פרנץ קפקא

פרנץ קפקא

פרנץ קפקא (3 ביולי 1883 – 3 ביוני 1924) היה סופר ונובליסט יהודי-צ'כי דובר גרמנית, שנולד בפראג שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בספרות של המאה ה-20, ויצירותיו משלבות אלמנטים של ריאליזם ופנטזיה, ולרוב מציגות גיבורים מבודדים המתמודדים עם מצבים ביזאריים או סוריאליסטיים ועם כוחות בירוקרטיים בלתי מובנים. המונח "קפקאי" נכנס ללקסיקון כדי לתאר מצבים הדומים לאלו המתוארים בכתביו. יצירותיו המפורסמות ביותר כוללות את הנובלה "הגלגול" (1915) ואת הרומנים "המשפט" (1924) ו"הטירה" (1926). הוא ידוע גם בזכות סיפוריו הקצרים והאפוריזמים שלו, שלעיתים קרובות שילבו אלמנטים קומיים לצד נושאים אפלים יותר המופיעים ביצירותיו הארוכות. עבודתו השפיעה רבות על אמנים, פילוסופים, מלחינים, יוצרי קולנוע, היסטוריונים של הספרות, חוקרי דת ותיאורטיקנים של התרבות.

קפקא נולד למשפחה יהודית-צ'כית ממעמד הביניים שדיברה גרמנית בפראג, בירת בוהמיה שבאוסטרו-הונגריה. הוא הוכשר כעורך דין, ולאחר סיום לימודיו המשפטיים הועסק במשרות משפטיות וביטוחיות שונות. מחויבויותיו המקצועיות הובילו לקונפליקט פנימי, שכן חש שהייעוד האמיתי שלו הוא כתיבה. רק מיעוט מיצירותיו פורסם במהלך חייו: קובצי הסיפורים "התבוננות" (1912) ו"רופא כפרי" (1919), וסיפורים בודדים, כגון הנובלה "הגלגול", פורסמו בכתבי עת ספרותיים, אך זכו לתשומת לב מועטה. הוא כתב מאות מכתבים לבני משפחה וחברים קרובים, כולל לאביו, עמו ניהל מערכת יחסים מתוחה ופורמלית. הוא התארס למספר נשים אך מעולם לא נישא. הוא מת באלמוניות יחסית בשנת 1924 ממחלת השחפת, בגיל 40. ידידו והמוציא לפועל הספרותי שלו, מקס ברוד, התעלם מרצונו של קפקא להשמיד את יצירותיו הנותרות ופרסם אותן, מה שהוביל להכרה עולמית מאוחרת.

חיים

### חיים מוקדמים

קפקא נולד ליד כיכר העיר העתיקה בפראג. משפחתו הייתה משפחה יהודית-אשכנזית ממעמד הביניים שדיברה גרמנית. אביו, הרמן קפקא, היה הילד הרביעי של יעקב קפקא, שוחט באוזק (Osek), כפר צ'כי עם אוכלוסייה יהודית גדולה ליד סטרקוניצה (Strakonice) בדרום בוהמיה. הרמן "הגיע לפראג בשנות ה-70 של המאה ה-19 ופתח חנות למכירת סדקית ואביזרי נשים". הוא העסיק עד 15 עובדים והשתמש בדמות של עורב (kavka בצ'כית, מבוטא ונכתב בלשון הדיבור כ-kafka) כלוגו העסקי שלו. אמו של קפקא, יולי, הייתה בתו של יעקב לוי, "יצרן בדים בהומפולץ (Humpolec) שבמזרח בוהמיה".

הוריו של קפקא, יהודים מסורתיים, דיברו גרמנית שהושפעה מהיידיש שפת אמם; ילדיהם גודלו כשהם דוברים גרמנית תקנית. הניקיון ו"הטוהר האפלטוני כמעט" של הגרמנית של קפקא עשויים לנבוע מכך שגדל כשהוא דובר את השפה במדינה ששפתה העיקרית לא הייתה גרמנית. הפרוזה שלו אינה מאופיינת בסלנג או באופנות של שימוש עכשווי שהיו אופייניים לבני דורו מלב האימפריה בווינה או ממרכז הרייך השני בברלין.

להרמן ויולי היו שישה ילדים, מתוכם פרנץ היה הבכור. שני אחיו של פרנץ, גאורג והיינריך, מתו בינקותם לפני שפרנץ היה בן שבע; שלוש אחיותיו היו גבריאלה ("אלי"), ולרי ("ואלי") ואוטילייה ("אוטלה"). כולן נרצחו בשואה במהלך מלחמת העולם השנייה. ואלי גורשה לגטו לודז' בפולין הכבושה בשנת 1942, אך זהו התיעוד האחרון לגביה; ההנחה היא שהיא לא שרדה את המלחמה. אוטילייה הייתה אחותו האהובה של קפקא.

