רוברט דה נירו: האיש שנעלם בתוך אחרים
הוא העלה שישים פאונד כדי לגלם את ג'ייק לה מוטה ההרוס והנפוח. הוא למד סקסופון לדרמה מוזיקלית שהוא יכול היה לזייף בקלות. ועומד מול מראה על הסט של נהג מונית, הוא אילתר שש מילים שלא היו בתסריט ושמכון הסרטים האמריקאי ידרג מאוחר יותר במקום העשירי מבין כל הציטוטים בסרטים: "אתה מדבר אליי?" זהו הדפוס של קריירה בת חמישים שנה — ההכנה שאף אחד לא דרש, שסופקה בכל זאת.
בובי מילק מגריניץ' וילג'
הוא הגיע למנהטן ב-17 באוגוסט 1943, בנם של שני ציירים. וירג'יניה אדמירל ורוברט דה נירו האב נפרדו כשהילד שלהם היה בן שנתיים, לאחר שאביו יצא מהארון כהומוסקסואל, והוא גדל על ידי אמו בין גריניץ' וילג' לאיטליה הקטנה — חיוור מספיק כדי שהשכונה תקרא לו "בובי מילק". השכלה פורמלית מעולם לא תפסה. הוא עבר דרך PS 41, תיכון אליזבת אירווין, התיכון למוזיקה ואמנות, חטיבת הביניים צ'ארלס אוונס יוז, בית הספר מקברני ובית הספר להכנה רודס, ואז נשר בגיל שש-עשרה כדי לשחק. הוא עשה את הופעת הבכורה שלו על הבמה בגיל עשר, כאריה הפחדן בהקוסם מארץ עוץ.
המניע המוצהר שלו היה קרוב יותר לאריתמטיקה מאשר לייעוד. "כשהייתי בסביבות גיל 18," הוא נזכר, "צפיתי בתוכנית טלוויזיה ואמרתי, 'אם השחקנים האלה מתפרנסים מזה, והם לא באמת כל כך טובים, אני לא יכול לעשות גרוע מהם.'" אז הוא הלך ועשה את העבודה בכל זאת, והתאמן ב-HB Studio, בקונסרבטוריון סטלה אדלר ובאולפן השחקנים של לי סטרסברג — שלוש המעבדות האמריקאיות הגדולות למשחק פנימי.
הפיצוץ
תפקידים קטנים הגיעו תחילה: שלושה חדרים במנהטן, Les Jeunes Loups ב-1968, פריצת דרך אמיתית באותה שנה עם Greetings. עד 1973 הביקורות שינו רגיסטר. Bang the Drum Slowly זיכה אותו בשבחים כאחד משחקני האופי הצעירים הטובים והאהובים ביותר בסרטים. רחובות זועמים, הראשון מבין תשעה סרטים עם מרטין סקורסזה, משך מרוג'ר איברט את פסק הדין שההופעה הייתה "נפלאה, מלאה בדחיפות וייאוש חסר מנוחה."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ואז העשור התפוצץ. כוויטו קורליאונה הצעיר בהסנדק חלק ב' (1974) הוא זכה בפרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר ב-1975, והפך לאדם הראשון שזכה באוסקר על הופעה שניתנה באיטלקית. נהג מונית (1976) וצייד הצבאים (1978) הביאו מועמדויות לשחקן הטוב ביותר. השור הזועם (1980) הביא את הפסלון עצמו ב-1981, יחד עם אותם שישים פאונד וסרט שנחשב כיום באופן שגרתי לאחד הגדולים בעשור שלו. שישה מסרטיו נכנסו למרשם הסרטים הלאומי של ארצות הברית; חמישה יושבים ברשימת מאה הסרטים האמריקאים הגדולים של ה-AFI.
סקורסזה
השותפות עם סקורסזה היא עמוד השדרה של העבודה: רחובות זועמים, נהג מונית, ניו יורק, ניו יורק, השור הזועם, מלך הקומדיה, החבר'ה הטובים, פסגת הפחד, ובסופו של דבר האירי ב-2019 — תשעה סרטים לאורך כמעט חמישה עשורים. לא כולם הרוויחו. מלך הקומדיה (1982) החזיר 2.5 מיליון דולר מול תקציב של 19 מיליון דולר בעוד המבקרים שיבחו את ההופעה בכל זאת. פסגת הפחד (1991) הכניס 182 מיליון דולר ברחבי העולם. החבר'ה הטובים (1990), שבו גילם את ג'יימס קונוויי, דורג על ידי ה-AFI ב-2007 כסרט האמריקאי ה-92 בגדולתו; צייד הצבאים דורג במקום ה-53 באותה רשימה. מחוץ למסלול הזה הוא נמתח: היו זמנים באמריקה (1984) משך מחיאות כפיים סוערות של חמש-עשרה דקות בקאן, וברזיל של טרי גיליאם (1985) נתן לו את תפקיד המדע הבדיוני הראשון שלו.
