תומאס אדיסון

תומאס אדיסון

תומאס אלבה אדיסון (Thomas Alva Edison;‏ 11 בפברואר 1847 – 18 באוקטובר 1931) היה ממציא ואיש עסקים אמריקאי, הידוע בשל עבודתו על נורת הלהט, הפונוגרף, הפצת כוח חשמלי וסרטים קולנועיים מוקדמים. מיזוגם של חברת אדיסון ג'נרל אלקטריק וחברת המתחרה תומסון-יוסטון אלקטריק הביא להקמת חברת ג'נרל אלקטריק. אדיסון רשם 1,093 פטנטים בארצות הברית.

אדיסון נולד במילאן שבאוהיו, אך גדל במישיגן עם השכלה פורמלית מועטה. הוא הפך לחרש בילדותו ולמד דרך ספרים ועיסוק במלאכת יד. אדיסון החל לעבוד בגיל צעיר; כטגרפף רכבת, הוא בילה חלק ניכר מזמן פנוי בהמצאת שיפורים למערכות הטלגרף. בגיל 22, הוא מכר כמה מהמצאותיו המוקדמות ועבר לעיר ניו יורק כדי להתמקד בהנדסה. היו לו שלושה ילדים מאשתו הראשונה, מרי, אך אדיסון הזניח אותה. היא מתה בגיל 29. לאדיסון היו יחסים מורכבים עם ילדיו במשך שאר חייו. בעזרת חברים, הממציא משך השקעות והצמיח את החברה שלו. בגיל 29, היה בבעלותו מפעל למכשירי הקלטה לטלגרף בניוארק עם למעלה ממאה עובדים.

אדיסון התרחב ופיתח את מנלו פארק, שנחשב כיום למעבדת המחקר התעשייתית הראשונה. אדיסון, שכונה "הקוסם ממנלו פארק", דחף את צוותו באגרסיביות רבה ועבד ללא הרף את עצמו ואת עמיתיו עד אפיסת כוחות. הממציא גם דחף להשקעות ולפרסום. הוא עלה לתהילה בינלאומית עם המצאת הפונוגרף, אשר לקח שנים רבות להפוך להצלחה מסחרית. מאוחר יותר הוא בנה מעבדת מחקר גדולה יותר בווסט אורינג שבאסתר ניו ג'רזי.

בשנת 1878, אדיסון החל לעבוד על מערכת תאורה חשמלית שאותה קיווה שתחליף את מנורת הגז הנפוצה. המעבר מנורת חשמל לרשת החשמל המודרנית דרש עשורים של המצאה, השקעה והשפעה. לאדיסון ולעמיתיו הייתה הזדמנות להתעשר באופן עצום בזמן שתכננו ובנו מדינה של נורות, גנרטורים ומערכות הפצת חשמל. התחרות עם מערכת הזרם החילופין של ווסטינגהאוס אילצה את אדיסון לסגת והביאה ליצירת ג'נרל אלקטריק.

אדיסון הקים במקביל חברת כרייה, שלא הייתה מעולם רווחית, וכמעט פשט רגל. עם דעיכת תפקידו בעסקי התאורה, הוא הקים חברת מלט והחל לעבוד על מצלמת קולנוע. מצלמת הקולנוע עברה מהמצאה לאולפן הפקת הסרטים הראשון. הוא נסע ברחבי ארצות הברית ואירופה כדי לקדם את חידושיו הרבים, ובמהלך מסעות אלו פגש את מינה, אשתו השנייה. נולדו להם שלושה ילדים יחד, ואדיסון שוב הפגין הזנחה. בבגרותם, הוא החל לגלות עניין רב יותר בבניו ובסופו של דבר הם עבדו עבורו. צ'ארלס אדיסון לקח לידיו את עסקיו של אביו עם מותו. בנוסף לבעיות בריאותיות חריפות עקב טיפול בכימיקלים רעילים ורדיואקטיביים במהלך ניסוייו השונים, התמודד תומאס עם מאבק ממושך כל חייו נגד סוכרת. הוא עבד במרץ עד יומו האחרון. בעקבות הצלחת עסקי התאורה, הוא ניהל מספר חברות שייצרו סוללות, סרטונים, תקליטים מוזיקליים ופנול. האובססיה האחרונה שלו הייתה חיפוש אחר ייצור גומי מקומי.

חיים מוקדמים

תומאס אדיסון נולד בשנת 1847 במילאן, אוהיו, וגדל בפורט הורון, מישיגן, לאחר שהמשפחה עברה לשם בשנת 1854. הוא היה הילד השביעי והאחרון של סמואל אוגדן אדיסון הבן (Samuel Ogden Edison Jr.) וננסי מתיוס אליוט. סמואל אדיסון הבן עבר לווינה שבאונטריו, לפני שברח לאוהיו בעקבות מעורבותו במרד 1837.

אדיסון למד קריאה, כתיבה וחשבון מאמו, שהייתה מורה לשעבר. הוא למד בבית ספר במשך חודשים ספורים בלבד, אך היה ילד סקרן שלמד את רוב הדברים באמצעות קריאה עצמית. בהשראת עותק של הספר "תקציר בית ספרי לפילוסופיה טבעית וניסיונית" (A School Compendium of Natural and Experimental Philosophy) שניתן לו על ידי אמו, הצעיר אדיסון התעסק ולמד על חשמל. הוריו גם החזיקו בסט ספרים מאת תומאס פיין (Thomas Paine), שיצירתו השראה את חשיבתו של אדיסון לאורך כל חייו.

אדיסון פיתח בעיות שמיעה בגיל 12. ההיסטוריון פול ישראל (Paul Israel) ייחס את סיבת חרשותו להתקף של קדחת שניצל בילדותו ודלקות אוזן תיכונה חוזרות ונשנות ללא טיפול. אלבה הצעיר, כפי שכונה באותה תקופה, המציא סיפורים בדיוניים מורכבים על סיבת חרשותו. הוא היה חרש לחלוטין באוזן אחת ושמע בקושי רב בשנייה. בבגרותו, הוא האמין שאובדן השמיעה שלו אפשר לו להימנע מהסחות דעת ולהתרכז בקלות רבה יותר בעבודתו.

