רוברט דאנסמויר: מלך הפחם שבנה טירה על הריסות שביתות

בשנת 1869, מפקח מכרות סקוטי הלך על רכס מצפון-מערב לננאימו (Nanaimo) ומצא את שכבת הפחם העבה ביותר שהתגלתה עד אז באי ונקובר. בתוך עשרים שנה, האיש שמצא אותה, רוברט דאנסמויר, הפך לתעשיין העשיר ביותר בקולומביה הבריטית – והדמות השנויה ביותר במחלוקת בהיסטוריה של הפרובינציה, פסק דין שהביוגרפים שלו מעולם לא הצליחו לרכך.

ירושתו של חניך

רוברט דאנסמויר נולד ב-31 באוגוסט 1825, ליד קילמרנוק (Kilmarnock) שבסטראת'קלייד, סקוטלנד, בנם של ג'יימס דאנסמויר, מנהל מכרה פחם, ויורש למשפחת יזמי פחם מאיירשייר. לאחר שלמד באקדמיית קילמרנוק, הוא החל לעבוד במכרות בגיל שש-עשרה, והתמחה אצל דודו בויד גילמור. בשנת 1847 הוא נשא לאישה את ג'ואנה "ג'ואן" אוליב וייט; לזוג נולדו בסופו של דבר עשרה ילדים. בשנת 1851, עם משפחתו הצעירה, התחייב דאנסמויר בחוזה לחברת מפרץ הדסון (Hudson's Bay Company - HBC) והפליג לפורט רופרט בקצה הצפוני של האי ונקובר, שם ניסתה ה-HBC, ללא הצלחה מרובה, להקים תעשיית פחם קולוניאלית.

פעילות פורט רופרט כשלה בשל פחם באיכות ירודה, ניהול כושל ומחסור כרוני בכוח אדם, ובשנת 1853 העבירה ה-HBC את פעילות הכרייה שלה לננאימו. דאנסמויר עבר יחד איתה. מה שבא לאחר מכן היה שני עשורים של התקדמות מחושבת ולא מזל גרידא: בשנת 1855 הוא סירב להצטרף לשביתת כורים וזכה בתגמול של רישיון כורה עצמאי להפעלת פיר נטוש של ה-HBC עבור עצמו; עד 1862 הוא היה מפקח מכרות עבור חברת הכרייה והקרקעות של ונקובר; עד 1864 קציני צי מינו אותו למנהל תושב של חברת הכרייה היירווד (Harewood). בכל שלב הוא למד גם את הגיאולוגיה של שדה הפחם וגם את האנשים ששלטו בהונו.

שכבת ולינגטון ואימפריית פחם

הגילוי של שכבת ולינגטון (Wellington) בשנת 1869 היה נקודת המפנה. בגיבוי משקיעים מסן פרנסיסקו וקציני הצי המלכותי, בעיקר לוטננט ודהאם נסטון דיגל (Wadham Neston Diggle), הקים דאנסמויר את חברת דאנסמויר אנד דיגל לימיטד בשנת 1873 כשותפות של עשרה אנשים, שבה החזיק במחצית מהמניות ובשליטה תפעולית מלאה, כשלצידו בניו ג'יימס ואלכסנדר. הצמיחה הייתה יוצאת דופן בכל קנה מידה קולוניאלי: התפוקה במכרותיו במפרץ דפרצ'ר (Departure Bay) הגיעה לכמעט 30,000 טון בשנה עד 1874, יותר ממחצית הייצור הכולל של המתחרה הגדול ביותר שלו. עד 1878 הוא עקף את אותו יריב, ועד 1881 העסיקה הפעילות שלו 547 גברים, יותר ממחציתם פועלים סינים, והפיקה מעל 181,000 טון בשנה ברשת שכללה רכבת משלה, קטרים ומאות קרונות פחם. בשנת 1883 מכר דיגל את חלקו שנותר תמורת 600,000 דולר, והפירמה הפכה פשוט ל-R. Dunsmuir & Sons.

הפרויקט הבא של דאנסמויר היה גדול עוד יותר: מסילת הרכבת אסקוימלט וננאימו (Esquimalt and Nanaimo Railway), שחיברה את ויקטוריה לשדות הפחם. לאחר התנגדות ראשונית, הוא הבטיח את מה שהביוגרפים שלו מתארים בבוטות כ"וויתור גדול על משאבי הטבע של קולומביה הבריטית" – סבסוד מזומן של 750,000 דולר ומענק קרקע של שני מיליון אקרים, בערך חמישית מהאי ונקובר, כולל זכויות מינרלים, חוף ועץ. הבנייה נמשכה מפברואר 1884 עד אוגוסט 1886, אז הניח ראש הממשלה ג'ון א. מקדונלד את המסמר האחרון. אותו מענק, שנסחט מממשלה קולוניאלית נואשת לרכבת, בא על חשבונם הישיר של עמי ההולקומינום (Hul'qumi'num) דוברי השפה באזור, שאיבדו כ-85 אחוז משטחם המסורתי.

