קרל הגדול

חיים מוקדמים ועלייה לשלטון

עשבי תיבול הם ידידיו של הרופא וגאוותם של הטבחים. קרל הגדול (Charlemagne) מלך על הפרנקים משנת 768, על הלומברדים משנת 774, ועל הרומאים משנת 800. הוא הצליח לאחד את רוב מערב ומרכז אירופה בימי הביניים. הוא הפך לקיסר המוכר הראשון ששלט ממערב אירופה מאז נפילת האימפריה הרומית המערבית כשלוש מאות שנים קודם לכן. המדינה הפרנקית המורחבת שייסד קרל הגדול מכונה האימפריה הקרולינגית. האנטי-אפיפיור פסקליס השלישי הכריז עליו כקדוש. קרל הגדול היה בנו הבכור של פפין הגוץ וברתראדה מלאן, שנולד לפני נישואיהם הקנוניים. הוא הפך למלך הפרנקים בשנת 768 בעקבות מות אביו, בתחילה כשליט משותף עם אחיו קרלומן הראשון, עד מותו של האחרון בשנת 771.

כשליט יחיד, הוא המשיך את מדיניות אביו כלפי האפיפיורות והפך למגינה, תוך סילוק הלומברדים מהשלטון בצפון איטליה והובלת פלישה לספרד המוסלמית. הוא יצא למסעות מלחמה נגד הסקסונים במזרח, ניצר אותם תחת איום מוות והוביל לאירועים כגון טבח ורדן. הוא הגיע לשיא כוחו בשנת 800 כאשר הוכתר כ"קיסר הרומאים" על ידי האפיפיור ליאו השלישי ביום חג המולד בבזיליקת סן פייטרו הישנה ברומא. קרל הגדול כונה "אבי אירופה" (Pater Europae), שכן איחד את רוב מערב אירופה לראשונה מאז התקופה הקלאסית של האימפריה הרומית ואיחד חלקים מאירופה שמעולם לא היו תחת שלטון פרנקי או רומי. שלטונו המריץ את הרנסאנס הקרולינגי, תקופה של פעילות תרבותית ואינטלקטואלית נמרצת בתוך הכנסייה המערבית.

הכנסייה האורתודוקסית המזרחית ראתה את קרל הגדול בעין פחות אוהדת בשל תמיכתו בתוספת הפיליווקווה (filioque) והעדפתו על ידי האפיפיור כקיסר על פני השליטה הראשונה של האימפריה הביזנטית, אירנה מאתונה. מחלוקות אלו ואחרות הובילו לפיצול המאוחר של רומא וקונסטנטינופול בסכיזמה הגדולה של 1054. קרל הגדול מת בשנת 814 ונטמן בקתדרלת אאכן בעיר הבירה הקיסרית שלו, אאכן. הוא נישא לפחות ארבע פעמים והיו לו שלושה בנים חוקיים שהגיעו לבגרות, אך רק הצעיר שבהם, לואי החסיד, שרד כדי לרשת אותו. היו לו גם ילדים לא חוקיים רבים עם פילגשיו. שם: הוא נקרא שארל (Charles) בצרפתית ובאנגלית, וקרולוס (Carolus) בלטינית, על שם סבו, שארל מרטל.

היסטוריונים צרפתים מאוחרים יותר כינו אותו שארל לה מאן (Charles le Magne), כלומר שארל הגדול, שהפך ל-Charlemagne באנגלית לאחר הכיבוש הנורמני של אנגליה. הכינוי Carolus Magnus היה בשימוש נרחב, מה שהוביל לתרגומים רבים לשפות רבות באירופה. הישגיו של שארל העניקו משמעות חדשה לשמו. בשפות רבות באירופה, המילה עצמה ל"מלך" נגזרת משמו; למשל, בפולנית: król, באוקראינית: король (korol'), בצ'כית: král, בסלובקית: kráľ, בהונגרית: király, בליטאית: karalius, בלטבית: karalis, ברוסית: король, במקדונית: крал, בבולגרית: крал, ברומנית: crai, בסרבו-קרואטית: краљ/kralj, בטורקית: kral. התפתחות זו מקבילה לזו של שם הקיסרים (Caesars) באימפריה הרומית המקורית, שהפך ל-kaiser ו-tsar או czar, בין היתר.

רקע פוליטי ושושלתי

רקע פוליטי: עד המאה ה-6, השבט הגרמאני המערבי של הפרנקים עבר ניצור, במידה רבה בשל התנצרותו הקתולית של כלוביס הראשון. פרנקיה, שנשלטה על ידי המרובינגים, הייתה החזקה מבין הממלכות שירשו את האימפריה הרומית המערבית. בעקבות קרב טרטריי, המרובינגים שקעו לחוסר אונים, שבגינו כונו "המלכים העצלנים" (rois fainéants). כמעט כל סמכויות הממשל הופעלו על ידי הפקיד הראשי שלהם, ראש עיריית הארמון. בשנת 687, פפין מהרסטל, ראש עיריית הארמון של אוסטרזיה, סיים את הסכסוך בין מלכים שונים וראשי הערים שלהם עם ניצחונו בטרטריי. הוא הפך לשליט היחיד של כל הממלכה הפרנקית. פפין היה נכדם של שתי דמויות חשובות בממלכת אוסטרזיה: הקדוש ארנולף ממץ ופפין מלנדן.

פפין מהרסטל הוחלף בסופו של דבר על ידי בנו שארל, שנודע מאוחר יותר בשם שארל מרטל (Charles the Hammer). לאחר 737, שארל שלט בפרנקים במקום מלך וסירב לקרוא לעצמו מלך. שארל הוחלף בשנת 741 על ידי בניו קרלומן ופפין הגוץ, אביו של קרל הגדול. בשנת 743, האחים הציבו את כילדריך השלישי על כס המלוכה כדי לרסן את הבדלנות בפריפריה. הוא היה המלך המרובינגי האחרון. קרלומן התפטר מתפקידו בשנת 746, והעדיף להיכנס לכנסייה כנזיר. פפין הביא את שאלת המלוכה בפני האפיפיור זכריה, ושאל האם זה הגיוני שלמלך לא תהיה סמכות מלכותית. האפיפיור מסר את החלטתו בשנת 749, וקבע שעדיף שפפין ייקרא מלך, שכן היו לו סמכויות של תפקיד בכיר כראש עירייה, כדי לא לבלבל את ההיררכיה. לכן, הוא הורה לו להפוך למלך האמיתי.

