קלרנס דארו

קלרנס דארו

קלרנס סווארד דארו (Clarence Seward Darrow;‏ 18 באפריל 1857 – 13 במרץ 1938) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי שהתפרסם במאה ה-19 בשל ייצוגים מתוקשרים של איגודי עובדים, ובמאה ה-20 בשל מספר עניינים פליליים, לרבות משפט הרצח של ליאופולד ולוב, משפט הקופים של סקופס, והגנת אוסיאן סוויט. הוא היה חבר מוביל באיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (American Civil Liberties Union) ותומך בולט במטרות פופוליסטיות רבות, וכן נואם ציבורי, מתווכח וכותב בולט.

חלק מהאנליסטים המשפטיים ועורכי הדין רואים בדארו את עורך הדין הדגול ביותר של המאה ה-20. הוא נכנס לאחר מותו להיכל התהילה של עורכי הדין (Trial Lawyer Hall of Fame). דארו, שכונה "עורך דין כפרי מתוחכם", נחשב בזכות שנינותו ורהיטותו לאחד מעורכי הדין והליברטנים האזרחיים הבולטים במדינה.

חיים מוקדמים

קלרנס דארו נולד בעיירה הקטנה פארמדייל (Farmdale), אוהיו, ב-18 באפריל 1857, הבן החמישי של אמיירוס ואמילי דארו (לבית אדי), אך גדל בקינסמן הסמוכה, אוהיו. למשפחות דארו ואדי היו שורשים עמוקים בניו אינגלנד הקולוניאלית, וכמה מאבותיו של דארו שירתו במהפכה האמריקאית. אביו של דארו היה מתנגד עבדות נלהב, איקונוקלאסט גאה והוגה דעות דתי חופשי. הוא היה ידוע ברחבי העיירה כ"כופר הכפר". אמילי דארו הייתה תומכת מוקדמת בזכות בחירה לנשים ופעילה למען זכויות נשים.

קלרנס הצעיר למד במכללת אלגני (Allegheny College) בפנסילבניה ובבית הספר למשפטים של אוניברסיטת מישיגן, אך לא סיים את לימודיו באף אחד מהמוסדות. הוא למד במכללת אלגני שנה אחת בלבד לפני שפרץ הפאניקה של 1873, ודארו היה נחוש לא להוות נטל כלכלי על אביו עוד. במהלך שלוש השנים הבאות הוא לימד בחורף בבית הספר המחוזי בקהילה כפרית.

בעודו מלמד, החל דארו גם ללמוד משפטים בעצמו, ועד סוף שנת ההוראה השלישית שלו, משפחתו הפצירה בו להירשם למחלקה למשפטים באן ארבור. דארו למד שם שנה אחת בלבד כשהחליט שיהיה חסכוני הרבה יותר לקרוא משפטים במשרד עורכי דין אמיתי. כשהרגיש שהוא מוכן, הוא ניגש לבחינת הלשכה באוהיו ועבר אותה. הוא התקבל ללשכת עורכי הדין של אוהיו בשנת 1878, שם המשיך לעסוק במקצוע. הבית המתומן של קלרנס דארו, בית ילדותו בקינסמן, מכיל אנדרטה לזכרו.

קריירה משפטית

בעקבות עזיבתו את בית הספר למשפטים של אוניברסיטת מישיגן בסוף 1879, עבר דארו לכפר הקטן הארוורד (Harvard), אילינוי, יחד עם חברו ללימודים ל.ה. סטפורד, שהיה מהארוורד. בבית המשפט של מחוז מק'הנרי (McHenry County Courthouse) ניהל דארו בהצלחה את אחד מתיקיו הראשונים בינואר 1880. זמן קצר לאחר מכן החליט דארו לחזור לאוהיו ופתח משרד עורכי דין באנדובר, אוהיו, עיירה חקלאית קטנה במרחק של עשרה מייל (16 קילומטרים) מקינסמן. מכיוון שהיה בעל ניסיון מועט, הוא התחיל לאט ובהדרגה בנה את הקריירה שלו על ידי טיפול בתלונות ובבעיות היומיומיות של קהילה חקלאית. לאחר שנתיים הרגיש דארו מוכן לקחת על עצמו תיקים חדשים ושונים והעביר את עיסוקו לאשטבולו (Ashtabula), אוהיו, שבה הייתה אוכלוסייה של 5,000 איש והייתה העיר הגדולה ביותר במחוז. שם הוא החל להיות מעורב בפוליטיקה של המפלגה הדמוקרטית ושימש כיועץ העיירה.

בשנת 1880 הוא נישא לג'סי אוהל, ושמונה שנים לאחר מכן עבר לשיקגו עם אשתו ובנו הצעיר, פול. לא היו לו הרבה עסקים כשהגיע לשיקגו לראשונה, והוא בזבז מעט ככל האפשר. הוא הצטרף למועדון הנרי ג'ורג' ויצר כמה חברים וקשרים בעיר. היותו חלק מהמועדון גם נתנה לו הזדמנות לדבר בשם המפלגה הדמוקרטית בבחירות הקרובות. הוא עשה לעצמו שם לאט דרך הנאומים הללו, ובסופו של דבר רכש את המעמד לנאום בכל אולם שחפץ. הוצע לו לעבוד כעורך דין עבור העיר שיקגו. דארו עבד במחלקה המשפטית של העיר במשך שנתיים, אז התפטר ולקח משרה כעורך דין בחברת הרכבות שיקגו והצפון-מערבית (Chicago and North-Western Railway Company) בשנת 1891. בשנת 1894 ייצג דארו את יוג'ין ו. דבס (Eugene V. Debs), מנהיג איגוד הרכבות האמריקאי, שהועמד לדין על ידי הממשלה הפדרלית בגין הנהגת שביתת פולמן של 1894. דארו ניתק את קשריו עם חברת הרכבות כדי לייצג את דבס, תוך הקרבה כלכלית. הוא הציל את דבס במשפט אחד אך לא הצליח למנוע את מאסרו במשפט אחר.

