ז'אן ואנייה: המייסד שערער את התנועה שלו
באוגוסט 1964, קצין צי לשעבר בעל דוקטורט באריסטו קנה בית קטן בכפר הצרפתי טרוסלי-בריי (Trosly-Breuil) והזמין שני גברים מתוך מוסד לבוא ולחיות איתו. לא כדי שיטפלו בהם, אלא כדי לחלוק את הבית. רפאל סימי (Raphael Simi) ופיליפ סו (Philippe Seux) היו הדיירים הראשונים של מה שהפך ל"לארש" (L'Arche), תנועה המפעילה כיום כ-150 קהילות ב-38 מדינות. חמישים ותשע שנים מאוחר יותר, ועדה עצמאית ש"לארש" בעצמה שכרה דיווחה כי מייסדה, לאורך כמעט כל אותה תקופה, התעלל מינית ב-25 נשים לפחות.
בנו של דיפלומט בלב ים
ז'אן ואנייה היה בנו של ז'ורז' ואנייה (Georges Vanier), החייל והדיפלומט הקנדי שלימים הפך למושל הכללי של קנדה, ושל פולין ארצ'ר (Pauline Archer); הוא הגיע לעולם ב-10 בספטמבר 1928 בז'נבה, שם הוצב אביו. אחותו תרז (Thérèse) הפכה לחלוצה בתחום הטיפול הפליאטיבי בבריטניה וסייעה מאוחר יותר להקים את "לארש" בבריטניה.
הוא עבר הכשרה בקולג' הצי המלכותי, דארטמות', ושירת בצי המלכותי ובצי המלכותי הקנדי. בגיל שמונה-עשרה הוא היה בין הקצינים שליוו את הנסיכה אליזבת במסעה ב-1947 לדרום אפריקה. לאחר מכן, בשנת 1950, הוא התפטר מתפקידו. התיאור שלו לגבי הסיבות לכך היה בוטה בנוגע למה שהשירות עשה לו: "שנות ההתבגרות שלי עברו בעולם של יעילות, שליטה ופיקוד על אחרים."
אריסטו, והפניית עורף לאולם ההרצאות
מה שבא לאחר מכן היה עשור אקדמי. ואנייה קיבל דוקטורט באתיקה אריסטוטלית במכון הקתולי (L'Institut Catholique) בפריז ולאחר מכן לימד פילוסופיה באוניברסיטת טורונטו. זה היה מסלול קונבנציונלי ונוח, והוא עזב אותו. דרך הכומר הדומיניקני תומא פיליפ (Thomas Philippe), שהפך למנהלו הרוחני, הוא נתקל במוסדות צרפתיים המאכלסים גברים עם מוגבלויות שכליות, ומה שראה שם סיים את הקריירה האקדמית שלו.
הבית בטרוסלי-בריי
המחווה המייסדת הייתה קטנה באופן כמעט אגרסיבי: בית אחד, אדם אחד, שני אורחים, ללא מנגנון מוסדי. אך היא הכילה הצעה שהפכה את כל ההיגיון של הטיפול במוגבלויות. "לארש" לא הייתה מוסד שבו המוכשרים מטפלים בבלתי-כשירים. זה היה משק בית שבו אנשים עם ובלי מוגבלויות חיו יחד כעמיתים — וחשוב מכך, שבו הובן כי האנשים שמעניקים עזרה משתנים בעצמם על ידי האנשים שאליהם הגיעו לעזור. הציטוט של פרס טמפלטון סיכם את הרעיון כטרנספורמציה הדדית: אלו שעוזרים עוברים שינוי על ידי אלו שהם פוגשים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ההדדיות הזו היא שהבדילה את "לארש" מצדקה. היא סירבה לאסימטריה שהופכת את המקבל למקבל באופן קבוע. טענתו של ואנייה, שנטענה לאורך כשלושים ספרים, הייתה שלאנשים עם מוגבלויות שכליות יש יכולת לנוכחות ולקשר שהעולם היעיל וההישגי הרס במידה רבה בתוך עצמו — ושלאנשים ללא מוגבלויות יש לכן צורך בהם לפחות באותה מידה.
התנועה צמחה במהירות וברמה הבינלאומית. בשנת 1971 ואנייה היה שותף להקמת "אמונה ואור" (Faith and Light), רשת מקבילה של קבוצות תמיכה לאנשים עם מוגבלויות ובני משפחותיהם וחבריהם. עד מותו, "לארש" צמחה מבית יחיד לכ-150 קהילות ברחבי 38 מדינות, התומכות בכ-3,500 אנשים.
כבוד והוקרה
ואנייה קיבל את פרס טמפלטון בשנת 2015, המוענק עבור תרומות למימד הרוחני של החיים; הציטוט תיאר אותו כעורך דין בלתי נלאה למען אנשים עם מוגבלויות. הוא נשאר לחיות בטרוסלי-בריי, בכפר שבו הכל התחיל, ומת ב-7 במאי 2019, בגיל 90.