הרמן מתואר על ידי חוקר קפקא והמתרגם סטנלי קורנגולד כ"איש עסקים ענק, אנוכי ושתלטן" ועל ידי פרנץ קפקא כ"קפקא אמיתי בכוח, בבריאות, בתיאבון, בעוצמת הקול, ברהיטות, בשביעות רצון עצמית, בשליטה עולמית, בסיבולת, בנוכחות נפשית, בידע על טבע האדם, בדרך מסוימת לעשות דברים בקנה מידה גדול, וכמובן גם עם כל הפגמים והחולשות הנלווים ליתרונות אלו ואליהם דוחפים אותך הטמפרמנט שלך ולעיתים המזג החם שלך". בימי העבודה, שני ההורים נעדרו מהבית, כאשר יולי קפקא עבדה עד 12 שעות בכל יום כדי לעזור בניהול העסק המשפחתי. כתוצאה מכך, ילדותו של קפקא הייתה בודדה במידת מה, והילדים גודלו במידה רבה על ידי סדרה של אומנות ומשרתים. מערכת היחסים הבעייתית של קפקא עם אביו ניכרת ב"מכתב אל האב" (Brief an den Vater) שלו, המשתרע על פני יותר מ-100 עמודים, שבו הוא מתלונן על כך שהושפע עמוקות מאופיו הסמכותני והתובעני של אביו; אמו, לעומת זאת, הייתה שקטה וביישנית. דמותו הדומיננטית של אביו של קפקא השפיעה משמעותית על כתיבתו של קפקא.

משפחת קפקא העסיקה משרתת שהתגוררה עמם בדירה צפופה. חדרו של פרנץ היה לעיתים קרובות קר. בנובמבר 1913 עברה המשפחה לדירה גדולה יותר, אף על פי שאלי וואלי נישאו ועזבו את הדירה הראשונה. בתחילת אוגוסט 1914, מיד לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה, האחיות לא ידעו היכן נמצאים בעליהן המשרתים בצבא ועברו חזרה לגור עם המשפחה בדירה גדולה זו. גם לאלי וגם לוואלי היו ילדים. פרנץ, בגיל 31, עבר לדירתה הקודמת של ואלי, שהייתה שקטה יותר, וחי לבדו בפעם הראשונה.

### השכלה

מ-1889 עד 1893 למד קפקא בבית הספר היסודי הגרמני לבנים ב-Masný trh/Fleischmarkt (שוק הבשר), הידוע כיום כרחוב Masná. חינוכו היהודי הסתיים בחגיגת בר המצווה שלו בגיל 13. קפקא מעולם לא נהנה מביקור בבית הכנסת והלך עם אביו רק בארבעה חגים בשנה.

לאחר שעזב את בית הספר היסודי ב1893, התקבל קפקא לגימנסיה הממלכתית הקפדנית בעלת האוריינטציה הקלאסית, Altstädter Deutsches Gymnasium, בית ספר תיכון אקדמי בכיכר העיר העתיקה, הממוקם בתוך ארמון קינסקי. גרמנית הייתה שפת ההוראה, אך קפקא דיבר וכתב גם בצ'כית. הוא למד את האחרונה בגימנסיה במשך שמונה שנים, והשיג ציונים טובים. קפקא קיבל מחמאות על הצ'כית שלו, אך מעולם לא החשיב את עצמו כשולט בשפה באופן שוטף. הוא דיבר גרמנית במבטא צ'כי. הוא סיים את בחינות הבגרות (Matura) שלו ב-1901.

קפקא התקבל לאוניברסיטת קארל-פרדיננד הגרמנית בפראג ב-1901. הוא התקבל במקור לפילוסופיה, ובנוסף נרשם לכימיה. קפקא החל ללמוד כימיה אך עבר למשפטים לאחר שבועיים. אף על פי שתחום זה לא עורר בו התלהבות, הוא הציע מגוון אפשרויות קריירה, מה ששימח את אביו. בנוסף, משפטים דרשו מסלול לימודים ארוך יותר, מה שנתן לקפקא זמן לקחת קורסים בלימודי גרמנית ובתולדות האמנות. הוא גם הצטרף למועדון סטודנטים, Lese- und Redehalle der Deutschen Studenten (אולם קריאה והרצאות של סטודנטים גרמנים), שארגן אירועים ספרותיים, קריאות ופעילויות אחרות. בין חבריו של קפקא היו העיתונאי פליקס ולטש, שלמד פילוסופיה, השחקן יצחק לוי שהגיע ממשפחה חסידית אורתודוקסית מוורשה, והסופרים לודוויג וינדר, אוסקר באום ופרנץ ורפל.