אדיסון החל את הקריירה שלו כרוכל רכבת, שמכר עיתונים, ממתקים וירקות ברכבות שנסעו מפורט הורון לדטרויט. בגיל 13 הוא הרוויח כ-50 דולר בשבוע (שווה ערך ל-1,792 דולר בשנת 2025). הוא הוציא את הכסף על ציוד לניסויים חשמליים וכימיים. הוא ייסד את העיתון "גרנד טראנק הרלד" (Grand Trunk Herald), שאותו מכר יחד עם עיתוניו האחרים. העיתון הוציא עשרים וארבעה גיליונות והיה ייחודי בסיקורו המקורי של חדשות מקומיות. חמישה מאות אנשים נרשמו לעיתון, ואדיסון הצליח לשכור לפחות שני עוזרים. אדיסון היה גאה בעבודתו על הרכבת; הוא הציג עותק ממוסגר של הגיליון הראשון של העיתון בביתו למשך שארית חייו.

בילדותו, אדיסון ושכן בנו קו טלגרף קטן. בזמן שעבד ברכבות, הוא ישב עם מפעילי טלגרף שונים כדי ללמוד את המיומנות. אדיסון החל לעבוד כטגרפף בחנות כלבו מקומית לפני שעבר לסטרטפורד ג'נקשן שבאונטריו, שם עבד כטגרפף לילה של חברת הרכבות "גרנד טראנק" (Grand Trunk Railway). בזמן העבודה, הוא למד אנליזה כימית איכותית, ערך ניסויים כימיים וישן. הזנחה זו הוادتה להתנגשות כמעט בין שתי רכבות, ולאחר מכן הוא התפטר.

טלגרפיה

משנת 1863 עד 1869, אדיסון החזיק בשורה של משרות טלגרפיה במשמרות לילה ברחבי אונטריו, מישיגן, קנטקי, אוהיו ומסצ'וסטס. כעובד חברת "ווסטרן יוניון" (Western Union), הוא הפעיל את קו החדשות של סוכנות הידיעות אסושיאטד פרס. בסינסינטי, הוא גר עם עזרא גילילאנד (Ezra Gilliland). הם יצרו ידידות שנמשכה 25 שנים. הוא הצטרף לאיגוד הטלגרף הלאומי וכתב למגזין שלהם. הוא רכש מוניטין בקרב מפעילי הטלגרף הצעירים האחרים כבחור מבריק המנסה דברים חדשים, אך במספר הזדמנויות ההתעסקות שלו הפריעה לעבודתו.

בוסטון, משנת 1867 עד 1869, אדיסון הרוויח כסף מהמצאת מד מניות (stock ticker) עבור לקוחות מקומיים, אך הוא הפסיד אותו כאשר ניסה להרחיב את המיזם לניו יורק. הפטנט הראשון שלו היה עבור מכשיר ההצבעה החשמלי, פטנט אמריקאי מספר 90,646, אשר הוענק ב-1 ביוני 1869.

אדיסון עבר לעיר ניו יורק בשנת 1869. בין המנטורים המוקדמים שלו היה פרנקלין לנארד פופ (Franklin Leonard Pope), טגרפף עמית. הוא אפשר לאדיסון הצעיר והעני לגור ולעבוד במרתף ביתו באליזבת שבעיר ניו ג'רזי, בזמן שאדיסון הועסק על ידי סמואל לוז בחברת "גולד אינדיקטור" (Gold Indicator Company). פופ ואדיסון הקימו חברה משל עצמם באוקטובר 1869, ועבדו כמהנדסי חשמל. אדיסון משך משקיעים עשירים ומקושרים. עם הכסף, הם שכרו חמישים עובדים בתוך מספר חודשים ופתחו חנות גדולה יותר בניוארק שבניו ג'רזי. החברה השכירה קווי טלגרף. כדי לזכות בעסקים, הם ייצרו מכונות לתיעוד טלגרפים ומכונות כתיבה המסוגלות להדפיס ישירות לתוך הקו. אדיסון פיקח בקפדנות על תפוקת עובדיו תוך כדי ניסויים אינסופיים.

כדי לתמוך בעבודתו על מערכת טלגרפיה חדשה עם צ'ארלס באטשלור (Charles Batchelor), אדיסון נרשם לקורס כימיה בקופר יוניון. זו הייתה ההרשמה היחידה שלו לקורסים במוסד השכלה גבוהה. במפעל, אדיסון ובאטשלור שיתפו פעולה בלהט; מחברותיהם החתומות במשותף "E&B" מכילות ניסויים כמעט בלתי פוסקים בשיפורים לטלגרף.

אדיסון הצמיח את החברה לכמה מאות עובדים, ובשנת 1874 קיבל 30,000 דולר (שווה ערך ל-853,676 דולר בשנת 2025) עבור הטלגרף המרובע, המכשיר הראשון שיכול היה לשדר בו-זמנית ארבע הודעות על גבי כבל יחיד. עד אז, אדיסון נאבק לעמוד בהתחייבויותיו הפיננסיות ונמנע בעור שיניו מעיקול במספר הזדמנויות. עם הכסף, אדיסון השקיע במסילת הרכבת העירונית של פורט הורון, שהייתה בבעלות אחיו ויליאם פיט. הוא הרחיב את עסקי אחיו, ושכיר את אחיינו הצעיר ואת אביו.

מעבדת מנלו פארק

### מתקן מחקר ופיתוח

במנלו פארק, ניו ג'רזי, אדיסון ייסד את מעבדת המחקר התעשייתית הראשונה שעסקה بيצירת ידע ולאחר מכן בשליטה על יישומו. נבנתה בשנת 1876, בריטאן טאונשיפ (כיום נקראת אדיסון טאונשיפ לכבודו), הבנייה מומנה ממכירת הטלגרף המרובע של אדיסון. צוותו קיבל בדרך כלל הנחיות לבצע את הוראותיו בביצוע מחקר, והוא דחף אותם קשה להביא תוצאות.

שמו של אדיסון רשום על 1,093 פטנטים בארצות הברית – במהלך חייו הבוגרים, היה לו בממוצע פטנט אחד כל 10–12 ימים. כראש המעבדה שלו, אדיסון זכה בקרדיט על המצאות שנעשו ברובן הגדול על ידי אלו שעבדו תחתיו. הוא עבד שעות קיצוניות וציפייה מהסובבים אותו לנהוג באותו אופן. פירוש הדבר היה לעיתים קרובות 18 שעות ביום מיום שני עד שישי ועבודה נוספת בשבת ובראשון. עובד אחד תיאר את העבודה כ"גבולות אפיסת הכוחות האנושית". אדיסון העסיק מספר עורכי פטנטים והתמודד עם זכויות הקניין הרוחני של בני דור רבים.

