פרנץ ליסט
פרנץ ליסט (22 באוקטובר 1811 – 31 ביולי 1886) היה מלחין, פסנתרן וירטואוז, מנצח ומורה הונגרי בתקופה הרומנטית. עם מכלול יצירות מגוון המתפרס על פני יותר מששה עשורים, הוא נחשב לאחד המלחינים הפוריים והמשפיעים ביותר בתקופתו, ויצירות פסנתר שלו ממשיכות להיות מבוצעות ומוקלטות רבות.
ליסט זכה להצלחה כפסנתרן קונצרטים כבר בגיל צעיר, וקיבל שיעורים מהמוזיקאים המוערכים קארל צ'רני ואנטוניו סליירי. הוא זכה לפרסום נוסף בזכות הופעותיו במהלך סיורי הופעות באירופה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19, ופיתח מוניטין של ברק טכני וכן אטרקטיביות פיזית. בתופעה שכונתה "ליסטומניה", הוא הגיע לדרגה של סלולריות ופופולריות בקרב הקהל שלא חוו הווירטואוזים שקדמו לו.
במהלך תקופה זו ועד שנות חייו המאוחרות, ליסט היה חבר, מקדם מוזיקלי ומיטיב של מלחינים רבים בזמנו, ביניהם הקטור ברליוז, פדריק שופן, רוברט שומאן, קלרה שומאן וריכרד וגנר, בין היתר. ליסט היה הראשון שהחיל את המונחים "תעתוק" (transcription) ו"פרפרזה" על מוזיקה, והיה מבצע עיבודים למוזיקה של בני דורו כדי להפוך אותה לפופולרית. לצד וגנר, ליסט היה אחד הנציגים הבולטים של בית הספר החדש של גרמניה, קבוצה פרוגרסיבית של מלחינים שהשתתפה ב"מלחמת הרומנטיקים" אשר פיתחה רעיונות של מוזיקה תוכניתית וניסויים הרמוניים.
ליסט לימד נגינה בפפסנתר מאות תלמידים לאורך חייו, שרבים מהם המשיכו והפכו למבצעים בולטים. הוא הותיר אחריו מכלול יצירות נרחב ומגוון שהשפיע על בני דורו צופני העתיד והקדים רעיונות ומגמות של המאה ה-20. בין תרומותיו המוזיקליות של ליסט היו הרעיון של הפואמה הסימפונית, חידושים בטרנספורמציה תמתית ואימפרסיוניזם במוזיקה, והמצאת כיתת האמן כשיטה ללמדת ביצוע. בסטייה רדיקלית מסגנונות ההלחנה הקודמים שלו, רבות מיצירותיו המאוחרות של ליסט כוללות גם ניסויים באטונליות, המנבאים התפתחויות במוזיקה הקלאסית של המאה ה-20. כיום הוא ידוע ביותר בזכות יצירות הפסנתר המקוריות שלו, כגון הרפסודיות ההונגריות, שנות צליינות, האטיודים הטרנסצנדנטליים, "לה קמפנלה", והסונאטה לפסנתר בסי מינור.
חיים
### חיים מוקדמים
פרנץ ליסט נולד לאנה ליסט (לבית מריה אנה לאגר) ולאדם ליסט ב-22 באוקטובר 1811, בכפר דובורג'אן (כיום ריידינג, אוסטריה) במחוז שופרון, בממלכת הונגריה, שהייתה חלק מהמונרכיה ההבסבורגית. אביו של ליסט היה מנהל אדמות בשירותו של הנסיך ניקולאוס השני אסטרהאזי; מוזיקאי חובב נלהב, הוא ניגן בפפסנתר, בגיטרה ובחליל, והכיר אישית את יוזף היידן ואת יוהאן נפומוק הומל. עילוי ילדות נודע, פרנץ החל לאלתר בפסנתר עוד לפני גיל חמש, ואביו עודד בחריצות את התקדמותו. פרנץ נחשף גם למוזיקה באמצעות השתתפות במיסות, וכן באמצעות להקות רומה נודדות שסיירו בכפרי הונגריה. הקונצרט הפומבי הראשון שלו היה בשופרון בשנת 1820 בגיל תשע; הצלחתו הובילה להופעות נוספות בפרשבורג ולחצר הנסיך ניקולאוס באייזנשטדט. הפרסום הוביל לקבוצה של ספונסרים עשירים שהציעה לממן את חינוכו המוזיקלי של פרנץ בווינה.
שם, ליסט קיבל שיעורי פסנתר מקארל צ'רני, שבילדותו היה תלמיד של בטהובן והומל. צ'רני, שהיה עסוק מאד כבר אז, הסכים בעל כורחו בלבד לשמוע את ליסט מנגן, ובתחילה סירב לשקול את רעיון השיעורים הקבועים. עם זאת, בהיותו מרותק כל כך מהאודישן הראשוני, צ'רני לימד את ליסט באופן קבוע, ללא תשלום, במשך שמונה עשרה החודשים הבאים, ובנקודה זו הרגיש שאין לו עוד מה ללמד. ליסט נותר אסיר תודה למורו לשעבר, ובהמשך הקדיש לו את האטיודים הטרנסצנדנטליים בפרסומם מחדש ב-1830. ליסט קיבל גם שיעורי הלחנה מאנטוניו סליירי, מנהל המוזיקה המוכשר של חצר וינה שלימד בעבר את בטהובן ושוברט. כמו צ'רני, סליירי התרשם מאוד מיכולות האלתור והקריאה מהדף של ליסט.