בסוף שנת לימודיו הראשונה פגש קפקא את מקס ברוד, סטודנט למשפטים שהפך לחבר קרוב לכל החיים. שנים לאחר מכן, ברוד טבע את המונח Der enge Prager Kreis ("חוג פראג המצומצם") כדי לתאר את קבוצת הסופרים, שכללה את קפקא, פליקס ולטש וברוד עצמו. ברוד הבחין עד מהרה שאף על פי שקפקא היה ביישן ומיעט לדבר, דבריו היו בדרך כלל עמוקים. קפקא היה קורא נלהב לאורך כל חייו; יחד עם ברוד הוא קרא את "פרוטגורס" של אפלטון ביוונית המקורית, ביוזמתו של ברוד, ואת "חינוך רגשי" ו"פיתויו של אנטוניוס הקדוש" של גוסטב פלובר בצרפתית, לפי הצעתו שלו. קפקא החשיב את פיודור דוסטויבסקי, פלובר, ניקולאי גוגול, פרנץ גרילפרצר והיינריך פון קלייסט כ"אחיו האמיתיים בדם". מלבד אלו, הוא התעניין בספרות צ'כית והיה חובב גם את יצירותיו של יוהאן וולפגנג פון גתה, אם כי "הערצתו לגתה הייתה, עם זאת, אמביוולנטית במקצת: 'בכוח יצירותיו גתה כנראה מעכב את התפתחות השפה הגרמנית.'" קפקא קיבל תואר דוקטור למשפטים ב-18 ביוני 1906 וביצע שנת שירות חובה ללא תשלום כפקיד משפטי בבתי המשפט האזרחיים והפליליים.

### תעסוקה

ב-1 בנובמבר 1907 הועסק קפקא בחברת הביטוח Assicurazioni Generali, שם עבד כמעט שנה. התכתבותו בתקופה ההיא מעידה על כך שלא היה מרוצה מלוח זמנים – מ-08:00 עד 18:00 – שהקשה עליו מאוד להתרכז בכתיבה, שהלכה ותפסה חשיבות רבה עבורו. ב-15 ביולי 1908 הוא התפטר. שבועיים לאחר מכן מצא עבודה נוחה יותר לכתיבה כשהצטרף למוסד לביטוח תאונות עבודה של ממלכת בוהמיה (Úrazová pojišťovna dělnická pro Čechy v Praze). העבודה כללה חקירה והערכת פיצויים בגין פגיעות גופניות של עובדי תעשייה; תאונות כמו אובדן אצבעות או גפיים היו נפוצות, בשל מדיניות בטיחות עבודה לקויה באותה תקופה. זה היה נכון במיוחד לגבי מפעלים המצוידים במחרטות, מקדחות, מכונות הקצעה ומסורים סיבוביים, שלעיתים רחוקות היו מצוידים במגני בטיחות.

אביו התייחס לעיתים קרובות לעבודתו של בנו כפקיד ביטוח כ-Brotberuf, מילולית "עבודת לחם", עבודה שנעשית רק כדי לשלם את החשבונות; קפקא טען לעיתים קרובות שהוא בז לה. קפקא קודם במהירות ותפקידיו כללו עיבוד וחקירה של תביעות פיצויים, כתיבת דוחות וטיפול בערעורים של אנשי עסקים שחשבו שהחברות שלהם דורגו בקטגוריית סיכון גבוהה מדי, מה שעלה להם יותר בפרמיות ביטוח. הוא היה מרכז ומחבר את הדוח השנתי של מוסד הביטוח במשך השנים הרבות שעבד שם. הדוחות התקבלו היטב על ידי ממוניו. קפקא בדרך כלל סיים את עבודתו בשעה 14:00, כך שהיה לו זמן להקדיש לעבודתו הספרותית, לה היה מחויב. אביו של קפקא גם ציפה ממנו לעזור בחנות הסדקית המשפחתית ולהשתלט עליה. בשנותיו המאוחרות, מחלתו של קפקא מנעה ממנו לעיתים קרובות לעבוד בלשכת הביטוח ובכתיבתו.

בסוף 1911 הפכו בעלה של אלי, קארל הרמן, וקפקא לשותפים במפעל האסבסט הראשון בפראג, הידוע בשם Prager Asbestwerke Hermann & Co., לאחר שהשתמשו בכספי נדוניה מהרמן קפקא. קפקא הראה גישה חיובית בהתחלה, והקדיש חלק ניכר מזמנו הפנוי לעסק, אך מאוחר יותר הוא התמרמר על הפלישה של עבודה זו לזמן הכתיבה שלו. בתקופה ההיא הוא גם מצא עניין ובידור בהופעות של תיאטרון יידיש. לאחר שראה להקת תיאטרון יידיש מופיעה באוקטובר 1911, במשך ששת החודשים הבאים "שקע קפקא בשפת היידיש ובספרות היידיש". עניין זה שימש גם כנקודת מוצא לחקירתו הגוברת את היהדות. בערך בתקופה זו הפך קפקא לצמחוני. בסביבות 1915 קיבל קפקא את צו הגיוס שלו לשירות צבאי במלחמת העולם הראשונה, אך מעסיקיו במוסד הביטוח סידרו לו דחייה מכיוון שעבודתו נחשבה לשירות ממשלתי חיוני. מאוחר יותר הוא ניסה להצטרף לצבא אך נמנע ממנו לעשות זאת בשל בעיות רפואיות הקשורות לשחפת, עמה אובחן ב-1917. בשנת 1918 הוציא המוסד לביטוח תאונות עבודה את קפקא לפנסיה בשל מחלתו, שלא היה לה מרפא באותה עת, והוא בילה את רוב שארית חייו בסנטוריומים.

