו של ג'ון פופ בקרב בול ראן השני באוגוסט. פלישתו למרילנד באותו ספטמבר הסתיימה בקרב אנטיאטם הבלתי מוכרע, שלאחריו נסוג לווירג'יניה. לי זכה בשני ניצחונות גדולים בפרדריקסבורג ובצ'נסלורסוויל לפני שיצא לפלישה שנייה לצפון בקיץ 1863, שם הובס באופן מכריע בקרב גטיסברג על ידי צבא הפוטומק בפיקודו של ג'ורג' מיד. הוא הוביל את צבאו במערכת בריסטו המשנית והבלתי מוכרעת באותו סתיו לפני שהגנרל יוליסס ס. גרנט קיבל את הפיקוד על צבאות האיחוד באביב 1864. גרנט העסיק את צבאו של לי בקרבות עקובים מדם אך בלתי מוכרעים בווילדרנס ובספוטסילבניה לפני המצור הממושך על פיטרסבורג, שלאחריו באה באפריל 1865 נפילת ריצ'מונד והשמדת רוב צבאו של לי, שנכנע לבסוף לגרנט באפומ aטוקס קורט האוס.
בשנת 1865 הפך לי לנשיא מכללת וושינגטון, כיום אוניברסיטת וושינגטון ולי, בלקסינגטון, וירג'יניה; כנשיא המכללה, הוא תמך בפיוס בין הצפון לדרום. לי קיבל את ביטול העבדות שנקבע בתיקון ה-13, אך התנגד לשוויון גזעי עבור אפרו-אמריקאים. לאחר מותו ב-1870, הפך לי לאייקון תרבותי בדרום והוא מהולל במידה רבה כאחד הגנרלים הגדולים של מלחמת האזרחים. כמפקד צבא וירג'יניה הצפונית, הוא נלחם ברוב קרבותיו נגד צבאות גדולים משמעותית, והצליח לנצח ברבים מהם. לי בנה אוסף של כפופים מוכשרים, בעיקר ג'יימס לונגסטריט, סטونوול ג'קסון וג'. א. ב. סטיוארט, אשר יחד עם לי היו קריטיים להצלחת הקונפדרציה בשדה הקרב. עם זאת, שתי מתקפותיו הגדולות לתוך שטח האיחוד הסתיימו בכישלון, והטקטיקות האגרסיביות והמסוכנות שלו, במיוחד בגטיסבורג, הביאו לאבדות כבדות בתקופה שבה לקונפדרציה היה מחסור בכוח אדם. הרקורד שלו בשדה הקרב, השקפותיו על גזע ועבדות, ומורשתו היו נושא לדיון מתמשך ומחלוקת היסטורית.
חיים מוקדמים וחינוך
רוברט אדוארד לי נולד באחוזת סטרטפורד הול במחוז וסטמורלנד, וירג'יניה, להנרי לי השלישי ואן היל קרטר לי ב-19 בינואר 1807. הוא נקרא על שם רוברט ואדוארד קרטר, דודיו מצד אמו. הוא היה הילד הרביעי של הוריו. אבותיו, ריצ'רד לי הראשון, היגר משרופשייר, אנגליה, לווירג'יניה בשנת 1639.
אביו של לי סבל מהפסדים כספיים קשים מהשקעות כושלות, כולל פרויקט שלא מומש לבניית עיר ליד נהר הפוטומק. פעם הוא הלווה לאדם בשם רוברט מוריס 40,000 דולר, אך לאחר מותו של מוריס, מעולם לא קיבל אותם בחזרה. פעמיים הוא נכלא בבית כלא לחייבים. זמן קצר לאחר שחרורו ב-1810 מתקופת מאסרו השנייה, עברה המשפחה לעיר אלכסנדריה, שהייתה באותה עת חלק ממחוז קולומביה, אשר הוחזר לווירג'יניה ב-1847, הן בגלל שהיו שם בתי ספר מקומיים באיכות גבוהה, והן בגלל שכמה מבני משפחתה המורחבת של אן חיו בקרבת מקום. בשנת 1811, המשפחה, כולל הילדה השישית שנולדה זה עתה, מילדרד, עברה לבית ברחוב אורונוקו.
בשנת 1812 עבר אביו של לי לצמיתות לאיי הודו המערבית. לי למד ב-Eastern View, בית ספר לג'נטלמנים צעירים במחוז פוקייר, וירג'יניה. למרות שחונך להיות נוצרי מאמין, הוא לא אושר בכנסייה האפיסקופלית עד גיל 46. במהלך ילדותו של לי, הוא, אמו ואחיו ביקרו את בני דודיו מצד אמו, שחיו באחוזת שירלי, לפחות פעם בשנה; לי חיבב אותם והיה לו קשר קרוב איתם. לאחר שאחיו סמית' התגייס לצי ב-1820, רוברט הפך לאחראי היחיד לטיפול באמו החולה יותר ויותר, ובאחותו החולה אן. באותה שנה הוא עזב את Eastern View ונכנס לאקדמיית אלכסנדריה, שהייתה בחינם לבנים מקומיים, שם הראה כישרון למתמטיקה אך הצליח בלימודים באופן כללי. עד שסיים את לימודיו באלכסנדריה ב-1823, הוא היה בטוח שעליו להצטרף לווסט פוינט ולהפוך לחייל.