הבכורה הציבורית של ליסט בווינה ב-1 בדצמבר 1822 הייתה הצלחה גדולה. הוא התקבל בחוגי האצולה האוסטרית וההונגרית ופגש את בטהובן ואת שוברט. כדי לבנות על הצלחתו של בנו, אדם ליסט החליט לקחת את המשפחה לפריז, מרכז העולם האמנותי. בקונצרט הווינאי האחרון של ליסט ב-13 באפריל 1823, בטהובן נודע כמי שנכנס לבמה ונישק את ליסט במצחו, כדי לסמל סוג של טבילה אמנותית. עם זאת, ישנו ויכוח על מידת היות סיפור זה אפוקריפי. המשפחה חזרה קצרות להונגריה, וליסט ניגן קונצרט בלבוש הונגרי מסורתי, כדי להדגיש את שורשיו, במאי 1823.
בשנת 1824 הופיעה יצירה שכתב ליסט בגיל 11 – הווריאציות על ולס מאת דיאבלי (S. 147) – בחלק השני של "קונסטלרפריין מולדת" כיצירתו המודפסת הראשונה. כרך זה, שהוזמן על ידי אנטון דיאבלי, כולל 50 ווריאציות על הוולס שלו מאת 50 מלחינים שונים (כאשר החלק הראשון תפוס על ידי 33 הווריאציות של בטהובן על אותו נושא, הידועות כיום בנפרד פשוט כווריאציות דיאבלי שלו). ליסט היה התורם הצעיר ביותר לפרויקט, והוא תואר בו כ"ילד בן אחת עשרה"; צ'רני היה משתתף גם כן.
### פריז
לאחר שהרוויח סכומים ניכרים מקונצרטים שלו, ליסט ומשפחתו עברו לפריז ב-1823, מתוך תקווה שילמד בקונסרבטואר של פריז. אפעם עם מכתב המלצה מהקאנצלר קלמנס فون מטרניך, הבמאי לואיג'י כרוביני סירב לקבלו, שכן הקונסרבטואר לא קיבל זרים. אף על פי כן, ליסט למד אצל אנטון רייכה ופרדיננד פאהר, ונתן סדרת קונצרטים מצליחים מאוד בהופעת בכורה ב-8 במרץ 1824. פאהר היה מעורב בזירת התיאטרון והאופרה הפריזאית, ובאמצעות קשריו ליסט העלה את האופרה היחידה שלו, "דון סאנצ'ה", שהוקרנה לראשונה זמן קצר לפני יום הולדתו הארבעה עשר. הבכורה התקבלה בחום, אך האופרה רצה לארבעה הופעות בלבד, וכיום היא אלמונית. מלווה באביו, ליסט סייר בצרפת ובאנגליה, שם ניגן לפני המלך ג'ורג' הרביעי.
אדם ליסט מת פתאום מקדחת הטיפוס בקיץ 1827, ובמשך שמונה השנים הבאות ליסט המשיך להתגורר בפריז עם אמו. הוא הפסיק לסייר, וכדי להרוויח כסף, נתן שיעורים בפסנתר ובהלחנה, לעיתים קרובות מהבוקר המוקדם עד מאוחר בלילה. תלמידיו היו פזורים ברחבי העיר והוא נאלץ לגמוא מרחקים ארוכים. בשל כך, שעותיו היו לא סדירות והוא החל גם לעשן ולשתות, הרגלים שימשיך בהם כל חייו. במהלך תקופה זו התאהב ליסט באחת מתלמידותיו, קרולין דה סן-קריק, בתו של שר המסחר של שארל העשירי, פייר דה סן-קריק. עם זאת, אביה התעקש שהרומן יופסק.
ליסט חלה קשות, עד כדי כך שמודעת אבל הודפסה בעיתון פריזאי, והוא עבר תקופה ארוכה של ספקות דתיים והתבוננות פנימית. הוא הפסיק לנגן בפסנתר ולתת שיעורים, ופיתח עניין עמוק בדת, כשהוא מקיים שיחות רבות עם האב דה לאמנה ועם כריסטיאן אוראן, כנر יליד גרמני שהכיר לו את הסן-סימוניסטים. לאמנה הניא את ליסט מהפיכה לנזיר או לכומר. אוראן היה תומך מוקדם של שוברט, והשרה על ליסט את אהבתו לכל החיים לשיריו של שוברט. חלק ניכר ממוזיקת הרגש של אוראן שחצתה מעבר לפרדיגמה הקלאסית, כגון "היא ואני", "הישועה המלאה" ו"החרטות", עשוי היה לסייע בפיתוח טעמו וסגנונו של ליסט.
במהלך תקופה זו בא ליסט במגע עם רבים מהסופרים והאמנים המובילים של תקופתו, ביניהם ויקטור הוגו, אלפונס דה למרטין, ז'ורז' סאנד ואלפרד דה ויני. הוא כמעט ולא הלחין דבר בשנים שבין מותו של אביו לבין מהפכת יוליה של 1830, שהשראה אותו לשרטט סימפוניה המבוססת על אירועי "שלושת הימים המפוארים" (יצירה זו נותרה בלתי גמורה, ומאוחר יותר עוּבדה מחדש כ"הירואיד לוויות"). ליסט פגש את הקטור ברליוז ב-4 בדצמבר 1830, יום לפני בכורת "הסימפוניה הפנטסטית". המוזיקה של ברליוז עשתה רושם חזק על ליסט, והשניים הפכו במהרה לחברים. ליסט התיידד גם עם פדריק שופן סביב זמן זה.