גם בשנת 1894 לקח דארו על עצמו את תיק הרצח הראשון בקריירה שלו, בהגנה על פטריק יוג'ין פרנדרגסט (Patrick Eugene Prendergast), "הנווד המעורער בנפשו" שהתוודה על רצח ראש עיריית שיקגו קרטר הריסון השלישי. הגנת אי-השפיות של דארו עבור פרנדרגסט נכשלה והוא הוצא להורג. מבין חמישים הגנות בתיקי רצח בקריירה של דארו, תיק פרנדרגסט היה היחיד שהסתיים בהוצאה להורג, אם כי דארו לא הצטרף לצוות ההגנה אלא לאחר הרשעתו של פרנדרגסט, בניסיון לחסוך ממנו את הגרדום.

### מעורך דין תאגידי לעורך דין לעבודה

דארו הפך עד מהרה לאחד מעורכי הדין המובילים בתחום העבודה באמריקה. הוא סייע בארגון המפלגה הפופוליסטית באילינוי ולאחר מכן התמודד לקונגרס האמריקאי כדמוקרט בשנת 1895 אך הפסיד להיו ר. בלנאפ. בשנת 1897 הסתיימו נישואיו לג'סי אוהל בגירושין. הוא הצטרף לליגה האנטי-אימפריאליסטית בשנת 1898 בהתנגדות לסיפוח הפיליפינים על ידי ארה"ב. הוא ייצג את עובדי העץ של ויסקונסין בתיק בולט באושקוש (Oshkosh) ב-1898 ואת איגוד עובדי המכרות המאוחד (United Mine Workers) בפנסילבניה במהלך שביתת הפחם הגדולה של 1902. המנטור לשעבר שלו, המושל ג'ון פיטר אלטגלד, הצטרף למשרדו של דארו לאחר תבוסתו בבחירות לראשות עיריית שיקגו ב-1899 ועבד עם דארו עד מותו ב-1902. דארו הרהר ברעיון להתמודד לראשות עיריית שיקגו ב-1903, אך לבסוף החליט נגד זה. ביולי של אותה שנה הוא נישא לרובי המרסטרום (Ruby Hammerstrom), עיתונאית צעירה משיקגו. מ-1903 עד 1911 היה דארו שותף במשרד דארו, מאסטרס ווילסון עם אדגר לי מאסטרס, שהפך למשורר מפורסם, ופרנסיס ס. ווילסון, ששימש מאוחר יותר כנשיא בית המשפט העליון של אילינוי.

מ-1906 עד 1908 ייצג דארו את מנהיגי הפדרציה המערבית של כורי הפחם ויליאם "ביג ביל" הייווד, צ'ארלס מוייר וג'ורג' פטיבון כאשר נעצרו והואשמו בקשירת קשר לרצח מושל איידהו לשעבר פרנק סטיוננברג בשנת 1905. הייווד ופטיבון זוכו במשפטים נפרדים, והאישומים נגד מוייר בוטלו לאחר מכן.

בשנת 1911 קרא איגוד העובדים האמריקאי (AFL) לדארו להגן על האחים מקנמרה, ג'ון וג'יימס, שהואשמו בהפצצת הלוס אנג'לס טיימס ב-1 באוקטובר 1910, במהלך המאבק המר על ה"אופן שופ" (Open shop) בדרום קליפורניה. הפצצה הונחה בסמטה מאחורי הבניין, ואף על פי שהפיצוץ עצמו לא הפיל את הבניין, הוא הצית חביות דיו וקווי גז טבעי סמוכים. בשריפה שפרצה נהרגו 20 בני אדם. ה-AFL פנה לאיגודים מקומיים, מדינתיים, אזוריים ולאומיים לתרום 25 סנט לנפש לקרן ההגנה, והקים ועדות הגנה בערים גדולות ברחבי המדינה כדי לקבל תרומות.

בשבועות שלפני הושבת חבר המושבעים, דארו הפך מודאג יותר ויותר מתוצאות המשפט והחל במשא ומתן לעסקת טיעון כדי לחסוך את חייהם של הנאשמים. במהלך סוף השבוע של 19–20 בנובמבר 1911, הוא דן עם העיתונאי הפרו-עבודה לינקולן סטפנס ומוציא לאור של עיתונים א.ו. סקריפס באפשרות להגיע ל"טיימס" בנוגע לתנאי עסקת הטיעון. לתביעה היו דרישות משלה, לעומת זאת, כולל הודאה באשמה בבית משפט פתוח ועונשים ארוכים יותר מאלה שהציעה ההגנה.