### חיים אישיים

קפקא מעולם לא נישא. לדברי ברוד, קפקא היה "מעונה" על ידי תשוקה מינית ומלא בפחד מ"כישלון מיני". קפקא ביקר בבתי בושת במשך רוב חייו הבוגרים, ואוסף הארוטיקה ותצלומי הפורנוגרפיה שלו מדגים מגוון עניין של אנין טעם בז'אנר. בנוסף, היו לו מערכות יחסים קרובות עם מספר נשים במהלך חייו. ב-13 באוגוסט 1912 פגש קפקא את פליצה באואר, קרובת משפחה של ברוד, שעבדה בברלין כנציגה של חברת דיקטפונים. שבוע לאחר הפגישה בביתו של ברוד, כתב קפקא ביומנו:

> העלמה פ"ב. כשהגעתי לביתו של ברוד ב-13 באוגוסט, היא ישבה ליד השולחן. לא הייתי סקרן כלל לגבי זהותה, אלא קיבלתי אותה כמובנת מאליה מיד. פנים גרמיות וריקות שנשאו את ריקנותן בגלוי. גרון חשוף. חולצה זרוקה עליה. נראתה ביתית מאוד בשמלתה, אף על פי ש, כפי שהתברר, היא ממש לא הייתה כזו. (אני מנכר את עצמי ממנה מעט על ידי בחינתה מקרוב כל כך...) אף שבור כמעט. שיער בלונדיני, ישר במקצת, לא מושך, סנטר חזק. כשהתיישבתי הסתכלתי עליה מקרוב בפעם הראשונה, עד שהתיישבתי כבר הייתה לי דעה בלתי מעורערת.

זמן קצר לאחר פגישה זו, כתב קפקא את הסיפור "Das Urteil" ("גזר הדין") בלילה אחד בלבד, ובתקופה פורייה עבד על Der Verschollene ("הנעדר") ו-Die Verwandlung ("הגלגול"). קפקא ופליצה באואר תקשרו בעיקר באמצעות מכתבים במהלך חמש השנים הבאות, נפגשו מדי פעם והיו מאורסים פעמיים. מכתביו הקיימים של קפקא לבאואר פורסמו כ-Briefe an Felice ("מכתבים לפליצה"); מכתביה שלה לא שרדו. לאחר שכתב לאביה של באואר בבקשה לשאת אותה לאישה, כתב קפקא ביומנו:

> עבודתי בלתי נסבלת עבורי כי היא מתנגשת עם התשוקה היחידה שלי והייעוד היחיד שלי, שהוא ספרות... אני לא כלום מלבד ספרות ולא יכול ולא רוצה להיות שום דבר אחר.... מצבים עצביים מהסוג הגרוע ביותר שולטים בי ללא הפסקה... נישואים לא יכלו לשנות אותי, בדיוק כפי שעבודתי לא יכולה לשנות אותי.

לדברי הביוגרפים שטך וג'יימס הוס, קפקא התארס בפעם שלישית בסביבות 1920, ליולי ווריצק, חדרנית מלון ענייה וחסרת השכלה. אביו של קפקא התנגד לווריצק בגלל אמונותיה הציוניות. אף על פי שקפקא וווריצק שכרו דירה וקבעו תאריך חתונה, הנישואים מעולם לא התקיימו. בתקופה זו החל קפקא בטיוטה של "מכתב אל האב". לפני תאריך הנישואים המיועד, הוא החל קשר עם אישה אחרת.

שטך וברוד מציינים כי בתקופה שבה הכיר קפקא את פליצה באואר, היה לו רומן עם חברה שלה, מרגרטה "גרטה" בלוך, אישה יהודייה מברלין. ברוד אומר שבלוך ילדה את בנו של קפקא, אף על פי שקפקא מעולם לא ידע על הילד. הילד, ששמו אינו ידוע, נולד ב-1914 או 1915 ומת במינכן ב-1921. עם זאת, הביוגרף של קפקא, פטר-אנדרה אלט, אומר שאף על פי שלבלוך היה בן, קפקא לא היה האב, שכן השניים מעולם לא היו אינטימיים. שטך מציין ראיות סותרות לגבי השאלה האם קפקא היה האב.

קפקא אובחן כחולה שחפת באוגוסט 1917 ועבר לכמה חודשים לכפר הבוהמי צוראו (Siřem בצ'כית), שם עבדה אחותו אוטלה בחווה של גיסה קארל הרמן. הוא הרגיש בנוח שם ומאוחר יותר תיאר תקופה זו כאולי התקופה הטובה ביותר בחייו, כנראה בגלל שלא היו לו אחריות. הוא ניהל יומנים ורשם הערות במחברות (Oktavhefte). מתוך הערות אלו, חילץ קפקא 109 קטעי טקסט ממוספרים על דפי נייר בודדים (Zettel); אלו פורסמו מאוחר יותר כ-Die Zürauer Aphorismen oder Betrachtungen über Sünde, Hoffnung, Leid und den wahren Weg ("אפוריזמים מצוראו או הרהורים על חטא, תקווה, סבל והדרך האמיתית").