לאחר השתתפות בקונצרט בהשתתפות ניקולו פגאניני באפריל 1832, החליט ליסט להיות וירטואוז גדול בפסנתר כפי שפגאניני היה בכינור. הוא הגביר באופן דרמטי את האימון שלו, לעיתים קרובות התאמן עד ארבע עשרה שעות ביום, וב-1838 פרסם את ששת "האטיודים לביצוע טרנסצנדנטלי על פי פגאניני" (שעובדו מחדש בהמשך כ"אטיודים גדולים של פגאניני"), במטרה לייצג את הווירטואוזיות של פגאניני על המקלדת. תהליך פיתוח הטכניקה מחדש לחלוטין של ליסט מתואר לעיתים קרובות כתוצאה ישירה של השתתפות בקונצרט של פגאניני, אך סביר להניח שהוא כבר החל בעבודה זו קודם לכן, בתקופה 1828–1832.
### סיורים באירופה
רומן עם הרוזנת מארי ד'אגול
בשנת 1833, ליסט החל מערכת יחסים עם הרוזנת מארי ד'אגול, שהייתה נשואה לקצין פרשים צרפתי אך חיה באופן עצמאי. כדי להימנע משערורייה הם עברו לז'נבה ב-1835; בתם בלנדין נולדה שם ב-18- בדצמבר. ליסט לימד בקונסרבטואר החדש של ז'נבה ותירגם מאמרים עבור "L'Artiste" ו-"Revue et gazette musicale de Paris".
במשך ארבע השנים הבאות, ליסט והרוזנת חיו יחד. בשנים 1835 ו-1836 הם סיירו ברחבי שוויץ, ומאוגוסט 1837 ועד נובמבר 1839 הם סיירו באיטליה. מסעות אלו הם שהשראו בהמשך למלחין לכתוב את מחזור אוספי הפסנתר שלו שכותרתו "שנות צליינות" (Years of Pilgrimage). בתם, קוזימה, נולדה בקומו ב-24 בדצמבר 1837, ובנם דניאל ב-9 במאי 1839 ברומא.
אותו סתיו היחסים ביניהם הפכו למתוחים. ליסט שמע שתוכניות לאנדרטת בטהובן בבון נמצאות בסכנת קריסה עקב חוסר כספים והתחייב לתמיכתו, תוך גיוס כספים באמצעות קונצרטים. הרוזנת חזרה לפריז עם הילדים, בעוד ליסט נתן שישה קונצרטים בווינה, ואז סייר בהונגריה. ליסט יבלה מאוחר יותר חופשות עם מארי וילדיהם באי נוננורת על הריין בקיצים של 1841 ו-1843. במאי 1844, הזוג נפרד סופית.
דו-קרב השנהב
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →זיגיסמונד תאלברג עבר לפריז ב-1835 לאחר מספר שנים מוצלחות של סיורים. הקונצרטים שלו שם התקבלו היبط טוב מאוד, וליסט, שגר אז בז'נבה, קיבל חדשות עליהם מחבריו בפריז. בסתיו 1836 ליסט פרסם ביקורת שלילית על מספר מיצירותיו של תאלברג ב-"Gazette musicale", וכינה אותן "משעממות" ו"בינוניות". בעקבות זאת התפתח חילופי דעות מודפסים בין ליסט לבין תומכו של תאלברג, המבקר פרנסואה-ז'וזף פטיס.
ליסט שמע את תאלברג מופיע לראשונה בקונסרבטואר של פריז בפברואר 1837, וכדי ליישב את המחלוקת שני הפסנתרנים ארגנו הופעה לציבור כדי להשוות ביניהם בחודש הבא. ליסט ביצע את "פנטזיה גדולה משלו על מוטיבים של ניובה" ואת ה-"Konzertstück" בפה מינור של ובר. הדבר נחשב לבלתי חד-משמעי, ולכן השניים הסכימו להופיע באותו קונצרט להשוואה ב-31 במרץ, בסלון של הנסיכת בלג'וזואזו, למען הפליטים האיטלקים. תאלברג פתח עם הפנטזיה שלו על "משה" של רוסיני, ואז ליסט ביצע את פנטזיית ניובה שלו.
תוצאת "דו-קרב" זה שנויה במחלוקת. הדיווח של המבקר ז'ול ז'אנין ב-"Journal des débats" טען שלא היה מנצח ברור: "שני מנצחים וללא מנוצחים; ראוי לומר יחד עם המשורר, et adhuc sub iudice lis est." בלג'וזואזו סירבה להכריז על מנצח, וסיכמה באמרה הידועה ש"תאלברג הוא הפסנתרן הראשון בעולם – ליסט הוא יחיד במינו". עם זאת, הביוגרף אלן ווקר מאמין כי "ליסט זכה לתשואות הערב וכל הספקות לגבי עליונותו התפוגגו. באשר לתאלברג, ההשפלה שלו הייתה מושלמת. הוא נעלם למעשה מבמת הקונצרטים לאחר תאריך זה."