עמדת ההגנה נחלשה כאשר ב-28 בנובמבר הואשם דארו בארגון שוחד למושבע פוטנציאלי. המושבע דיווח על ההצעה למשטרה, שהקימה עוקץ וצפתה בחוקר הראשי של צוות ההגנה, ברט פרנקלין, מעביר 4,000 דולר למושבע שני רחובות ממשרדו של דארו. לאחר ביצוע התשלום, צעד פרנקלין רחוב אחד לכיוון משרדו של דארו לפני שנעצר ממש מול דארו עצמו, שזה עתה צעד לאותו צומת לאחר שקיבל שיחת טלפון במשרדו. כשהיה דארו עצמו על סף איבוד אמינות, הסתיימה תקוות ההגנה לעסקת טיעון פשוטה. ב-1 בדצמבר 1911 שינו האחים מקנמרה את טענתם לאשמים, בבית משפט פתוח. עסקת הטיעון שסייע דארו לארגן זיכתה את ג'ון ב-15 שנות מאסר ואת ג'יימס במאסר עולם. למרות שחסך מהאחים את עונש המוות, הואשם דארו על ידי רבים בתנועת העבודה במכירת התנועה.

מעורך דין להגנה לנאשם

חודשיים לאחר מכן הואשם דארו בשני סעיפים של ניסיון לשחד מושבעים בשני המקרים. הוא עמד בפני שני משפטים ארוכים. בראשון, שבו הגן עליו ארל רוג'רס, הוא זוכה בסופו של דבר. כשרוג'רס חלה במהלך המשפט השני וכמעט לא הגיע לבית המשפט, דארו ייצג את עצמו בשארית ההליכים. המשפט הסתיים בחבר מושבעים תלוי.

מאוחר יותר הושגה עסקה שבה הסכים התובע המחוזי לא להעמיד את דארו לדין מחדש אם יבטיח לא לעסוק שוב בעריכת דין בקליפורניה. הביוגרפים המוקדמים של דארו, אירווינג סטון וארתור ולילה ויינברג, טענו כי הוא לא היה מעורב בקנוניית השוחד. עם זאת, מחברים עדכניים יותר, כולל ג'פרי קוואן וג'ון א. פארל, הגיעו למסקנה על סמך ראיות חדשות שהתגלו כי דארו כמעט בוודאות היה מעורב.

בביוגרפיה של ארל רוג'רס שכתבה בתו אדלה רוג'רס סנט ג'ונס נכתב: "מעולם לא היו לי ספקות, אפילו לפני שאחת משיחותיו הפרטיות של אבי עם דארו כללה הודאה באשמה בפני עורך דינו."

### מעורך דין לעבודה לעורך דין פלילי

כתוצאה מהאשמות השוחד, רוב איגודי העובדים מחקו את דארו מרשימת עורכי הדין המועדפים עליהם. זה סיים למעשה את הקריירה שלו כעורך דין לעבודה, והוא עבר לתיקים אזרחיים ופליליים. הוא לקח את האחרונים מכיוון שהשתכנע שמערכת המשפט הפלילי עלולה להרוס את חייהם של אנשים אם הם לא מיוצגים בצורה הולמת.

לאורך הקריירה שלו הקדיש דארו את עצמו להתנגדות לעונש המוות, שלתחושתו לא תאם את הקידמה ההומניטרית. ביותר מ-100 תיקים, רק לקוח אחד של דארו הוצא להורג. הוא התפרסם ביכולתו לרגש מושבעים, ואפילו שופטים, עד דמעות ברהיטותו. לדארו היה אינטלקט חד שלעתים קרובות הוסתר על ידי מראהו המרושל וחסר היומרה.

מאמר מה-23 ביולי 1915 בשיקגו טריביון מתאר את מאמצו של דארו מטעם ג'.ה. פוקס, בעל בית מאוונסטון, אילינוי, לאשפז את מרי ס. ברזלטון במוסד לחולי נפש בניגוד לרצון משפחתה. פוקס טען שברזלטון חייבת לו דמי שכירות, אם כי דיירים אחרים בבית ההארחה של פוקס העידו על שפיותה.

### תהילה לאומית

ליאופולד ולוב

בקיץ 1924 לקח דארו על עצמו את התיק של ניית'ן ליאופולד ג'וניור וריצ'רד לוב, בניהם העשרה של שתי משפחות עשירות משיקגו שהואשמו בחטיפה ורצח של בובי פרנקס, נער בן 14, משכונת קנווד האופנתית שבדרום העיר. ליאופולד היה סטודנט למשפטים באוניברסיטת שיקגו שעמד לעבור לבית הספר למשפטים בהרווארד, ולוב היה הבוגר הצעיר ביותר אי פעם מאוניברסיטת מישיגן; הם היו בני 19 ו-18 בהתאמה כשנעצרו. כשנשאלו מדוע ביצעו את הפשע, אמר ליאופולד לשוביו: "הדבר שהניע את דיק לרצות לעשות את הדבר הזה והניע אותי לרצות לעשות את הדבר הזה היה סוג של אהבה טהורה להתרגשות... האהבה הדמיונית לריגושים, עשיית משהו שונה... הסיפוק והאגו של השגת משהו."

עיתוני שיקגו כינו את המקרה "משפט המאה" ואמריקאים ברחבי המדינה תהו מה יכול להניע את שני הצעירים, שבורכו בכל מה שהחברה שלהם יכלה להציע, לבצע מעשה כה מושחת. הרוצחים נעצרו לאחר שעובד מזדמן הבחין בגופת הקורבן בשמורת טבע מבודדת ליד גבול אינדיאנה רק חצי יום לאחר שהוחבאה, לפני שהספיקו לגבות כופר של 10,000 דולר. בקרבת מקום היו משקפיים של ליאופולד עם המסגרות הייחודיות שלהם שניתן לעקוב אחריהן, אותם הפיל בזירה.