עבור אדיסון, עסקים גדולים באו יחד עם פרסום גדול. הוא סגר את הגישה הציבורית והעיתונאית למעבדה במנלו פארק ועיצב את דמותו באמצעות ראיונות. בקצת יותר מעשור, מעבדת מנלו פארק של אדיסון התרחבה עד שתפסה שני בלוקים עירוניים. אדיסון רצה שלמעבדה תהיה "מלאי של כמעט כל חומר שניתן להעלות על הדעת".

### מיקרופון טלפון פחם

בשנת 1876, אדיסון יצא לשפר את הטלפונים באמצעות פיתוח מיקרופון פחם. ווסטרן יוניון, שביקשה להתחרות באלכסנדר גרהם בל, מימנה את ניסוייו של אדיסון. אדיסון האמין שהחלשות בטלפון של בל הייתה המיקרופון שתוכנן על ידי אמיל ברלינר. אדיסון בחן עיצובים שונים רבים ובדק אילו מהם סיפקו את הצליל הטוב ביותר תוך וידוא שהוא חזק מספיק לאוזניו החרשות. העיצוב שבחר השתמש בשני לוחות מתכת מופרדים בגרגירי פחם, אשר השתנו בהתנגדותם החשמלית בתגובה ללחץ גלי הקול. לאחר בדיקת 150 חומרים, אדיסון קבע שקלף ונייר כסף היו המתאימים ביותר לבניית הדיאפרגמה, בעוד גומי מצופה מיוחד שימש כחומר מוליך למחצה.

דייוויד אדוארד יוז (David Edward Hughes) פרסם גם הוא מאמר על הפיזיקה של מיקרופוני פחם בעלי מגע רופף בשנת 1878. הוא קיבל קרדיט על גילוי אפקט המוליך למחצה. הדבר הכעיס את אדיסון ועורר מחלוקת ציבורית, במיוחד משום שיוז הודה כי קיבל ייעוץ מאחד מעמיתיו של אדיסון.

### פונוגרף

אדיסון זכה לראשונה לתשומת לב רחבה בשנת 1877 עקב המצאת הפונוגרף. כטגרפף, הוא דמיין במשך זמן רב מכשיר שיכול להקליט הודעות נכנסות ולהשמיע אותן מחדש. הוא רשם לראשונה פטנט על עיצוב של דיסק מסתובב שעליו ניתן היה להטביע הודעות טלגרף ולהשמיע אותן מאוחר יותר. ניסויים עם באטשלור הובילו למערכות פרימיטיביות להקלטה והשמעה של קול. הפונוגרף הראשון שלו הקליט על נייר כסף שעטף גליל חרוץ. שיטה זו הגבלה את איכות הצליל ועמידות ההקלטה. עד נובמבר, שמועות על ההתקן החלו להתפשט. אדיסון החל אז לעורר בחוזקה את מודעות הציבור להמצאה חדשה זו על ידי יצירת קשר עם עיתונאים וביצוע הדגמות ציבוריות. הפונוגרף היה כל כך בלתי צפוי על ידי הציבור הרחב עד שנראה כמעט קסום. אדיסון זכה לכינוי "הקוסם ממנלו פארק". ככל שהתבגר, הוא החל להסתייג מתארים שהציגו אותו כגאון, והדגיש כי מדובר ב-"אחוז אחד השראה ו-99 אחוז זיעה".

באפריל 1878, אדיסון הדגים את הפונוגרף בפני האקדמיה הלאומית למדעים. למרות שאדיסון קיבל פטנט עבור הפונוגרף באותה שנה, הוא עשה מעט כדי לפתח אותו מסחרית עד שאלכסנדר גרהם בל, צ'יצ'סטר בל וצ'ארלס טיינטר ייצרו מכשיר מתחרה בשנות ה-80 של המאה ה-19 שהשתמש בגלילי קרטון מצופי שעווה.

בשנת 1887, נוסדה חברת הפונוגרף של אדיסון (Edison Phonograph Company) כדי להתחרות בבל. חברו של אדיסון עזרא גילילאנד בא לעזור לאדיסון להקים את המיזם החדש, למרות שעבד בעבר עבור בל. למרבה הצער עבור ידידותם, המיזם אזל מהכסף לפני שהביא מוצר לשוק ונאלץ לגייס כסף ממשקיע נצלני. ג'يسي ליפוק (Jesse Lippincott) השלים עסקאות בו-זמנית עם אדיסון, גילילאנד ובל בניסיון ליצור מונופול פונוגרף. עם זאת, הוא ידע שאדיסון לא יקבל את העסקה, ולכן טשטש את תפקידיו שלו, של גילילאנד ושל בל בעסקה והגיש את ההצעה דרך עורך דינו האישי של אדיסון. כאשר אדיסון גילה את התכנית, הוא זעם, אך גילילאנד נסע לאירופה, מה שסיים את חברותם. לאחר חמש שנים של התדיינות משפטית, אדיסון לקח שליטה מלאה על החברה. הדרמה הובילה לעימותים נוספים שקרעו לגזרים את המעגל ההדוק של חבריו הממציאים העשירים של אדיסון.

אדיסון נאבק במשך שנים להביא פונוגרף לשוק. הבעיה הטכנית המרכזית הייתה מציאת חומר הקלטה עמיד מספיק כדי לעמוד בשימוש ממושך מבלי לשחוק את המחט. הוא ניסה לעבור לייצור בובות מדברות עם פונוגרף זעיר בפנים. עם זאת, המערכת נכשלה בדרך כלל במהלך המשלוח והייצור הופסק ב-1890. אדיסון חזה שהפונוגרף יחולל מהפכה בעסקים על ידי הגדרה מחדש של תפקיד המזכירות. עם זאת, עד שנת 1899 חברת הפונוגרף של אדיסון נכנעה لدרישות השוק וייצרה דגם זול שהיה מבוקש מאוד לבידור מוזיקלי. בשנת 1900, פונוגרף זה נמכר תמורת 10 דולר (שווה ערך ל-387.00 דולר בשנת 2025), וקונים יכלו בנוסף לבחור מתוך 3,000 התקליטים המוזיקליים השונים שהופקו על ידי 1,000 עובדיו של אדיסון במפעל הפונוגרפים. איכות עבודת הקווים פוקחה בקפדנות על ידי מומחים.