ליסטומניה
לאחר הפרידה ממרי, ליסט המשיך לסייר באירופה. הקונצרטים שלו בברלין בחורף 1841–1842 סימנו את תחילתה של תקופה של התלהבות ציבורית עצומה ופופולריות להופעותיו, שכונתה "ליסטומניה" על ידי היינריך היינה ב-1844. היינה כתב על "מגנטיות וחשמל; על הדבקה באולם חם ומלא אינספור נרות שעווה וכמה מאות אנשים מבושמים ומזיעים; על אפילפסיה היסטרית; על תופעת הדגדוג; על קנטרידים מוזיקליים; ועניינים אחרים שאינם ניתנים לאזכור." באופן שתואר כדומה ל"היסטריה ההמונית הקשורה לפגישות תחייה או לכוכבי רוק של המאה ה-20", נשים נלחמו על בדלי הסיגריות ושאריות הקפה שלו, ומטפחות המשי וכפפות הקטיפה שלו, אותן קרעו לגזרים כמזכרות. אווירה זו ניזונה במידה רבה מהאישיות המרחפת ונוכחות הבמה של האמן: הוא נחשב לחתיך, והיינה כתב על מופעיותו במהלך קונצרטים: "כמה עוצמתי, כמה מוחץ היה המראה הפיזי בלבד שלו".
ההערכה היא שליסט הופיע בציבור הרבה יותר מאלף פעמים במהלך תקופה זו של שמונה שנים. יתר על כן, תהילתו הגדולה כפסנתרן, שעליה ימשיך ליהנות זמן רב לאחר שפרש רשמית מבמת הקונצרטים, התבססה בעיקר על הישגיו בתקופה זו.
מה שהוסיף למוניטין שלו היה שליסט תרם חלק ניכר מההכנסות מעבודתו לצדקה ולמטרות הומניטריות. הוא תרם סכומים גדולים לקרן הבנייה של קתדרלת קלן ובזיליקת סטפן הקדוש בפשט, ותרם תרומות פרטיות לשירותים ציבוריים כגון בתי חולים ובתי ספר, וכן לארגוני צדקה כגון קרן הפנסיה למוזיקאים של לייפציג. לאחר השרפה הגדולה של המבורג במאי 1842, הוא נתן קונצרטים לטובת חסרי הבית.
במהלך סיור באוקראינה ב-1847, ליסט ניגן בקייב, שם פגש את הנסיכה הפולנית קרולינה צו זاين-ויטגנשטיין. במשך זמן מה הוא שקל לפרוש מחיי הווירטואוז הנודד כדי להתרכז בהלחנה, ובנקודה זו קיבל את ההחלטה לקבל תפקיד בחצר בווימאר. לאחר שהכיר את ליסט במשך שבועות ספורים בלבד, קרולינה החליטה להצטרף אליו לשם. לאחר סיור בטורקיה וברוסיה בקיץ ההוא, ליסט נתן את הקונצרט בתשלום האחרון של הקריירה שלו באליזבטגראד בספטמבר, ואז בילה את החורף עם הנסיכה באחוזתה בורונינצה. על ידי פרישה מבמת הקונצרטים בגיל 35, בעודו עדיין בשיא כוחו, ליסט הצליח לשמור על האגדה של נגינתו ללא רבב.
### וימאר
ביולי 1848 ליסט התיישב בווימאר, שם מונה לתואר כבוד של "קאפელמייסטר אקסטראורדינר" שש שנים קודם לכן. הוא שימש כקאפעלמייסטר החצר הרשמי על חשבונם של הדוכסית הגדולה מריה פבלובנה מרוסיה עד 1859, יחד עם היפוליט אנדרה ז'אן באטיסט שלאר עד פרישתו ב-1852. במהלך תקופה זו ליסט שימש כמנצח בקונצרטים בחצר ובאירועים מיוחדים בתיאטרון, ארגן מספר פסטיבלים שחגגו את יצירתם של ברליוז ווגנר, והפיק את הבכורה של לוהנגרין. הוא נתן שיעורים למספר פסנתרנים, ביניהם הווירטואוז הגדול הנס פון בילוב, שנישא לבתו של ליסט קוזימה ב-1857 (היא תתחתן בהמשך עם וגנר). עבודתו של ליסט בתקופה זו הפכה את וימאר למוקד למוזיקה מודרנית.
כקאפელמייסטר ליסט נדרש להגיש כל תוכנית לאינטנדנט החצר לאישור מוקדם. הדבר לא גרם לבעיות גדולות עד למינויו של פרנסואה פון דינגלשטדט ב-1857, שהפחית את מספר הפקות המוזיקה, דחה את בחירות הרפרטואר של ליסט, ואפילו ארגן הפגנה נגד בכורת ליסט ב-1858 של "הברבר מסביליה". לנוכח התנגדות זו, ליסט התפטר ב-1858.
בתחילה, לאחר הגעתה לווימאר, הנסיכה קרולינה חיה בנפרד מליסט, כדי להימנע מחשדות לחוסר הליכות. היא רצתה להתחתן לבסוף עם ליסט, אך מאחר שבעלה, הקצין הצבאי הרוסי הנסיך ניקולס פון זיין-ויטגנשטיין, עדיין היה בחיים, היא נאלצה לשכנע את הרשויות הקתוליות שנישואיה אליו היו בטלים. הערעור שלה לארכיבישוף של סנט פטרבורג לביטול, שהוגש לפני שעזבה את רוסיה, לא צלח לבסוף, והזוג ויתר על העמדת פנים והחל לחיות יחד בסתיו 1848.