משפחתה של אן לי נתמכה לעיתים קרובות על ידי קרוב משפחה, ויליאם הנרי פיציו, שהחזיק בבית ברחוב אורונוקו ואפשר ללי לשהות בביתו הכפרי רייבנסוורת'. פיציו כתב למזכיר המלחמה של ארצות הברית, ג'ון ק. קלהון, ודחק שרוברט יקבל מינוי לאקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט. פיציו נתן לרוברט הצעיר למסור את המכתב. לי נכנס לווסט פוינט בקיץ 1825. באותה עת, המוקד של תוכנית הלימודים היה הנדסה; ראש חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית פיקח על בית הספר והמפקח היה קצין הנדסה. צוערים לא הורשו לצאת לחופשה עד שסיימו שנתיים של לימודים ולעיתים רחוקות הורשו לצאת משטח האקדמיה. לי סיים שני בכיתתו אחרי צ'ארלס מייסון (שהתפטר מהצבא שנה לאחר סיום הלימודים). לי לא צבר שום נקודות שליליות במהלך ארבע שנות לימודיו, הבחנה שחלקו רק חמישה מתוך 45 חבריו לכיתה. ביוני 1829 הוסמך לי כסגן משנה זמני בחיל ההנדסה. לאחר סיום הלימודים, בזמן שהמתין לשיבוץ, חזר לווירג'יניה ומצא את אמו על ערש דווי; היא מתה ברייבנסוורת' ב-26 ביולי 1829.
קריירה כמהנדס צבאי
ב-11 באוגוסט 1829, הורה בריגדיר גנרל צ'ארלס גרשיו ללי לנסוע לאי קוקספור, ג'ורג'יה. התוכנית הייתה לבנות מבצר על האי הביצתי שישלוט על מוצא נהר סוואנה. לי היה מעורב בשלבים המוקדמים של הבנייה כאשר האי נוקז ונבנה. בשנת 1831 התברר כי התוכנית הקיימת לבניית מה שנודע כפורט פולסקי תצטרך לעבור שינוי, ולי הועבר לפורט מונרו בקצה חצי האי וירג'יניה (כיום בהמפטון, וירג'יניה).
בזמן שהיה בבית בקיץ 1829, לי ככל הנראה חיזר אחרי מרי קוסטיס שאותה הכיר כילדה. לי קיבל רשות לכתוב לה לפני שעזב לג'ורג'יה, אם כי מרי קוסטיס הזהירה את לי להיות "דיסקרטי" בכתיבתו, שכן אמה קראה את מכתביה, במיוחד מגברים. קוסטיס סירבה ללי בפעם הראשונה שביקש לשאת אותה; אביה לא האמין שבנו של לייט-הורס הארי לי המושפל הוא אדם מתאים לבתו. היא קיבלה אותו בהסכמת אביה בספטמבר 1830, בזמן שהיה בחופשת קיץ, והשניים נישאו ב-30 ביוני 1831.
תפקידיו של לי בפורט מונרו היו מגוונים, אופייניים לקצין זוטר, ונעו מתקצוב ועד תכנון מבנים. למרות שמרי לי ליוותה את בעלה להמפטון רודס, היא בילתה כשליש מזמנה בארלינגטון, אם כי בנם הראשון של הזוג, קוסטיס לי, נולד בפורט מונרו. למרות ששניהם היו לפי כל העדויות מסורים זה לזה, הם היו שונים באופיים: רוברט לי היה מסודר ודייקן, תכונות שאשתו חסרה. למרי לי הייתה גם בעיה לעבור מלהיות בתו של אדם עשיר לניהול משק בית עם אדם משועבד אחד או שניים בלבד. החל משנת 1832, לרוברט לי היה קשר קרוב אך אפלטוני עם הארייט טלקוט, אשתו של עמיתו הקצין אנדרו טלקוט.
החיים בפורט מונרו התאפיינו בסכסוכים בין קציני ארטילריה לקציני הנדסה. בסופו של דבר, מחלקת המלחמה העבירה את כל קציני ההנדסה מפורט מונרו, למעט לי, שנצטווה לעבור להתגורר באי המלאכותי ריפ ראפס מעבר לנהר מפורט מונרו, שם יקום בסופו של דבר פורט וול, ולהמשיך בעבודה לשיפור האי. לי עבר לשם כדין, ואז פיטר את כל העובדים והודיע למחלקת המלחמה שהוא לא יכול להחזיק פועלים ללא המתקנים של המבצר. בשנת 1834 הועבר לי לוושינגטון כעוזרו של הגנרל גרשיו. לי קיווה לשכור בית בוושינגטון עבור משפחתו, אך לא הצליח למצוא אחד; המשפחה גרה בארלינגטון, אם כי סגן לי שכר חדר בפנסיון בוושינגטון עבור מתי שהדרכים היו בלתי עבירות. באמצע 1835 הוקצה לי לסייע לאנדרו טלקוט במיפוי הגבול הדרומי של מישיגן. בזמן שהיה במשלחת זו, הוא השיב למכתב ממרי לי החולה, שביקשה ממנו לבוא לארלינגטון, "אבל מדוע את דוחקת בחזרתי המיידית, ומפתה אותי בצורה החזקה ביותר[?]... אני זקוק יותר לחיזוק ולעידוד לביצוע המלא של מה שאני נקרא לבצע." לי השלים את המשימה וחזר לתפקידו בוושינגטון, ומצא את אשתו חולה ברייבנסוורת'. מרי לי, שילדה לאחרונה את ילדם השני, נשארה מרותקת למיטה במשך מספר חודשים. באוקטובר 1836 הועלה לי לדרגת סגן ראשון.