לאדיסון לא היה רקע מוזיקלי, הוא לא ידע לקרוא תווי נגינה, והיה חרש ברובו. עד שנת 1915, הוא הפעיל שליטה הדוקה על ייצור התקליטים, ואישר באופן אישי כל אמן על סמך טעמו המוזיקי. אמנים לא קיבלו קרדיט על גבי התקליטים.

האימוץ הנרחב של הרדיו היה מזיק למכירות הפונוגרפים. העסק של אדיסון מכר 90% פחות תקליטים ב-1921 בהשוואה ל-1920; משנת 1922 עד 1926, מכירות הרדיו עלו ב-843%. מנהלים צעירים יותר, במיוחד בנו צ'ארלס, ניסו לדחוף את אדיסון להיכנס לעסקי הרדיו או לאמץ שיטות פרסום חדשות. עם זאת, אדיסון בחר להתמקד בניכוש עובדים שלא עמדו בסטנדרטים שלו.

### טזימטר

אדיסון המציא מכשיר רגיש ביותר, שאותו כינה טזימטר (tasimeter), אשר מדד קרינה תת-אדומה. הדחף שלו ליצירתו היה הרצון למדוד את החום מהקורונה השמשית במהלך ליקוי החמה המלא של 29 ביולי 1878.

אור חשמלי

בשנת 1878, אדיסון החל לעבוד על מערכת תאורה חשמלית שאותה יוכל לפרוס בשירות ציבורי מסחרי רחב היקף, דבר שקיווה שיוכל להתחרות בתאורה המבוססת על גז ונפט. מנורות ליבון רבות פותחו על ידי ממציאים לפני אדיסון, אך לנורות מוקדמות אלו היו פגמים שהקשו על השימוש בהן בקנה מידה מסחרי רחב. פגמים אלו כללו אורך חיים קצר ביותר ודרישה לזרם חשמלי גבוה לצורך פעולה. אדיסון ניסה לראשונה להשתמש בחוט להט עשוי קרטון, מונח בפחם עם פיח מנוסס דחוס, אך זה נשרף מהר מכדי לספק אור מתמשך. לאחר מכן הוא ניסח ניסויים עם עשבים שונים וקנים כגון קנבוס ודקל פלמטו לפני שהתיישב על הבמבוק כחוט הלהט הטוב ביותר.

הוא התייחס לתאורה כמערכת. אדיסון ערך מחקר ניסיוני שכלל צפייה בגנרטור חשמלי מכני, תכנון הפצת חשמל והצהרות ציבוריות גרנדיוזיות לקידום עבודתו. הוא הקים את חברת האור החשמלי של אדיסון (Edison Electric Light Company) בעיר ניו יורק יחד עם חברת ג'יי.פי. מורגן (J.P. Morgan & Co.), חברים ממשפחת ואנדרבילט ומשקיעים עשירים ומקושרים אחרים שפגש דרך גרוסבנור לאורי (Grosvenor Lowrey).

אדיסון המשיך לנסות לשפר עיצוב זה וב-4 בנובמבר 1879, הגיש בקשה לפטנט אמריקאי מספר 223,898 (שהוענק ב-27 בינואר 1880) עבור מנורה חשמלית המשתמשת ב-"חוט להט פחם או רצועה מגולגלת ומחוברת לחוטי מגע מפלטינה". הפטנט תיאר מספר דרכים ליצירת חוט הלהט מפחם, כולל "חוטי כותנה ופשתן, שברי עץ, ניירות מגולגלות בדרכים שונות". רק מספר חודשים לאחר מתן הפטנט גילו אדיסון ובאטשלור שחוט להט מפחם במבוק יכול להחזיק מעמד מעל 1,200 שעות. חוט להט בעל התנגדות גבוהה זה הוביל את אדיסון לבחור במקור מתח של 110 וולט כסטנדרט בארצות הברית כיום; מתח זה היה גבוה בהרבה ממה שהמתחרים השתמשו בו. רבים מעובדיו סייעו בביצוע ניסויים בחוטי להט, בייצור זכוכית לנורות ובהקמת ואקום עבור חוט הלהט כדי שיזהר בתוכו. הוואקום היה חשוב להארכת חיי הנורה על ידי מניעת תגובות בין חוט הלהט לגזים שבנורה.

כדי להוכיח את ההפצה והקנה מידה של המערכת, עובדיו של אדיסון מתחו תאורה סביב מנלו פארק עם כבלים שהזינו אותם בחשמל. עד פברואר 1880, צופים החלו להגיע כדי לראות את "כפר האור". אדיסון החל בעסקי בנייה מקבילים כדי לבנות מערכות אלו עבור עיירות קטנות ברחבי הארץ בשנת 1883.

אדיסון שכיר את פרנסיס רובינס אפטון (Francis Robbins Upton), סטודנט לשעבר של הרמן פון הלמהולץ, בשנת 1878. אפטון קיבל 5% מרווחי החברה ולימים הפך למנהל הכללי לאחר שהוביל חלק ניכר מהמחקר בתחום התאורה החשמלית. הוא כתב חלק מנאומיו של אדיסון וסייע בהחלטות גיוס עובדים. ג'ון אוט (John Ott) עבד גם הוא עבור אדיסון; הוא ביצע רבים מהשיפורים המכניים שאדיסון הציע וערך ניסויים במעבדה של אדיסון. שני הגברים הסכימו לתת לאדיסון קרדיט על רוב הפטנטים, אך אוט זכה בקרדיט בלעדי על חלק מהפטנטים שעליהם עבד. עדותו של אוט הייתה חשובה לשמירה על תביעות הפטנט של אדיסון. אחיו של ג'ון, פרד, עבד גם הוא עבור אדיסון כעוזר ניסיוני במשך חמישים ושבע שנים.

הנרי וילארד (Henry Villard) מימן את הקמתה של רכבת מונעת ומוארת חשמלית שנבנתה על מסילה מותאמת אישית שנבנתה על ידי חברתו של אדיסון. הרכבת עבדה וחלק מהטכנולוגיה פוֹטְנְטָה, אך אדיסון בחר להתמקד בנורות ולא המשיך בפיתוח הרכבת.