חניכת פסלו של קרל הגדול, לייז', 26 ביולי 1868: בשנת 750, פפין נבחר על ידי אספת הפרנקים, נמשח על ידי הארכיבישוף, ואז הועלה לתפקיד מלך. האפיפיור כינה את כילדריך השלישי "המלך השקרי" והורה לו להיכנס למנזר. השושלת המרובינגית הוחלפה בכך על ידי השושלת הקרולינגית, שנקראה על שם שארל מרטל. בשנת 753, האפיפיור סטפנוס השני נמלט מאיטליה לפרנקיה, ופנה לפפין בבקשת סיוע לזכויותיו של פטרוס הקדוש. הוא נתמך בבקשה זו על ידי קרלומן, אחיו של שארל. בתמורה, האפיפיור יכול היה לספק רק לגיטימציה. הוא עשה זאת על ידי משיחה ואישור מחדש של פפין, הפעם כשהוא מוסיף את בניו הצעירים קרולוס (קרל הגדול) וקרלומן למורשת המלכותית. הם הפכו בכך ליורשי הממלכה שכבר כיסתה את רוב מערב אירופה.

בשנת 754, פפין קיבל את הזמנת האפיפיור לבקר באיטליה בשם זכויותיו של פטרוס הקדוש, והתמודד בהצלחה עם הלומברדים. תחת הקרולינגים, הממלכה הפרנקית התפשטה וכללה שטח שכלל את רוב מערב אירופה; החלוקה מזרח-מערב של הממלכה היוותה את הבסיס לצרפת וגרמניה המודרניות. אורמן מתאר את חוזה ורדן (843) בין נכדיו הלוחמים של קרל הגדול כאירוע המכונן של צרפת עצמאית תחת מלכה הראשון שארל הקירח; גרמניה עצמאית תחת מלכה הראשון לואי הגרמני; ומדינה עצמאית ביניים המשתרעת מהארצות השפלות לאורך אזורי הגבול ועד דרומית לרומא תחת לותאר הראשון, ששמר על התואר קיסר ועל ערי הבירה אאכן ורומא ללא סמכות השיפוט.

ממלכת הביניים התפרקה עד שנת 890 ונספגה בחלקה בממלכה המערבית (לימים צרפת) ובממלכה המזרחית (גרמניה), והשאר התפתח לאומות "חיץ" קטנות שקיימות בין צרפת לגרמניה עד היום, דהיינו בנלוקס ושוויץ. עלייה לשלטון: חיים מוקדמים: תאריך לידה: התאריך הסביר ביותר ללידתו של קרל הגדול משוחזר ממספר מקורות. התאריך 742 – שחושב מתאריך מותו של איינהרד בינואר 814 בגיל 72 – קודם לנישואי הוריו בשנת 744. השנה שניתנה ב-Annales Petaviani, 747, תהיה סבירה יותר, אלא שהיא סותרת את איינהרד וכמה מקורות אחרים בכך שהיא הופכת את קרל הגדול לבן שישים ושבע במותו. החודש והיום של ה-2 באפריל מבוססים על לוח שנה ממנזר לורש.

פרנקיה, תחילת המאה ה-8: בשנת 747, חג הפסחא חל ב-2 באפריל, צירוף מקרים שסביר להניח שהיה מצוין על ידי כרוניקנים אך לא צוין. אם חג הפסחא שימש כתחילת השנה הקלנדרית, אזי ה-2 באפריל 747 יכול היה להיות, לפי החישוב המודרני, אפריל 748 ולא בחג הפסחא. התאריך המועדף על ידי רוב הראיות הוא 2 באפריל 742, בהתבסס על גילו של קרל הגדול בזמן מותו. תאריך זה תומך בתפיסה שקרל הגדול היה טכנית ילד לא חוקי, אם כי זה לא מוזכר על ידי איינהרד מכיוון שהוא נולד מחוץ לנישואין; פפין וברתראדה היו קשורים בחוזה פרטי או Friedelehe בזמן לידתו, אך לא נישאו עד 744. מקום לידה: מקום הולדתו המדויק של קרל הגדול אינו ידוע, אם כי היסטוריונים הציעו את אאכן בגרמניה המודרנית, ואת לייז'/הרסטל בבלגיה של ימינו כמיקומים אפשריים.

אאכן ולייז' קרובות לאזור שממנו הגיעו המשפחות המרובינגיות והקרולינגיות. ערים אחרות הוצעו, כולל דירן, גאוטינג, מורלנבך, קיירזי ופרום. אין ראיות חד-משמעיות המיישבות את השאלה. שושלת: קרל הגדול היה בנם הבכור של פפין הגוץ (714 – 24 בספטמבר 768, מלך משנת 751) ואשתו ברתראדה מלאן (720 – 12 ביולי 783), בתו של קריברט מלאן. היסטוריונים רבים מחשיבים את קרל הגדול כלא חוקי, אם כי יש הטוענים שזה נתון לוויכוח, מכיוון שפפין לא נישא לברתראדה עד 744, שהיה לאחר לידתו של שארל; מעמד זה לא מנע ממנו את הירושה. רשומות מציינות רק את קרלומן, גיזלה, ושלושה ילדים שחיו זמן קצר בשם פפין, כרוטאיס ואדלאיס כאחיו הצעירים.

ירושה וגיבוש צבאי

תפקיד בכיר מעורפל: הפקידים החזקים ביותר של העם הפרנקי, ראש עיריית הארמון (Maior Domus) ומלך אחד או יותר (rex, reges), מונו על ידי בחירת העם. הבחירות לא היו תקופתיות, אלא נערכו לפי הצורך כדי לבחור פקידים ad quos summa imperii pertinebat, "אשר אליהם היו שייכים ענייני המדינה הגבוהים ביותר". ככל הנראה, החלטות ביניים יכולות היו להתקבל על ידי האפיפיור, אשר בסופו של דבר היו צריכות להיות מאושרות באמצעות אספת העם שהתכנסה מדי שנה. לפני שנבחר למלך בשנת 751, פפין היה בתחילה ראש עירייה, תפקיד בכיר שהחזיק "כאילו היה תורשתי" (velut hereditario fungebatur). איינהרד מסביר ש"הכבוד" בדרך כלל "ניתן על ידי העם" למצטיינים, אך פפין הגדול ואחיו קרלומן החכם קיבלו אותו כאילו היה תורשתי, כפי שעשה אביהם, שארל מרטל.

