פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי
פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי (7 במאי 1840 – 6 בנובמבר 1893) היה מלחין רוסי מהתקופה הרומנטית. הוא היה המלחין הרוסי הראשון שהמוזיקה שלו הותירה רושם מתמשך ברמה הבינלאומית. צ'ייקובסקי כתב כמה מהמוזיקה הקונצרטית והתיאטרלית הפופולרית ביותר ברפרטואר הקלאסי, כולל הפתיחה 1812, הקונצ'רטו לפסנתר הראשון שלו, הקונצ'רטו לכינור, הפתיחה-פנטזיה רומיאו ויוליה, כמה סימפוניות, האופרה יבגני אונייגין, והבלטים אגם הברבורים, היפהפייה הנרדמת ומפצח האגוזים.
אף שהיה מוזיקאי מחונן, צ'ייקובסקי התחנך לקריירה כעובד מדינה שכן לא הייתה הזדמנות לקריירה מוזיקלית ברוסיה באותה עת ולא הייתה מערכת חינוך מוזיקלי מוסדית. כאשר עלתה הזדמנות לחינוך כזה, הוא נכנס לקונסרבטוריון הצעיר של סנט פטרסבורג, ממנו סיים את לימודיו ב-1865. ההוראה הפורמלית המכוונת למערב שקיבל שם הבדילה אותו ממלחיני התנועה הלאומית העכשווית שגולמה על ידי המלחינים הרוסים של "החמישה", שאיתם מערכת היחסים המקצועית שלו הייתה מעורבת.
למרות הצלחותיו הפופולריות הרבות, חייו של צ'ייקובסקי היו מנוקדים במשברים אישיים ודיכאון. גורמים תורמים כללו את פרידתו המוקדמת מאמו לפני פנימייה ואחריה מותה המוקדם, מותו של חברו הקרוב ועמיתו ניקולאי רובינשטיין, נישואיו הכושלים לאנטונינה מיליוקובה, וקריסת הקשר בן 13 השנים שלו עם הפטרונית העשירה נדז'דה פון מק. ההומוסקסואליות של צ'ייקובסקי, אותה שמר בסוד, נחשבה באופן מסורתי גם היא לגורם מרכזי, אם כי כמה חוקרים הפחיתו בחשיבותה. הקדשת הסימפוניה השישית שלו לאחיינו ולדימיר דוידוב והרגשות שהביע כלפי דוידוב במכתבים לאחרים צוטטו כראיה לאהבה רומנטית בין השניים. מותו הפתאומי של צ'ייקובסקי בגיל 53 מיוחס בדרך כלל לכולרה, אך קיים ויכוח מתמשך בשאלה האם כולרה אכן הייתה הסיבה והאם המוות היה מכוון.
בעוד שהמוזיקה שלו נותרה פופולרית בקרב הקהל, דעות המבקרים היו בתחילה מעורבות. חלק מהרוסים לא חשו שהיא מייצגת מספיק ערכים מוזיקליים מקומיים והביעו חשד שהאירופאים קיבלו את המוזיקה בגלל האלמנטים המערביים שבה. בחיזוק לכאורה של טענה זו, כמה אירופאים שיבחו את צ'ייקובסקי על כך שהציע מוזיקה מהותית יותר מאקזוטיקה, ואמרו שהוא התעלה מעל הסטריאוטיפים של המוזיקה הקלאסית הרוסית. אחרים פסלו את המוזיקה של צ'ייקובסקי כחסרה מכיוון שלא עקבה בקפדנות אחר עקרונות מערביים.
חיים מוקדמים וחינוך
צ'ייקובסקי נולד ב-7 במאי 1840 בווטקינסק, עיירה קטנה בפלך ויאטקה במהלך האימפריה הרוסית באודמורטיה של ימינו ליד גדות נהר הקאמה. אביו, איליה פטרוביץ' צ'ייקובסקי, שירת כסגן-אלוף ומהנדס במחלקת המכרות וניהל את מפעלי הברזל בקאמסקו-ווטקינסק. סבו, פיוטר פדורוביץ' צ'ייקובסקי, נולד בכפר ניקולייבקה, פלך יקטרינוסלב, האימפריה הרוסית במיקולאייבקה של ימינו, אוקראינה, ושירת תחילה כעוזר רופא בצבא ומאוחר יותר כמושל העיר גלאזוב בוויאטקה. סבא-רבא שלו, קוזאק זפורוז'י בשם פיודור צ'ייקה, שירת בצבא הרוסי בקרב פולטבה ב-1709.