נורת הלהט המוגנת בפטנט של אדיסון החלה לצבור פופולריות רחבה גם באירופה. הוא שלח מהנדסים לקדם את המערכת שלהם, תחילה ללונדון ואז ברחבי אירופה. ב-4 בספטמבר 1882, אדיסון הפעיל את מערכת התאורה החשמלית כדי לספק שירות ל-946 לקוחות החברה במנהטן. אך מעטים שמו לב וחלק הגיעו בערב לשאול מדוע המערכת לא הופעלה – האורות היו כל כך יציבים ודמו כל כך לגז שהאנשים הורגלו אליו עד שלא שמו לב להחלפה. היה מעט מאוד סיקור תקשורתי אך הבוסטון גלוב ציין,

> לאדיסון הייתה 'הופעת בכורה'. מטרתו היא לפתוח את הלילה עד שיהיה כיום.

בשנת 1883, משרד הפטנטים האמריקאי פסק כי תהליך שיפור חוט הלהט הרשום בפטנט של אדיסון התבסס על שיטת ההבהוב של ויליאם אי. סוייר (William E. Sawyer) ולכן אינו תקף. ניסיונות למנוע את השחרת הנורה עקב פליטת פחם טעון מחוט הלהט החם הגיעו לשיא בנורות אפקט אדיסון. הפטנט של אדיסון משנת 1883 לוויסות מתח הוא הפטנט האמריקאי הראשון עבור מכשיר אלקטרוני בשל השימוש שלו באפקט אדיסון ברכיב פעיל. אפקט אדיסון היה מכריע בעיצוב הסופי של שפופרות ריק. כדי להימנע מקרב משפטי אפשרי מול מתחרה נוסף, אדיסון וג'וזף סוואן (Joseph Swan), שהחזיק בפטנט בריטי משנת 1880 על מנורת להט חשמלית דומה, יצרו חברה משותפת בשם אדיסוואן (Ediswan) לייצור ולשיווק ההמצאה בבריטניה. תהליך שיפור חוט הלהט המקורי של סוייר היה טוב יותר, וחברת ווסטרן יוכג, שהחזיקה בזכויות על הפטנט של סוייר, הצליחה לקחת חלק ניכר מנתח שוק הנורות מאדיסון עד 1889.

### הפצת כוח חשמלי

לאחר תכנון נורת חשמל מסחרית משתלמת ב-21 באוקטובר 1879, אדיסון היה נחוש בדעתו ליצור שירות חשמלי שיתחרה בשירותי תאורת הגז הקיימים. כדי להוכיח שהוא מתקדם, אדיסון אירח ישיבת דירקטוריון שהוארה על ידי המערכת שלו. ב-17 בדצמבר 1880, הוא ייסד את חברת ההארה של אדיסון (Edison Illuminating Company), ובמהלך שנות ה-80 של המאה ה-19, הוא רשם פטנט על מערכת להפצת חשמל.

כמות חוט הנחושת הנדרשת כדי למסחר טכנולוגיה חדשה זו הייתה עצומה. על מנת לצמצם את דרישת הנחושת, אדיסון המציא את מערכת החוטים בעלת שלושה מזלגות המאפשרת שימוש בחוטים בד פחות עבה מאשר מצב הביניים של הפצה בעלת שני חוטים עקב צורך בזרם מוקטן להפעלת רשת חשמלית נתונה.

כדי להרחיב את השפעתו בניו יורק, במיוחד כדי להבטיח את הזכויות להתקנת קווי חשמל תת-קרקעיים, חברת ההארה של אדיסון פתחה משרד שני בשדרת ה-65. מפעלי המכונות של אדיסון (Edison Machine Works) וחברת צינורות החשמל של אדיסון (Edison Electric Tube Company) נפתחו בניו יורק עד סוף השנה. אדיסון שילם לעובדיו בניו יורק שכר גבוה משמעותית בהשוואה לחברות אחרות בשנות ה-80 של המאה ה-19. לפני מסחור מלא של הפצת החשמל, אדיסון נזקק לדרך למדוד כמה כוח צרכו לקוחותיו. הוא המציא תא עם תמיסת אבץ ולוחות אבץ שקיבלו חלק מזרם כל לקוח. הדבר הביא לכך שאבץ מהתמיסה שקע על גבי הלוחות, אשר נשקלו על בסיס חודשי כדי לקבוע כמה זרם עבר ולחייב את הלקוח בהתאם.

בינואר 1882, כדי להדגים היתכנות, אדיסון הפעיל את תחנת הכוח לייצור קיטור הראשונה בהספק של 93 קילו-וואט בהולבורן ויאדוקט בלונדון. ב-4 בספטמבר 1882, ברחוב פרל בעיר ניו יורק, הופעלה מערכת הפצת החשמל של תחנת הכוח המונעת בקיטור בהספק משולב של 600 קילו-וואט של תחנת רחוב פרל (Pearl Street Station), וסיפקה זרם ישיר (DC) של 110 וולט. המנויים צמחו במהירות ל-508 לקוחות עם 10,164 מנורות.

### התרחבות ותחרות

ככל שאדיסון הרחיב את מערכת אספקת החשמל בזרם ישיר (DC), הוא קיבל תחרות קשה מחברות שהתקינו מערכות זרם חילופין (AC). עם פיתוח השנאים באירופה ובאמצעות חברת "ווסטינגהאוס אלקטריק" בארצות הברית בשנים 1885–1886, הפך הדבר לאפשרי לשדר זרם חילופין למרחקים ארוכים על פני חוטי חשמל דקים וזולים יותר. הדבר אפשר להשתמש בזרם חילופין בתאורת רחוב ובתאורה לעסקים קטנים ולקוחות ביתיים שהתחרו ישירות באדיסון. אימפריית הזרם הישיר של אדיסון סבלה מאחד מיתרונותיה המרכזיים: היא התאימה רק לצפיפות לקוחות גבוהה שנמצאה בערים גדולות. תחנות הזרם הישיר של אדיסון לא יכלו לספק חשמל ללקוחות במרחק העולה על מייל אחד (1.6 ק"מ) מהתחנה, מה שהקטין את מספר הלקוחות הפוטנציאליים בהשוואה לתחנות זרם חילופין.