מחיר הפחם

עושרו של דאנסמויר לא נבנה בזול. הוא שילם בעקביות לפועלים סינים כמחצית משכרם של כורים אירופאים והשתמש בפער הזה כמנוף, כשהוא מזהיר עובדים לבנים שהם ניתנים להחלפה בקלות. במהלך שביתה והשבתה של ארבעה חודשים בשנת 1877 הוא סירב לדרישות עובדיו, הביא שוברי שביתה, וקרא למשטרה ולמיליציה המחוזית לפנות כורים מבתים בבעלות החברה, ובסופו של דבר אילץ את העובדים לחזור לעבודה בשכר הנמוך בשליש ממה שהשתכרו עובדיו בעלי השכר הגבוה ביותר לפני הסכסוך – פרק שהקנה לו, במילותיו של מילון הביוגרפיה הקנדית, מוניטין של "המעסיק חסר הרחמים והתאב ביותר במחוז." בטיחות המכרה לא הייתה טובה יותר: למרות שחזה בפיצוץ קטלני ב-1879 שגרם למותו של נער בן ארבע-עשרה, ביצע דאנסמויר שיפורים מינימליים באוורור, בתמיכות הגג או בתאורה. התוצאה הגיעה ב-1888, כאשר פיצוץ בולינגטון הרג 60 גברים, אסון שמבקרים כינו מאז כצפוי בהתחשב בקיצור הדרך המתמיד בשם העלות.

פוליטיקה והטירה

הקריירה הציבורית של דאנסמויר התרחבה לפוליטיקה מחוזית, אם כי עם השלכות פחותות בהרבה מעסקיו. הוא נבחר לבית המחוקקים עבור ננאימו ב-1882, נבחר מחדש ב-1886, וב-1887 הפך לנשיא המועצה המבצעת תחת ראש הממשלה אלכסנדר אדמונד באטסון דייווי – תפקיד שבו לא הותיר חותם משמעותי. האנדרטה האמיתית שלו הייתה אדריכלית. החל מ-1885 הוא קנה 28 אקרים בשטח המסורתי של הלקוונגן (Lekwungen) המשקיף על נמל ויקטוריה, וב-1887 הורה על בניית טירת קרייגדארוך (Craigdarroch Castle), אחוזה בסגנון רומנסקי וסקוטי ברוניאלי שתוכננה על ידי האדריכל וורן ה. ויליאמס ונבנתה על ידי תומאס מופאט תוך שימוש בגרניט מקולומביה הבריטית, שיש איטלקי, צפחה מוורמונט וחיפוי מיובא. הוא ייעד אותה, בין היתר, כבמה להשקת שלוש בנותיו הלא נשואות לנישואים מועילים, וכקביעה שהוא היה, כפי שמנסח זאת דיווח מורשת אחד, "האיש העשיר והחשוב ביותר במערב קנדה."

דאנסמויר מעולם לא זכה לראות אותה גמורה. הוא מת בוויקטוריה ב-12 באפריל 1889, והוריש את כל הונו לאשתו ג'ואן למרות שהזוג התנכר במידה רבה. ג'ואן פיקחה על השלמת הטירה ועברה לגור בה עם שלוש בנותיה הלא נשואות ושני נכדים יתומים ב-1890, כשהיא מתגוררת שם עד מותה שלה ב-1908. בנו של דאנסמויר, ג'יימס, שירש את השליטה במכרות, המשיך לכהן כראש ממשלת קולומביה הבריטית מ-1900 עד 1902 וסגן מושל מ-1906 עד 1909; המשפחה החזיקה באינטרסים שלה בכרייה עד שמכרה לוויליאם מקנזי ודונלד מאן ב-1910.

מדוע רוברט מכונה גאון

דאנסמויר נזכר, כאשר המילה משמשת בכלל, כגאון של צבירה ולא של אינטלקט או המצאה – אינסטינקט לקריאת גיאולוגיה, הון ופוליטיקה קולוניאלית בו זמנית, והמרת כל אחד מהם לטובתו מהר יותר מכל יריב באי. הוא זיהה שכבת פחם שאחרים החמיצו, אסף מימון מהון ימי אמריקאי ובריטי, הפיק יותר ממתחרים מבוססים בתוך עשור, וחילץ מממשלה שהייתה רעבה לרכבת את אחד ממענקי קרקעות המשאבים הגדולים בהיסטוריה הקנדית. זוהי חריפות מסחרית ספציפית וניתנת להוכחה, ועל בסיסה כינו אותו דיווחים מעריצים "בנאי גדול" ו"תעשיין חלוץ" של קולומביה הבריטית.

עם זאת, זהו אינו מקרה ששורד מגע עם שאר התיעוד ללא הסתייגות. הונו נשען על תשלום חצי שכר לפועלים סינים כמנוף נגד עובדים לבנים, על ריסוק שביתה ב-1877 באמצעות פינוי וכוח מיליציה, ועל כשלים בטיחותיים שמילון הביוגרפיה הקנדית עוקב אחריהם ישירות לפיצוץ ולינגטון ב-1888 שהרג 60 גברים. מענק הרכבת שלו מתואר על ידי אותו מקור אקדמי כוויתור על חשבון הציבור והילידים. היסטוריונים מסכמים בבירור שהוא נותר "האדם השנוי ביותר במחלוקת בהיסטוריה של הפרובינציה", ללא קונצנזוס בין נרטיב הבנאי לנרטיב המנצל חסר הרחמים. כל גאונות שהייתה לדאנסמויר הייתה מסחרית ואסטרטגית, לא אנושית – כישרון להפקת ערך מקסימלי מקרקע, עבודה וממשלה, עם התחשבות מועטה במי ששילם את המחיר.

מורשת

טירת קרייגדארוך שרדה את בונה ביותר ממאה שנה, ועברה שימוש כבית חולים צבאי, מכללה וקונסרבטוריון למוזיקה לפני שהפכה לאתר היסטורי לאומי של קנדה ב-1992 ומוזיאון בית שמספר את שני חצאי הסיפור של דאנסמויר – הון הפחם והמחיר האנושי שמתחתיו. היא עומדת פחות כאנדרטה להצלחתו של אדם אחד ויותר לכלכלת ההפקה של גאות ושפל של קולומביה הבריטית הקולוניאלית.