המערכה השנייה הקומית
רוב השחקנים בעוצמתו מסתיידים. דה נירו הפך את העוצמה לבדיחה וגרם לה לשלם. בואו ננתח את זה (1999), שבו בוס מאפיה הולך לטיפול, הכניס 176 מיליון דולר ברחבי העולם; פגוש את ההורים (2000), שבו האיום הופנה מחדש לחתן פוטנציאלי אומלל, לקח 330 מיליון דולר. שנות הקומדיה קנו לו נוכחות מיינסטרימית ועלו לו במעמד ביקורתי מסוים — כמה מבקרים שפטו שתפקידיו בתחילת שנות ה-2000 הפכו לפחות תובעניים באופן ניכר מהעבודה של העשורים הקודמים. אופטימיות היא שם המשחק (2012), שהביא מועמדות שישית לאוסקר, והאירי החלו להפוך את פסק הדין הזה. האשליה (2017) נתן לו את ברני מיידוף ומועמדות לאמי; ג'וקר (2019) נתן לו מנחה תוכנית אירוח בסרט עם אחת-עשרה מועמדויות לאוסקר; רוצחי פרח הירח (2023) הביא מועמדות שביעית.
בונה המוסדות
ב-1989 הוא הקים יחד עם המפיקה ג'יין רוזנטל את TriBeCa Productions. ב-2002 הוא ייסד את פסטיבל הסרטים טרייבקה. הוא ביים את סיפור מרובע ברונקס (1993) ושיחק בו. הכבוד הצטבר בהתאם: פרס מפעל חיים של ה-AFI ב-2003, פרסי מרכז קנדי ב-2009, פרס ססיל ב. דה-מיל ב-2011, מדליית החירות הנשיאותית ב-2016, פרס מפעל חיים של גילדת שחקני המסך ב-2019, ודקל זהב של כבוד בקאן ב-2025.
מדוע רוברט מכונה גאון
האיכות הנדונה אינה אינטלקטואלית. דה נירו עזב את בית הספר בגיל שש-עשרה ומעולם לא טען לתאוריה של שום דבר. מה שיש לו הוא יכולת שלמה באופן יוצא דופן לספיגה התנהגותית — היכולת לבנות אדם מבחוץ פנימה ואז להחזיק את התוצאה דוממת לחלוטין. הוא העלה שישים פאונד עבור לה מוטה כי העובדה הפיזית הייתה חייבת להיות אמיתית. הוא למד סקסופון עבור ניו יורק, ניו יורק כי האצבוע היה חייב להיות אמיתי. הרגע המפורסם ביותר שהפיק אי פעם, סצנת המראה בנהג מונית, היה מאולתר, מה שממקם את המתנה במדויק: לא בניתוח אלא בסוג של התגוררות מיידית, התחושה של דמות שממשיכה להתקיים בין השורות.
הרשומה שהובאה לא מראה מבקרים מושיטים יד למילה "גאון" כמו לסופרלטיבים הסמוכים לה — "דחיפות וייאוש חסר מנוחה" של איברט, פסק הדין המוקדם שהוא היה בין שחקני האופי הצעירים הטובים ביותר בחיים, מעמדו כאחד השחקנים המשפיעים ביותר בקולנוע. מקרה הנגד הישר הוא משמעותי. האמנות שלו מבוצעת בתוך תסריטים של אנשים אחרים ומסגרות של אנשים אחרים; תשעת הסרטים הגדולים תלויים מאוד בבמאי אחד. והרשומה שלו מכילה רצף ארוך — תחילת שנות ה-2000, לפי הערכתם של כמה מבקרים — שבו אותו כלי כוון לחומר שלא דרש ממנו כמעט דבר. גאונות שיכולה לעמוד בטלה במשך עשור היא מלאכה, עמוקה באופן יוצא דופן, ולא מוח שלא יכול היה לעזור לעצמו.
מורשת
מה שדה נירו שינה היה העלות המותרת של הופעה. אחרי לה מוטה, הציפייה ששחקן עשוי לבנות את עצמו מחדש פיזית עבור תפקיד הפכה לסטנדרט ולא לאקסצנטרית. שני אוסקרים, שבע מועמדויות, שישה סרטים במרשם הסרטים הלאומי ופסטיבל שהחיה מחדש את מנהטן התחתית אחרי 2001 הם המאזן. סצנת המראה היא האנדרטה.