אמו של צ'ייקובסקי, אלכסנדרה אנדרייבנה (לבית ד'אסייה), הייתה השנייה מבין שלוש נשותיו של איליה; אשתו הראשונה מתה כמה שנים לפני לידתו של פיוטר. אמו הייתה צעירה ב-18 שנים מבעלה והייתה ממוצא צרפתי וגרמני מצד אביה. גם איליה וגם אלכסנדרה הוכשרו באמנויות, כולל מוזיקה. מבין ששת אחיו, צ'ייקובסקי היה קרוב לאחותו אלכסנדרה ולאחים התאומים אנטולי ומודסט. נישואיה של אלכסנדרה ללב דוידוב הניבו שבעה ילדים והעניקו לצ'ייקובסקי את חיי המשפחה האמיתיים היחידים שהכיר כמבוגר, במיוחד במהלך שנות נדודיו. אחד הילדים הללו, ולדימיר דוידוב, שזכה לכינוי "בוב", הפך קרוב אליו מאוד.
בשנת 1844 שכרה המשפחה את פאני דורבאך, אומנת צרפתייה בת 22. צ'ייקובסקי בן הארבע וחצי נחשב בתחילה צעיר מדי ללמוד לצד אחיו הגדול ניקולאי ואחיינית של המשפחה. התעקשותו שכנעה את דורבאך אחרת. עד גיל שש הוא שלט בצרפתית ובגרמנית. צ'ייקובסקי גם נקשר לדורבאך; חיבתה אליו איזנה לפי הדיווחים את הקור והריחוק הרגשי של אמו, אם כי אחרים טוענים שהאם העריצה את בנה. דורבאך שמרה רבות מעבודותיו של צ'ייקובסקי מתקופה זו, כולל יצירותיו המוקדמות ביותר הידועות, והפכה למקור לכמה אנקדוטות ילדות.
צ'ייקובסקי החל שיעורי פסנתר בגיל חמש עם מריה פלצ'יקובה. תוך שלוש שנים הוא הפך מיומן בקריאת תווים כמו המורה שלו. הוריו של צ'ייקובסקי, שתמכו בתחילה, שכרו מורה, קנו אורקסטריון, סוג של אורגן חבית שיכול לחקות אפקטים תזמורתיים משוכללים, ועודדו את לימודי הפסנתר שלו מסיבות אסתטיות ומעשיות כאחד. אך ב-1850 הם שלחו את צ'ייקובסקי לבית הספר הקיסרי למשפטים בסנט פטרסבורג. שניהם סיימו מכונים בסנט פטרסבורג ובית הספר למשפטים, ששירת בעיקר את האצולה הזוטרה, וחשבו שחינוך זה יכין את צ'ייקובסקי לקריירה כעובד מדינה. ללא קשר לכישרון, הקריירות המוזיקליות היחידות שהיו זמינות ברוסיה באותה עת – למעט האצולה האמידה – היו כמורה באקדמיה או כנגן באחד התיאטראות הקיסריים. שניהם נחשבו בדרגה הנמוכה ביותר בסולם החברתי, כאשר אנשים בהם לא נהנו מזכויות יותר מאשר איכרים.
הכנסתו של אביו של צ'ייקובסקי הפכה גם היא לבלתי ודאית יותר ויותר, כך שייתכן ששני ההורים רצו שצ'ייקובסקי יהיה עצמאי בהקדם האפשרי. מכיוון שהגיל המינימלי לקבלה היה 12 וצ'ייקובסקי היה רק בן 10 באותה עת, הוא נדרש לבלות שנתיים בפנימייה בבית הספר המכין של בית הספר הקיסרי למשפטים, 1,300 קילומטרים ממשפחתו. לאחר שעברו שנתיים אלו, עבר צ'ייקובסקי לבית הספר הקיסרי למשפטים כדי להתחיל קורס לימודים של שבע שנים.
