תומאס דה קווינסי (Thomas De Quincey): האיש שהמציא את ספרות ההתמכרות
תומאס הוד (Thomas Hood) ביקר אותו פעם ומצא אותו "בביתו בתוך אוקיינוס גרמני של ספרות, בסערה המציפה את כל הרצפה, השולחנות והכיסאות - גלי ספרים". זו הייתה המציאות הביתית מאחורי ספר הזיכרונות על סמים המשפיע ביותר שנכתב אי פעם: עיתונאי שקוע בחובות כרוניים ומאחר כרוני, המתחבא מנושים באדינבורו ומייצר פרוזה שתעצב מחדש את שארל בודלר (Baudelaire), אדגר אלן פו (Poe) וחורחה לואיס בורחס (Borges).
מנצ'סטר ואב שנעלם
תומאס פנסון קווינסי נולד ב-15 באוגוסט 1785 ברחוב קרוס 86 במנצ'סטר, בנו של סוחר בעל עניין בספרות. אביו מת ב-1793; ב-1796 אימצה אמו אליזבת פנסון את שם המשפחה המפואר יותר דה קווינסי. לדבריו, הוא היה ילד חלש וחולני. הוא למד בבית הספר קינג אדוארד בבאת' ולאחר מכן בוינגפילד בווילטשייר, והוצא מבית הספר מוקדם על ידי אמו שחששה שהוא הופך ליהיר.
בשנת 1800, כשהיה בן חמש-עשרה ומתקדם אקדמית בהרבה מבני גילו, הוא נשלח לבית הספר הדקדוקי של מנצ'סטר כדי להתכונן לאוקספורד. הוא החזיק מעמד תשעה-עשר חודשים לפני שברח, ובילה מיולי עד נובמבר 1802 כנווד בוויילס, כשהוא חי על ליקוט פירות יער וחסד מזדמן. זוהי ההופעה הראשונה של דפוס שנמשך כל חייו: הברקה, ואחריה מנוסה.
אוקספורד והמנה הראשונה
חברים מצאו אותו וארגנו את קבלתו לקולג' ווסטר שבאוקספורד, בהכנסה מופחתת. הוא סיים את לימודיו אך מעולם לא ניגש לבחינת הגמר שלו ועזב ללא תואר. בשנת 1804, בעודו באוקספורד, החל להשתמש באופיום מדי פעם כדי להתמודד עם נוירלגיה טריגמינלית, כאב עצבי חמור בפנים. זהו כל מקור ההתמכרות: מרשם רפואי למצב מכאיב.
בביקתה של וורדסוורת'
ליריקל באלאדס (Lyrical Ballads) הימום אותו ב-1799, ודה קווינסי חיפש בסופו של דבר את מחברו. הוא הכיר את צ'ארלס לאם (Charles Lamb) בלונדון, וב-1809 התיישב בגרסמיר שבאזור האגמים, כשהוא משתלט על דאב קוטג' - ביתו הקודם של ויליאם וורדסוורת' (Wordsworth) - למשך עשור. הוא היה נדיב עד כדי הרס עצמי בכסף שהיה לו: מתוך 2,000 הלירה שירש בגיל עשרים ואחת, 300 הלירה עברו לקולרידג' (Coleridge) ב-1807 כהלוואה, והשאר נעלמו בהסדרים לא נבונים דומים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא נשא את מרגרט לאישה ב-1816; נולדו להם שמונה ילדים לפני מותה ב-1837. ביולי 1818 הפך לעורך ה-וסטמורלנד גאזט (Westmorland Gazette), עיתון טורי בקנדל, והתפטר בנובמבר 1819 לאחר שהבעלים התלוננו על מועדים ועל היעדר כמעט מוחלט של תקשורת בין העורך למדפיס.
וידויים
שימוש יומיומי באופיום החל ב-1813, בחלקו מתוך צער לאחר מותה של קתרין, בתו של וורדסוורת'. בין 1813 ל-1819 המינונים היו קיצוניים, ואותן שנים הן שהולידו את החזיונות שתועדו ב-וידויים של אוכל אופיום אנגלי (Confessions of an English Opium-Eater), שפורסמו ב-לונדון מגזין (London Magazine) ב-1821. זה היה סנסציוני מספיק כדי להאפיל על מסות אליה (Essays of Elia) של צ'ארלס לאם, שהופיעו אז באותם עמודים, וחוקרים זוקפים לזכותו את חניכת מסורת ספרות ההתמכרות במערב.
ההישג היה צורני לא פחות מווידוי. דה קווינסי מצא פרוזה המסוגלת להעביר מצב פנימי משתנה מבלי להטיף מוסר לגביו או להמליץ עליו - מקצבי המשפטים מתרחבים ומתכווצים עם היגיון החלום שהם מתארים. איש לא כתב את פנים המוח בדרך זו לפני כן.