ליאופולד ולוב הודו הודאה מלאה ולקחו את המשטרה למסע ברחבי שיקגו כדי לאסוף את הראיות שישמשו נגדם. התובע המדינתי אמר לעיתונות שיש לו "תיק תלייה" בטוח. דארו הדהים את התביעה כשגרם ללקוחותיו להודות באשמה כדי להימנע ממושבעים נקמנים ולהעמיד את התיק בפני שופט. המשפט, אם כן, היה למעשה שימוע ארוך לגזר דין שבו טען דארו, בעזרת עדות מומחים, שליאופולד ולוב היו חולים בנפשם.

טיעון הסיכום של דארו נמשך 12 שעות. הוא הדגיש שוב ושוב את גילם של ה"בנים" (לפני מלחמת וייטנאם, גיל הבגרות היה 21) וציין ש"מעולם לא היה מקרה בשיקגו שבו בהודאה באשמה נער מתחת לגיל 21 נידון למוות". תחינתו נועדה לרכך את ליבו של השופט ג'ון קאוורלי, אך גם לעצב את דעת הקהל, כדי שקאוורלי יוכל ללכת לפי תקדים מבלי לעורר מהומה גדולה מדי. דארו הצליח. קאוורלי גזר על ליאופולד ולוב מאסר עולם ועוד 99 שנים. טיעון הסיכום של דארו פורסם במספר מהדורות בסוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30, והוצא מחדש בזמן מותו.

תיק ליאופולד ולוב העלה, במשפט שזכה לפרסום רב, את טענתו ארוכת השנים של דארו שהשפעות פסיכולוגיות, פיזיות וסביבתיות – לא בחירה מודעת בין טוב לרע – שולטות בהתנהגות האנושית. עדי המומחים הפסיכיאטריים של דארו העידו ששני הנערים "סבלו מחוסר רגשי משמעותי". דארו טען מאוחר יותר שרגש הכרחי להחלטות שאנשים מקבלים. כשמישהו מנסה לצאת נגד חוק או מנהג מסוים שאסור, הוא כתב, הוא צריך להרגיש תחושת סלידה. מכיוון שלא לליאופולד ולא ללוב הייתה מערכת רגשית מתפקדת, הם לא חשו סלידה.

במהלך המשפט טענו העיתונים כי דארו מציג "הגנת מיליון דולר" עבור שתי המשפחות העשירות. אמריקאים רגילים רבים כעסו על חמדנותו לכאורה. הוא גרם למשפחות להוציא הצהרה שבה התעקשו שלא יהיו שכר טרחה משפטי גדול ושהשכר שלו ייקבע על ידי ועדה המורכבת מקצינים מלשכת עורכי הדין של שיקגו. לאחר המשפט, דארו הציע ש-200,000 דולר יהיו סבירים. לאחר משא ומתן ממושך עם משפחות הנאשמים, הוא קיבל בסופו של דבר כ-70,000 דולר בשכר טרחה ברוטו, שלאחר הוצאות ומסים הניבו לדארו 30,000 דולר, שווים ליותר מ-375,000 דולר ב-2016.

משפט סקופס

בשנת 1925 הגן דארו על ג'ון ט. סקופס במשפט מדינת טנסי נגד סקופס. הוא נקרא לעתים קרובות "משפט הקופים של סקופס", כותרת שזכתה לפופולריות על ידי הסופר והעיתונאי ה. ל. מנקן. המשפט, שבוים במכוון כדי להביא פרסום לנושא שעל הפרק, הציב את דארו מול ויליאם ג'נינגס ברייאן בתיק משפטי שבחן את חוק באטלר של טנסי, שנחקק ב-21 במרץ 1925. החוק אסר על הוראת "תיאוריית האבולוציה" בכל מוסד חינוכי במימון המדינה. באופן רחב יותר, הוא הוציא מחוץ לחוק בבתי ספר במימון המדינה (כולל אוניברסיטאות) את הוראת "כל תיאוריה השוללת את סיפור הבריאה האלוהית של האדם כפי שנלמד בתנ"ך, ובמקום זאת ללמד שהאדם השתלשל מסדר נמוך יותר של בעלי חיים."

במהלך המשפט ביקש דארו שברייאן יקרא לדוכן כעד מומחה לתנ"ך. למרות התנגדות התובע האחר, ברייאן הסכים. התקשורת הפופולרית דאז תיארה את חילופי הדברים הבאים כגורם המכריע שהפנה את דעת הקהל נגד ברייאן במשפט:

> דארו: "הקדשת תשומת לב רבה לתנ"ך, לא כך מר ברייאן?" ברייאן: "כן, אדוני; ניסיתי ל... אבל, כמובן, למדתי אותו יותר ככל שהתבגרתי מאשר כשהייתי ילד." דארו: "האם אתה טוען אז שכל דבר בתנ"ך צריך להתפרש כפשוטו?" ברייאן: "אני מאמין שכל דבר בתנ"ך צריך להתקבל כפי שהוא ניתן שם; חלק מהתנ"ך ניתן באופן איורי. לדוגמה: 'אתם מלח הארץ'. לא הייתי מתעקש שהאדם הוא ממש מלח, או שיש לו בשר של מלח, אלא זה משמש במובן של מלח כהצלת עמו של אלוהים."