ניקולס היה מודע לכך שנישואי הזוג הסתיימו למעשה, וקרולינה וניקולס הגיעו להסכם ביטול ב-1850 שבו הנסיך יקבל חלק מאחוזותיה של קרולינה. עם זאת, הסדר זה בוטל ב-1851 על ידי בית הדין הקונסיסטוריאלי של ז'יטומיר. לאורך העשור הזוג המשיך לנהל משא ומתן דרך המצב המורכב.
בית הספר החדש של גרמניה ומלחמת הרומנטיקים
בשנת 1859 פרנסואה ברנדל טבע את השם "בית הספר החדש של גרמניה" בפרסומו "Neue Zeitschrift für Musik", כדי להתייחס למוזיקאים הקשורים לליסט בזמן שהותו בווימאר. החברים הבולטים ביותר מלבד ליסט היו וגנר, למרות שדחה את התווית, וברליוז. הקבוצה כללה גם את פיטר קורנליוס, הנס פון בילוב ויוכים ראף. בית הספר היה קונפדרציה רופפת של מלחינים פרוגרסיביים, שקיבצו יחד בעיקר כדי לאתגר שמרנים כביכול כגון מנדלסון וברהמס, ולכן המונח נחשב לבעל שימוש מוגבל בתיאור תנועה מסוימת או סט של עקרונות מאוחדים. מה שהיה משותף למלחינים סב סביב פיתוח מוזיקה תוכניתית, ניסויים הרמוניים, מודולציה רחבת היקף וחידושים צורניים כגון שימוש בלייטמוטיבים וטרנספורמציה תמתית.
החילוקי דעות בין שני המחנות מתוארים לעיתים קרובות כ"מלחמת הרומנטיקים". "המלחמה" התנהלה במידה רבה באמצעות מאמרים, מסות וסקירות. כל צד טען שבטהובן הוא קודמו. מספר פסטיבלים אורגנו כדי להציג ראווה של המוזיקה של בית הספר החדש של גרמניה, בעיקר בלייפציג ב-1859 ובווימאר ב-1861. האגודה הכללית של המוזיקאים הגרמנים, המקושרת במהותה לבית הספר, הוקמה בתקופה זו, כאשר ליסט הפך לנשיא הכבוד שלה ב-1873. עם זאת, מכיוון שרוב יצירתו של ליסט משנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 זכתה למעט תשומת לב, וברנדל וברליוז מתו בסוף שנות ה-60, מוקד התנועה הפרוגרסיבית במוזיקה עבר לביירוית עם וגנר בשנות ה-70, שהמשיך באופן סופי מבית הספר ומ-"Neue Zeitschrift".
### רומא
לאחר ביקור ברומא וראיון עם האפיפיור פיוס התשיעי ב-1860, קרולינה הבטיחה סוף סוף את ביטול הנישואים. תוכנן שהיא וליסט יתחתנו ברומא, ב-22 באוקטובר 1861, יום הולדתו ה-50 של ליסט. ליסט הגיע לרומא ב-21 באוקטובר, אך פקיד וותיקן הגיע יום קודם לכן כדי לעצור את הנישואים. זו הייתה תוצאה של תחבולותיו של הקרדינל הוהנלוהה, שרצה להגן על הסכם ירושה מורכב שתווך על ידי הצאר אלכסנדר השני. קרולינה ויתרה בהמשך על כל הנסיונות להתחתן עם ליסט, אף לאחר מותו של בעלה ב-1864; היא הפכה למבודדת, ועבדה שארית חייה על יצירה ארוכה המבקרת את הכנסייה הקתולית.
שנות ה-60 של המאה ה-19 היו תקופה של עצב רב בחייו הפרטיים של ליסט. ב-13 בדצמבר 1859, הוא איבד את בנו בן ה-20 דניאל למחלה לא ידועה. ב-11 בספטמבר 1862 מתה גם בתו בלנדין בת ה-26, לאחר שחלתה בספסיס לאחר ניתוח לגידול בשד שהתפתח זמן קצר לאחר לידת בן שקראה לזכרו של דניאל. במכתבים לחברים, ליסט הודיע כי ייסוג לחיים של בדידות.
הוא עבר למנזר מדונה דל רוזאריו, ממש מחוץ לרומא, שם ב-20 ביוני 1863 תפס מגורים בדירה קטנה וסגפנית. היה לו פסנתר בתאו, והוא המשיך להלחין. הוא כבר הצטרף למסדר השלישי של פרנציסקוס הקדוש קודם לכן, ב-23 ביוני 1857. ב-25 באפריל 1865 הוא קיבל את הטונסורה מידיו של הקרדינל הוהנלוהה, שפעל בעבר נגד מאמציה של קרולינה להבטיח את ביטול הנישואים; השניים הפכו לחברים קרובים. ב-31 ביולי 1865 ליסט קיבל את ארבע ההסמכות הזוטרות של שוער, קורא, מגרש שדים ועוזר. לאחר הסמכה זו הוא נקרא לעיתים קרובות "האב ליסט". ב-14 באוגוסט 1879, הוא מונה לקנון כבוד של אלבאנו.