לי שירת כעוזר במשרד המהנדס הראשי בוושינגטון די.סי. מ-1834 עד 1837, אך בילה את קיץ 1835 בעזרה בסימון קו המדינה בין אוהיו למישיגן, בחברתו של סגן וושינגטון הוד. כסגן ראשון להנדסה ב-1837, הוא פיקח על עבודות ההנדסה עבור נמל סנט לואיס ועבור נהרות המיסיסיפי והמיזורי העליונים. בין הפרויקטים שלו היה מיפוי אשדות דה מוין על המיסיסיפי מעל קאוקוק, איווה, שם העומק הממוצע של המיסיסיפי של 2.4 רגל (0.7 מ') היה הגבול העליון של תנועת ספינות הקיטור על הנהר. עבודתו שם זיכתה אותו בקידום לדרגת קפטן. עבודות ההנדסה של לי על המיסיסיפי היו משמעותיות. הן פתחו חלק גדול מהנהר לניווט מסחרי, מה שאפשר את הובלת התוצרת החקלאית מאזורי גידול הדגנים של המיסיסיפי העליון, ויצירה בסופו של דבר של רשימה ארוכה של ערים חדשות. ההיסטוריון מייקל קורדה אמר, "לו לי מעולם לא היה הופך לגיבור מלחמת מקסיקו או לגנרל המפקד של הקונפדרציה, הוא היה ראוי לתהילה — ומה שחשוב מכך, להכרת תודה — על השנתיים שבילה בפתיחת המיסיסיפי."
בסביבות 1842, קפטן רוברט א. לי הגיע כמהנדס הבסיס של פורט המילטון.
נישואים ומשפחה
בזמן שלי הוצב בפורט מונרו, הוא נשא לאישה את מרי אנה רנדולף קוסטיס (1807–1873), נינתה של מרתה וושינגטון מבעלה הראשון דניאל פארק קוסטיס, ונינתה החורגת של ג'ורג' וושינגטון, הנשיא הראשון של ארצות הברית. מרי הייתה הילדה היחידה ששרדה של ג'ורג' וושינגטון פארק קוסטיס, נכדו החורג של ג'ורג' וושינגטון, ומרי לי פיציו קוסטיס, בתם של ויליאם פיציו ואן בולינג רנדולף. רוברט ומרי נישאו ב-30 ביוני 1831, בבית ארלינגטון, בית הוריה ממש מעבר לפוטומק מוושינגטון. הארטילריה ה-3 של ארה"ב שימשה כמשמר כבוד בחתונה. בסופו של דבר נולדו להם שבעה ילדים, שלושה בנים וארבע בנות:
ג'ורג' וושינגטון קוסטיס לי (קוסטיס, "בו"); 1832–1913; שירת כמייג'ור גנרל בצבא הקונפדרציה ועוזר לנשיא ג'פרסון דייוויס, נלכד במהלך קרב סיילור'ס קריק; לא נשוי
- מרי קוסטיס לי (מרי, "בת"); 1835–1918; לא נשואה
- ויליאם הנרי פיציו לי ("רוני"); 1837–1891; שירת כמייג'ור גנרל בצבא הקונפדרציה (פרשים); נשוי פעמיים; ילדים ששרדו מהנישואים השניים
- אן קרטר לי (אנני); 18 ביוני 1839 – 20 באוקטובר 1862; מתה מקדחת הטיפוס, לא נשואה
- אלינור אגנס לי (אגנס); 1841 – 15 באוקטובר 1873; מתה משחפת, לא נשואה
- רוברט אדוארד לי, הבן (רוב); 1843–1914; שירת בצבא הקונפדרציה, תחילה כטוראי בארטילריית רוקברידג', מאוחר יותר כקפטן במטה של אחיו רוני; נשוי פעמיים; ילדים ששרדו מהנישואים השניים
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →- מילדרד צ'יילד לי (מילי, "חיים יקרים"); 1846–1905; לא נשואה
כל הילדים שרדו אותו למעט אנני, שמתה ב-1862. כולם קבורים עם הוריהם בקריפטה של קפלת האוניברסיטה באוניברסיטת וושינגטון ולי בלקסינגטון, וירג'יניה.
לי היה נין-נינו של ויליאם רנדולף ונין-נינו של ריצ'רד בלנד. פיציו לי (1835–1905), גנרל קונפדרטיבי ומאוחר יותר גנרל בצבא ארצות הברית במלחמת ארצות הברית–ספרד, היה אחיינו של לי. לי היה בן דוד שני של סבתה של הלן קלר, והיה קרוב משפחה רחוק של האדמירל ויליס אוגוסטוס לי.
ב-1 במאי 1864, הגנרל לי נכח בהטבלה של בתו של הגנרל א. פ. היל, לוסי לי היל, כדי לשמש כסנדק שלה. זה מוזכר בציור "Tender is the Heart" מאת מורט קונסטלר. הוא היה גם הסנדק של השחקנית והסופרת אודט טיילר, בתו של בריגדיר גנרל ויליאם ודבי קירקלנד.
מלחמת ארצות הברית–מקסיקו
לי הצטיין במלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848). הוא היה אחד מעוזריו הראשיים של וינפילד סקוט בצעדה מווראקרוס למקסיקו סיטי. הוא היה גורם מרכזי בכמה ניצחונות אמריקאיים באמצעות סיוריו האישיים כקצין מטה; הוא מצא נתיבי התקפה שהמקסיקנים לא הגנו עליהם כי חשבו שהשטח בלתי עביר.