לאחר כשעתיים קטע השופט ג'ון ט. רולסטון את התשאול ולמחרת בבוקר הורה שכל המושב (שבכל מקרה חבר המושבעים לא היה עד לו) יימחק מהפרוטוקול, בקבעו שלעדות לא הייתה השפעה על השאלה האם סקופס אשם בהוראת האבולוציה. סקופס נמצא אשם ונדרש לשלם את הקנס המינימלי של 100 דולר.

שנה לאחר מכן, בית המשפט העליון של טנסי הפך את החלטת בית המשפט בדייטון על בסיס טכני פרוצדורלי — לא על בסיס חוקתי, כפי שדארו קיווה. לדברי בית המשפט, הקנס היה צריך להיקבע על ידי חבר המושבעים, לא על ידי רולסטון. עם זאת, במקום להחזיר את התיק להמשך פעולה, דחה בית המשפט העליון של טנסי את התיק. בית המשפט העיר: "אין מה להרוויח מהארכת חייו של התיק המוזר הזה."

האירוע הוביל לשינוי בסנטימנט הציבורי ולשיח מוגבר על טענות הבריאה של מורים דתיים לעומת אלה של מדענים חילונים — כלומר, בריאתנות בהשוואה לאבולוציוניזם — שקיים עדיין. הוא גם זכה לפופולריות במחזה המבוסס באופן רופף על המשפט, "הורישו את הרוח" (Inherit the Wind), שעובד כמה פעמים לסרט ולטלוויזיה.

אוסיאן סוויט

ב-9 בספטמבר 1925 ניסה המון לבן בדטרויט לגרש משפחה שחורה מהבית שרכשו בשכונה לבנה. במהלך המאבק נהרג אדם לבן, ואחד-עשר האנשים השחורים בבית נעצרו מאוחר יותר והואשמו ברצח. אוסיאן סוויט, רופא, ושלושה מבני משפחתו הובאו למשפט, ולאחר מבוי סתום ראשוני, טען דארו בפני חבר מושבעים לבן כולו: "אני מתעקש שאין דבר מלבד דעה קדומה בתיק הזה; שאם זה היה הפוך ואחד-עשר גברים לבנים היו יורים והורגים אדם שחור תוך הגנה על ביתם וחייהם מפני המון שחורים, איש לא היה חולם להעמיד אותם לדין. הם היו מקבלים מדליות במקום..."

לאחר ביטול משפט, הוסכם כי כל אחד מאחד-עשר הנאשמים יישפט בנפרד. דארו, לצד תומאס צ'אוק, יגן תחילה על הנרי, אחיו של אוסיאן, שהתוודה על ירי הכדור ברחוב גרלנד. הנרי נמצא לא אשם על בסיס הגנה עצמית, והתביעה החליטה לבטל את האישומים נגד העשרה הנותרים. המשפטים נוהלו על ידי פרנק מרפי, שהמשיך להפוך למושל מישיגן ושופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית.

טיעון הסיכום של דארו, שנמשך למעלה משבע שעות, נתפס כאבן דרך בתנועה לזכויות האזרח ונכלל בספר "נאומים ששינו את העולם" (תחת השם "אני מאמין בחוק האהבה"). שני טיעוני הסיכום של קלרנס דארו, מהמשפט הראשון והשני, מראים כיצד למד מהמשפט הראשון ועיצב מחדש את דבריו.

משפט מאסי

משפט סקופס ומשפט סוויט היו התיקים הגדולים האחרונים שדארו לקח על עצמו לפני שפרש מעיסוק במשרה מלאה בגיל 68. הוא עדיין לקח על עצמו כמה תיקים כמו משפט מאסי ב-1932 בהוואי.

בתיק האחרון שלו שעשה כותרות, משפט מאסי, דארו, שהיה הרוס מהשפל הגדול, נשכר על ידי אווה סטוטסברי, אשתו של חבר המשפחה הוותיק של דארו אדוארד ט. סטוטסברי, לבוא להגנת גרייס פורטסקיו, אדוארד ג'. לורד, דיקון ג'ונס ותומאס מאסי, חתנה של פורטסקיו, שהואשמו ברצח ג'וזף קהאהאוואי. קהאהאוואי הואשם, יחד עם ארבעה גברים נוספים, באונס והכאת תאליה מאסי, אשתו של תומאס ובתה של פורטסקיו. פורטסקיו ומאסי הואשמו בארגון הרצח של קהאהאוואי כדי להוציא הודאה ונתפסו על ידי שוטרים בזמן שהעבירו את גופתו המתה.

דארו נכנס לאווירה הטעונה גזעית כעורך הדין של הנאשמים. הוא שחזר את המקרה כרצח מתוך כבוד מוצדק על ידי תומאס מאסי. התיק, שנחשב על ידי הניו יורק טיימס לאחד משלושת המשפטים המשכנעים ביותר של דארו (יחד עם משפט סקופס ותיק ליאופולד ולוב), ריתק את האומה ורוב אמריקה תמכה בחוזקה בהגנת רצח מתוך כבוד. למעשה, טיעוני ההגנה האחרונים שודרו ליבשת דרך חיבור רדיו מיוחד. בסופו של דבר, חבר המושבעים חזר עם פסק דין פה אחד של אשם, אך בעבירה הקלה יותר של הריגה. דארו ייחס את פסק הדין האשם לאופיו המעורב גזעית של חבר המושבעים, בטענה ש"חבר מושבעים של גברים לבנים היה מזכה". לגבי הסיכום של דארו, העיר אחד המושבעים: "הוא דיבר אלינו כמו אל חבורת חקלאים. החומר הזה אולי עובר בגדול במערב התיכון, אבל לא כאן." המושל לורנס ג'אד המיר מאוחר יותר את העונשים לשעה אחת במשרדו. שנים לאחר מכן הודה דיקון בירי בקהאהאוואי; קהאהאוואי נמצא לא אשם במשפט לאחר מותו.