הפרידה המוקדמת של צ'ייקובסקי מאמו, למרות מערכת היחסים המרוחקת כביכול, גרמה לטראומה רגשית שנמשכה כל חייו והועצמה על ידי מותה מכולרה ב-1854, כשהיה בן 14. האובדן של אמו גם הניע את צ'ייקובסקי לעשות את ניסיונו הרציני הראשון בהלחנה, ואלס לזכרה. אביו של צ'ייקובסקי, שגם הוא נדבק בכולרה אך החלים, שלח אותו בחזרה לבית הספר מיד בתקווה שעבודת הלימודים תעסיק את מוחו של הילד. מבודד, צ'ייקובסקי פיצה על כך בחברויות עם סטודנטים עמיתים שהפכו לחברי חיים; אלה כללו את אלכסיי אפוחטין וולדימיר ג'רארד.
מוזיקה, אף שלא הייתה עדיפות רשמית בבית הספר, גם גישרה על הפער בין צ'ייקובסקי לעמיתיו. הם נהגו להשתתף באופרה וצ'ייקובסקי אלתר על ההרמוניום של בית הספר על נושאים שהוא וחבריו שרו במהלך תרגול המקהלה. "השתעשענו", נזכר ג'רארד מאוחר יותר, "אך לא היינו חדורי ציפיות לתהילתו העתידית". צ'ייקובסקי גם המשיך את לימודי הפסנתר שלו עם פרנץ בקר, יצרן כלים שערך ביקורים מזדמנים בבית הספר, אך התוצאות, לדברי המוזיקולוג דייוויד בראון, היו "זניחות".
בשנת 1855, אביו של צ'ייקובסקי מימן שיעורים פרטיים עם רודולף קונדינגר ושאל אותו על קריירה מוזיקלית לבנו. בעוד שהתרשם מכישרונו של הילד, קונדינגר אמר שהוא לא רואה דבר שיצביע על מלחין או מבצע עתידי. הוא הודה מאוחר יותר שהערכתו התבססה גם על חוויותיו הרעות כמוזיקאי ברוסיה וחוסר רצונו שצ'ייקובסקי יזכה ליחס דומה. לצ'ייקובסקי נאמר לסיים את הקורס שלו ואז לנסות להשיג משרה במשרד המשפטים.
קריירה
ב-10 ביוני 1859, צ'ייקובסקי בן ה-19 סיים את לימודיו כיועץ טיטולרי, דרגה נמוכה בסולם השירות הציבורי. הוא מונה למשרד המשפטים, הפך לעוזר זוטר תוך שישה חודשים ועוזר בכיר חודשיים לאחר מכן. הוא נשאר עוזר בכיר למשך שארית קריירת השירות הציבורי שלו בת שלוש השנים.
בינתיים, החברה המוזיקלית הרוסית (RMS) נוסדה ב-1859 על ידי הדוכסית הגדולה אלנה פבלובנה (דודתו ילידת גרמניה של הצאר אלכסנדר השני) ובן חסותה, הפסנתרן והמלחין אנטון רובינשטיין. צארים קודמים והאצולה התמקדו כמעט אך ורק בייבוא כישרונות אירופיים. מטרת ה-RMS הייתה להגשים את משאלתו של אלכסנדר השני לטפח כישרונות מקומיים. היא אירחה עונה קבועה של קונצרטים פומביים (שנערכו בעבר רק במהלך ששת שבועות התענית כאשר התיאטראות הקיסריים היו סגורים) וסיפקה הכשרה מקצועית בסיסית במוזיקה. בשנת 1861, צ'ייקובסקי השתתף בשיעורי תיאוריה מוזיקלית ב-RMS שלימד ניקולאי זרמבה בארמון מיכאילובסקי (כיום המוזיאון הרוסי). שיעורים אלו היו מבשר לקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג, שנפתח ב-1862. צ'ייקובסקי נרשם לקונסרבטוריון כחלק מהמחזור הראשון שלו. הוא למד הרמוניה וקונטרפונקט אצל זרמבה ותזמור והלחנה אצל רובינשטיין. הוא זכה במדליית כסף על התזה שלו, קנטטה על "אודה לשמחה" של פרידריך שילר.
