קלרה צטקין: האישה שהמציאה חג גלובלי
באוגוסט 1910, בוועידת הנשים הסוציאליסטיות הבינלאומית בקופנהגן, עורכת גרמנייה בת חמישים ושלוש הציעה משהו ללא תקדים: שנשים עובדות בכל מקום יציינו יום אחד מסוים בשנה יחד. ב-19 במרץ 1911, יותר ממיליון אנשים עשו זאת, באוסטריה, דנמרק, גרמניה ושוויץ. התאריך עבר מאוחר יותר ל-8 במרץ, בוועידה במוסקבה שהיא עמדה בראשה. יום האישה הבינלאומי מצוין כיום ברוב מדינות העולם, וכמעט אף אחד שמציין אותו לא יכול לנקוב בשמה של האישה שחשבה עליו.
וידראו
היא נולדה כקלרה ג'וזפין אייסנר ב-5 ביולי 1857 בוידראו, בסקסוניה. אביה, גוטפריד אייסנר, היה מורה כפרי ונגן עוגב בכנסייה; אמה, ג'וזפין ויטאלה, הגיעה ממשפחה לייפציגית ממעמד הביניים עם שורשים צרפתיים. המשפחה עברה ללייפציג ב-1872, וקלרה נכנסה למכללת המורים לנשים בלייפציג — אחד המסלולים הבודדים לחינוך שילדה ממעמדה יכלה לקחת.
הוראה לא הייתה מה שהיא הפיקה מזה. בלייפציג היא נפלה למעגלים סביב הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית ופגשה את אוסיפ צטקין, מרקסיסט יהודי רוסי. היא לקחה את שמו מבלי להינשא לו ונולדו לה שני בנים ממנו, מקסים וקונסטנטין. שנות ה-80 של המאה ה-19 עברו ברובן בשוויץ ובפריז, בגלות וארגון מהפכני בין הסוציאליסטים המובילים של האינטרנציונל. אוסיפ מת ביוני 1889. היא עברה לשטוטגרט עם הבנים, ומאוחר יותר, מ-1899 עד 1928, הייתה נשואה לאמן גאורג פרידריך זונדל.
Die Gleichheit
מ-1892 עד 1917 היא ערכה את Die Gleichheit (שוויון) — העיתון של ה-SPD לנשים. זו הייתה המכונה. תחתיה התפוצה גדלה פי ארבעים עד 1910, וזה המדד הקונקרטי למה שהיא עשתה למחייתה: היא בנתה קהל קוראים המוני של נשים ממעמד הפועלים שבו לא היה קיים, והשתמשה בו כדי לארגן אותן.
הפוליטיקה שהיא דחפה דרכו הייתה בלתי מתפשרת, ולאוזניים מודרניות, קשה. צטקין דחתה את הפמיניזם הבורגני על הסף. שחרור האישה, טענה, לא היה שאלה מבודדת הקיימת בפני עצמה אלא חלק מהשאלה החברתית הגדולה; רק סוציאליזם יכול היה לספק אותו, ובריתות עם סופרג'יסטיות ממעמד הביניים יקהו את העוקץ. עמדה זו הגדירה את תנועת הנשים הסוציאליסטית באירופה במשך דור.
היא הייתה גורם מרכזי בהקמת הקונגרס הבינלאומי לנשים סוציאליסטיות ב-1907 בשטוטגרט, וממבנה זה הגיעו קופנהגן ויום האישה הבינלאומי שלוש שנים לאחר מכן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המלחמה והשבר
כאשר ה-SPD הצביע בעד אשראי מלחמה ב-1914 וקיבל את הBurgfrieden — הפסקת האש הפוליטית המקומית — צטקין סירבה. ב-1915 היא כינסה את ועידת הנשים הבינלאומית הראשונה נגד המלחמה; מקורות חלוקים בשאלה האם היא נפגשה בברן או בברלין. היא נעצרה יותר מפעם אחת והוחזקה במעצר מגן ב-1916, אז מחלה הביאה לשחרורה.
ב-1916 היא הייתה בין מייסדי הליגה הספרטקיסטית. היא הכירה את רוזה לוקסמבורג מאז בערך 1898, ידידות של עשרים שנה על פני פער טמפרמנטי ניכר — ללוקסמבורג היה עניין מועט בארגון נשים, והתבדחה שההספד המשותף שלהן צריך לקרוא שכאן שוכבים שני הגברים האחרונים של הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית.