אמונות דתיות

### "מדוע אני אגנוסטי"

כחלק מסימפוזיון ציבורי על אמונה שנערך בקולומבוס, אוהיו, ב-1929, נשא דארו נאום, שכותרתו מאוחר יותר "מדוע אני אגנוסטי", על אגנוסטיות, ספקנות, אמונה ודת. בנאומו דן דארו ביסודיות במשמעות של היות אגנוסטי ותהה על הדוקטרינות של הנצרות והתנ"ך. הוא הגיע למסקנה ש"היראה מאלוהים אינה ראשית החכמה. היראה מאלוהים היא מות החכמה. ספקנות וספק מובילים ללימוד וחקירה, וחקירה היא ראשית החכמה."

### ויכוח מקא טמפל

בינואר 1931 ערך דארו ויכוח עם הסופר האנגלי ג. ק. צ'סטרטון במהלך נסיעתו השנייה של האחרון לאמריקה. זה נערך במקא טמפל (Mecca Temple) בניו יורק. הנושא היה "האם העולם יחזור לדת?". בסוף הוויכוח התבקשו האנשים באולם להצביע עבור האדם שלדעתם ניצח בוויכוח. דארו קיבל 1,022 קולות בעוד צ'סטרטון קיבל 2,359 קולות. אין תמלול ידוע של מה שנאמר מלבד דיווחים של צד שלישי שפורסמו מאוחר יותר. המוקדם שבהם היה בגיליון ה-4 בפברואר 1931 של ה-Nation במאמר שכתב הנרי האזליט.

### עמדה על אאוגניקה

במהדורה של 18 בנובמבר 1915 של הוושינגטון פוסט, הצהיר דארו: "כלורופורם ילדים לא כשירים. הראו להם את אותה חמלה שמוצגת לחיות שכבר אינן כשירות לחיות." עם זאת, דארו היה גם ביקורתי כלפי כמה תומכי אאוגניקה.

עד שנות ה-20, תנועת האאוגניקה הייתה חזקה מאוד ודארו היה מבקר חריף של אותה תנועה. בשנים שמיד לפני שבית המשפט העליון של ארצות הברית אישר את האאוגניקה באמצעות בק נגד בל (Buck v. Bell), כתב דארו מאמרים מרובים המבקרים את חוסר ההיגיון של האאוגניקאים, במיוחד את הטיית האישור בטיעונים אאוגניקאיים.

במאמר משנת 1925, "האדוארדס והג'וקסים", הוא חיקה את מעקב האילן היוחסין של האאוגניקאים כדרך להוכיח שמחקרי עץ המשפחה הרטרוספקטיביים שלהם שנמשכו מאות שנים השמיטו אלפי קרובי משפחה שחייהם לא תמכו בדעות הקדומות של החוקרים. טיעונים אאוגניקאיים על משפחת אדוארדס המכובדת (של התאולוג ג'ונתן אדוארדס) התעלמו מקרובי המשפחה הבינוניים של אותה משפחה, ואף התעלמו מכמה רוצחים קרובים מיד. טיעונים אאוגניקאיים על משפחת ג'וקס עשו בדיוק את ההפך, והשאירו רבים מקרובי המשפחה המתפקדים ושומרי החוק ללא התייחסות או תיעוד.

במאמרו הבא של דארו, "כת האאוגניקה" (1926), הוא תקף את ההיגיון של האאוגניקאים. "על סמך אילו עקרונות ביולוגיים, ובאילו להטוטים פסיכולוגיים [ד"ר ויליאם מקדוגל] מגיע למסקנה שיכולת לקרוא בצורה אינטליגנטית מעידה על פלסמת נבט טובה ואזרחים רצויים, איני יכול לומר," הוא כתב. דארו גם ביקר את הרעיון שהאנושות יודעת אילו תכונות יידרשו כדי להפוך את האנושות ל"טובה יותר", והשווה את ניסויי הביולוגיה של האנושות בצורה שלילית לאלה של הטבע.

קריירה פוליטית

דארו היה מעורב היטב בפוליטיקה הדמוקרטית של שיקגו. בבחירות לראשות עיריית שיקגו ב-1903 היה דחף חזק מצד חברי הפדרציה לעבודה של שיקגו ואחרים לגייס את דארו כמועמד של מפלגה שלישית. דארו שקל לקבל, ואף נראה מוכן להכריז על מועמדותו, אך לבסוף סירב להתמודד. דארו כיהן בבית הנבחרים של אילינוי מהמחוז ה-17 במהלך האספה הכללית ה-43 כאחד משני חברי מפלגת הבעלות הציבורית יחד עם ג'ון ג'. מקמנמן. הוא נבחר על מצע "הדוגל בבעלות עירונית על שירותים ציבוריים."

