ז'אן ויקטור מארי מורו
ז'אן ויקטור מארי מורו (בצרפתית: Jean Victor Marie Moreau, 14 בפברואר 1763 – 2 בספטמבר 1813) היה גנרל צרפתי שסייע לנפוליאון בונפרטה לעלות לשלטון, אך מאוחר יותר הפך ליריבו הצבאי והפוליטי הראשי וגורש לארצות הברית. מוצר של המהפכה הצרפתית, הוא נמנה עם הגנרלים הבולטים ביותר בהיסטוריה הצבאית הצרפתית. הוא הוביל את צבא המהפכה הצרפתי לסדרה של ניצחונות, כולל הקרב המרכזי בהוהנלינדן; עם זאת, הוא גם ספג תבוסות מול מפקדים צבאיים מוכשרים כמו הארכידוכס קרל ואלכסנדר סובורוב.
חיים מוקדמים
### סטודנט למשפטים ברן
מורו נולד במורלה שבברטאן. אביו היה עורך דין מצליח, ובמקום לאפשר למורו להיכנס לצבא, כפי שניסה לעשות, הוא התעקש שמורו ילמד משפטים באוניברסיטת רן.
מורו הצעיר לא הראה נטייה למשפטים, אך נהנה מחופש חיי הסטודנטים. במקום לקבל את התואר שלו, הוא המשיך לחיות עם הסטודנטים כגיבור ומנהיג שלהם, וארגן אותם לסוג של צבא.
בתקופה שקדמה למהפכה הצרפתית, הפרלמנטים היו מוקדי התנגשויות כשהם התנגדו להצעות המיסים של השלטון הישן. רן הייתה מושב הפרלמנט המקומי של ברטאן. כשהרוחות התלהטו ב-1789, מורו פיקד על הסטודנטים בעימותי יומיות נגד תומכי בורבונים.
קריירה צבאית מהפכנית
ב-1791, מורו נבחר לסגן-אלוף של המתנדבים של איל-אה-וילן. עמם הוא שירת תחת שארל פרנסואה דומורי, וב-1793, הסדר הטוב של גדודו, ואופיו הצבאי ועקרונותיו הרפובליקניים, הבטיחו את קידומו לדרגת גנרל בריגדה. לזאר קרנו קידם את מורו לדרגת גנרל דיוויזיה בתחילת 1794, ונתן לו פיקוד על האגף הימני של הצבא תחת שארל פישגרו, בפלנדריה.
הקרב בטורקואן ב-1794 יצר את תהילתו הצבאית של מורו, וב-1795 הוא קיבל את הפיקוד על צבא הריין והמוזל, עמו הוא חצה את הריין והתקדם לתוך גרמניה. בתחילה הוא היה מוצלח לחלוטין וניצח בכמה קרבות וחדר עד לאיזאר, אך לבסוף נאלץ לסגת מול הארכידוכס קרל של אוסטריה. עם זאת, המיומנות שהפגין בניהול הנסיגה שלו - שנחשבה לדגם לפעולות כאלה - הגבירה מאוד את המוניטין שלו, ככל שהצליח להביא עמו יותר מ-5,000 שבויים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### קנוניות
ב-1797, לאחר קשיים ממושכים שנגרמו מחוסר כספים וציוד, הוא חצה שוב את הריין, אך פעולותיו נבלמו על ידי חתימת הסכמי השלום המוקדמים של לייבן בין בונפרטה לאוסטרים. באותה תקופה הוא מצא מכתבים בוגדניים בין חברו ומפקדו לשעבר שארל פישגרו לנסיך הגולה דה קונדה. הוא כבר הופיע כמגן של פישגרו נגד טענות על בגידה, ועכשיו הוא בטוח הסתיר את מציאתו, עם התוצאה שמאז הוא נחשד לפחות בחלק מעסקה. מאוחר מדי לטהר את עצמו, הוא שלח את המכתבים לפריז והוציא הכרזה לצבא שמגנה את פישגרו כבוגד.
מורו פוטר, והועסק מחדש רק ב-1799, כשהיעדרותו של בונפרטה וההתקדמות המנצחת של מפקד הרוסי אלכסנדר סובורוב חייבו את הצורך בגנרל מנוסה ומוכר באיטליה. הוא פיקד על צבא איטליה, בהצלחה מועטה, לזמן קצר לפני שמונה לצבא הריין, ונשאר עם ברתלמי קתרין ז'ובר, יורשו באיטליה, עד שהקרב בנובי נלחם והופסד. ז'ובר נפל בקרב, ומורו ניהל את הנסיגה של הצבא לג'נובה, שם העביר את הפיקוד לז'אן אטיין שמפיונה. כשבונפרטה חזר מהמערכה הצרפתית במצרים וסוריה, הוא מצא את מורו בפריז, מאוד ממורמר מממשל הדירקטורט הצרפתי כגנרל וכרפובליקאי, וקיבל את עזרתו בהפיכת 18 בברימר, כשמורו פיקד על הכוח שכלא שני מנהיגים בארמון לוקסמבורג.