בשנת 1920 החל קפקא מערכת יחסים אינטנסיבית עם מילנה יסנסקה, עיתונאית וסופרת צ'כית שלא הייתה יהודייה והייתה נשואה, אך נישואיה, כשפגשה את קפקא, היו "העמדת פנים". מכתביו אליה פורסמו מאוחר יותר כ-Briefe an Milena ("מכתבים למילנה"). במהלך חופשה ביולי 1923 בגראל-מיריץ (Graal-Müritz) שעל הים הבלטי, פגש קפקא את דורה דיאמנט, מורה בגן ילדים בת 25 ממשפחה יהודית אורתודוקסית. קפקא, בתקווה לברוח מהשפעת משפחתו כדי להתרכז בכתיבתו, עבר לזמן קצר לברלין (ספטמבר 1923-מרץ 1924) וחי עם דיאמנט. היא הפכה למאהבת שלו והציתה מחדש את העניין שלו בתלמוד. הוא השלים ארבעה סיפורים, שפורסמו זמן קצר לאחר מותו תחת הכותרת של אחד מהם, Ein Hungerkünstler ("אמן רעב").

### אחים

להוריו של קפקא היו שישה ילדים; פרנץ היה הבכור. שני אחיו, גאורג והיינריך, מתו בינקותם; שלוש אחיותיו, גבריאלה ("אלי") (22 בספטמבר 1889 – סתיו 1942), ולרי ("ואלי") (1890–1942) ואוטילייה ("אוטלה") (1892–1943), נחשבות כמי שנרצחו בשואה במלחמת העולם השנייה. אוטילייה הייתה אחותו האהובה של קפקא.

גבריאלה הייתה אחותו הבכורה של קפקא. היא הייתה ידועה כאלי או אלי; שם נישואיה מופיע לעיתים כהרמן או הרמנובה. היא למדה בבית ספר גרמני לבנות ברחוב Řeznická בפראג ומאוחר יותר בבית ספר תיכון פרטי לבנות. היא נישאה לקארל הרמן (1883–1939), איש מכירות, ב-1910. לזוג נולד בן, פליקס (1911–1940), ושתי בנות, גרטרוד (גרטי) קאופמן (1912–1972), וחנה זיידנר (1920–1941). לאחר נישואיה להרמן, היא התקרבה לאחיה, שמכתביו הראו עניין פעיל בגידול ובחינוך של ילדיה. הוא ליווה אותה בטיול ב-1915 להונגריה כדי לבקר את הרמן, שהוצב שם, ובילה קיץ איתה ועם ילדיה במיריץ בשנה שלפני מותו.

עם פרוץ השפל הגדול ב-1929, העסק המשפחתי של משפחת הרמן חווה קשיים כלכליים ובסופו של דבר פשט רגל. קארל הרמן מת ב-27 בפברואר 1939, ואלי נתמכה כלכלית על ידי אחיותיה. ב-21 באוקטובר 1941 היא גורשה יחד עם בתה חנה לגטו לודז', שם התגוררה זמנית עם אחותה ואלי ובעלה של ואלי באביב 1942. היא כנראה נרצחה במחנה ההשמדה חלמנו בסתיו 1942. מבין שלושת ילדיה של אלי, רק בתה גרטי שרדה את מלחמת העולם השנייה. לוח זיכרון מנציח את שלוש האחיות בקבר המשפחתי בבית הקברות היהודי החדש בפראג.

### אישיות

לקפקא היה חשד מתמיד שאנשים מוצאים אותו דוחה מבחינה נפשית ופיזית. עם זאת, אלו שפגשו אותו מצאו שהוא בעל התנהגות שקטה וקרירה, אינטליגנציה ברורה וחוש הומור יבש; הם גם מצאו אותו נאה בצורה נערית, אף על פי שהיה בעל מראה מאופק. קפקא נחשב ל"מנתח את עצמו מאוד". ברוד השווה את קפקא להיינריך פון קלייסט, וציין שלשני הסופרים הייתה היכולת לתאר מצב בצורה ריאליסטית עם פרטים מדויקים. ברוד חשב שקפקא היה אחד האנשים המשעשעים ביותר שפגש; קפקא נהנה לחלוק את ההומור שלו עם חבריו אך גם עזר להם במצבים קשים בעצות טובות. לדברי ברוד, הוא היה מדקלם נלהב, מסוגל לנסח את דיבורו כאילו היה מוזיקה. ברוד הרגיש ששניים מהתכונות המבחינות ביותר של קפקא היו "אמת מוחלטת" (absolute Wahrhaftigkeit) ו"מצפוניות מדויקת" (präzise Gewissenhaftigkeit). הוא חקר פרטים לא בולטים לעומק ובדיוק ובאהבה כאלה שצצו דברים בלתי צפויים שנראו מוזרים אך אמיתיים לחלוטין (nichts als wahr).

מכתביו ויומניו הלא מצונזרים של קפקא חושפים נושאים הומו-ארוטיים, כולל תרחיש עם הסופר פרנץ ורפל והתייחסויות לעבודתו של הנס בלוהר על קשרים גבריים. שאול פרידלנדר טוען שמאבק נפשי זה עשוי היה לעצב את נושאי הניכור והאכזריות הפסיכולוגית בכתיבתו.