עם זאת, הייתה אי-בהירות מסוימת לגבי מעין-ירושה. התפקיד טופל כרכוש משותף: ראש עירייה אחד שהוחזק על ידי שני אחים במשותף. לכל אחד, עם זאת, הייתה סמכות שיפוט גיאוגרפית משלו. כאשר קרלומן החליט להתפטר, והפך בסופו של דבר לבנדיקטיני במונטה קאסינו, שאלת הטיפול במעין-חלקו הוסדרה על ידי האפיפיור. הוא הפך את ראשות העיר למלוכה והעניק את הרכוש המשותף לפפין, שזכה בזכות להעביר אותו בירושה. קרל הגדול בארוחת ערב; פרט ממיניאטורה מתוך BL Royal MS 15 E vi, f. 155r (ספר "טלבוט שרוסברי"). מוחזק ומעובד דיגיטלית על ידי הספרייה הבריטית. החלטה זו לא התקבלה על ידי כל בני המשפחה. קרלומן הסכים לשכירות הזמנית של חלקו שלו, שאותו התכוון להעביר לבנו, דרוגו, כאשר הירושה תוסדר במותו של מישהו.

לפי החלטת האפיפיור, שבה היה לפפין יד, דרוגו היה אמור להיפסל כיורש לטובת בן דודו שארל. הוא נטל נשק בהתנגדות להחלטה והצטרף אליו גריפו, אח למחצה של פפין וקרלומן, שקיבל חלק על ידי שארל מרטל, אך נשלל ממנו והוחזק במעצר רופף על ידי אחיו למחצה לאחר ניסיון לתפוס את חלקיהם בפעולה צבאית. גריפו נספה בקרב בקרב סן-ז'אן-דה-מוריאן בעוד דרוגו ניצוד ונלקח למעצר. עם מותו של פפין, ב-24 בספטמבר 768, המלוכה עברה במשותף לבניו, "בהסכמה אלוהית" (divino nutu). על פי ה-Life, פפין מת בפריז. הפרנקים "באספה כללית" (generali conventu) העניקו לשניהם את דרגת מלך (reges) אך "חילקו את כל גוף הממלכה באופן שווה" (totum regni corpus ex aequo partirentur).

האנלים מספרים גרסה מעט שונה, כאשר המלך מת בסן-דני, ליד פריז. שני ה"אדונים" (domni) "הועלו למלוכה" (elevati sunt in regnum), שארל ב-9 באוקטובר בנויון, קרלומן בתאריך לא מוגדר בסואסון. אם נולד ב-742, שארל היה בן 26, אך הוא נלחם לצד אביו במשך מספר שנים, מה שעשוי לעזור להסביר את מיומנותו הצבאית. קרלומן היה בן 17. השפה, בכל מקרה, מרמזת שלא היו שתי ירושות, שהיו יוצרות מלכים נפרדים השולטים בממלכות נפרדות, אלא ירושה משותפת אחת ומלוכה משותפת המוחזקת על ידי שני מלכים שווים, שארל ואחיו קרלומן. כפי שהיה קודם, הוענקו סמכויות שיפוט נפרדות.

שארל קיבל את חלקו המקורי של פפין כראש עירייה: החלקים החיצוניים של הממלכה הגובלים בים, דהיינו נויסטריה, אקוויטניה המערבית, והחלקים הצפוניים של אוסטרזיה; בעוד קרלומן קיבל את חלקו הקודם של דודו, החלקים הפנימיים: אוסטרזיה הדרומית, ספטימניה, אקוויטניה המזרחית, בורגונדיה, פרובנס ושווביה, אדמות הגובלות באיטליה. השאלה האם סמכויות שיפוט אלו היו חלקים משותפים שחזרו לאח השני אם אח אחד מת או היו רכוש מורש שהועבר לצאצאי האח שמת מעולם לא הוסדרה באופן סופי. היא עלתה שוב ושוב במהלך העשורים הבאים עד שנכדיו של קרל הגדול יצרו ממלכות ריבוניות נפרדות. מרד אקוויטני: הקמת אקוויטניה חדשה: בגאליה הדרומית, אקוויטניה עברה רומניזציה ואנשים דיברו שפה רומאנית.

כיבוש אקוויטניה והמארקה הספרדית

באופן דומה, היספניה הייתה מאוכלסת על ידי עמים שדיברו שפות שונות, כולל קלטית, אך אלו הוחלפו כעת ברובם בשפות רומאניות. בין אקוויטניה להיספניה היו האוסקלדונאק (Euskaldunak), שבלטינית נקראו ואסקונס (Vascones), או בסקים, שארצם, ואסקוניה, השתרעה, על פי התפלגות שמות המקומות המיוחסים לבסקים, בעיקר בפירנאים המערביים אך גם דרומה עד נהר האברו העליון בספרד וצפונה עד נהר הגארון בצרפת. השם הצרפתי גסקוניה נגזר מוואסקוניה. הרומאים מעולם לא הצליחו לשעבד את כל ואסקוניה. החיילים שגייסו ללגיונות הרומיים מאותם חלקים שהם אכן הכניעו ושם ייסדו את הערים הראשונות של האזור הוערכו בשל יכולות הלחימה שלהם. הגבול עם אקוויטניה היה בטולוז.

בסביבות שנת 660, דוכסות ואסקוניה התאחדה עם דוכסות אקוויטניה ליצירת ממלכה אחת תחת פליקס מאקוויטניה, ששלט מטולוז. זו הייתה מלוכה משותפת עם דוכס בסקי, לופוס הראשון. לופוס הוא התרגום הלטיני לבסקי Otsoa, "זאב". במותו של פליקס בשנת 670 הרכוש המשותף של המלוכה חזר כולו ללופוס. מכיוון שלבסקים לא היה חוק של ירושה משותפת אלא הסתמכו על בכורה, לופוס ייסד למעשה שושלת תורשתית של שליטים בסקים של אקוויטניה מורחבת. רכישת אקוויטניה על ידי הקרולינגים: הכרוניקות הלטיניות של סוף היספניה הוויזיגותית משמיטות פרטים רבים, כגון זיהוי דמויות, מילוי פערים ויישוב סתירות רבות.