אדיסון הצהיר פומבית שזרם חילופין אינו בר-ביצוע ושמתחים גבוהים מסוכנים מדי. כאשר ג'ורג' ווסטינגהאוס התקין את מערכות זרם החילופין הראשונות שלו בשנת 1886, אדיסון יצא באופן אישי נגד מתחרהו בהצהירו,

> בדיוק כמו מוודאות המוות, ווסטינגהאוס יהרוג לקוח בתוך שישה חודשים לאחר שיתקין מערכת מכל סוג שהוא. יש לו דבר חדש וזה ידרוש כמות עצומה של ניסויים כדי שזה יעבוד מעשית.

סיבות רבות הועלו לעמדתו של אדיסון נגד זרם חילופין; ביסודו של דבר, חברת אדיסון אלקטריק ביססה את עיצובה על זרם ישיר, ומעבר לתקני החלפה לאחר התקנת למעלה מ-100 מערכות היה, לדעתו של אדיסון, מחוץ לתחום. עד סוף 1887, חברת אדיסון אלקטריק איבדה נתח שוק לטובת ווסטינגהאוס, שבנה 68 תחנות כוח מבוססות זרם חילופין לעומת 121 תחנות מבוססות זרם ישיר של אדיסון. חברת תומסון-יוסטון אלקטריק בנתה עוד 22 תחנות כוח מבוססות זרם חילופין.

במקביל להתרחבות התחרות בין אדיסון לבין חברות זרם החילופין התעוררה סערה ציבורית גוברת סביב שורה של מקרי מוות באביב 1888 שנגרמו על ידי קווי זרם חילופין במתח גבוה המותקנים על עמודי חשמל. הדבר הפך לטירוף תקשורתי נגד זרם חילופין במתח גבוה וחברות התאורה הנראות חמדניות ואכזריות שהשתמשו בו. אדיסון ניצל את תפיסת הציבור את זרם החילופין כמסוכן, וחבר למנהל מסע הצלב הניו-יורקי נגד זרם חילופין הרולד פ. בראון (Harold P. Brown) במסע תעמולה, וסייע לבראו בהוצאה להורג פומבית של בעלי חיים באמצעות זרם חילופין, ותמך בחקיקה לפיקוח ולהגבלה חמורה של התקנות ומתחי זרם חילופין במה שכבר נקרא "מלחמת הזרמים". אדיסון התנגד לעונש מוות, אך החל משנת 1887 החל לתמוך בפיתוח כיסא חשמלי המונע באמצעות זרם חילופין של ווסטינגהאוס בניסיון להשחיר את תעשיית זרם החילופין.

למרות הניסויים שלו עצמו עם זרם חילופין, אדיסון הודח וזרם החילופין הפך לסטנדרט התעשייתי. הוא החל להיות מושפל בחברה שלו עצמו. בשנת 1890 אמר לנשיא הנרי וילארד שהוא חושב שהגיע הזמן לפרוש מעסקי התאורה. תחרות פרועה וקרבות פטנטים דממו מזומנים בחברות המתחרות ורעיון המיזוג הועלה בחוגים פיננסיים. עם זכיית חברת אדיסון בתיקי הפרת פטנטים על נורות חשמל, וילארד החל להעלות את הרעיון לרכוש אחד מיריבי זרם החילופין של אדיסון, ובכך לבטל מקרים רבים נוספים ויקרים של תיקי פטנטים ולרכוש שליטה על פטנטים של זרם חילופין של אותה חברה. בשנת 1892 חבר וילארד לג'יי.פי. מורגן כדי להנדס מיזוג של חברת אדיסון ג'נרל אלקטריק עם יריבתה העיקרית מבוססת זרם חילופין, חברת תומסון-יוסטון. עבור וילארד וחברת אדיסון ג'נרל אלקטריק התכנית פעלה כבומרנג. מורגן החליט שתומסון-יוסטון היא החברה היקרה מבין השתיים, הדיח את וילארד והעמיד את דירקטוריון תומסון-יוסטון בראש החברה החדשה, שנקראה כעת ג'נרל אלקטריק. ג'נרל אלקטריק שלטה כעת בשלושה רבעים מעסקי החשמל האמריקאיים ותתחרה בווסטינגהאוס על שוק זרם החילופין.

אדיסון הדגיש בפומבי את הרווח הפיננסי שקיבל מהעסקה, אך בפרטיות הוא איבד עניין בעסקי התאורה. הוא שימש כדמות ייצוגית בדירקטוריון החברה במשך מספר שנים לפני שמכר את מניותיו.

כרייה

החל מסוף שנות ה-70 של המאה ה-19, אדיסון התעניין והיה מעורב בכרייה. עפרת ברזל באיכות גבוהה הייתה נדירה בחוף המזרחי, מה שהביא לעלויות גבוהות שכן העפרה נשלחה בדרך כלל מהמערב התיכון. הוא ניסה לשנות זאת על ידי כריית עפרה באיכות נמוכה וחול ים. מספר אנשים אחרים ניסו לשפר את תהליך הזיקוק באמצעות שימוש במגנטים כדי להפריד ברזל ממתכות אחרות, אך אף אחד לא הצליח לעשות זאת בצורה רווחית.

חברת כריית העפרות של אדיסון (Edison Ore Milling Company) החלה בשנת 1880 בהפרדת ברזל מתוך חול ים. אדיסון הבטיח לספק מאות טונות של עפרה בחודש למספר לקוחות, אך לאחר שלוש שנים הפעילות הופסקה ורק לקוח אחד קיבל את העפרה שלו. ויליאם קנדי דיקסון וג'ון בירקינביין עזרו להוביל את המיזם. באטשלור ואינסול סיפקו חלק מההון כאשר אדיסון לקח את רוב המניות במימון מהכיס שלו.

במקום הפסד מוחלט, מיזם כרייה ראשון זה אפשר לאדיסון לרשם רישוי חלק מהטכנולוגיה ליצרני ברזל רווחיים יותר. צוות ווסט אורינג המשיך לחזור על הטכנולוגיה במשך שנים ואדיסון רכש מכרה בבכטלסויל, פנסילבניה. בירקינביין רצה להשתמש בזה כמכרה הדגמה כדי למכור את הטכנולוגיה לבעלי מכרות, אך אדיסון רצה להשתלט על תעשיית הכרייה בעצמו. בירקינביין פוטר ב-1890.

