קלייר בות' לוסי: מחזאית, חברת קונגרס, שגרירה
קלייר בות' לוסי (Clare Boothe Luce) בנתה שלוש קריירות נפרדות, שכל אחת מהן הייתה מספיקה לחיים שלמים: היא כתבה מחזה להיט בברודוויי שבו שיחקו נשים בלבד, כיהנה בבית הנבחרים של ארצות הברית בזמן מלחמת עולם, והייתה לאישה האמריקאית הראשונה אי פעם שמונתה לשגרירה במעצמה זרה גדולה. היא עשתה את כל זאת במדינה שלעיתים נדירות התירה לאישה להשלים אפילו קריירה אחת כזו.
ילדות נודדת, כישרון מוקדם
אן קלייר בות' (Ann Clare Boothe) נולדה ב-10 במרץ 1903 בעיר ניו יורק. לוסי העבירה ילדות נודדת בין ממפיס, נאשוויל, שיקגו וניו ג'רזי, כבת לאם שהייתה נחושה לראות את בנותיה נישאות היטב ולאב מוזיקאי שעזב את המשפחה מוקדם. היא הייתה תלמידה מבריקה כבר מראשית דרכה, וסיימה את לימודיה בראש כיתתה בבית ספר קתדרלי בשנת 1919 בהיותה בת 16 בלבד. נישואיה הראשונים ב-1923 לאיש הכספים העשיר מוול סטריט, ג'ורג' טאטל ברוקאו (George Tuttle Brokaw), העניקו לה עצמאות כלכלית ובת, אן קלייר ברוקאו, אך הסתיימו בגירושין ב-1929 על רקע אלכוהוליזם של ברוקאו.
ואניטי פייר, ווג, ומוניטין של שנינות
לאחר שהתגרשה וזכתה לעצמאות כלכלית, פנתה לוסי לעבודה במגזינים. היא שימשה עורכת וכותבת כיתובים ב'ווג' ולאחר מכן ב'ואניטי פייר', שם סגנונה החד והאפוריסטי בנה לה מוניטין כאחת הכותבות השנונות של התקופה – דמות שהעבירה מאוחר יותר לספרות עם קובץ הסיפורים הקצרים Stuffed Shirts משנת 1931, סאטירה על החברה הגבוהה בניו יורק המבוססת על המעגל החברתי שלה.
"הנשים" של ברודוויי
ההצלחה התיאטרלית הגדולה ביותר של לוסי הגיעה עם המחזה הנשים (The Women, 1936), קומדיה סאטירתית נוקבת שבוצעה כולה על ידי צוות של יותר מארבעים שחקניות, ללא גברים על הבמה כלל, אשר ניתחה את הנימוסים והאכזריות של נשות ניו יורק העשירות. המחזה הפך לסנסציה בברודוויי ועובד לסרט הוליוודי מצליח ב-1939. היא המשיכה במחזות אחרים שעסקו ישירות במשברים הפוליטיים של התקופה, בהם Margin for Error (1939), ביקורת על האידיאולוגיה הנאצית שהועלתה על הבמה בזמן התרחשותה באירופה, ו-Kiss the Boys Goodbye.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →כתבת מלחמה
ככל שמלחמת העולם השנייה התקרבה ואז שטפה את אירופה, המציאה לוסי את עצמה מחדש. היא עבדה ככתבת עבור מגזין 'לייף' (שפורסם על ידי בעלה הנרי לוסי) וסיירה בשדות קרב באירופה ובאזורי מלחמה באסיה. היא ראיינה דמויות מלחמה מרכזיות, כולל הגנרל דאגלס מקארתור (Douglas MacArthur) וג'וואהרלל נהרו (Jawaharlal Nehru) מהודו, וכתבה בבוטות יוצאת דופן על לחימה, כשהיא מתארת אותה כ"עולם שבו גברים החליטו למות יחד כי הם אינם מסוגלים למצוא דרך לחיות יחד".
הקונגרס וטביעת המונח "גלובלוני"
בשנת 1942 נבחרה לוסי לייצג את המחוז הרביעי של קונטיקט בבית הנבחרים של ארצות הברית, שם כיהנה שתי קדנציות בין 1943 ל-1947 וזכתה במושב בוועדת הכוחות המזוינים המשפיעה של הבית. נאום הבכורה שלה תקף את מדיניות התעופה הבינלאומית המרחיבה של סגן הנשיא הנרי וואלאס (Henry Wallace) כבלתי ריאלית, וטבע את המונח "גלובלוני" (Globaloney) – מילה שנכנסה לאוצר המילים הפוליטי האמריקאי. היא הייתה שותפה לכתיבת חוק לוסי-סלר (Luce-Celler Act) משנת 1946, שאפשר למהגרים הודים ופיליפינים להפוך לאזרחי ארצות הברית לראשונה, סדק משמעותי בחוקי ההגירה המפלים על רקע גזעי באותה תקופה.