בשנת 1867 ליסט קיבל הזמנה לכתוב יצירה לטקס ההכתרה של פרנץ יוזף ואליזבת מבוואריה, והוא נסע לבודפשט כדי לנצח עליה. המיסה ההונגרית להכתרה בוצעה ב-8 ביוני 1867, בטקס ההכתרה בכנסיית מתיאס ליד טירת בודה בצורה של שישה חלקים. לאחר הביצוע הראשון, נוסף האופרטوری וכעבור שנתיים הגראדואל.
### "קיום משולש"
הדוכס הגדול צ'ארלס אלכסנדר ניסה לארגן את חזרתו של ליסט לווימאר מאז שעזב, ובינואר 1869 ליסט הסכים למגורים כדי ללמד כיתות אמן בנגינה בפסנתר. הוא התבסס בהופגרטנריי (בית הגנן של החצר), שם לימד במשך שבע עשרה השנים הבאות. מ-1872 ועד סוף חייו, ליסט ערך מסעות קבועים בין רומא, וימאר ובודפשט, כשהוא ממשיך במה שכינה "vie trifurquée" ("קיום משולש"). ההערכה היא שהוא נסע לפחות 6,400 ק"מ בשנה במהלך תקופה זו בחייו – נתון יוצא דופן בהתחשב בגילו המתקדם ובקשיי הדרכים והרכבות בשנות ה-70 של המאה ה-19.
זמנו של ליסט בודפשט היה תוצאה של מאמצים מצד ממשלת הונגריה למשוך אותו לעבוד שם. תוכנית הקמת האקדמיה המלכותית למוזיקה הוסכמה על ידי הפרלמנט ההונגרי ב-1873, ובמרץ 1875 ליסט מונה לנשיאה. האקדמיה נפתחה רשמית ב-14 בנובמבר 1875 עם עמיתו של ליסט פרנץ ארקל כמנהל וקורנל אבראני ורוברט פולקמן בסגל. ליסט עצמו הגיע רק כדי להעביר שיעורים בממרץ 1876. מ-1881 כאשר שהה בבודפשט הוא התגורר בדירה באקדמיה, שם לימד תלמידים באותו אופן שעשה בווימאר. בשנת 1925, המוסד שנוי שמו לכבודו של ליסט.
### שנים אחרונות
במאי 1881 התקיימו חגיגות באנטוורפן לכבוד פרץ ליסט כמלחין. המארגנים יצאו לבצע כמה שיותר מיצירותיו, וזה הגיע לשיאו בחתימה רשמית על ספר הזהב של אנטוורפן על ידי ליסט ובביצוע קונצ'רטו הפסנתר הראשון שלו על ידי אנה מהליג. הצלחת פסטיבל זה השראתה את המארגנים לחזור על האירוע ארבע שנים מאוחר יותר במהלך התערוכה העולמית באנטוורפן. הביצוע העיקרי היה – שוב – אנה מהליג עם קונצ'רטו הפסנתר של ליסט בניצוחו של פרנץ סרוו.
ליסט נפלו במדרגות בהופגרטנריי ביולי 1881, ונשאר מרותק למיטה במשך מספר שבועות לאחר תאונה זו. הוא היה בבריאות טובה עד לאותה נקודה, אך מספר מחלות התבטאו בהמשך, כגון קטרקט בעין שמאל, בעיות שיניים ועייפות. מאז בערך 1877 הוא סבל יותר ויותר מתחושות של חורבן, ייאוש ועיסוק במוות – תחושות שביטא ביצירותיו מתקופה זו. כפי שאמר ללינה ראמן, "אני נושא עצבות עמוקה בלב שצריכה מפעם לפעם להתפרץ בצליל."
ב-13 בינואר 1886, בזמן שקלוד דביussy שהה בווילה מדיצ'י ברומא, ליסט פגש אותו שם עם פול וידאל וארנסט אבר, מנהל האקדמיה הצרפתית. ליסט ניגן את "ליד המעיין" מתוך "שנות צליינות", וכן את עיבודו ל-"אווה מריה" של שוברט עבור המוזיקאים. דביסי בשנים מאוחרות יותר תאר את הדילוג של ליסט כ"כמו צורה של נשימה."
ליסט נסע לביירוית בקיץ 1886. זה נעשה כדי לתמוך בבתו קוזימה, שניצחה על הפסטיבל אך התקשתה ליצור עניין מספיק. הפסטיבל הוקדש ליצירותיו של בעלה ריכרד וגנר, ונפתח עשר שנים קודם לכן; וגנר נפטר ב-1883. כבר שברירי, בשבוע האחרון לחייו בריאותו של ליסט התדרדרה עוד יותר, שכן חווה חום, שיעול והזיות.
הוא נפטר במהלך הפסטיבל, קרוב לחצות ב-31 ביולי 1886, בגיל 74 – רשמית כתוצאה מדלקת ריאות, בה חלה טרם הגעתו לביירוית, אם כי סיבת המוות האמיתית יכלה להיות התקף לב. הוא נקבר ב-3 באוגוסט 1886, בבית העירוני של ביירוית [de], לפי רצונותיה של קוזימה; למרות המחלוקת סביב מקום מנוחתו האחרון, גופתו של ליסט מעולם לא הועברה.