דארו מונה ב-1905 על ידי ראש עיריית שיקגו שנבחר לאחרונה, אדוארד פיצסימונס דאן, לכהן בתפקיד "יועץ משיכה מיוחד לראש העיר", כשהוא מסייע לדאן בניסיונותיו לפתור את בעיית המשיכה של העיר. הוא ודאן הציגו שתי תוכניות למועצת העיר שיקגו, שתיהן נדחו. דארו התפטר מתפקידו בנובמבר 1905.

חיים אישיים

דארו נישא לג'סי אוהל באפריל 1880. נולד להם ילד אחד. הוא היה בנו היחיד של קלרנס דארו. קלרנס וג'סי התגרשו ב-1897. ביולי 1903 נישא לרובי המרסטרום, עיתונאית צעירה ממנו ב-16 שנים.

מוות ומורשת

קלרנס דארו מת ב-13 במרץ 1938, בביתו בשיקגו, ממחלת לב ריאתית.

כיום, דארו נזכר כעורך דין שייצג לעתים קרובות את המקופחים, מה שהקנה לו מוניטין של אחד מעורכי הדין הפליליים הגדולים בהיסטוריה האמריקאית.

על פי האגדה, לפני מותו, הצהיר דארו שאם יש חיים לאחר המוות, הוא יחזור על הגשר הקטן (הידוע כיום כגשר הזיכרון על שם קלרנס דארו) הממוקם ממש דרומית למוזיאון המדע והתעשייה בהייד פארק, שיקגו, בתאריך מותו. דארו היה סקפטי לגבי אמונה בחיים לאחר המוות (על פי הדיווחים הוא אמר: "כל אדם יודע מתי חייו התחילו... אם לא הייתי קיים בעבר, מדוע שאוכל או אהיה קיים בעתיד?") אך הוא נתן הבטחה זו כדי להניא מדיומים מלקחת כסף מאנשים כדי "לדבר" עם רוחו. אנשים עדיין מתאספים על הגשר בתקווה לראות את רוחו.

### מחזות

"כפייה" (Compulsion), מחזה משנת 1957 המבוסס על הרומן של מאיר לוין באותו שם, הופק בברודוויי עם דין סטונוול בתפקיד "ג'אד שטיינר", רודי מקדואל כ"ארטי שטראוס" ומייקל קונסטנטין כ"ג'ונתן וילק". הבסיס לעיבוד הקולנועי מ-1959, שבו חזר דין סטונוול על תפקידו מהפקת ברודוויי.

- קלרנס דארו (1974), מחזה באורך מלא של איש אחד מאת דייוויד ו. רינטלס שנוצר לאחר מותו של דארו, הכולל את זכרונותיו של דארו על הקריירה שלו. בהובלת הנרי פונדה, שחקנים רבים (כולל לזלי נילסן, דייוויד קנארי וקווין ספייסי) לקחו מאז על עצמם את תפקיד דארו במחזה זה.

- "הורישו את הרוח" (Inherit the Wind), מחזה (שעובד מאוחר יותר למסך) המהווה חשבון בדיוני ברובו של משפט סקופס. למרות שהמחברים ציינו כי המשפט מ-1925 היה "ברור שזה הג'נסיס" של המחזה שלהם, הם התעקשו שלדמויות היו "חיים ושפה משלהן". הם גם מציינים כי הנושאים שהועלו במחזה "רכשו ממד ומשמעות חדשים", התייחסות אפשרית למחלוקות הפוליטיות של שנות ה-50. ובכל זאת, הם סיימו את ההקדמה שלהם בהזמנה לקריאה אוניברסלית יותר של המחזה: "זה יכול היה להיות אתמול. זה יכול להיות מחר." ספנסר טרייסי גילם את דמותו של דארו ("הנרי דראמונד") בסרט, וג'ייסון רוברדס גילם אותו בעיבוד טלוויזיוני ב-1988.

- "זדון מראש: משפטי סוויט" (Malice Aforethought: The Sweet Trials) הוא מחזה שכתב ארתור ביר, המבוסס על משפטיהם של אוסיאן והנרי סוויט, ונגזר מה"קשת של צדק" (Arc of Justice) של קווין בויל.

- "שמי הוא אוסיאן סוויט", דוקודרמה שנכתבה על ידי גורדון ג. בנט, המבוססת על משפטי סוויט שבהם המשפחה השחורה הוגנה על ידי דארו כנגד אישום ברצח בדטרויט 1925. פורסם (2011) ב-HeartlandPlays.com.

- "קלרנס דארו הלילה!" שנכתב ובוצע על ידי לורנס לוקינביל, הופיע לראשונה בתיאטרון האנסמבל בניו יורק ובוצע ברחבי הארץ, כולל בטקס ההשבעה השני של הנשיא ביל קלינטון ב-1996. זוכה פרס "סילבר גייבל" לתיאטרון לשנת 1996, המוענק על ידי לשכת עורכי הדין האמריקאית.

### סרט וטלוויזיה

- במהלך חקירה בתחנת המשטרה בסרט "Holiday Affair" משנת 1949, קוני אניס (ג'נט לי) אומרת לסגן (הארי מורגן), "כבודו, אני חושבת שאני יכולה להבהיר את כל זה." הסגן עונה, "קדימה, אם לקלרנס דארו כאן אין התנגדויות." (הוא מתייחס לארוסה קארל דייוויס, בגילומו של ונדל קורי).