הקונסרבטוריון הועיל לצ'ייקובסקי בשתי דרכים. הוא הפך אותו לאיש מקצוע מוזיקלי, עם כלים שיעזרו לו לשגשג כמלחין, והחשיפה המעמיקה לעקרונות וצורות מוזיקליות אירופיות העניקה לו תחושה שהאמנות שלו אינה מקומית או זרה בלבד. הלך מחשבה זה הפך לחשוב בגישור של צ'ייקובסקי בין השפעות רוסיות ומערב-אירופיות בסגנון ההלחנה שלו. הוא האמין וניסה להראות ששני ההיבטים הללו "שזורים ותלויים זה בזה". מאמציו הפכו להשראה ונקודת מוצא עבור מלחינים רוסים אחרים לבנות סגנונות אישיים משלהם.
רובינשטיין התרשם מכישרונו המוזיקלי של צ'ייקובסקי בכללותו וציין אותו כ"מלחין גאון" באוטוביוגרפיה שלו. הוא היה פחות מרוצה מהנטיות הפרוגרסיביות יותר של חלק מעבודות הסטודנטים של צ'ייקובסקי. הוא גם לא שינה את דעתו ככל שהמוניטין של צ'ייקובסקי גדל. הוא וזרמבה התעמתו עם צ'ייקובסקי כאשר הגיש את הסימפוניה הראשונה שלו לביצוע על ידי החברה המוזיקלית הרוסית בסנט פטרסבורג. רובינשטיין וזרמבה סירבו לשקול את היצירה אלא אם כן יבוצעו שינויים משמעותיים. צ'ייקובסקי נענה אך הם עדיין סירבו לבצע את הסימפוניה. צ'ייקובסקי, מדוכא מכך שהתייחסו אליו כאילו הוא עדיין הסטודנט שלהם, משך את הסימפוניה. היא זכתה לביצוע המלא הראשון שלה, ללא השינויים שרובינשטיין וזרמבה ביקשו, במוסקבה בפברואר 1868.
ברגע שצ'ייקובסקי סיים את לימודיו ב-1865, אחיו של רובינשטיין, ניקולאי, הציע לו את משרת פרופסור לתיאוריה מוזיקלית בקונסרבטוריון של מוסקבה שעמד להיפתח. בעוד שהשכר על הפרופסורה שלו היה רק 50 רובל לחודש, ההצעה עצמה העלתה את המורל של צ'ייקובסקי והוא קיבל את המשרה בשקיקה. הוא התעודד עוד יותר מחדשות על הביצוע הפומבי הראשון של אחת מיצירותיו, "ריקודים אופייניים", בניצוחו של יוהאן שטראוס הבן בקונצרט בפארק פבלובסק ב-11 בספטמבר 1865 (צ'ייקובסקי כלל מאוחר יותר יצירה זו, ששמה שונה ל"ריקודים של בנות החציר", באופרה שלו "הווייבודה").