אדיסון קנה מספר מכרות במדינות המזרח והחל בבניית פעילות כרייה מרכזית חדשה באוגדנסבורג שבניו ג'רזי. התהליך החדש השתמש ברולים ובמגרסים שריסקו סלעים במשקל חמישה טון. כדי להשיג את הבולדרים, אדיסון רכש את יעה הקיטור הגדול ביותר באמריקה. חידוש אחד במערכת של אדיסון היה הרולים המונעים בחשמל במשקל שבעים טון שהסתובבו במהירות של 3,500 רגל (1,100 מטר) בדקה. כדי להגן על המערכת, גלגלי השיניים של הרולים השתחררו ברגע שבו הבולדרים הוכנסו והמומנטום שלהם ריסק את הסלעים. אדיסון נמנע מפרקטיקות כרייה עכשוויות ואינטנסיביות מבחינת כוח אדם על ידי מתן עדיפות לאוטומציה. פירוש הדבר היה שהסלעים נסעו למעלה, למטה ולרוחב המתקן על גבי מסועים תוך שימוש בכוח הכבידה, נפות ורולים נוספים כדי להפריד עפרה לחלקיקים עדינים. החלקיקים העדינים מוחזרו דרך מפל מגנטי שנוצר על ידי מערך של 480 אלקטרו-מגנטים כדי למיין ברזל.

לקוחות לא קיבלו ברזל עם תכולת זרחן משמעותית מכיוון שהוא הרס את תהליך בסמר. המערכת של אדיסון הסירה את הזרחן באמצעות מערכת פנאומטית קלה שניצלה את הצפיפות הנמוכה יותר של הזרחן. כוחות כלכליים גם הכתיבו שעפרת הברזל תעורבב בבריקטים לצורך תחבורה וטיפול במפעלי פלדה. אדיסון קידם את האוטומציה של תהליך זה והיה גאה בכך שלקח שעתיים. המטרה הסופית הייתה שאף אדם לא ייגע בברזל. אף על פי כן, המכרה הפסיד כסף במהירות.

בשנת 1893, ארצות הברית הייתה במיתון חמור. בין ההשקעות ההוניות בכרייה, נפילת מחירי הברזל ואורח החיים היקר של אשתו מינה ושל הילדים, אדיסון עמד בפני סכנה של חדלות פירעון. הוא גם חש ברע מכיוון שהסוכרת שלו החלה להשפיע עליו. הוא החליט לקחת הלוואה מחותנו.

### מלט

למרות כישלון חברת הכרייה שלו, אדיסון השתמש בחלק מהחומרים והציוד כדי לייצר מלט פורטלנד. ייצור עפרת ברזל הפיק כמות גדולה של חול פסולת שאותו אדיסון מכר ליצרני מלט. בשנת 1899, הוא ייסד את חברת המלט פורטלנד של אדיסון (Edison Portland Cement Company).

בייצור מלט פורטלנד, המרכיב העיקרי, אבן גיר, נאפה בטמפרטורה גבוהה יחד עם המינרלים האחרים. אדיסון עיצב מערכת חדשנית ששיפרה את יעילות תהליך זה על ידי אפיית המלט בתנורים אופקיים באורך 150 רגל (46 מטר) שאפשרו למלט להשיג את אותה איכות לאחר אפייה ארוכה יותר בטמפרטורה נמוכה יותר. הדבר צרך פחות פחם, וכתוצאה מכך חסך את כמות העבודה הידנית הדרושה לטעינת פחם לתנורים. אדיסון עשה שימוש חוזר ברוב חומרי המפעל מתהליך הפקת הברזל במכרה אוגדן כדי לבנות את המערכת החדשה שלו. בנוסף למכירת המלט עצמו, אדיסון רשם רישוי מאוחר יותר של המערכת המוכחת ליצרני מלט באמריקה וגב תמלוגים עד שנות ה-20 של המאה ה-20.

הפעלת מכונות בסביבה המלאה באבק הטבעית לריסוק סלעים הניבה בעיות רבות למכונות. דינמו היו בעייתיים במיוחד מכיוון שלא ניתן היה לאטום אותם בשל הדרישה לפיזור חום. אדיסון הגיב בהמצאת מערכת קירור מאווררת כדי להכניס אוויר צח לקירור הדינמו תוך אטימתם מפני אוויר המפעל המלא באבק.

בשנת 1891, אדיסון ביקש למנף את עסקי המלט שלו על ידי התחלת יוזמת פיתוח דיור זול. הוא רצה ליצור עיירות קטנות שבהן כל אמריקאי יוכל להרשות לעצמו לקנות בית. כדי להוזיל את עלות הבנייה, הוא הזמין מערכת ליציקת בית שלם בן שלוש קומות ממלט בתבנית יחידה. הוא השתמש בשיטה זו כדי לבנות דיור לעובדים וביצע מסע יחסי ציבור שלא הניב ביקוש מספיק כדי להמשיך בו הלאה.

עד שנת 1907, חברת המלט של אדיסון הייתה גורם משמעותי בתעשייה המקומית, אך היא נותרה לא רווחית עקב תחרות גבוהה. אדיסון ניסה לשתף פעולה עם יצרני מלט אחרים כדי לעודד במשותף את השימוש במלט בבנייה, אך עסקי המלט לא הפכו לרווחיים עד שנת 1922.

ווסט אורינג

### העברת המפעלים

שביתת העובדים הראשונה נגד אדיסון התרחשה באביב 1886. היא הובלה על ידי די.ג'יי. או'דייר (D.J. O'Dare) מחברת צינורות אדיסון. הייצור בעיר ניו יורק בוצע בדרך כלל במשך תשע שעות ביום, ועובדיו של אדיסון היו בין המשתכרים הטובים ביותר בעיר. עם זאת, הם לא קיבלו תשלום שעות נוספות עבור העבודה הנוספת שבוצעה לעיתים קרובות. השביתה דרשה שכר גבוה יותר, תשלום שעות נוספות ואת הזכות להתאגד באיגוד מקצועי. אדיסון ומנהלים אחרים סירבו לחלוטין לנהל משא ומתן על התאגדות באיגוד עקב אובדן השליטה. עד סוף השנה, מתקני הייצור השונים בעיר נסגרו ורוכזו כאשר חברת הייצור המאוחדת של אדיסון (Edison United Manufacturing Company) פתחה מפעל חדש בסקנקטדי שביוורק. תושבי סקנקטדי סובסדו 16% מעלות הנדל"ן כדי לעזור למשוך את עסקיו של אדיסון לעיירה שלהם.