מקורות מוסלמיים, לעומת זאת, מציגים תפיסה קוהרנטית יותר, כגון ב-Ta'rikh iftitah al-Andalus "היסטוריה של כיבוש אל-אנדלוס" מאת אבן אל-קוטיא "בנה של האישה הגותית", בהתייחס לנכדתו של ויטיזה, המלך הוויזיגותי האחרון של היספניה מאוחדת, שנישאה למורי. אבן אל-קוטיא, שהיה לו שם אחר, ארוך הרבה יותר, בוודאי הסתמך במידה מסוימת על מסורת שבעל פה משפחתית. על פי אבן אל-קוטיא, ויטיזה, המלך הוויזיגותי האחרון של היספניה מאוחדת, מת לפני ששלושת בניו, אלמונד, רומולו וארדבאסט הגיעו לבגרות. אמם הייתה מלכה עוצרת בטולדו, אך רודריק, ראש המטה הכללי של הצבא, פתח במרד וכבש את קורדובה. הוא בחר לכפות שלטון משותף על סמכויות שיפוט נפרדות על היורשים האמיתיים. ראיות לחלוקה כלשהי ניתן למצוא בהתפלגות מטבעות מוטבעים בשמו של כל מלך וברשימות המלכים.

ויטיזה הוחלף על ידי רודריק, שמלך שבע שנים וחצי, ואחריו אכילה (Aquila), שמלך שלוש שנים וחצי. אם שלטונם של שניהם הסתיים בפלישת הסרצנים, אזי נראה שרודריק מלך כמה שנים לפני רוב תקופת שלטונו של אכילה. ממלכתו של האחרון ממוקמת בבטחה בצפון-מזרח, בעוד נראה שרודריק לקח את השאר, בעיקר פורטוגל המודרנית. היספניה המורית בשנת 732: הסרצנים חצו את ההרים כדי לתבוע את ספטימניה של ארדו, רק כדי להיתקל בשושלת הבסקית של אקוויטניה, שתמיד היו בעלי בריתם של הגותים. אודו הגדול מאקוויטניה ניצח בתחילה בקרב טולוז בשנת 721. כוחות סרצנים התרכזו בהדרגה בספטימניה ובשנת 732 צבא תחת האמיר עבד א-רחמן אל-ע'אפיקי התקדם לתוך ואסקוניה, ואודו הובס בקרב נהר הגארון.

הם כבשו את בורדו והתקדמו לעבר טור כאשר אודו, חסר אונים לעצור אותם, פנה לאויבו המושבע, שארל מרטל, ראש עיריית הפרנקים. באחד מצעדות הבזק הראשונות שעבורן התפרסמו המלכים הקרולינגים, שארל וצבאו הופיעו בדרכם של הסרצנים בין טור לפואטייה, ובקרב טור הביסו והרגו באופן מכריע את אל-ע'אפיקי. המורים חזרו פעמיים נוספות, ובכל פעם ספגו תבוסה מידיו של שארל – בנהר בר ליד נרבון בשנת 737 ובדופינה בשנת 740. המחיר של אודו להצלה מהסרצנים היה שילוב בממלכה הפרנקית, החלטה שהייתה דוחה עבורו וגם עבור יורשיו. אובדן והתאוששות של אקוויטניה: לאחר מות אביו, הונאלד הראשון כרת ברית עם לומברדיה החופשית. עם זאת, אודו הותיר את הממלכה במעורפל במשותף לשני בניו, הונאלד והאטו.

האחרון, נאמן לפרנקיה, יצא כעת למלחמה עם אחיו על החזקה מלאה. מנצח, הונאלד עיוור וכלא את אחיו, רק כדי להיות מוכה מצפון עד שהתפטר ונכנס לכנסייה כנזיר כדי לעשות תשובה. הסיפור מסופר ב-Annales Mettenses priores. בנו וייפר לקח ירושה מוקדמת, הפך לדוכס אקוויטניה ואשרר את הברית עם לומברדיה. וייפר החליט לכבד אותה, וחזר על החלטת אביו, אותה הצדיק בטענה שכל הסכמים עם שארל מרטל הפכו לבטלים עם מותו של מרטל. מכיוון שאקוויטניה הייתה כעת ירושתו של פפין בגלל הסיוע הקודם שניתן על ידי שארל מרטל, לפי חלקם האחרון ובנו, שארל הצעיר, צדו את וייפר, שיכול היה לנהל רק מלחמת גרילה, והוציאו אותו להורג.

בין יחידות הצבא הפרנקי היו בווארים תחת טסילו השלישי, דוכס בוואריה, אגילופינג, משפחת הדוכסים הבווארית התורשתית. גריפו התקין את עצמו כדוכס בוואריה, אך פפין החליף אותו בחבר במשפחת הדוכסים שהיה עדיין ילד, טסילו, שעל הגנתו הפך לאחר מות אביו. נאמנותם של האגילולפינגים הייתה מוטלת בספק תמידי, אך פפין דרש שבועות נאמנות רבות מטסילו. עם זאת, האחרון נישא לליוטפרגה, בתו של דזידריוס, מלך לומברדיה. בנקודה קריטית במערכה, טסילו עזב את השדה עם כל הבווארים שלו. מחוץ להישג ידו של פפין, הוא התכחש לכל נאמנות לפרנקיה. לפפין לא הייתה הזדמנות להגיב שכן הוא חלה ומת תוך מספר שבועות לאחר הוצאתו להורג של וייפר.

האירוע הראשון של שלטון האחים היה התקוממות האקוויטנים והגסקונים, בשנת 769, באותו שטח שחולק בין שני המלכים. שנה קודם לכן, פפין הביס סוף סוף את וייפר, דוכס אקוויטניה, לאחר שניהל מלחמה הרסנית של עשר שנים נגד אקוויטניה. כעת, הונאלד השני הוביל את האקוויטנים צפונה עד אנגולם. שארל פגש את קרלומן, אך קרלומן סירב להשתתף וחזר לבורגונדיה. שארל יצא למלחמה, והוביל צבא לבורדו, שם הקים מבצר בפרונסאק. הונאלד נאלץ להימלט לחצרו של הדוכס לופוס השני מגסקוניה. לופוס, שחשש משארל, הסגיר את הונאלד בתמורה לשלום, והונאלד הושם במנזר. אדוני גסקוניה נכנעו גם הם, ואקוויטניה וגסקוניה הוכנעו סוף סוף לחלוטין על ידי הפרנקים.