אף על פי שקפקא הראה עניין מועט בפעילות גופנית כילד, מאוחר יותר הוא פיתח תשוקה למשחקים ופעילות גופנית והיה רוכב, שחיין וחותר מיומן. בסופי שבוע, הוא וחבריו יצאו לטיולים ארוכים, שלעיתים קרובות תוכננו על ידי קפקא עצמו. תחומי עניין אחרים שלו כללו רפואה אלטרנטיבית, מערכות חינוך מודרניות כמו מונטסורי, וחידושים טכנולוגיים כמו מטוסים וסרטים. כתיבה הייתה חשובה מאוד לקפקא; הוא החשיב אותה כ"סוג של תפילה". הוא היה רגיש מאוד לרעש והעדיף שקט מוחלט בעת הכתיבה. קפקא היה גם צמחוני ולא שתה אלכוהול.

פרז-אלברס טען שלקפקא הייתה סימפטומטולוגיה התואמת להפרעת אישיות סכיזואידית. סגנונו, כך נטען, לא רק ב-Die Verwandlung ("הגלגול") אלא בכתבים אחרים, נראה כמציג תכונות סכיזואידיות ברמה נמוכה עד בינונית, שפרז-אלברס טוען שהשפיעו על חלק ניכר מעבודתו של קפקא. את ייסוריו ניתן לראות ברישום יומן זה מ-21 ביוני 1913:

Die ungeheure Welt, die ich im Kopfe habe. Aber wie mich befreien und sie befreien, ohne zu zerreißen. Und tausendmal lieber zerreißen, als in mir sie zurückhalten oder begraben. Dazu bin ich ja hier, das ist mir ganz klar. (העולם העצום שיש לי בראש. אבל איך לשחרר את עצמי ולשחרר אותו מבלי להיקרע לגזרים. ואלף פעמים עדיף להיקרע לגזרים מאשר להחזיק אותו בתוכי או לקבור אותו. בשביל זה אני כאן, זה ברור לי לגמרי.)

ובאפוריזם מצוראו מספר 50:

Der Mensch kann nicht leben ohne ein dauerndes Vertrauen zu etwas Unzerstörbarem in sich, wobei sowohl das Unzerstörbare als auch das Vertrauen ihm dauernd verborgen bleiben können. (האדם אינו יכול לחיות ללא אמון מתמיד במשהו בלתי ניתן להריסה בתוכו, אם כי גם אותו דבר בלתי ניתן להריסה וגם האמון בו יכולים להישאר נסתרים ממנו לצמיתות.)

החוקרים הרפואיים האיטלקים אלסיה קוראלי ואנטוניו פרצ'יאקנטה הציעו במאמר משנת 2016 שקפקא עשוי היה לסבול מהפרעת אישיות גבולית עם נדודי שינה פסיכופיזיולוגיים נלווים. ג'ואן לאצ'קאר פירשה את Die Verwandlung כ"תיאור חי של האישיות הגבולית" ותיארה את הסיפור כ"מודל לפחדי הנטישה, החרדה, הדיכאון וצרכי התלות הטפיליים של קפקא עצמו. קפקא האיר את הבלבול הכללי של הגבולי בין רצונות, משאלות וצרכים נורמליים ובריאים לבין משהו מכוער ומזלזל".

אף על פי שקפקא מעולם לא נישא, הוא החזיק בנישואים ובילדים בהערכה רבה. היו לו מספר חברות ומאהבות במהלך חייו. ייתכן שהוא סבל מהפרעת אכילה. דוקטור מנפרד מ. פיכטר מהמרפאה הפסיכיאטרית באוניברסיטת לודוויג-מקסימיליאן במינכן הציג "ראיות להשערה שהסופר פרנץ קפקא סבל מאנורקסיה נרבוזה לא טיפוסית", וכי קפקא לא היה רק בודד ומדוכא אלא גם "אובדני לעיתים". בספרו משנת 1995 "פרנץ קפקא, החולה היהודי", חקר סנדר גילמן השקפות בנות התקופה על "מדוע יהודי עשוי היה להיחשב 'היפוכונדר' או 'הומוסקסואל' וכיצד קפקא משלב היבטים של דרכים אלו להבנת הגבר היהודי בדימוי העצמי ובכתיבה שלו". קפקא שקל התאבדות לפחות פעם אחת, בסוף 1912.

### דעות פוליטיות

לפני מלחמת העולם הראשונה, קפקא השתתף במספר פגישות של Klub mladých, ארגון צ'כי אנרכיסטי, אנטי-מיליטריסטי ואנטי-קלריקלי. הוגו ברגמן, שלמד באותם בתי ספר יסודיים ותיכוניים כמו קפקא, הסתכסך עם קפקא במהלך שנת הלימודים האחרונה שלהם (1900–1901) מכיוון ש"הסוציאליזם של [קפקא] והציונות שלי היו צורמים מדי". ברגמן אמר: "פרנץ הפך לסוציאליסט, אני הפכתי לציוני ב-1898. הסינתזה של ציונות וסוציאליזם עדיין לא הייתה קיימת." ברגמן טוען שקפקא ענד ציפורן אדומה לבית הספר כדי להראות את תמיכתו בסוציאליזם. ברישום יומן אחד, קפקא התייחס לפילוסוף האנרכיסטי המשפיע פיוטר קרופוטקין: "אל תשכח את קרופוטקין!"