מערכות יחסים עם מלחינים אחרים
### הקטור ברליוז
ברליוז וליסט נפגשו לראשונה ב-4 בדצמבר 1830, יום לפני בכורת "הסימפוניה הפנטסטית" של ברליוז. השניים הפכו במהרה לחברים קרובים מאוד, החליפו מכתבים אינטימיים על חיי האהבה שלהם, אשר גם חושפים שליסט היה מודע לאובسיה של ברליוז להתאבד. ליסט שימש כעד בחתונתו של ברליוז להרייט סמיתסון ב-1833, למרות שהזהיר את ברליוז נגד כך, והם עבדו יחד במספר קונצרטים במשך שלוש השנים הבאות, ושוב ב-1841 וב-1844. בווימאר, שני המלחינים עיבדו מחדש את "בנוונוטו צ'ליני", וליסט ארגן "שבוע ברליוז". זה כלל את "רומיאו ויוליה" וחלק מ-"קללת פאוסט", שהוקדש בהמשך לליסט. בתמורה, ליסט הקדיש את "סימפונית פאוסט" שלו לברליוז.
התזמור של ברליוז השפיע על ליסט, במיוחד לגבי הפואמות הסימפוניות שלו. ברליוז ראה בתזמור חלק מתהליך ההלחנה, ולא כמשימה סופית שיש לבצע לאחר שכבר נכתבה המוזיקה. ברליוז הצטרף ליסט ווגנר כדמות מפתח של בית הספר החדש של גרמניה, אך בעל כורחו, מכיוון שלא השתכנע מהרעיונות של וגנר על "מוזיקת העתיד".
### פדריק שופן
שופן וליסט נפגשו לראשונה בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-19, כאשר שניהם נעים באותם חוגים של אמנים המתגוררים בפריז. ליסט השתתף בהופעת הבכורה של שופן בפריז באולם פלייל ב-26 בפברואר 1832, אותה העריך מאוד, ועד אמצע 1833 השניים הפכו לחברים קרובים. הם הופיעו יחד מספר פעמים, לעיתים קרובות לצדקה, ומכיוון ששופן הופיע בציבור רק כ-12 פעמים, אירועים אלו מהווים חלק גדול מסך כל הופעותיו.
מערכת היחסים ביניהם התקררה בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-19, ומספר סיבות הועלו לכך, ביניהן שמארי ד'אגול הייתה מאוהבת בשופן, או ליסט بأורור דופין (הידועה גם בשם העט שלה ז'ורז' סאנד), או שליסט השתמש בביתו של שופן למפגש עם מארי פלייל, אשתו של חברו של שופן קמיל. לשני המוזיקאים היו אישיות שונות מאוד, כאשר ליסט היה מוחצן ואאוטרוברט בעוד שופן היה מופנם ומהורהר יותר, כך שייתכן ששניים מעולם לא היו חברים קרובים במיוחד לכתחילה, והעובדה שלא גרו קרוב פיזית אחד לשני הייתה מכשול נוסף. על הנושא, ליסט העיר לביוגרף של שופן פרדריק ניקס שממארי ד'אגול ואורור דופין חלוקות לעיתים קרובות, והמוזיקאים הרגישו מחויבים לצדד בבני זוגם בהתאמה. אלכס סילאסי מציע ששופן נעלב מביקורת דו-משמעית משנת 1841 מאת ליסט, ואולי קינא בפופולריות של ליסט, בעוד ליסט בתורו אולי קינא במוניטין של שופן כמלחין רציני.
זמן קצר מאוד לאחר מותו של שופן ב-1849, ליסט הקים אנדרטה לזכרו והחל לכתוב ביוגרפיה. קרוביו וחבריו של שופן מצאו את העיתוי של זה כחסר רגישות, ורבים סירבו לעזור בבירורים של ליסט.
חוקרים חלוקים בדעתם על מידת ההשפעה ההדדית של שופן וליסט על יצירותיהם. צ'ארלס רוזן מזהה קווי דמיון בין האטיוד אופ. 10, מס' 9 של שופן לבין הגרסה המוקדמת של האטיוד הטרנסצנדנטלי מס' 10 של ליסט, אך אלן ווקר טוען שאין קשר כזה. קווי דמיון סגנוניסטיים בין מחקרים אחרים, הנוקטורנים של שופן והקונסולציות של ליסט, ואפילו השפעה על הקישוטים והאצבעות של יצירות ליסט, הוצעו.
### רוברט וקלרה שומאן
בשנת 1837 ליסט כתב ביקורת חיובית על האימפרומפטו והסונאטות לפסנתר מס' 1 ומס' 3 של רוברט שומאן. השניים החלו להתכתב, ובשנה לאחר מכן פגש את ארוסתו של שומאן קלרה ויק, לה הקדיש את הגרסה המוקדמת של "אטיודים גדולים של פגאניני". שומאן בתורו הקדיש את "פנטזיה בדו" לליסט. השניים נפגשו לראשונה בדרזדן ב-1840.
שומאן התפטר מעורך כתב העת המוזיקלי "Neue Zeitschrift für Musik" ב-1844, עשר שנים לאחר ייסודו. כתב העת נלקח בשנה לאחר מכן על ידי פרנסואה ברנדל, שהשתמש בו כדי לפרסם ולתמוך בבית הספר החדש של גרמניה של ליסט, למורת רוחו של שומאן. ב-1848 ליסט השתתף בביצוע שלישיית הפסנתר מס' 1 שנערכה לכבודו בביתם של בני הזוג שומאן. ליסט הגיע באיחור של שעתיים עם וגנר (שלא הוזמן), לעג ליצירה, ודיבר בגנותו של מנדלסון שנפטר לאחרונה. דבר זה הרגיז את בני הזוג שומאן, ורוברט תקף פיזית את ליסט.