הוא הועלה לדרגת מייג'ור זמני לאחר קרב סרו גורדו ב-18 באפריל 1847. הוא נלחם גם בקונטררס, צ'ורובוסקו וצ'פולטפק ונפצע באחרון. עד סוף המלחמה, הוא קיבל קידומים זמניים נוספים לדרגת לוטננט קולונל וקולונל, אך דרגתו הקבועה נותרה קפטן הנדסה, והוא נשאר קפטן עד העברתו לפרשים ב-1855.
בפעם הראשונה, רוברט א. לי ויוליסס ס. גרנט נפגשו ועבדו זה עם זה במהלך מלחמת ארצות הברית–מקסיקו. תצפיות קרובות על מפקדיהם היוו תהליך למידה עבור לי וגרנט כאחד. מלחמת ארצות הברית–מקסיקו הסתיימה ב-2 בפברואר 1848.
לאחר מלחמת מקסיקו, לי בילה שלוש שנים בפורט קרול בנמל בולטימור. במהלך תקופה זו, שירותו הופרע על ידי תפקידים אחרים, ביניהם מיפוי ועדכון מפות בפלורידה. המהפכן הקובני נרסיסו לופז התכוון לשחרר בכוח את קובה מהשלטון הספרדי. בשנת 1849, בחיפוש אחר מנהיג למשלחת הפליבסטר שלו, הוא פנה לג'פרסון דייוויס, אז סנאטור של ארצות הברית. דייוויס סירב והציע את לי, שגם סירב. שניהם החליטו שזה לא עולה בקנה אחד עם חובותיהם.
תחילת שנות ה-50: וסט פוינט וטקסס
שנות ה-50 היו תקופה קשה עבור לי, עם היעדרויותיו הארוכות מהבית, הנכות הגוברת של אשתו, הצרות בנטילת ניהול מטע עבדים גדול, ודאגתו המורבידית לעיתים קרובות לכישלונותיו האישיים.
בשנת 1852 מונה לי למפקד האקדמיה הצבאית בווסט פוינט. הוא לא רצה להיכנס למה שכינה "קן נחשים", אך מחלקת המלחמה התעקשה והוא ציית. אשתו הגיעה לבקר מדי פעם. במהלך שלוש שנותיו בווסט פוינט, קולונל זמני רוברט א. לי שיפר את המבנים והקורסים ובילה זמן רב עם הצוערים. בנו הבכור של לי, ג'ורג' וושינגטון קוסטיס לי, למד בווסט פוינט במהלך כהונתו. קוסטיס לי סיים את לימודיו ב-1854, ראשון בכיתתו.
לי חש הקלה עצומה לקבל קידום שחיכה לו זמן רב כסגן מפקד רגימנט הפרשים ה-2 בטקסס ב-1855. זה אמר לעזוב את חיל ההנדסה ואת רצף עבודות המטה שלו עבור פיקוד הקרב שבאמת רצה. הוא שירת תחת קולונל אלברט סידני ג'ונסטון במחנה קופר, טקסס; משימתם הייתה להגן על מתיישבים מפני התקפות של האפאצ'י והקומאנצ'י.
סוף שנות ה-50: מטע ארלינגטון ועבדי קוסטיס
בשנת 1857 מת חותנו ג'ורג' וושינגטון פארק קוסטיס, מה שיצר משבר רציני כאשר לי לקח על עצמו את נטל ביצוע הצוואה. עזבונו של קוסטיס כלל אחזקות קרקע עצומות ומאות אנשים משועבדים אך גם חובות כבדים; הצוואה דרשה שאנשים שהיו משועבדים בעבר על ידי קוסטיס "ישוחררו על ידי המוציאים לפועל שלי באופן שנראה למוציאים לפועל שלי הכי מתאים ונכון, השחרור האמור יבוצע תוך לא יותר מחמש שנים ממועד מותי". העיזבון היה באי-סדר, והמטעים נוהלו בצורה גרועה והפסידו כסף. לי ניסה לשכור מנהל עבודה שיטפל במטע בהיעדרו, וכתב לבן דודו, "אני רוצה להשיג חקלאי אנרגטי והגון, שבעוד שיהיה מתחשב ואדיב לכושים, יהיה תקיף ויגרום להם לעשות את חובתם." אך לי לא הצליח למצוא אדם לתפקיד, ונאלץ לקחת חופשה של שנתיים מהצבא כדי לנהל את המטע בעצמו.
הציפיות המחמירות יותר של לי והעונשים הקשים יותר של העובדים המשועבדים במטע ארלינגטון כמעט הובילו למרד, שכן רבים מהאנשים המשועבדים הובנו להם שהם עומדים להשתחרר ברגע שקוסטיס ימות, ומחו בכעס על העיכוב. במאי 1858 כתב לי לבנו רוני, "היו לי כמה צרות עם כמה מהאנשים. ראובן, פארקס ואדוארד, בתחילת השבוע הקודם, מרדו בסמכותי — סירבו לציית לפקודותיי, ואמרו שהם חופשיים כמוני, וכו', וכו' — הצלחתי ללכוד אותם ולכלוא אותם בכלא. הם התנגדו עד שהוכנעו וקראו לאנשים האחרים להציל אותם." פחות מחודשיים לאחר שנשלחו לכלא אלכסנדריה, החליט לי להוציא את שלושת הגברים הללו ושלוש שפחות בית מארלינגטון, ושלח אותם תחת מנעול ובריח לסוחר העבדים ויליאם אוברטון וינסטון בריצ'מונד, שהונחה להחזיק אותם בכלא עד שיוכל למצוא בעלי עבדים "טובים ואחראים" שיעסיקו אותם עד סוף תקופת חמש השנים.