סמואל אינסול החל לעבוד עבור אדיסון בשנת 1881 כמזכיר. הוא עבד בעבר ב"ואניטי פייר". השניים הפכו לחברים כאשר אינסול הפך לסגן מהימן. מאוחר יותר, כאשר מרי גססה, אינסול עזר למשפחה לבצע הסדרים. כמו כל אנשיו של אדיסון, אינסול עבד קשה. כאשר חברת הייצור המאוחדת של אדיסון נפתחה, הוא היה אחד משני מנהלים.

עד שנת 1887, אדיסון הרגיש שהוא צמח מעבר למנלו פארק. הוא העמיד את באטשלור בראש הקמת מתקן מעבדה חדש בווסט אורינג, שכאשר נבנה לבסוף היה גדול פי עשרה ויותר מהמעבדה הישנה.

בדצמבר 1914, שרפה הרגה עובד אחד והרסה שלושה עשר בניינים, מה שגרם לנזקים בשווי 1.5 מיליון דולר. מפעל הפונוגרפים נהרס, אך אדיסון היה אופטימי לגבי המצב והורה שהכל ייבנה מחדש עם הטכנולוגיה החדישה ביותר. הם ייצרו שוב תקליטים עד ינואר. ההשפעה של השרפה הופחתה חלקית מכיוון שהמפעל תירגל תרגילי אש סדירים.

בשנת 1921, בעקבות השבעתו של וורן ג'. הארדינג, הכלכלה האמריקאית נכנסה למיתון. בשלב זה, לאדיסון היה ניסיון בהנהגת עסקיו דרך תקופות מיתון וראה כמה מחבריו פושטים רגל כאשר לא הצליחו לנהל את המצב. הוא פיטר אלפי עובדים לרבות מנהלים בכירים. עד הסתיו, הכלכלה התאוששה והעסקים חזרו; עם זאת, זו הייתה כמעט החמצה של פשיטת רגל.

### פלואורוסקופיה

אדיסון למד על קרני רנטגן בשנת 1896, בעקבות גילוין על ידי וילהלם רנטגן. נשלחה אליו תמונה של ידיו של רנטגן עם העצמות הנראות לעין. הטכנולוגיה החדשה התלהבה את אדיסון והוא ניסה לפתח מערכת קרני רנטגן עם זכוכית טובה יותר ויותר כוח חשמלי ממה ששימש קודם לכן. תוך כדי ניסויים, אדיסון למד שתצלומי קרני רנטגן מוצגים טוב יותר על מסכי טונגסטן סידן ועדכן את לורד קלווין.

העיצוב הבסיסי של הפלואורוסקופ של אדיסון נמצא בשימוש עד היום, למרות שאדיסון נטש את הפרויקט לאחר שכמעט איבד את ראייתו שלו ופצע קשות את עוזריו, קלרנס דאלי וצ'ארלס דאלי. בשנת 1903, אדיסון מזועזע אמר: "אל תדברו איתי על קרני רנטגן, אני מפחד מהן." האחים שימשו לעיתים קרובות כשפני ניסוי אנושיים לפרויקט הפלואורוסקופיה. קלרנס מת, בגיל 39, מפציעות הקשורות לחשיפה.

### סוללה נטענת

בשנת 1899, אדיסון החל במחקר עבור סוללה נטענת יעילה יותר להנעת מכוניות חשמליות. באותה תקופה, סוללות חומצת עופרת היו בשימוש נרחב, אך הן היו לא יעילות ומוגנות על ידי פטנטים של אחרים. אדיסון החליט לרדוף אחר סוללה אלקליין; המעבדה שלו בדקה 10,000 שילובים של אלקטרודות ותמיסות, ובסופו של דבר התיישבה על שילוב של ניקל-ברזל.

וואלדמאר יונגנר (Waldemar Jungner) עבד במקביל על עיצוב דמה שאדיסון כנראה ידע עליו. אדיסון ויונגנר התדיינו על הקניין הרוחני שלהם כאשר אדיסון ניסה למסחר את הסוללה שלו. אדיסון קיבל פטנט אמריקאי ואירופאי עבור סוללת הניקל-ברזל שלו בשנת 1901 וייסד את חברת סוללות האחסון של אדיסון (Edison Storage Battery Company). בשנת 1904, אדיסון חשש להפסיד במלחמת הפטנטים ופנה באופן אישי לנשיא תאודור רוזוולט כדי שיתערב. רוזוולט נענה; עם זאת, משרד הפטנטים עדיין דחה את תביעתו של אדיסון.

עד שנת 1904, בחברת סוללות האחסון של אדיסון היו 450 עובדים. הסוללות הנטענות הראשונות שהם ייצרו היו עבור מכוניות חשמליות. הנפקה חוזרת מלאה הוצאה עקב איבוד כוח הסוללות לאחר מספר מחזורי טעינה.

הנרי פורד פגש לראשונה את אדיסון בשנת 1896, בזמן שעבד עבור חברת ההארה של אדיסון. אדיסון עודד את התעסקות הרכב המתהווה של פורד ופורד התפטר ב-1899 כדי להתחיל את חברת המנועים הראשונה שלו. עד שנת 1908, עם מודל T על הכביש, מכוניות בנזין השתלטו על השוק. אדיסון לא הדגים סוללה בוגרת עד 1910: סוללת ניקל-ברזל יעילה ועמידה מאוד עם אלקטроלייט של ליה. סוללת הניקל-ברזל מעולם לא הייתה מוצלחת במיוחד; עד שהייתה מוכנה, מכוניות חשמליות נעלמו, וסוללות חומצת עופרת הפכו לסטנדרט להנעת מכוניות מונעות בבנזין. פורד עדיין היה מוקסם מאדיסון והלווה לו 1.1 מיליון דולר (שווה ערך ל-35.4 מיליון דולר בשנת 2025) כדי לממן מחקר סוללות נוסף, אך אדיסון לא הצליח להביא לשוק סוללה מספקת.