- "כפייה" (Compulsion), סרט משנת 1959. חשבון בדיוני של משפט ליאופולד ולוב. אורסון וולס גילם את תפקיד עורך הדין המגן ג'ונתן וילק, המבוסס על דארו. וולס, שתחינתו לשופט לחמלה על לקוחותיו הייתה המונולוג הארוך ביותר אי פעם בסרט באותה עת, חלק את פרס השחקן הטוב ביותר עם הכוכבים המשותפים ברדפורד דילמן ודין סטונוול בפסטיבל קאן באותה שנה.

- הפרק, "נאשם: קלרנס דארו" (13 בינואר 1963), עם טול אייברי המגלם את דארו, בסדרת האנתולוגיה של CBS ‏GE True, בהנחיית ג'ק ווב. בקו העלילה, דארו מואשם ב-1912 בניסיון לשחד מושבע. הוא מוגן על ידי ארל רוג'רס, בגילומו של רוברט ווהן. דארו ורוג'רס מתווכחים בלהט על הליכים משפטיים.

- קלרנס דארו (1974), הפקה טלוויזיונית מוקלטת של המחזה של דייוויד ו. רינטלס, בכיכובו של הנרי פונדה כדארו.

- דארו (1991), סרט טלוויזיה בכיכובו של קווין ספייסי כדארו, ששודר ב-American Playhouse.

- "לכאורה" (Alleged, 2010), בכיכובם של בריאן דנהי כדארו ופרד תומפסון כויליאם ג'נינגס ברייאן.

### פרסומים

עיון

- "עורך דין לנידונים" (Arthur Weinberg, ed), פורסם על ידי הוצאת אוניברסיטת שיקגו ב-2012; סיימון ושוסטר ב-1957; מספק את סיכומי דארו המשפיעים ביותר וכולל הסברים להגדרת סצנות והערות מקיפות; ברשימת רבי המכר של ה-NYT במשך 19 שבועות.

- "קלרנס דארו: עורך דין לנידונים" מאת ג'ון א. פארל, פורסם על ידי דאבלדיי ביוני 2011; כולל חומר שנפתח לציבור ביוני 2010 על ידי ספריית המשפטים של אוניברסיטת מינסוטה דרך אוסף קלרנס דארו הדיגיטלי

- "קשת של צדק" (Owl Books, 2004) מאת קווין בויל; מבט מעמיק על משפט אוסיאן סוויט

- "קלרנס דארו להגנה", ביוגרפיה מאת הסופר ההיסטורי אירווינג סטון

- "העם נגד קלרנס דארו" (ISBN 978-0-8129-2179-3) מאת ג'פרי קוואן; ההיסטוריה של התיק הפלילי בקליפורניה נגד דארו על ניסיון לשחד מושבע בעת שהגן על האחים מקנמרה, שני מארגני עבודה שהואשמו בהנחת פצצה שהרסה את בית הדפוס של הלוס אנג'לס טיימס והרגה 21 עובדים.

- "האם דת נחוצה" (Haldeman-Julius Publications); תמלול הוויכוח בין קלרנס דארו לכומר רוברט מקגוורן, 1931.

ספרות

- "כפייה" (Compulsion), רומן משנת 1956 מאת מאיר לוין, הוא גירסה דרמטית של מקרה ליאופולד ולוב שבו דארו שימש כבסיס לדמותו של ג'ונתן וילק. הרומן עובד לסרט באותו שם ב-1959 בכיכובו של אורסון וולס כווילק.

- "Damned in Paradise", רומן נייט הלר משנת 1996 מאת מקס אלן קולינס, מציג חשבון בדיוני של משפט מאסי.

- "מלאך האופל" (The Angel of Darkness), רומן משנת 1997 מאת קיילב קאר, מציג את דארו בתפקיד משנה.

### אחר

- גשר הזיכרון על שם קלרנס דארו ממוקם בשיקגו, ממש דרומית למוזיאון המדע והתעשייה. הוועדה להנצחת קלרנס דארו מקיימת אירוע שנתי לכבוד חייו ועבודתו של דארו.

- האוסף המלא של ניירותיו האישיים של קלרנס דארו נמצא בספריות אוניברסיטת מינסוטה.

- דארו מוזכר ב"The Gift", שיר משנת 1967 מאת לו ריד בביצוע הוולווט אנדרגראונד באלבומם משנת 1968 White Light/White Heat.

- הפרק של אחוות המשפטים Phi Alpha Delta הממוקם בבית הספר למשפטים קארי של אוניברסיטת מרילנד נקרא פרק קלרנס דארו.

- פסל של דארו עומד מחוץ לבית המשפט של מחוז ריאה בדייטון, טנסי, אתר משפט סקופס ב-1925. הפסל הוקם ב-14 ביולי 2017, ועומד במרחק של מטרים ספורים מפסל של יריבו של דארו במשפט סקופס, ויליאם ג'נינגס ברייאן, שהוקם ב-2005.

- דארו דווח כמי שהסיח את דעתם של חבר המושבעים במהלך טיעוני הסיום של יריביו בעזרת טריק סיגר. הוא לכאורה הכניס חוט פסנתר דק לתוך הסיגר שלו, שאותו הדליק באולם בית המשפט, כדי למנוע מאפר הסיגר ליפול. דווח כי חבר המושבעים הוסח מהעובדה שהאפר, שהוחזק יחד על ידי החוט, מעולם לא נפל מהסיגר של דארו.

- דארו הוזכר בקצרה בפרק של סדרת הדרמה עטורת הפרסים "שובר שורות".