מ-1867 עד 1878, צ'ייקובסקי שילב את חובותיו הפרופסוריות עם ביקורת מוזיקה תוך המשך הלחנה. פעילות זו חשפה אותו למגוון מוזיקה עכשווית ואפשרה לו לנסוע לחו"ל. בביקורות שלו, הוא שיבח את לודוויג ואן בטהובן, החשיב את יוהאנס ברהמס כמוערך יתר על המידה, ולמרות הערצתו, מתח ביקורת על שומאן בשל תזמור לקוי. הוא העריך את הבימוי של "טבעת הניבלונג" של ריכרד ואגנר בבכורה שלה בפסטיבל ביירוית, אך לא את המוזיקה, וכינה את "זהב הריין" "שטויות לא סבירות, שדרכן, מדי פעם, מנצנצים פרטים יפים ומדהימים באופן יוצא דופן". נושא חוזר שבו טיפל היה מצבה הירוד של האופרה הרוסית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### מערכת יחסים עם "החמישה"
בשנת 1856, בעוד צ'ייקובסקי עדיין בבית הספר למשפטים ואנטון רובינשטיין לחץ על אצילים להקים את החברה המוזיקלית הרוסית, המבקר ולדימיר סטאסוב ופסנתרן בן 18, מילי באלאקירב, נפגשו והסכימו על אג'נדה לאומנית למוזיקה רוסית, כזו שתיקח את האופרות של מיכאיל גלינקה כמודל ותשלב אלמנטים ממוזיקה עממית, תדחה פרקטיקות מערביות מסורתיות ותשתמש במכשירים הרמוניים לא-מערביים כגון סולמות טונים שלמים ואוקטטוניים. הם ראו בקונסרבטוריונים בסגנון מערבי מיותרים ואנטיפתיים לטיפוח כישרונות מקומיים.
מילי באלאקירב, צזאר קואי, מודסט מוסורגסקי, ניקולאי רימסקי-קורסקוב ואלכסנדר בורודין נודעו כ"מוגוצ'איה קוצ'קה", שתורגמה לאנגלית כ"החמישה". רובינשטיין מתח ביקורת על הדגש שלהם על מאמצים חובבניים בהלחנה מוזיקלית; באלאקירב ומאוחר יותר מוסורגסקי תקפו את רובינשטיין על השמרנות המוזיקלית שלו ואמונתו בהכשרה מוזיקלית מקצועית. צ'ייקובסקי ועמיתיו הסטודנטים בקונסרבטוריון נתפסו באמצע.
בעודו אמביוולנטי לגבי חלק גדול מהמוזיקה של "החמישה", צ'ייקובסקי נשאר ביחסים ידידותיים עם רוב חבריה. בשנת 1869, הוא ובאלאקירב עבדו יחד על מה שהפך ליצירת המופת המוכרת הראשונה של צ'ייקובסקי, הפנטזיה-פתיחה "רומיאו ויוליה", יצירה ש"החמישה" אימצו בלב שלם. הקבוצה בירכה גם על הסימפוניה השנייה שלו, שזכתה מאוחר יותר לכינוי "הרוסית הקטנה". למרות תמיכתם, צ'ייקובסקי עשה מאמצים ניכרים להבטיח את עצמאותו המוזיקלית מהקבוצה כמו גם מהסיעה השמרנית בקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג.
### עלייה לגדולה ושנות נדודים
אלגרו נון-טרופו אה מולטו מאסטוזו – אלגרו קון ספיריטו מהקונצ'רטו לפסנתר הראשון של צ'ייקובסקי
תדירות ההצלחות המוזיקליות של צ'ייקובסקי, שהושגו במאמץ עצום, החריפה את רגישותו לכל החיים לביקורת. התקפי הזעם הפרטיים של ניקולאי רובינשטיין בביקורת על המוזיקה שלו, כמו תקיפת הקונצ'רטו לפסנתר הראשון, לא עזרו לעניינים. הפופולריות שלו גדלה, עם זאת, כאשר כמה אמנים מהשורה הראשונה הפכו מוכנים לבצע את יצירותיו. הנס פון בילוב ביצע את הבכורה של הקונצ'רטו לפסנתר הראשון ותמך ביצירות אחרות של צ'ייקובסקי הן כפסנתרן והן כמנצח. אמנים אחרים כללו את אדל אוס דר אוה, מקס ארדמנסדורפר, אדוארד נאפראבניק וסרגיי טאנייב.
גורם נוסף שעזר למוזיקה של צ'ייקובסקי להפוך לפופולרית היה שינוי בגישה בקרב הקהל הרוסי. בעוד שבעבר הם הסתפקו בביצועים וירטואוזיים נוצצים של יצירות תובעניות טכנית אך קלות מוזיקלית, הם החלו בהדרגה להקשיב בהערכה גוברת ליצירה עצמה. יצירותיו של צ'ייקובסקי בוצעו לעיתים קרובות, עם עיכובים מועטים בין הלחנתן לביצועים הראשונים; הפרסום מ-1867 ואילך של שיריו ומוזיקת הפסנתר הגדולה שלו לשוק הביתי עזר גם הוא להגביר את הפופולריות של המלחין.