עד 1860, רק משפחה משועבדת אחת נותרה שלמה באחוזה. חלק מהמשפחות היו יחד מאז זמנן במאונט ורנון.
### מקרה נוריס
בשנת 1859, שלושה אנשים משועבדים בארלינגטון — וסלי נוריס, אחותו מרי, ובן דוד שלהם — ברחו לצפון, אך נלכדו כמה מיילים מגבול פנסילבניה ונאלצו לחזור למטע. ב-24 ביוני 1859, העיתון המתנגד לעבדות "ניו יורק דיילי טריביון" פרסם שני מכתבים אנונימיים (מתאריכים 19 ביוני ו-21 ביוני), שכל אחד מהם טען ששמע שלי הלקאה את בני נוריס, וכי מנהל העבודה סירב להלקות את האישה אך שלי לקח את השוט והלקאה אותה בעצמו. לי כתב באופן פרטי לבנו קוסטיס כי "הניו יורק טריביון תקף אותי על יחסי לעבדיו של סבך, אך לא אגיב. הוא השאיר לי מורשת לא נעימה."
וסלי נוריס עצמו דיבר על התקרית לאחר המלחמה, בראיון מ-1866 שנדפס בעיתון מבטל עבדות, ה-National Anti-Slavery Standard. נוריס אמר כי לאחר שנלכדו, ונאלצו לחזור לארלינגטון, לי אמר להם כי "הוא ילמד אותנו לקח שלא נשכח בקרוב". לדברי נוריס, לי הורה למנהל העבודה לקשור את שלושתם בחוזקה לעמודים, והורה להלקות אותם: 50 מלקות לגברים ו-20 למרי נוריס. נוריס טען שלי עודד את ההלקאה, וכי כאשר מנהל העבודה סירב לעשות זאת, קרא לשוטר המחוז לעשות זאת במקום. בניגוד לכותבי המכתבים האנונימיים, הוא לא מציין שלי עצמו הלקאה מי מהאנשים המשועבדים. לדברי נוריס, לי "הורה לעיתים קרובות ל[שוטר] ויליאמס 'להניח את זה היטב', צו שלא נכשל מלציית לו; לא מסתפק רק בשיסוע בשרנו החשוף, הגנרל לי הורה אז למנהל העבודה לשטוף היטב את גבנו במי מלח, מה שנעשה."
גברי נוריס נשלחו אז על ידי סוכנו של לי לעבוד על מסילות הברזל בווירג'יניה ואלבמה. על פי הראיון, נוריס נשלח לריצ'מונד בינואר 1863 "ממקום זה סוף סוף נמלטתי דרך קווי המורדים לחופש". אך הרשויות הפדרליות דיווחו כי נוריס הגיע לקווים שלהם ב-5 בספטמבר 1863, וכי הוא "עזב את ריצ'מונד.. עם אישור מהגנרל קוסטיס לי." לי שחרר את האנשים המשועבדים על ידי קוסטיס, כולל וסלי נוריס, לאחר סיום תקופת חמש השנים בחורף 1862, והגיש את שטר השחרור ב-29 בדצמבר 1862.
ביוגרפים של לי נחלקו לגבי האמינות של תיאור העונש כפי שתואר במכתבים בטריביון ובחשבונו האישי של נוריס. הם מסכימים באופן כללי שלי ביקש ללכוד מחדש קבוצה של אנשים משועבדים שברחו, וכי לאחר לכידתם מחדש, הוא העסיק אותם מחוץ למטע ארלינגטון כעונש; עם זאת, הם חלוקים לגבי הסבירות שלי הלקאה אותם, ועל ההאשמה שהוא הלקאה אישית את מרי נוריס. בשנת 1934, דאגלס ס. פרימן תיאר את התקרית כ"ניסיונו הראשון של לי עם המופרזות של מסיתים חסרי אחריות נגד העבדות" וטען כי "אין ראיה, ישירה או עקיפה, שלי אי פעם הלקאה אותם או כל כושים אחרים. המנהג בארלינגטון ובמקומות אחרים בווירג'יניה בקרב אנשים במעמדו של לי אסר על דבר כזה."
בשנת 2000, מייקל פלמן, ב-"The Making of Robert E. Lee", מצא את הטענות שלי הלקאה אישית את מרי נוריס "לא סבירות בעליל", אך מצא שזה לא בלתי סביר כלל שלי הורה להלקות את הבורחים: "עונש גופני (שעבורו לי החליף את האופמיזם 'תקיפות') נחשב [כנראה] לחלק מהותי והכרחי ממשמעת עבדים. למרות שהיה אמור להיות מיושם רק בצורה רגועה והגיונית, שליטה פיזית גלויה בעבדים, ללא פיקוח של החוק, הייתה תמיד אכזרית ופוטנציאלית פראית."
הביוגרפית של לי אליזבת בראון פריור הגיעה למסקנה ב-2008 כי "העובדות ניתנות לאימות", בהתבסס על "העקביות של חמשת התיאורים הקיימים של הפרק (האלמנט היחיד שלא מאומת שוב ושוב הוא הטענה שלי נתן את המכות בעצמו), כמו גם קיומו של ספר חשבונות המציין שהשוטר קיבל פיצוי מלי בתאריך שבו התרחש אירוע זה".