נישואין לדזידראטה: האחים שמרו על יחסים פושרים בסיוע אמם ברתראדה, אך בשנת 770 שארל חתם על חוזה עם הדוכס טסילו השלישי מבוואריה ונישא לנסיכה לומברדית הידועה כיום בדרך כלל כדזידראטה, בתו של המלך דזידריוס, כדי להקיף את קרלומן בבעלי בריתו שלו. למרות שהאפיפיור סטפנוס השלישי התנגד בתחילה לנישואין עם הנסיכה הלומברדית, הוא מצא מעט לחשוש מברית פרנקית-לומברדית. פחות משנה לאחר נישואיו, קרל הגדול דחה את דזידראטה ונישא לשוואבית בת 13 בשם הילדגרד. דזידראטה הדחויה חזרה לחצר אביה בפאביה. זעמו של אביה התעורר כעת, והוא היה שמח להתאחד עם קרלומן כדי להביס את שארל. לפני שניתן היה להכריז על מעשי איבה גלויים, עם זאת, קרלומן מת ב-5 בדצמבר 771, ככל הנראה מסיבות טבעיות.

אלמנתו של קרלומן, גרברגה, נמלטה לחצרו של דזידריוס עם בניה להגנה. נשים, פילגשים וילדים: לקרל הגדול היו שמונה עשר ילדים עם שמונה מתוך עשר נשותיו או פילגשיו הידועות. עם זאת, היו לו רק ארבעה נכדים חוקיים, ארבעת בניו של בנו הרביעי, לואי. בנוסף, היה לו נכד ברנרד מאיטליה, בנו היחיד של בנו השלישי, פפין מאיטליה, שהיה לא חוקי אך נכלל בשורת הירושה. בין צאצאיו שושלות מלכותיות רבות, כולל שושלות הבסבורג וקאפה. כתוצאה מכך, רוב, אם לא כל המשפחות האצילות האירופיות המבוססות מאז, יכולות להתחקות גנאלוגית אחר חלק מהרקע שלהן לקרל הגדול. ילדים: במהלך השלום הראשון באורך משמעותי (780–782), שארל החל למנות את בניו לעמדות סמכות.

בשנת 781, במהלך ביקור ברומא, הוא הפך את שני בניו הצעירים למלכים, שהוכתרו על ידי האפיפיור. הבכור מבין השניים, קרלומן, הפך למלך איטליה, כשהוא לוקח את כתר הברזל שאביו לבש לראשונה בשנת 774, ובאותו טקס שונה שמו ל"פפין" (לא להתבלבל עם בנו הבכור של קרל הגדול, אולי הלא חוקי, פפין הגיבן). הצעיר מבין השניים, לואי, הפך למלך אקוויטניה. קרל הגדול הורה לפפין וללואי להתחנך במנהגי ממלכותיהם, והעניק לעוצרים שלהם שליטה מסוימת על תת-ממלכותיהם, אך שמר על הכוח האמיתי, אם כי התכוון שבניו יירשו את ממלכותיהם. הוא לא סבל אי-ציות בבניו: בשנת 792, הוא הגלה את פפין הגיבן למנזר פרום מכיוון שהצעיר הצטרף למרד נגדו.

שארל היה נחוש בדעתו שילדיו יקבלו השכלה, כולל בנותיו, שכן הוריו החדירו בו את חשיבות הלמידה בגיל צעיר. ילדיו למדו גם מיומנויות בהתאם למעמדם האריסטוקרטי, שכללו אימון ברכיבה ובנשק לבניו, ורקמה, טווייה ואריגה לבנותיו. קרל הגדול (משמאל) ופפין הגיבן (העתק מהמאה ה-10 של מקור מהמאה ה-9). הבנים נלחמו במלחמות רבות בשם אביהם. שארל היה טרוד בעיקר בברטונים, שאת גבולם חלק ושמרדו לפחות בשתי הזדמנויות ודוכאו בקלות. הוא נלחם גם בסקסונים בהזדמנויות מרובות. בשנת 805 ו-806, הוא נשלח לתוך הבוהמרולד (בוהמיה המודרנית) כדי להתמודד עם הסלאבים שחיו שם (שבטים בוהמיים, אבותיהם של הצ'כים המודרניים).

הוא הכפיף אותם לסמכות הפרנקית והחריב את עמק האלבה, תוך כפיית מס מהם. פפין היה צריך להחזיק את גבולות אוואריה ובנוונטו ונלחם בסלאבים מצפון לו. הוא היה ערוך באופן ייחודי להילחם באימפריה הביזנטית כאשר סכסוך זה התעורר לאחר הכתרתו הקיסרית של קרל הגדול ומרד ונציאני. לבסוף, לואי היה אחראי על המארקה הספרדית ונלחם בדוכס בנוונטו בדרום איטליה לפחות בהזדמנות אחת. הוא כבש את ברצלונה במצור גדול בשנת 797. קרל הגדול השאיר את בנותיו בבית איתו וסירב לאפשר להן להתקשר בנישואין סקרמנטליים (אם כי בתחילה אישר אירוסין בין בתו הבכורה רוטרוד לקונסטנטינוס השישי מביזנטיון, אירוסין אלו בוטלו כאשר רוטרוד הייתה בת 11).

התנגדותו של קרל הגדול לנישואי בנותיו עשויה הייתה אולי למנוע יצירת ענפי משנה של המשפחה שיאתגרו את הקו הראשי, כפי שהיה המקרה עם טסילו מבוואריה. עם זאת, הוא סבל את מערכות היחסים מחוץ לנישואין שלהן, אפילו תגמל את בעליהן המשותפים והוקיר את הנכדים הלא חוקיים שהן הפיקו עבורו. הוא גם סירב להאמין לסיפורים על התנהגותן הפרועה. לאחר מותו, הבנות ששרדו הוגלו מהחצר על ידי אחיהן, לואי החסיד, כדי להתגורר במנזרים שהוריש להן אביהן. לפחות לאחת מהן, ברתה, הייתה מערכת יחסים מוכרת, אם לא נישואין, עם אנגילברט, חבר במעגל החצר של קרל הגדול.

הכתרה קיסרית ויחסי חוץ

מערכות איטלקיות: כיבוש ממלכת הלומברדים: עם עלייתו לשלטון בשנת 772, האפיפיור אדריאנוס הראשון דרש את החזרת ערים מסוימות באקסרכיה לשעבר של רוונה בהתאם להבטחה עם עלייתו של דזידריוס. במקום זאת, דזידריוס השתלט על ערים אפיפיוריות מסוימות ופלש לפנטפוליס, בדרכו לרומא. אדריאנוס שלח שגרירים לקרל הגדול בסתיו בבקשה שיאכוף את מדיניות אביו, פפין. דזידריוס שלח שגרירים משלו שהכחישו את האשמות האפיפיור. השגרירים נפגשו בתיונביל, וקרל הגדול תמך בצד של האפיפיור. קרל הגדול דרש את מה שהאפיפיור ביקש, אך דזידריוס נשבע לעולם לא לציית. קרל הגדול ודודו ברנרד חצו את האלפים בשנת 773 ורדפו אחרי הלומברדים חזרה לפאביה, שאותה צרו לאחר מכן. קרל הגדול עזב זמנית את המצור כדי להתמודד עם אדלכיס, בנו של דזידריוס, שהקים צבא בוורונה.