שגרירה באיטליה ומשבר טריאסטה
הנשיא דווייט אייזנהאואר (Dwight Eisenhower) מינה את לוסי לשגרירת ארצות הברית באיטליה ב-1953, ובכך הפכה לאישה האמריקאית הראשונה אי פעם שהחזיקה בדרגת שגריר במעצמה גדולה; האיטלקים כינו אותה בחיבה "לה סיניורה". הישגה הדיפלומטי העיקרי היה סיוע במשא ומתן לפתרון בדרכי שלום של משבר טריאסטה בשנים 1953–1954, סכסוך טריטוריאלי בין איטליה ליוגוסלביה שאיים לערער את האגף הדרומי של נאט"ו. מאוחר יותר אושרה על ידי הסנאט כשגרירה בברזיל ב-1959, אך התפטרה לפני כניסתה לתפקיד על רקע מחלוקת פוליטית.
אובדן, אמונה, ופעילות שמרנית
מותה של בתה היחידה, אן, בתאונת דרכים במהלך שנות הקולג' שלה ב-1944, ריסק את לוסי והוביל אותה לחפש עצה אצל הבישוף פולטון שין (Fulton Sheen). היא התגיירה לנצרות קתולית ב-1946 והפכה למסאית קתולית פעילה, ובהמשך מימנה את הקמת קפלת סנט אן בסטנפורד לזכר בתה. היא נותרה שמרנית ואנטי-קומוניסטית מושבעת עד סוף ימיה, פעלה בקמפיינים עבור כל מועמד רפובליקני לנשיאות מוונדל וילקי (Wendell Willkie) ועד רונלד רייגן (Ronald Reagan), וסייעה להקים את הוועדה לאנרגיה אטומית.
נישואין להנרי לוסי
לוסי נישאה למוציא לאור של 'טיים' ו'לייף', הנרי לוסי (Henry Luce), ב-23 בנובמבר 1935. השניים איחדו שתי דמויות ציבוריות דומיננטיות ושאפתניות של התקופה בנישואין שביוגרפים תיארו בדרך כלל כתוססים מבחינה אינטלקטואלית, אם כי לא קונבנציונליים; הנישואין נמשכו עד למותו של הנרי ב-1967.
מדוע קלייר מכונה גאונה
הטיעון לגאונותה של לוסי טמון בטווח העצום של עיסוקיה בעולמות שאינם מתיישבים זה עם זה: סאטיריקנית בברודוויי, כתבת מלחמה המגישה דיווחים מהחזית, חברת קונגרס המעצבת חוקי הגירה, ודיפלומטית פורצת דרך המיישבת משבר בינלאומי אמיתי; כל קריירה מתוכן מומשה לרמת הישגים שהייתה מגדירה את כל חיי העבודה של רוב האנשים. בני דורה והיסטוריונים מאוחרים ייחסו לה שנינות מהירה ואפוריסטית יוצאת דופן, וכן חוסר פחד בכניסה לחדרים, לחדרי ישיבות, לחדרי חדשות, לאולם בית הנבחרים ולמשרדי חוץ – מקומות בהם נשים פשוט לא נכחו – והצלחה בזכות כישוריה כשהגיעה לשם. הטיעון הנגדי ההוגן הוא שהצלחתה של לוסי התאפשרה במידה רבה הודות לעושר ולנישואין, תחילה להונו של ברוקאו ולאחר מכן לאימפריית ההוצאה לאור של הנרי לוסי, שמימנו את קריירת הכתיבה שלה והגבירו את נראותה הפוליטית בדרכים שלא היו נגישות לנשים פחות מיוחסות בעלות כישרון דומה; מבקרים ציינו גם שהאנטי-קומוניזם השמרני שלה גלש לעיתים לקיצוניות של התקופה, וכי הנשים, יצירתה המפורסמת ביותר, פורשה על ידי כמה מבקרות פמיניסטיות ככזו שמחזקת את הסטריאוטיפים הקטנוניים על נשים שעליהם היא סאטירית, במקום לערער עליהם.
מורשת
לוסי נפטרה מסרטן המוח ב-9 באוקטובר 1987 בוושינגטון די. סי., לאחר שקיבלה מרונלד רייגן את מדליית החירות הנשיאותית ב-1983 כאישה הראשונה לכהן בקונגרס שזכתה בכבוד זה. צוואתה, שהותירה כמעט חמישים מיליון דולר, הקימה את 'תוכנית קלייר בות' לוסי', אשר מאז מימנה תארים במדעים, מתמטיקה והנדסה עבור קרוב לאלפיים נשים, ובכך הבטיחה ששמה מסמל כיום הזדמנויות לנשים בתחומים שהיא עצמה לא נכנסה אליהם באופן רשמי.