הוא המשיך עם על הדפיקה בשער במקבת' (On the Knocking at the Gate in Macbeth, 1823), מסה ביקורתית קצרה בעלת השפעה קבועה; על רצח הנחשב לאחת האמנויות היפות (On Murder Considered as One of the Fine Arts, 1827), פרובוקציה סאטירית מתמשכת המתייחסת לרצח כז'אנר אסתטי; אנחות ממעמקים (Suspiria de Profundis, 1845); מרכבת הדואר האנגלית (The English Mail-Coach, 1849); ו-רישומים אוטוביוגרפיים (Autobiographic Sketches, 1853). בין 1834 ל-1849 פרסם ה-טייטס מגזין (Tait's Magazine) את זכרונותיו על וורדסוורת', קולרידג' וסאות'י (Southey), מבין החשובות בכל יצירותיו - ואלו שעלו לו בחברויות, שכן הן תיארו את משוררי האגמים כבני אדם ולא כאנדרטאות.
חובות, מנות והולירוד
השימוש שלו השתנה באופן פראי למשך שארית חייו: מנות עצומות ב-1843, התנזרות מוחלטת במשך שישים ואחד ימים בסוף 1848. מצבו הכלכלי היה גרוע יותר. הוא תפס מחסה שוב ושוב במקלט החייבים בהולירוד שבאדינבורו, שם נאסר המעצר בגין חובות - וגם אז יכול היה לצאת רק בימי ראשון. הקלה הגיעה מאוחר, ממות אמו ב-1846, שהביא 200 לירה בשנה, ומבנות בוגרות שלקחו ממנו את ניהול התקציב שלו.
הריאקציונר
זו טעות לקרוא לאי-התאמה הכימית של דה קווינסי כרדיקליזם פוליטי. הוא דגל בפריבילגיות אריסטוקרטיות, התנגד לאמנציפציה קתולית ולזכות בחירה עממית, וראה באימפריאליזם הבריטי דבר צודק מטבעו ללא קשר למחירו. בצורה הפוגענית ביותר, אף שהתנגד לעבדות באופן עקרוני, הוא יצא נגד התנועה לביטול העבדות בשנות ה-1820, והאשים את הפעילים ב-אדינבורו פוסט (The Edinburgh Post) ברדיפת "תוכניות של האדרה עצמית" והזהיר שביטול העבדות יערער את האימפריה; הוא העדיף "רפורמה הדרגתית בהובלת בעלי העבדים עצמם."
מדוע תומאס נקרא גאון
כישרונו של דה קווינסי היה ספציפי ונדיר: הוא יכול היה לתאר את התודעה מבפנים בדיוק השמור בדרך כלל לתיאור חפצים. לפרוזה האנגלית לפניו לא היה ציוד לחלומות, אימה או עיוות הזמן תחת סם; הוא בנה אותו, משפט אחר משפט, מתוך פסוקיות ארוכות מושהות המחקות את המצבים הנפשיים שהם מדווחים עליהם. זוהי המצאה טכנית, לא סגנון חיים. בני דורו זיהו את האינטליגנציה ישירות: ריצ'רד וודהאוס (Richard Woodhouse) אמר ש"שיחתו הופיעה כעיבוד של מכרה של תוצאות", ביטוי שתופס את הדחיסה - מסקנות המגיעות ללא הצגת העבודה שמאחוריהן. הוא היה גם מבקר מקורי באמת; על הדפיקה בשער במקבת' פותר בכמה עמודים בעיה על אותה סצנה שהביסה קוראים בעלי הסמכה טובה יותר, ו-על רצח הנחשב לאחת האמנויות היפות המציא סוג של קומדיה שחורה אסתטית ללא תקדים אמיתי.
מקרה הנגד הוא בלתי נמנע. הוא לא סיים כמעט שום דבר בזמן ועזב את אוקספורד מבלי לגשת למבחנים; התפוקה שלו מפוזרת במגזינים מכיוון שכתב כדי לשלם לנושים, לא כדי לבנות יצירה שלמה; ורובם הם מילוי. הפוליטיקה שלו הייתה ריאקציונית עד כדי התנגדות לביטול העבדות. והרומנטיקה של חזיונות האופיום מטשטשת עובדה פשוטה שהבין טוב יותר ממחקיו: הסם היה תאונה רפואית שהרסה את בריאותו ואת כספו במשך חמישים שנה. הוא היה גאון של הפסקה ולא של הספר.
מורשת
דה קווינסי מת ב-8 בדצמבר 1859, בגיל שבעים וארבע, במקום מגוריו ברחוב לותיאן 42 בדרום אדינבורו, ונקבר בבית הקברות של כנסיית סנט קאת'ברט. השפעתו נדדה מהר ורחוק: אדגר אלן פו, שארל בודלר וניקולאי גוגול (Gogol) לקחו ממנו ישירות, חורחה לואיס בורחס העריץ אותו מאה שנים מאוחר יותר, והקטור ברליוז (Berlioz) ביסס את הסימפוניה הפנטסטית באופן רופף על ה-וידויים. דאריו ארג'נטו (Dario Argento) בנה טרילוגיית אימה שלמה - סוספיריה (Suspiria), אינפרנו (Inferno), אמא של הדמעות (The Mother of Tears) - מתוך מסה אחת של דה קווינסי, "לבנה וגבירות הצער שלנו". עבודתו המפוזרת נאספה לאחר מותו במהדורה אחר מהדורה, שהגיעה לשיאה ב-יצירות (Works) בארבעה-עשר כרכים של דייוויד מאסון (David Masson) בשנים 1889–90. כל סופר מאוחר יותר שניסה להעלות על הדף מוח מכור עובד בצורה שהוא יצר.