בתקופה הקומוניסטית, המורשת של עבודתו של קפקא עבור הסוציאליזם של הגוש המזרחי הייתה נושא לוויכוח סוער. הדעות נעו בין התפיסה שהוא לעג לבירוקרטיה הכושלת של אימפריה אוסטרו-הונגרית מתפוררת ועד לאמונה שהוא גילם את עליית הסוציאליזם. שאלה נוספת הייתה הקשר של קפקא לתורת הניכור של מרקס. בעוד שהעמדה האורתודוקסית הייתה שתיאורי הניכור של קפקא אינם רלוונטיים עוד לחברה שכביכול ביטלה את הניכור, ועידה שנערכה ב-1963 בליבליצה, צ'כוסלובקיה, במלאת שמונים שנה להולדתו של קפקא, העריכה מחדש את חשיבות התיאור של קפקא את הבירוקרטיה.

### יהדות וציונות

קפקא גדל בפראג כיהודי דובר גרמנית. הוא היה מוקסם מאוד מיהודי מזרח אירופה, שלדעתו היו בעלי עוצמה של חיים רוחניים שהייתה חסרה אצל יהודים במערב. יומנו מכיל התייחסויות רבות לסופרי יידיש. עם זאת, הוא היה לעיתים מנוכר מהיהדות ומחיי היהודים. ב-8 בינואר 1914 כתב ביומנו:

Was habe ich mit Juden gemeinsam? Ich habe kaum etwas mit mir gemeinsam und sollte mich ganz still, zufrieden damit daß ich atmen kann, in einen Winkel stellen. (מה יש לי במשותף עם יהודים? בקושי יש לי משהו במשותף עם עצמי ואני צריך לעמוד בשקט בפינה, מרוצה מכך שאני יכול לנשום.)

כנער, קפקא הכריז על עצמו כאתאיסט. נושאים כמו יהדות, התלמוד, הזוהר והקבלה נותרו נושא ביומניו. הוא מציין ביומנו, זמן קצר לפני שהחל בכתיבת "הטירה", כי במתקפה הדמונית של חזיונות שתקפו אותו הוא תופס "רמזים לתורה סודית, קבלה חדשה" שהתפתחותה נמנעה על ידי הציונות.

בגיליון האחרון של Die Sammlung, כתב עת לגלות מהרייך השלישי במערב אירופה, כותב קלאוס מאן, "[ה]יצירות המלאות של קפקא, המוצעות על ידי הוצאת שוקן בברלין, הן הפרסומים האצילים והמשמעותיים ביותר שיצאו מגרמניה. [קפקא תורם] את יצירות הספרות הטהורות והייחודיות ביותר של התקופה... [ה]אירוע הרוחני הזה התרחש בתוך בידוד מפואר, בגטו הרחק ממשרד התרבות הגרמני."

בשנת 1935, כאשר חוקי הגזע הנאציים הוכרזו והוכנו להצגתם בעצרת נירנברג באותה שנה, למילה גטו הייתה אותה קונוטציה שהייתה לה מאז תחילת המאה ה-17: 'חלק מהעיר שבו אולצו יהודים לחיות'. האזכור של מאן לגטו כאן הוא רמיזה למעמדו של קפקא כסופר יהודי, ומכה למדיניות האנטישמית של היטלר. סביר מאוד שכתוצאה ממסר זה, משרד התרבות הגרמני שלח מכתב הפסקת פעילות לשוקן, והזכיר למוציא לאור ששמו של קפקא הוכנס לאינדקס הספרים האסורים של הרייך השלישי כמה שבועות קודם לכן.

באותה שנה, רב של תנועת הנוער בר כוכבא בפראג, מרטין בובר, כתב לברוד (העורך של Werke של קפקא) שסיפורים אלו הם "נכס גדול, שיכול להראות כיצד אפשר לחיות בשוליים ביושרה מלאה ובלי אובדן רקע". הסיפור של קפקא "תן וערבים", שפורסם לראשונה ב-Der Jude של בובר ב-1917, הוא המחשה לנטייה שבובר מתאר במכתב זה: ערבים נקראים ערבים, במקומות אחרים סינים עשויים להיקרא ישירות כאנשים מסין, אך במקרה זה התייחסויות ליהודים הן זואומורפיות, כמו במקומות אחרים, ובמקומות אחרים דמויות יהודיות פשוט אינן נקראות בשם ככאלה.