במהלך סוף שנות ה-60 של המאה ה-19, החל צ'ייקובסקי להלחין אופרות. הראשונה שלו, "הווייבודה", המבוססת על מחזה מאת אלכסנדר אוסטרובסקי, הוקרנה בבכורה ב-1869. המלחין הפך לא מרוצה ממנה, עם זאת, ולאחר שעשה שימוש חוזר בחלקים ממנה ביצירות מאוחרות יותר, השמיד את כתב היד. "אונדינה" באה בעקבותיה ב-1870. רק קטעים ממנה בוצעו וגם היא הושמדה. בין פרויקטים אלו, החל צ'ייקובסקי להלחין אופרה בשם "מנדרגורה", לליברית מאת סרגיי ראצ'ינסקי; המוזיקה היחידה שהשלים הייתה מקהלה קצרה של פרחים וחרקים.
האופרה הראשונה של צ'ייקובסקי ששרדה בשלמותה, "האופריצ'ניק", הוקרנה בבכורה ב-1874. במהלך הלחנתה, הוא איבד את הליברית החלקית של אוסטרובסקי. צ'ייקובסקי, נבוך מדי לבקש עותק נוסף, החליט לכתוב את הליברית בעצמו, תוך שהוא מעצב את הטכניקה הדרמטית שלו על זו של אז'ן סקריב. קואי כתב "מתקפה עיתונאית פראית באופן אופייני" על האופרה. מוסורגסקי, שכתב לוולדימיר סטאסוב, לא אישר את האופרה ככזו שמתחנפת לציבור. עם זאת, "האופריצ'ניק" ממשיכה להיות מבוצעת מדי פעם ברוסיה.
האחרונה שבאופרות המוקדמות, "ואקולה הנפח" (אופוס 14), הולחנה במחצית השנייה של 1874. הליברית, המבוססת על "ערב חג המולד" של ניקולאי גוגול, הייתה אמורה להיות מולחנת על ידי אלכסנדר סרוב. עם מותו של סרוב, הליברית נפתחה לתחרות עם הבטחה שהיצירה הזוכה תוקרן בבכורה על ידי התיאטרון הקיסרי מרינסקי. צ'ייקובסקי הוכרז כמנצח, אך בבכורה ב-1876, האופרה זכתה לקבלת פנים פושרת בלבד. לאחר מותו של צ'ייקובסקי, רימסקי-קורסקוב כתב את האופרה "ערב חג המולד", המבוססת על אותו סיפור.
יצירות אחרות מתקופה זו כוללות את "וריאציות על נושא רוקוקו" לצ'לו ותזמורת, הסימפוניות השלישית והרביעית, הבלט "אגם הברבורים" והאופרה "יבגני אונייגין".
צ'ייקובסקי נשאר בחו"ל במשך שנה לאחר התפרקות נישואיו. במהלך תקופה זו, הוא השלים את "יבגני אונייגין", תזמר את הסימפוניה הרביעית שלו, והלחין את הקונצ'רטו לכינור. הוא חזר בקצרה לקונסרבטוריון של מוסקבה בסתיו 1879. במשך השנים הבאות, מובטח לו הכנסה קבועה מפון מק, הוא נסע ללא הרף ברחבי אירופה ורוסיה הכפרית, בעיקר לבדו, ונמנע ממגע חברתי בכל הזדמנות.