מערכת היחסים בין ליסט לבני הזוג נותרה קרה. ליסט הקדיש את סונאטת הפסנתר שלו משנת 1854 לרוברט, שהושם עד לאותה נקודה במוסד פסיכיאטרי באנדניך. קלרה ביקשה את עזרתו של ליסט באותה שנה במציאת מקום הופעה כדי להרוויח הכנסה. ליסט ארגן קונצרט של כל יצירות שומאן עם קלרה כמבצעת הראשית ופרסם ביקורת חיובית ביותר, אך קלרה לא הביעה שום הכרת טודה. במהדורה פוסטומומית של יצירות רוברט, קלרה שינתה את הקדשת הפנטזיה מליסט לעצמה. לאחר מותו של ליסט, היא כתבה ביומנה "הוא היה וירטואוז מקלדת בולט אך דוגמה מסוכנה לצעירים. ... כמלחין הוא היה נורא."
### ריכרד וגנר
וגנר פגש לראשונה את ליסט בפריז ב-1841, בזמן שחי בעוני לאחר שברח מריגה כדי להימנע מנושים. ליסט היה בנקודה זו פסנתר בנימה מפורסמת, בעוד וגנר היה לא ידוע; בניגוד לוגנר, ליסט לא זכר את הפגישה. ב-1844 ליסט השתתף בביצוע ההצלחה הגדולה הראשונה של וגנר, האופרה "ריאנצי", בדרזדן. השניים נפגשו בברלין ביוזמת וילהלמינה שרדר-דבריאן, ווגנר שלח בהמשך לליסט את התווים של "ריאנצי" ו-"טנהויזר" בניסיון להוציא אישור. ליסט התיישב בווימאר ב-1848, והשניים התקרבו, כאשר וגנר עדיין ממוקם בדרזדן. וגנר כתב לליסט מספר פעמים וביקש עזרה כספית.
בשנת 1849 ליסט הסתיר את וגנר לאחר מעורבותו של האחרון במרד מאי הכושל בדרזדן. ליסט ארגן דרכון מזויף והלווה לוגנר כסף כדי לאפשר לו לברוח מגרמניה לשוויץ, ובמשך עשר השנים הבאות המשיך לשלוח כסף ולבקר, וכן לעתור פקידים לחנינה שהגיעה לבסוף ב-1860.
כדי לפרסם את המוזיקה של וגנר, ליסט העלה את "טנהויזר" ב-1849, לראשונה מחוץ לדרזדן, ופרסם שני תעתוקים מתוכו, תוך כדי כתיבה לוגנר "פעם אחת ולתמיד, כלול אותי בעתיד בין מעריציך הלהובים והמסורים ביותר; קרוב או רחוק, סמוך עליי והשתמש בי." בשנת 1850 הוא ארגן את בכורת "לוהנגרין", שאותה וגנר הקדיש לליסט, והוא גם העלה הופעות של "ההולנדי המעופף". ליסט התכוון להקדיש את "סימפונית דאנטה" משנת 1857 לוגנר, אך עם היוודע דבר זה וגנר הגיב שבעוד זו יצירה טפה, הוא מעדיף לקבל כסף. ליסט נעלב מהערה זו, ולא פרסם את ההקדשה.
עד 1864 וגנר החל רומן עם בתו של ליסט קוזימה, שהייתה נשואה לתלמידו לשעבר של ליסט הנס פון בילוב. ליסט הסתייג ממערכת היחסים וניתק קשר עם בני הזוג למשך מספר שנים, ונודע לו על נישואיהם ב-1870 רק מהעיתונים. אף על פי כן, מערכת היחסים התאוששה: ליסט תרם כספית לבניית בית הפסטיבלים בביירוית ב-1871, והוא החל להתכתב שוב עם וגנר וקוזימה, תוך ביקור תכוף בביתם ואנפריד. ליסט נפטר ב-1886 בזמן שהותו בגלגול האחרון של פסטיבל ביירוית, המוקדש ליצירתו של וגנר, כאשר וגנר נפטר שלוש שנים קודם לכן.
קווי דמיון הוצעו בין "פתיחת פאוסט" של וגנר לבין "סימפונית פאוסט" של ליסט, אך ליסט טען שקווי הדמיון של הנושאים היו מקריים. חוקרים מציינים גם דמיון בין פתיחת שירו של ליסט "לורליי" לבין "אקורד טריסטן" המפורסם מהפתיחה של האופרה המאוחרת של וגנר "טריסטן ואיזולדה", למרות שאין קונצנזוס בשאלה האם וגנר הושפע מהשיר. עם זאת, ישנם קווי דמיון בשפות המוזיקליות שלהם, ווגנר אף העיר פעם לקוזימה שהוא מסתכל על "פעמוני קתדרלת שטרסבורג" כדי לוודא שלא העתיק במפגיע את היצירה, כאשר הנושא הפותח של "פרסיפל" דומה מאוד לקנטטה זו. שני המלחינים היו גם חברים בולטים בבית הספר החדש של גרמניה.