לאחר מהפכת 1918–19 הצטרפה צטקין למפלגה הקומוניסטית של גרמניה שהוקמה לאחרונה בינואר 1919 וישבה עבורה ברייכסטאג מ-1920 עד 1933. היא שירתה בפוליטביורו של ה-KPD עד 1924 ובוועד המרכזי שלו מ-1927 עד 1929, ובוועד המנהל של האינטרנציונל הקומוניסטי מ-1921 עד 1933. ב-1920 היא הקליטה שיחות עם לנין על שחרור האישה; זיכרונות שכתבה עליו הפכו לטקסטים סובייטיים קנוניים. הערכת בריטניקה היא שהשפעתה דעכה בחדות לאחר מותו של לנין ב-1924.
הנאום האחרון
באוגוסט 1932 התכנס הרייכסטאג שנבחר לאחרונה עם הנאצים כמפלגה הגדולה ביותר שלו. לפי מנהג פרלמנטרי החבר המבוגר ביותר מנהל את הפתיחה, והחברה המבוגרת ביותר הייתה קלרה צטקין, בת שבעים וחמש וחולה אנושות. היא הובאה פנימה ונשאה נאום הקורא להקמת חזית מאוחדת של כל העובדים כדי להדוף את הפשיזם.
נותרו לה חודשים. לאחר שהיטלר תפס את השלטון ב-1933 היא יצאה לגלות בברית המועצות ומתה ב-20 ביוני בארכנגלסקוי ליד מוסקבה, שבועות לפני גיל שבעים ושש. אפרה הונח בנקרופוליס של חומת הקרמלין; סטלין ואלמנתו של לנין נדז'דה קרופסקיה השתתפו בהלוויה. מזרח גרמניה קראה מאוחר יותר רחובות על שמה ויצרה מדליית קלרה צטקין ב-1954.
מדוע קלרה מכונה גאון
אף אחד ממקורות אלה לא מיישם את המילה עליה, ואין לתבוע אותה על בסיס תיאורטי: הטיעון המרכזי שלה — שדיכוי נשים הוא ממד של חברה מעמדית ולא ניתן לפתרון בנפרד — יוצא ממרקס ובבל ולא ממנה.
מה שהיה לה במידה נדירה היה דמיון מוסדי מסוג מעשי מאוד. שקלו מה היא באמת בנתה. עיתון שגדל פי ארבעים בתפוצה והפך נשים עובדות מפוזרות למחוז בחירה פוליטי שניתן לפנות אליו. מבנה ועידה בינלאומי קבוע לנשים סוציאליסטיות מ-1907. ומתוך המבנה הזה, תאריך שנתי שהאריך ימים אחרי התנועה, המפלגה, המדינה והאידיאולוגיה שיצרו אותו — פיסת תשתית פוליטית עמידה כל כך שהאו"ם וממשלות של מדינות קפיטליסטיות מציינים אותו כיום. מעט מאוד מארגנים מכל תקופה תכננו משהו ששורד את ההקשר של עצמו בצורה כה מלאה.
הטיעון הנגדי משמעותי. העוינות שלה לפמיניזם חוצה-מעמדות הייתה בחירה אסטרטגית עם עלויות: היא השאירה את תנועת הנשים הסוציאליסטית מחוץ לקואליציות הסופרג'יסטיות שבכמה מדינות אכן זכו בהצבעה, והיא התייחסה כאויבות לנשים שאת מטרותיהן המיידיות היא חלקה. העשורים המאוחרים שלה עברו כפקידת קומינטרן במנגנון שהעניש עצמאות, ולפי הדיווח של בריטניקה השפעתה דעכה לאחר 1924; הזיכרונות של לנין שהפכו אותה למפורסמת בברית המועצות היו גם, בבירור, שירות למשטר. באופן נוקב ביותר, החזית המאוחדת שדרשה מכיסא הרייכסטאג ב-1932 הייתה תחינה שנולדה מכישלון — השמאל הגרמני שהיא עזרה להוביל במשך ארבעים שנה היה מפוצל מדי מכדי לעצור את מה שבא, והוא לא עצר את זה.
מורשת
החג הוא האנדרטה, והוא מוזר — מכשיר ארגון סוציאליסטי שמצוין כיום על ידי תאגידים ומשרדי חוץ, מקורותיו נשכחו ברובם. אבל הירושה הרצינית יותר היא הטיעון. צטקין התעקשה ששחרור האישה יטופל כשאלה מבנית על עבודה, שכר ומעמד ולא כעניין של זכויות בלבד, והוויכוח הזה מעולם לא נסגר; הוא עובר ישר דרך הפמיניזם המודרני. היא גם הדגימה, ברגע שבו כמעט אף אישה באירופה לא יכלה להצביע, שאישה יכולה לערוך את העיתונות, לשבת בפרלמנט, ולפקד על הבמה של תנועה בינלאומית. היא עשתה את כל השלושה, והיא עשתה את האחרון שבהם בגיל שבעים וחמש, מכיסא, נגד הנאצים.