בשנת 2014, מייקל קורדה כתב כי "למרות שמכתבים אלו נדחים על ידי רוב הביוגרפים של לי כמוגזמים, או פשוט כתעמולה של מבטלי עבדות, קשה להתעלם מהם [...] נראה לא מתאים לאופיו של לי להלקות שפחה בעצמו, במיוחד כזו שהופשטה עד המותניים, וייתכן שהאשמה זו הייתה קישוט שהוסיפו שני הכתבים; זה לא חזר על עצמו על ידי וסלי נוריס כאשר חשבונו על התקרית פורסם ב-1866 [...] [א]ף על פי שנראה לא סביר שהוא היה מבצע את ההלקאה בעצמו, ייתכן שהוא לא נרתע מלהתבונן בה כדי לוודא שהוראותיו מבוצעות בדיוק."
### השקפותיו של לי על גזע ועבדות
היסטוריונים רבים ציינו את מה שהם מחשיבים כטבע הסותר של אמונותיו ופעולותיו של לי בנוגע לגזע ועבדות. בעוד שלי מחה שיש לו רגשות אהדה כלפי אנשים שחורים, הוא גם ראה אותם ככפופים לאנשים לבנים. בעוד שלי החזיק בעבדות כמוסד רע, הוא גם האמין שהיא מועילה לאנשים משועבדים. בעוד שלי עזר לסייע לעבדים בודדים להגיע לחופש בליבריה, וסיפק את שחרורם בצוואתו שלו, הוא האמין שאנשים משועבדים צריכים להשתחרר בסופו של דבר בצורה כללית רק בתאריך עתידי לא מוגדר כחלק ממטרת האל. עבדות עבור לי הייתה סוגיה מוסרית ודתית, ולא כזו שתיכנע לפתרונות פוליטיים. שחרור יבוא מוקדם יותר מדחף נוצרי בקרב אדוני עבדים לפני "סופות וסערות של מחלוקת לוהטת" כפי שהתרחש ב"קנזס המדממת". בהתנגדות לדרומיים שטענו לעבדות כטוב חיובי, לי בניתוח הידוע שלו על עבדות ממכתב מ-1856 (ראה להלן) כינה אותה רע מוסרי ופוליטי. בעוד שגם לי וגם אשתו נגעלו מהעבדות, הם גם הגנו עליה מפני דרישות של מבטלי עבדות לשחרור מיידי לכל המשועבדים.
לי טען שעבדות רעה לאנשים לבנים, בטענה שהוא מוצא את העבדות מטרידה וגוזלת זמן לניהול על בסיס יומיומי. במכתב מ-1856 לאשתו, הוא טען שעבדות היא רע גדול, אך בעיקר בגלל השפעתה השלילית על אנשים לבנים:
> בעידן נאור זה, יש מעטים אני מאמין, שלא יודו, שעבדות כמוסד, היא רע מוסרי ופוליטי בכל מדינה. זה חסר תועלת להרחיב על חסרונותיה. אני חושב שזה בכל זאת רע גדול יותר לאדם הלבן מאשר לגזע השחור, ובעוד רגשותיי מגויסים מאוד לטובת האחרון, אהדתי חזקה יותר לראשון. השחורים במצב טוב לאין ערוך כאן מאשר באפריקה, מוסרית, חברתית ופיזית. המשמעת הכואבת שהם עוברים, נחוצה להוראתם כגזע, ואני מקווה שתכין ותוביל אותם לדברים טובים יותר. כמה זמן הכנעתם עשויה להיות נחוצה ידוע ומוזמן על ידי השגחה חכמה ורחמנית.
לפני שעזב לשרת במקסיקו, לי כתב צוואה המספקת את שחרור העבדים שהיו בבעלותו, "אישה וילדיה שירש מאמו וכנראה הושכרו לחותנו ומאוחר יותר נמכרו לו". חותנו של לי, ג. ו. פארק קוסטיס, היה חבר באגודה האמריקאית לקולוניזציה, שהוקמה כדי לסיים בהדרגה את העבדות על ידי הקמת רפובליקה חופשית בליבריה עבור אפרו-אמריקאים, ולי סייע לכמה אנשים משועבדים לשעבר להגר לשם. כמו כן, לדברי ההיסטוריון ריצ'רד ב. מקאסלין, לי היה שחרור הדרגתי, שגינה הצעות "קיצוניות" לביטול מיידי של העבדות. לי דחה את מה שכינה תשוקה פוליטית מונעת ברשע, מחשש למלחמת אזרחים ועבדים משחרור פתאומי.
ההיסטוריונית אליזבת בראון פריור הציעה פרשנות חלופית לשחרור מרצון של עבדים בצוואתו של לי, וסיוע לעבדים לחיים של חופש בליבריה, וראתה בלי כמי שמתאים ל"עליונות חוק העבדים". היא כתבה שהשקפותיו הפרטיות של לי על גזע ועבדות,
"שכיום נראות מפתיעות, היו חסרות חשיבות לחלוטין בעולמו של לי. לא בעל חזון, לי כמעט תמיד ניסה להתאים לדעות מקובלות. הערכתו לנחיתות שחורה, לצורך בריבוד גזעי, לעליונות חוק העבדים, ואפילו לסנקציה אלוהית לכל זה, הייתה בהתאם לדעות הרווחות של בעלי עבדים מתונים אחרים ושל לא מעט צפוניים בולטים."