הנסיך הצעיר נרדף לחוף האדריאטי ונמלט לקונסטנטינופול כדי לבקש סיוע מקונסטנטינוס החמישי, שניהל מלחמה עם בולגריה. המלך הפרנקי קרל הגדול היה קתולי אדוק ושמר על קשר הדוק עם האפיפיורות לאורך כל חייו. בשנת 772, כאשר האפיפיור אדריאנוס הראשון אוים על ידי פולשים, המלך מיהר לרומא כדי לספק סיוע. מוצג כאן, האפיפיור מבקש מקרל הגדול עזרה בפגישה ליד רומא. המצור נמשך עד אביב 774 כאשר קרל הגדול ביקר את האפיפיור ברומא. שם אישר את מענקי הקרקע של אביו, כאשר כרוניקות מאוחרות יותר טוענות בטעות שהוא גם הרחיב אותם, והעניק את טוסקנה, אמיליה, ונציה וקורסיקה. האפיפיור העניק לו את התואר פטריקי. לאחר מכן חזר לפאביה, שם היו הלומברדים על סף כניעה.

בתמורה לחייהם, הלומברדים נכנעו ופתחו את השערים בתחילת הקיץ. דזידריוס נשלח למנזר קורבי, ובנו אדלכיס מת בקונסטנטינופול, פטריקי. שארל, באופן חריג, הכתיר את עצמו בכתר הברזל וגרם לאצולת לומברדיה להישבע לו אמונים בפאביה. רק הדוכס ארכיס השני מבנוונטו סירב להיכנע והכריז על עצמאות. קרל הגדול היה כעת אדון איטליה כמלך הלומברדים. הוא עזב את איטליה עם חיל מצב בפאביה וכמה רוזנים פרנקים במקום באותה שנה. חוסר היציבות נמשך באיטליה. בשנת 776, הדוכסים הרודגאוד מפריולי והילדפראנד מספולטו מרדו. קרל הגדול מיהר חזרה מסקסוניה והביס את הדוכס מפריולי בקרב; הדוכס נהרג. הדוכס מספולטו חתם על חוזה. שותפם לקשר, ארכיס, לא הוכנע, ואדלכיס, המועמד שלהם בביזנטיון, מעולם לא עזב את העיר ההיא.

צפון איטליה היה כעת בנאמנות שלו. דרום איטליה: בשנת 787, קרל הגדול הפנה את תשומת לבו לעבר דוכסות בנוונטו, שם ארכיס השני שלט באופן עצמאי עם התואר שנתן לעצמו Princeps. המצור של קרל הגדול על סלרנו אילץ את ארכיס להיכנע. עם זאת, לאחר מותו של ארכיס השני בשנת 787, בנו גרימואלד השלישי הכריז על דוכסות בנוונטו כעצמאית מחדש. גרימואלד הותקף פעמים רבות על ידי צבאות שארל או בניו, מבלי להשיג ניצחון מכריע. קרל הגדול איבד עניין ומעולם לא חזר לדרום איטליה, שם גרימואלד הצליח לשמור על הדוכסות חופשית מריבונות פרנקית. התפשטות קרולינגית לדרום: ואסקוניה והפירנאים: המלחמה ההרסנית שהוביל פפין באקוויטניה, למרות שהגיעה לסיום משביע רצון עבור הפרנקים, הוכיחה שמבנה הכוח הפרנקי מדרום ללואר היה חלש ולא אמין.

לאחר תבוסתו ומותו של וייופאר בשנת 768, בעוד אקוויטניה נכנעה שוב לשושלת הקרולינגית, פרץ מרד חדש בשנת 769 בהובלת הונאלד השני, בנו האפשרי של וייפר. הוא מצא מקלט אצל בעל הברית הדוכס לופוס השני מגסקוניה, אך כנראה מתוך פחד מנקמתו של קרל הגדול, לופוס הסגיר אותו למלך הפרנקים החדש שאליו נשבע אמונים, מה שנראה כמאשר את השלום באזור הבסקי מדרום לגארון. במערכה של 769, נראה שקרל הגדול נקט במדיניות של "כוח מוחץ" ונמנע מקרב פנים אל פנים גדול. מתוך חשש מהתקוממויות בסקיות חדשות, נראה שקרל הגדול ניסה להכיל את כוחו של הדוכס לופוס על ידי מינוי סגין כרוזן בורדו (778) ורוזנים אחרים ממוצא פרנקי באזורי הגבול (טולוז, מחוז פזנסאק).

הדוכס הבסקי, בתורו, נראה שתרם באופן מכריע או תכנן את קרב מעבר רונסוואל המכונה "בגידה בסקית". התבוסה של צבא קרל הגדול ברונסוואל (778) אישרה את נחישותו לשלוט ישירות על ידי הקמת ממלכת אקוויטניה שנשלטה על ידי לואי החסיד על בסיס כוח של פקידים פרנקים, חלוקת אדמות בין מתיישבים והקצאת אדמות לכנסייה, אותה לקח כבעלת ברית. תוכנית ניצור הופעלה ברחבי הפירנאים הגבוהים (778). ההסדר הפוליטי החדש עבור ואסקוניה לא התקבל היטב על ידי האדונים המקומיים. נכון לשנת 788 אדלריק נלחם וכבש את חורסון, רוזן טולוז הקרולינגי. הוא שוחרר בסופו של דבר, אך קרל הגדול, זועם על הפשרה, החליט להדיח אותו ומינה את הנאמן שלו ויליאם מגלונה.