מה גילו החקירות
בשנת 2020, "לארש" הבינלאומית הזמינה חקירה עצמאית בנוגע לטענות נגד מייסדה. היא אישרה שואנייה היה מעורב במערכות יחסים פוגעניות ומניפולטיביות עם נשים. בנובמבר 2020 הקימה "לארש" ועדת מחקר חיצונית נוספת, הפועלת בתמיכת ועדה מדעית. הדו"ח שלה פורסם ב-30 בינואר 2023.
הוועדה מצאה שבין 1950 ל-2019, לפחות 25 נשים ללא מוגבלויות קיימו מגע מיני עם ואנייה כחלק ממה שהדו"ח תיאר כרצף של בלבול, שליטה והתעללות. היא זיהתה את ואנייה כאחד משלושה גברים במרכזה של קבוצה כיתתית ב"לארש" טרוסלי, המאופיינת באידיאולוגיה רוחנית מעוותת ובחשאיות, ואישרה את דבקותו בתורות של תומא פיליפ ובפרקטיקות הפוגעניות הקשורות אליהן. הוועדה לא מצאה עדות להתעללות באנשים עם לקויות למידה, ומצאה כי ההתנהגות לא חרגה מעבר לאותה קבוצה מצומצמת בטרוסלי.
מנהיגי "לארש" הבינלאומית הגיבו: "אנחנו מזועזעים ואנו מגנים שוב, ללא הסתייגות, את מעשיהם של ז'אן ואנייה ותומא פיליפ." הארגון קיבל אחריות מוסדית על הכישלון בזיהוי ההתעללות, הקים מנגנוני פיצוי, חיזק את ההגנה ברחבי העולם, והצהיר כי הלגיטימיות שלו נשענת על חייהם של חבריו ולא על מייסדו. ג'ון קאסון (John Casson), מנכ"ל "לארש" בריטניה, אמר שהארגון מברך את הנשים האמיצות ששברו עשורים של שתיקה, וכי התמודדות עם האמת היא הדרך היחידה להבטיח ש"לארש" כיום בטוחה ומעניקה חיים ככל האפשר לכולם.
מדוע ז'אן מכונה גאון
המילה יושמה על ואנייה עבור תובנה חברתית ומוסרית ולא עבור הישג אינטלקטואלי, והאבחנה הזו חשובה. הוא זיהה משהו שכל מנגנון הטיפול המוסדי של המאה העשרים החמיץ: שהקשר בין אדם עם מוגבלות למטפל אינו העברה חד-כיוונית של עזרה, ושהסדרתו ככזו פוגעת בשני הצדדים. לאחר מכן הוא מצא צורה — משק הבית המשותף — שהפכה את הזרימה ההפוכה לאפשרית מבחינה מבנית ולא רק סנטימנטלית. צורה זו הוכחה כיצואנית ברחבי 38 מדינות ועשרות תרבויות, וזהו המבחן הקשה ביותר שעומד בפני המצאה חברתית. פרס טמפלטון, שניתן בדיוק עבור סוג זה של תרומה, הוא האישור המוסדי הברור ביותר לכך.
המקרה הנגדי הוא כעת מכריע ולא ניתן לריכוך. החקירות שהוזמנו על ידי "לארש" עצמה קבעו שהאדם שניסח פילוסופיה של כבוד הדדי התעלל, לאורך כל חיי התנועה, בנשים בתוכה, ושהוא עשה זאת בתוך קבוצה חשאית שאורגנה סביב תיאולוגיה מעוותת שאימץ מתומא פיליפ. זהו אינו כשל פרטי הפועל לצד העבודה הציבורית; ההתעללות בוצעה תוך שימוש בסמכות הרוחנית שהעבודה הציבורית העניקה. כל תיאור של ואנייה כגאון מוסרי חייב להתמודד עם העובדה שחוקרי הקהילה שלו עצמו הגיעו למסקנה שהוא הפעיל הונאה במשך שבעה עשורים. העמדה הניתנת להגנה ביותר היא שהרעיון המייסד של "לארש" היה מקורי באמת ונותר בעל ערך — ושהוא היה, באותן ידיים, כלי לנזק.
מורשת
"לארש" הגיעה למסקנה היחידה העומדת לרשותה: הפרדת הרעיון מהאדם, שמירה על הקהילות, ואמירה בבירור שהסמכות שלה מגיעה מחבריה ולא ממייסדה. הבתים עדיין שם; כך גם התיעוד של מה שקרה באחד מהם. החיים שלאחר המוות של ואנייה הם השאלה הלא פתורה מה לעשות עם רעיון טוב שהמחבר שלו בגד בו.