בשנת 1857 מת ג'ורג' קוסטיס, והשאיר את רוברט לי כמוציא לפועל של עזבונו, שכלל כמעט 200 עבדים. בצוואתו, קוסטיס אמר שהאנשים המשועבדים ישוחררו תוך חמש שנים ממותו. עם נטילת התפקיד כמנהל עבור צוואת פארק קוסטיס, לי השתמש בהוראה כדי להשאיר אותם בעבדות כדי לייצר הכנסה לעיזבון כדי לפרוע חוב. לי לא בירך על תפקיד המטע בזמן שניהל את נכסי קוסטיס ברומנקוק, אחר בקרבת נהר הפמנקי וארלינגטון; הוא שכר את הטחנה של האחוזה. בעוד שכל האחוזות שגשגו תחת ניהולו, לי היה אומלל מהשתתפות ישירה בעבדות כמוסד שנוא.
עוד לפני מה שמייקל פלמן כינה "מעורבות מצערת בניהול עבדים בפועל", לי שפט את חוויית השליטה הלבנה כרע מוסרי גדול יותר לאדם הלבן מאשר לאנשים שחורים הסובלים תחת "המשמעת הכואבת" של העבדות שהכניסה נצרות, אוריינות ואתיקת עבודה ל"אפריקאי הפגאני". ההיסטוריון של אוניברסיטת קולומביה אריק פונר מציין כי:
לי "לא היה אידיאולוג פרו-עבדות. אבל אני חושב שחשוב באותה מידה הוא, שבניגוד לכמה דרומיים לבנים, הוא מעולם לא דיבר נגד העבדות".
עד תקופת הקריירה של לי בצבא ארה"ב, קציני וסט פוינט עמדו מרוחקים מסכסוכים פוליטיים ומפלגתיים בנושאים כמו עבדות, כעניין של עיקרון, ולי דבק בתקדים. הוא ראה בחובתו הפטריוטית להיות א-פוליטי בזמן שירות פעיל בצבא, ולי לא דיבר בפומבי על נושא העבדות לפני מלחמת האזרחים. לפני פרוץ המלחמה, ב-1860, לי הצביע עבור מועמד הדמוקרטים הדרומיים וסגן הנשיא המכהן ג'ון ק. ברקינרידג', שהיה המועמד הפרו-עבדות בבחירות לנשיאות ב-1860 ותמך בחוקת לקומפטון עבור קנזס, במקום מועמד מפלגת האיחוד החוקתי ג'ון בל, המועמד היוניוניסטי הדרומי שניצח בווירג'יניה והצביע נגד קבלת קנזס תחת חוקת לקומפטון כסנאטור של ארצות הברית מטנסי.
לי עצמו שיעבד מספר קטן של אנשים בחייו וראה את עצמו כאדון פטרנליסטי. ישנם דיווחי שמועות היסטוריים ועיתונאיים שונים על הלקאה אישית של לי את עבד, אך הם אינם דיווחים ישירים של עדי ראייה. הוא בהחלט היה מעורב בניהול הפעולות היומיומיות של מטע והיה מעורב בלכידה מחדש של עבדים בורחים. היסטוריון אחד ציין שלי הפריד משפחות של אנשים משועבדים, דבר שמשפחות משעבדות בולטות בווירג'יניה כמו וושינגטון וקוסטיס לא עשו. ב-29 בדצמבר 1862, היום האחרון שבו הורשה להחזיק בהם באופן חוקי, לי שחרר סוף סוף את כל האנשים המשועבדים שאשתו ירשה מג'ורג' קוסטיס (בהתאם לצוואת קוסטיס). לפני כן, לי עתר לבתי המשפט להשאיר אנשים משועבדים על ידי קוסטיס זמן רב יותר מחמש השנים שהוקצו בצוואת קוסטיס, שכן העיזבון עדיין היה בחובות, אך בתי המשפט דחו את ערעוריו. בשנת 1866, אחד האנשים שהיו משועבדים בעבר על ידי לי, וסלי נוריס, האשים שלי הכה אותו אישית ואת עבדים אחרים בחומרה לאחר שניסו לברוח מארלינגטון. לי מעולם לא הגיב בפומבי להאשמה זו, אך אמר באופן פרטי לחבר "אין בזה מילה של אמת ... אף משרת, חייל או אזרח, שהועסק אי פעם על ידי יכול להאשים אותי בצדק ביחס רע."
פונר כותב כי "קוד ההתנהגות הג'נטלמני של לי לא נראה כחל על שחורים" במהלך המלחמה. הוא לא עצר את חייליו מלחטוף חקלאים שחורים חופשיים ולמכור אותם לעבדות. ההיסטוריון של אוניברסיטת פרינסטון ג'יימס מ. מקפרסון ציין שלי דחה בתחילה חילופי שבויים בין הקונפדרציה לאיחוד כאשר האיחוד דרש שחיילי איחוד שחורים ייכללו. לי לא קיבל את ההחלפה עד כמה חודשים לפני כניעת הקונפדרציה. הוא גם כינה את הצהרת האמנציפציה "מדיניות פראית ואכזרית... שאינה מותירה לנו ברירה אלא הצלחה או השפלה גרועה ממוות".