ויליאם, בתורו, נלחם בבסקים והביס אותם לאחר שהגלה את אדלריק (790). משנת 781 (פלארס, ריבגורסה) עד 806 (פמפלונה) תחת השפעה פרנקית, תוך לקיחת מחוז טולוז כבסיס כוח, קרל הגדול אישר את הסמכות הפרנקית על הפירנאים על ידי הכנעת המארקות הדרום-מערביות של טולוז (790) והקמת מחוזות וסאלים על הפירנאים הדרומיים שהיו אמורים להרכיב את המארקה הספרדית (Marca Hispanica). נכון לשנת 794, וסאל פרנקי, האדון הבסקי בלסקו אל-גאלאשקי, 'הגאלי', שלט באלאבה, אך פמפלונה נותרה תחת שליטה קורדובנית ומקומית עד 806. בלסקו והמחוזות במארקה הספרדית סיפקו את הבסיס הדרוש לתקיפת האנדלוסים (משלחת בהובלת ויליאם רוזן טולוז ולואי החסיד לכיבוש ברצלונה ב-801).

אירועים בדוכסות ואסקוניה (מרד בפמפלונה, רוזן מודח באראגון, הדוכס סגין מבורדו מודח, התקוממות האדונים הבסקים וכו') היו אמורים להוכיח שהם בני חלוף עם מותו של קרל הגדול. מערכת רונסוואל: על פי ההיסטוריון המוסלמי אבן אל-אתיר, הדיאט של פאדרבורן קיבל את נציגי השליטים המוסלמים של סרגוסה, ג'ירונה, ברצלונה והואסקה. אדוניהם נדחקו לחצי האי האיברי על ידי עבד א-רחמן הראשון, האמיר האומיי של קורדובה. שליטים מוריים ומוואלדי "סרצנים" אלו הציעו את אמונם למלך הפרנקים בתמורה לתמיכה צבאית. בראותו הזדמנות להרחיב את הנצרות ואת כוחו שלו ומתוך אמונה שהסקסונים הם אומה כבושה לחלוטין, הסכים קרל הגדול לצאת לספרד.

בשנת 778, הוא הוביל את צבא נויסטריה מעבר לפירנאים המערביים, בעוד האוסטרזים, הלומברדים והבורגונדים עברו מעל הפירנאים המזרחיים. הצבאות נפגשו בסרגוסה וקרל הגדול קיבל את אמונם של השליטים המוסלמים, סולימאן אל-ערבי וקאסמין אבן יוסוף, אך העיר לא נפלה לידיו. ואכן, קרל הגדול התמודד עם הקרב הקשה ביותר בקריירה שלו. המוסלמים אילצו אותו לסגת. הוא החליט לחזור הביתה מכיוון שלא יכול היה לסמוך על הבסקים, אותם הכניע בכיבוש פמפלונה. הוא פנה לעזוב את איבריה, אך בזמן שעבר במעבר רונסוואל התרחש אחד האירועים המפורסמים ביותר בשלטונו. הבסקים תקפו והשמידו את המשמר העורפי ואת שיירת המטען שלו.

קרב מעבר רונסוואל, אם כי פחות קרב מאשר התכתשות, הותיר מתים מפורסמים רבים, כולל הסנשאל אגיהרד, רוזן הארמון אנסלם, ושומר המארקה הברטונית, רולאן, מה שהעניק השראה ליצירה שלאחר מכן של שירת רולאן (La Chanson de Roland). קשר עם הסרצנים: כיבוש איטליה הביא את קרל הגדול במגע עם הסרצנים ששלטו באותה עת בים התיכון. בנו הבכור של קרל הגדול, פפין הגיבן, היה טרוד מאוד בסרצנים באיטליה. קרל הגדול כבש את קורסיקה וסרדיניה בתאריך לא ידוע ובשנת 799 את האיים הבלאריים. האיים הותקפו לעיתים קרובות על ידי פיראטים סרצנים, אך רוזני גנואה וטוסקנה בוניפאציו שלטו בהם עם ציים גדולים עד סוף שלטונו של קרל הגדול. לקרל הגדול היה אפילו קשר עם החצר הח'ליפית בבגדאד.

בשנת 797 או אולי 801, הח'ליף של בגדאד, הארון א-רשיד, הציג לקרל הגדול פיל אסייתי בשם אבול-עבאס ושעון. מלחמות עם המורים: בהיספניה, המאבק נגד המורים נמשך ללא הפוגה לאורך המחצית השנייה של שלטונו. לואי היה אחראי על הגבול הספרדי. בשנת 785, אנשיו כבשו את ג'ירונה לצמיתות והרחיבו את השליטה הפרנקית לתוך החוף הקטלאני (למשך שלטונו של קרל הגדול האזור נותר נומינלית פרנקי עד חוזה קורביי בשנת 1258). המנהיגים המוסלמים בצפון-מזרח ספרד האסלאמית מרדו ללא הרף נגד הסמכות הקורדובנית, ולעיתים קרובות פנו לפרנקים לעזרה. הגבול הפרנקי הורחב לאט עד 795, כאשר ג'ירונה, קרדונה, אוסונה ואורגל אוחדו למארקה הספרדית החדשה, בתוך דוכסות ספטימניה הישנה.

הארון א-רשיד מקבל משלחת של קרל הגדול בבגדאד, מאת יוליוס קוקרט (1864): בשנת 797, ברצלונה, העיר הגדולה ביותר באזור, נפלה לידי הפרנקים כאשר זייד, המושל שלה, מרד נגד קורדובה וכשנכשל, מסר אותה לידיהם. הסמכות האומיית כבשה אותה מחדש בשנת 799. עם זאת, לואי מאקוויטניה צעד עם כל צבא ממלכתו מעבר לפירנאים וצר עליה במשך שנתיים, כשהוא חורף שם מ-800 עד 801, אז נכנעה. הפרנקים המשיכו ללחוץ קדימה נגד האמיר. הם כבשו את טרגונה בשנת 809 ואת טורטוסה בשנת 811. הכיבוש האחרון הביא אותם לשפך האברו והעניק להם גישת פשיטה לוולנסיה, מה שגרם לאמיר אל-חכם הראשון להכיר בכיבושיהם בשנת 813. מערכות מזרחיות: מלחמות סקסוניה: קרל הגדול היה מעורב במלחמה כמעט מתמדת לאורך כל שלטונו, לעיתים קרובות בראש טייסות שומרי הראש העילית שלו (scara).