בנימין מציין שעולמו של קפקא הוא פרה-אנימיסטי (בניגוד לדואליזם של דתות מאוחרות יותר) – מה שמרמז על אור-פנומנולוגיה אוניברסלית וראשונית (לפני ההבחנה בין הרוחני למהותי בתפיסה האנושית) שצצה כסימן היכר של סגנונו של קפקא. אך באותו מאמר, בנימין כולל משל של דמות חסידית מובהקת כדי לתאר את עבודתו של קפקא, ובהתכתבותו המצורפת למאמר זה הוא מתייחס לסיפוריו של קפקא כאל התקוממות הגדית (המתייחסת לסיפורים בתלמוד) נגד ההלכה (המתייחסת לדוקטרינה משפטית). ארנדט מהדהדת ומרחיבה על הרגש הרחב יותר של בנימין (שבאותה עת היה עדיין חידוש בביקורת קפקא), וחוזרת על הצו שזו טעות להתייחס לקפקא כאל דמות יהודית או דתית במיוחד. המאמר של ארנדט, שהופיע ב-Partisan Review ב-1944, היה המשך ליצירתו המוקדמת של בנימין במובנים רבים. ארנדט הייתה ידידה קרובה של בנימין ועבדה כעורכת בפריז עבור הוצאת שוקן בסוף שנות ה-30, כאשר פרסמה את הכרכים האחרונים של יצירות קפקא. ארנדט הועסקה גם על ידי אגודות ציוניות שונות שהוקדשו להקלת הגירתם של ילדים יהודים לפלשתינה כדי שיוכלו להימלט מהרייך השלישי. ארנדט ובנימין הדגישו שניהם שקפקא שייך לכל העולם.

הוס מציע שאף על פי שקפקא היה מודע ליהדותו שלו, בסיפורת שלו הוא הסתיר את זו של דמויותיו היהודיות. לדעתו של מבקר הספרות הרולד בלום, אף על פי שקפקא חש אי-נוחות עם מורשתו היהודית, הוא היה הסופר היהודי המובהק. לותאר קאהן הוא באופן דומה חד-משמעי: "נוכחות היהדות ביצירתו של קפקא אינה נתונה עוד בספק". פאבל אייזנר, אחד המתרגמים הראשונים של קפקא, מפרש את Der Process ("המשפט") כהתגלמות ה"ממד המשולש של הקיום היהודי בפראג... גיבורו יוזף ק. נעצר (סמלית) על ידי גרמני (רבנשטיינר), צ'כי (קוליך) ויהודי (קמינר). הוא מייצג את ה'אשמה ללא אשמה' שמחלחלת ליהודי בעולם המודרני, אף על פי שאין ראיות לכך שהוא עצמו יהודי".

במאמרו "עצב בפלשתינה?!", דן מירון חוקר את הקשר של קפקא לציונות: "נראה שאלו הטוענים שהיה קשר כזה ושהציונות מילאה תפקיד מרכזי בחייו ובעבודתו הספרותית, ואלו המכחישים את הקשר לחלוטין או מבטלים את חשיבותו, שניהם טועים. האמת טמונה במקום חמקמק כלשהו בין שני קטבים פשטניים אלו." קפקא שקל לעבור לפלשתינה עם פליצה באואר, ומאוחר יותר עם דורה דיאמנט. הוא למד עברית בזמן שחי בברלין, ושכר חבר של ברוד מפלשתינה, פועה בת-טובים, שתדריך אותו, והשתתף בשיעורים של הרב יוליוס גרינטל והרב יוליוס גוטמן ב-Hochschule für die Wissenschaft des Judentums (המכללה למדעי היהדות) בברלין, שם למד גם את התלמוד.

ליביה רוטקירכן מכנה את קפקא "הדמות הסמלית של תקופתו". בני דורו כללו סופרים יהודים, צ'כים וגרמנים רבים שהיו רגישים לתרבות היהודית, הצ'כית והגרמנית. לדברי רוטקירכן, "מצב זה העניק לכתביהם השקפה קוסמופוליטית רחבה ואיכות של התעלות הגובלת בהתבוננות מטאפיזית טרנסצנדנטלית. דוגמה מזהירה היא פרנץ קפקא". לקראת סוף חייו, שלח קפקא גלויה לחברו הוגו ברגמן בתל אביב, בה הודיע על כוונתו להגר לפלשתינה. ברגמן סירב לארח את קפקא מכיוון שהיו לו ילדים קטנים וחשש שקפקא ידביק אותם בשחפת.

מוות

השחפת הגרונית של קפקא החמירה ובמרץ 1924 הוא חזר מברלין לפראג, שם טיפלו בו בני משפחתו, בעיקר אחותו אוטלה, וכן דורה דיאמנט. הוא נסע לסנטוריום של הוגו הופמן בקירלינג (Kierling) ממש מחוץ לווינה לטיפול ב-10 באפריל, ומת שם ב-3 ביוני 1924. סיבת המוות נראתה כהרעבה: מצב גרונו של קפקא הפך את האכילה לכואבת מדי עבורו, ומכיוון שהזנה פרנטרלית טרם פותחה, לא הייתה דרך להאכיל אותו.

קפקא ערך את "אמן רעב" על ערש דווי, סיפור שהחל בכתיבתו לפני שגרונו נסגר עד כדי כך שלא יכול היה לקבל כל מזון. גופתו הובאה חזרה לפראג שם נקבר ב-11 ביוני 1924, בבית הקברות היהודי החדש בפראג-ז'יז'קוב. הספדו הופיע ב-Prager Presse וב-Berliner Tageblatt. קפקא היה אלמוני כמעט לחלוטין במהלך חייו, אך הוא לא החשיב את התהילה כחשובה. הוא זכה לתהילה במהירות לאחר מותו, במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה. מצבת קפקא עוצבה על ידי האדריכל לאופולד ארמן.