ככל שהמלחמה נמשכה והאבדות של לי גדלו, הוא דגל בסופו של דבר בגיוס אנשים משועבדים לצבא הקונפדרציה בתמורה לחופש. עם זאת, הוא הגיע לעמדה זו בחוסר רצון רב. במכתב מ-1865 לחברו אנדרו האנטר, הוא כתב: "בהתחשב ביחסים שבין אדון לעבד, הנשלטים על ידי חוקים אנושיים ומושפעים מהנצרות ומרגש ציבורי נאור, כטובים ביותר שיכולים להתקיים בין הגזעים הלבנים והשחורים בזמן שהם מעורבים כיום במדינה זו, הייתי מסתייג מכל הפרעה פתאומית ליחסים אלו אלא אם כן זה נחוץ כדי למנוע אסון גדול יותר לשניהם. לכן הייתי מעדיף להסתמך על האוכלוסייה הלבנה שלנו כדי לשמר את היחס בין כוחותינו לאלו של האויב, שהניסיון הראה שהוא בטוח. אך לאור ההכנות של אויבינו, חובתנו לספק מלחמה מתמשכת ולא לקרב או למערכה, ואני חושש שלא נוכל להשיג זאת מבלי להעמיס על היכולת של האוכלוסייה הלבנה שלנו."
לאחר המלחמה, לי אמר לוועדת קונגרס שאנשים שחורים "לא היו נוטים לעבוד" ולא היו בעלי יכולת אינטלקטואלית להצביע ולהשתתף בפוליטיקה. לי גם אמר לוועדה שהוא מקווה שווירג'יניה תוכל "להיפטר מהם", בהתייחסו לאנשים שחורים. בעוד שלא היה פעיל פוליטית, לי הגן על גישתו של יורשו של לינקולן אנדרו ג'ונסון לשיקום, שלדברי פונר, "נטשה את העבדים לשעבר לחסדי ממשלות שנשלטו על ידי בעליהם לשעבר". לדברי פונר, "מילה מלי הייתה עשויה לעודד דרומיים לבנים להעניק לשחורים זכויות שוות ולעכב את האלימות נגד האנשים המשוחררים ששטפה את האזור במהלך השיקום, אך הוא בחר להישאר שותק." לי גם נקרא לגנות את הקו קלוקס קלאן העליון הלבן, אך בחר להישאר שותק.
למרות שמת רק חמש שנים לאחר סיום מלחמת האזרחים, לי הפך לדמות מרכזית בפרשנות ה"סיבה האבודה" של המלחמה שעלתה בדור שלאחר המלחמה. הטיעון שלי תמיד התנגד לעבדות, ושחרר את עבדי אשתו, עזר לשמר את מעמדו כסמל של כבוד דרומי ופיוס לאומי.
הארפרס פרי וחזרה לטקסס, 1859–1861
הן הארפרס פרי והן פרישת טקסס היו אירועים מונומנטליים שהובילו למלחמת האזרחים. רוברט א. לי היה בשני האירועים. לי נשאר בתחילה נאמן לאיחוד לאחר שטקסס פרשה.
### הארפרס פרי
ג'ון בראון הוביל להקה של 21 פושטים מבטלי עבדות שתפסו את הארסנל הפדרלי בהארפרס פרי, וירג'יניה, ב-16 באוקטובר 1859, בתקווה להסית למרד עבדים. הנשיא ג'יימס ביוקנן נתן ללי פיקוד על יחידות של מיליציה, חיילים ונחתים של ארצות הברית, כדי להביס את הפושטים ולעצור את מנהיגיהם. עד שלי הגיע באותו לילה, המיליציה באתר הקיפה את בראון ובני הערובה שלו. עם עלות השחר, בראון סירב לדרישת הכניעה. נחתים תחת לי תקפו, ובראון וחסידיו נלכדו לאחר שלוש דקות של לחימה. הדו"ח המסכם של לי על הפרק מראה שלי האמין ש"זה היה ניסיון של פנאטי או משוגע". לי אמר שבראון השיג "הצלחה זמנית" על ידי יצירת פאניקה ובלבול ועל ידי "הגדלת" מספר המשתתפים המעורבים בפשיטה.
### טקסס
בשנת 1860, לוטננט קולונל רוברט א. לי החליף את מייג'ור היינצלמן בפורט בראון, והרשויות המקסיקניות הציעו לרסן "את אזרחיהם מביצוע פשיטות טורפניות על הטריטוריה ואנשי טקסס ... זה היה המבצע הפעיל האחרון של מלחמת קורטינה". ריפ פורד, ריינג'ר טקסני באותה עת, תיאר את לי כ"מכובד ללא יהירות, גדול ללא גאווה ... הוא הפגין קור רוח בלתי ניתן לערעור, ושליטה מוחלטת בתשוקותיו ... בעל היכולת להשיג מטרות גדולות והמתנה של שליטה והובלת אנשים".
כאשר טקסס פרשה מהאיחוד בפברואר 1861, הגנרל דייוויד א. טוויגס נכנע לכל הכוחות האמריקאיים (כ-4,000 איש, כולל לי, ומפקד מחלקת טקסס) לטקסנים. טוויגס התפטר מיד מצבא ארה"ב והפך לגנרל קונפדרטיבי. לי חזר לוושינגטון ומונה לקולונל של רגימנט הפרשים הראשון במרץ 1861. דרגת הקולונל של לי נחתמה על ידי הנשיא החדש, אברהם לינקולן. שלושה שבועות לאחר קידומו, הוצע לקולונל לי פיקוד בכיר (בדרגת מייג'ור גנרל) בצבא המתרחב להילחם במדינות הדרום שעזבו את האיחוד. פורט מייסון, טקסס, היה הפיקוד האחרון של לי עם צבא ארצות הברית.