כגמול, נפוליאון נתן לו שוב את הפיקוד על צבא הריין, עמו הוא דחק את האוסטרים מהריין לאיזאר. בשובו לפריז הוא נשא לאישה את יוג'ני הולוט בת ה-19, שנולדה במאוריציוס והייתה חברה של ז'וזפין דה בוארנה, אישה אמביציוזית שהשיגה שליטה מלאה עליו. לאחר שבועות ספורים עם הצבא בגרמניה וניצחונו בקרב המפורסם בהוהנלינדן (3 בדצמבר 1800), הוא התיישב ליהנות מהונו שצבר במהלך מסעותיו. אשתו אספה סביבה את כל מי שהיה ממורמר מהתרחבותו של נפוליאון. "מועדון מורו" זה העציב את נפוליאון, ועודד את המלוכנים, אך מורו, למרות שלא היה מוכן להפוך לדיקטטור צבאי כדי לשחזר את הרפובליקה, לא היה צד למזימה להשבת לואי ה-18. כל זה היה ידוע היטב לנפוליאון, שעצר את הקושרים.
הרשעתו של מורו הושגה רק בלחץ רב שהופעל על השופטים על ידי בונפרטה; ולאחר שניתנה, הקונסול הראשון טיפל בו כאילו היה סלחני, המיר את עונש המאסר לגלות. ב-1804, מורו עבר דרך ספרד והפליג לאמריקה.
גלות מצרפת
מורו הגיע עם אשתו לניו יורק באוגוסט 1805. הוא קיבל בהתלהבות בארצות הברית, אך דחה את כל ההצעות לשירות, ונסע לזמן מה ברחבי הארץ והתיישב ב-1806 בפנסילבניה, שם קנה וילה שהייתה שייכת לרוברט מוריס ליד נהר דלאוור במוריסוויל, מעבר לנהר מול טרנטון. הוא חי שם עד 1813, וחילק את זמנו בין דיג, ציד, וחברה. מקום מגוריו היה מקלט לכל הגולים הפוליטיים, ונציגי כוחות זרים ניסו לשכנע אותו להרים את חרבו נגד נפוליאון. עם פרוץ מלחמת 1812, הנשיא ג'יימס מדיסון הציע לו את הפיקוד על כוחות ארצות הברית. מורו היה מוכן לקבל, אך לאחר ששמע על הרס הגרנד ארמה ברוסיה בנובמבר 1812, הוא החליט לחזור לאירופה.
מורו, כנראה בהשראת אשתו, חזר לאירופה והחל לנהל משא ומתן עם חבר ישן מחוג הקושרים הרפובליקנים: המרשל לשעבר ז'אן-בטיסט ברנדוט, כעת נסיך הכתר קרל יוהאן של שוודיה (לימים קרל ה-14 יוהאן, מלך שוודיה). קרל יוהאן והצאר אלכסנדר הראשון של רוסיה היו עכשיו עם הפרוסים והאוסטרים בראש צבא נגד נפוליאון. מורו, שרצה לראות את נפוליאון מובס וממשלה רפובליקנית מוקמת, נתן עצות למנהיגי שוודיה ורוסיה כיצד להביס את צרפת בצורה הטובה ביותר. מורו נפצע אנושות בקרב דרזדן ב-27 באוגוסט 1813 כשדיבר עם הצאר אלכסנדר ומת ב-2 בספטמבר בלוני. קודם לכן, ב-17 באוגוסט 1813, הצאר דרש את תפקיד המפקד העליון של צבאות הברית לעצמו, עם מורו ואנטואן-אנרי ז'ומיני כסגניו, בקשה שנתקלה בהתנגדות קשה מצד שר החוץ האוסטרי קלמנס פון מטרניך מאחר שהתפקיד כבר הוצע ונלקח על ידי קרל פיליפ, נסיך שוורצנברג. לאחר שמורו נורה לידו, הצאר אמר למטרניך: "אלוהים נתן את פסק דינו. הוא היה מדעך".
מורו נקבר בכנסיית סנט קתרין הקתולית בסנקט פטרבורג. אשתו קיבלה פנסיה מהצאר, ומורו קיבל את הדרגת מרשל צרפת מלואי ה-18, אך הבונפרטיסטידידים דיברו על "העריקה" שלו והשוו אותו לדומורי ופישגרו.
מורשת
תהילתו של מורו כגנרל עומדת גבוהה מאוד, הקומבינציות שלו היו מיומנות ומורכבות, והוא שמר על קור רוח תחת לחץ. מורו היה רפובליקאי נאמן, למרות שאביו עצמו הוצא להורג בגיליוטינה בתקופת הטרור. מילותיו האחרונות, "Soyez tranquilles, messieurs; c'est mon fate" ("היו שלווים, אדונים; זהו גורלי"), מרמזות שהוא לא התחרט על הסרתו ממעמדו המעורבב כגנרל במלחמה נגד מדינתו.
העיירה מורו, ניו יורק, נקראת על שמו.
בתרבות פופולרית
הרומן "כל אחד את שלו" מאת ולנטין פיקול מ-1985, מתמקד במורו.