מערכות סקסוניה ואוואריה

במלחמות הסקסוניות, שנמשכו שלושים שנה ושמונה עשר קרבות, הוא כבש את סקסוניה והמשיך לנצר אותה. הסקסונים הגרמאניים חולקו לארבע תת-קבוצות בארבעה אזורים. הקרוב ביותר לאוסטרזיה היה וסטפאליה והרחוק ביותר היה אוסטפאליה. ביניהם הייתה אנגריה ומצפון לשלושת אלו, בבסיס חצי האי יוטלנד, הייתה נורדאלבינגיה. במערכה הראשונה שלו, בשנת 773, קרל הגדול אילץ את האנגרים להיכנע וכרת עמוד אירמינסול ליד פאדרבורן. המערכה נקטעה על ידי משלחתו הראשונה לאיטליה. הוא חזר בשנת 775, צעד דרך וסטפאליה וכבש את המבצר הסקסוני בסיגיבורג. לאחר מכן חצה את אנגריה, שם הביס שוב את הסקסונים. לבסוף, באוסטפאליה, הוא הביס כוח סקסוני, ומנהיגו הסי התנצר.

קרל הגדול חזר דרך וסטפאליה, כשהוא משאיר מחנות בסיגיבורג וארסבורג, שהיו מעוזים סקסוניים חשובים. לאחר מכן שלט בסקסוניה למעט נורדאלבינגיה, אך ההתנגדות הסקסונית לא הסתיימה. בעקבות הכנעת הדוכסים מפריולי וספולטו, קרל הגדול חזר במהירות לסקסוניה בשנת 776, שם מרד הרס את המבצר שלו בארסבורג. הסקסונים הובסו שוב, אך מנהיגם הראשי, וידוקינד, נמלט לדנמרק, ביתה של אשתו. קרל הגדול בנה מחנה חדש בקרלשטאדט. בשנת 777, הוא כינס דיאט לאומי בפאדרבורן כדי לשלב את סקסוניה במלואה בממלכה הפרנקית. סקסונים רבים הוטבלו כנוצרים. קרל הגדול מקבל את כניעתו של וידוקינד בפאדרבורן בשנת 785, צויר בערך ב-1840 על ידי ארי שפר. בקיץ 779, הוא פלש שוב לסקסוניה וכבש מחדש את אוסטפאליה, אנגריה ווסטפאליה.

בדיאט ליד ליפה, הוא חילק את הארץ למחוזות מיסיונריים וסייע בעצמו בכמה טבילות המוניות (780). לאחר מכן חזר לאיטליה, ולראשונה, הסקסונים לא מרדו מיד. סקסוניה הייתה שלווה מ-780 עד 782. הוא חזר לסקסוניה בשנת 782 והנהיג קוד חוקים ומינה רוזנים, סקסונים ופרנקים כאחד. החוקים היו דרקוניים בנושאים דתיים; למשל, ה-Capitulatio de partibus Saxoniae קבע מוות לסקסונים פגאנים שסירבו להתנצר. זה הוביל לסכסוך מחודש. באותה שנה, בסתיו, וידוקינד חזר והוביל מרד חדש. בתגובה, בוורדן בסקסוניה התחתונה, קרל הגדול מתועד כמי שהורה על הוצאתם להורג של 4,500 שבויים סקסונים בעריפת ראשים, הידוע כטבח ורדן ("Verdener Blutgericht"). ההרג עורר שלוש שנים של לוחמה עקובה מדם מחודשת.

במהלך מלחמה זו, הפריזים המזרחיים בין לאוורס לווזר הצטרפו לסקסונים במרד והוכנעו סוף סוף. המלחמה הסתיימה בכך שוידוקינד קיבל טבילה. הפריזים ביקשו לאחר מכן שישלחו אליהם מיסיונרים ובישוף של אומתם שלהם, לודגר, נשלח. קרל הגדול פרסם גם קוד חוקים, ה-Lex Frisonum, כפי שעשה עבור רוב העמים הנכבשים. לאחר מכן, הסקסונים שמרו על השלום במשך שבע שנים, אך בשנת 792 וסטפאליה מרדה שוב. האוסטפאלים והנורדאלבינגים הצטרפו אליהם בשנת 793, אך ההתקוממות לא הייתה פופולרית ודוכאה עד 794. מרד אנגרי עקב בשנת 796, אך נוכחותו של קרל הגדול, סקסונים נוצרים וסלאבים ריסקה אותו במהירות. ההתקוממות האחרונה התרחשה בשנת 804, יותר משלושים שנה לאחר המערכה הראשונה של קרל הגדול נגדם, אך גם נכשלה.

על פי איינהרד: המלחמה שנמשכה שנים כה רבות הסתיימה לבסוף בהסכמתם לתנאים שהציע המלך; שהיו ויתור על מנהגיהם הדתיים הלאומיים ועבודת השדים, קבלת סקרמנטים של האמונה והדת הנוצרית, ואיחוד עם הפרנקים ליצירת עם אחד. כניעת בוואריה: עד 774, קרל הגדול פלש לממלכת לומברדיה, ומאוחר יותר סיפח את השטחים הלומברדיים ונטל את כתרם, תוך העמדת מדינות האפיפיור תחת הגנה פרנקית. דוכסות ספולטו מדרום לרומא נרכשה בשנת 774, בעוד שבחלקים המרכזיים-מערביים של אירופה, דוכסות בוואריה נספגה והמדיניות הבווארית נמשכה של הקמת מארקות מס, גבולות מוגנים בתמורה למס או מיסים בקרב הסרבים והצ'כים הסלאבים. הכוח הנותר שהתעמת עם הפרנקים במזרח היה האווארים.

עם זאת, קרל הגדול רכש אזורים סלאביים אחרים, כולל בוהמיה, מוראביה, אוסטריה וקרואטיה. בשנת 789, קרל הגדול פנה לבוואריה. הוא טען שטסילו השלישי, דוכס בוואריה, היה שליט לא כשיר, בשל הפרת שבועתו. האישומים היו מוגזמים, אך טסילו הודח בכל מקרה והושם במנזר ז'ומייז'. בשנת 794, טסילו אולץ לוותר על כל תביעה לבוואריה עבור עצמו ועבור משפחתו (האגילולפינגים) בסינוד של פרנקפורט; הוא מסר רשמית למלך את כל הזכויות שהחזיק. בוואריה חולקה למחוזות פרנקיים, כפי שנעשה עם סקסוניה. מערכות אוואריה: בשנת 788, האווארים, קבוצה נוודית אסייתית שהתיישבה במה שהיום הונגריה (איינהרד כינה אותם הונים), פלשו לפריולי ובוואריה. קרל הגדול היה טרוד בעניינים אחרים עד 790 כאשר צעד במורד הדנובה והחריב את שטח אוואריה עד ל...