במהלך תקופה זו, המוניטין הזר של צ'ייקובסקי גדל והערכה מחדש חיובית של המוזיקה שלו התרחשה גם ברוסיה, הודות בחלקה לקריאתו של הסופר פיודור דוסטויבסקי ל"אחדות אוניברסלית" עם המערב בחשיפת אנדרטת פושקין במוסקבה ב-1880. לפני נאומו של דוסטויבסקי, המוזיקה של צ'ייקובסקי נחשבה "תלויה מדי במערב". ככל שהמסר של דוסטויבסקי התפשט ברחבי רוסיה, סטיגמה זו כלפי המוזיקה של צ'ייקובסקי התאדתה. השבחים חסרי התקדים עבורו אפילו משכו קהל מעריצים בקרב האינטליגנציה הצעירה של סנט פטרסבורג, כולל אלכסנדר בנואה, לאון באקסט וסרגיי דיאגילב.
שתי יצירות מוזיקליות מתקופה זו בולטות. עם השלמת קתדרלת ישו המושיע במוסקבה ב-1880, יום השנה ה-25 להכתרת אלכסנדר השני ב-1881, ותערוכת האמנויות והתעשייה של מוסקבה ב-1882 בשלב התכנון, ניקולאי רובינשטיין הציע שצ'ייקובסקי ילחין יצירה הנצחה גדולה. צ'ייקובסקי הסכים וסיים אותה תוך שישה שבועות. הוא כתב לנדז'דה פון מק שיצירה זו, הפתיחה 1812, תהיה "רועשת ורועשת מאוד, אבל כתבתי אותה ללא תחושת אהבה חמה, ולכן כנראה לא יהיו בה יתרונות אמנותיים". הוא גם הזהיר את המנצח אדוארד נאפראבניק ש"אני לא אופתע ואעלב בכלל אם תמצא שזה בסגנון שאינו מתאים לקונצרטים סימפוניים". עם זאת, הפתיחה הפכה, עבור רבים, ל"יצירה של צ'ייקובסקי שהם מכירים הכי טוב", הידועה במיוחד בשימוש בתותחים בפרטיטורות.
ב-23 במרץ 1881, ניקולאי רובינשטיין מת בפריז. בדצמבר ההוא, צ'ייקובסקי החל לעבוד על שלישיית הפסנתר שלו בלה מינור, "מוקדשת לזכרו של אמן גדול". בוצעה לראשונה באופן פרטי בקונסרבטוריון של מוסקבה ביום השנה הראשון למותו של רובינשטיין, היצירה הפכה לפופולרית מאוד במהלך חייו של המלחין; בנובמבר 1893, היא תהפוך לאלגיה של צ'ייקובסקי עצמו בקונצרטי זיכרון במוסקבה ובסנט פטרסבורג.
### חזרה לרוסיה
בשנת 1884, צ'ייקובסקי החל להשיל את חוסר החברתיות וחוסר המנוחה שלו. במרץ ההוא, הקיסר אלכסנדר השלישי העניק לו את מסדר סנט ולדימיר (דרגה רביעית), שכלל תואר אצולה תורשתי וקהל אישי עם הצאר. זה נתפס כחותמת של אישור רשמי שקידם את מעמדו החברתי של צ'ייקובסקי ואולי התקבע במוחו של המלחין על ידי הצלחת הסוויטה התזמורתית מס' 3 שלו בבכורה בינואר 1885 בסנט פטרסבורג.
בשנת 1885, אלכסנדר השלישי ביקש הפקה חדשה של "יבגני אונייגין" בתיאטרון בולשוי קמני בסנט פטרסבורג. על ידי העלאת האופרה שם ולא בתיאטרון מרינסקי, הוא הודיע שהמוזיקה של צ'ייקובסקי מחליפה את האופרה האיטלקית כאמנות הקיסרית הרשמית. בנוסף, ביוזמת איוון וסבולוז'סקי, מנהל התיאטראות הקיסריים ופטרון של המלחין, הוענקה לצ'ייקובסקי פנסיה שנתית לכל החיים של 3,000 רובל מהצאר. זה הפך אותו למלחין החצר הראשי, בפועל אם לא בתואר הממשי.
למרות הבוז של צ'ייקובסקי לחיי הציבור, הוא השתתף בהם כעת כחלק מהסלבריטאות הגוברת שלו ומתוך חובה שחש לקדם מוזיקה רוסית. הוא עזר לתמוך בתלמידו לשעבר סרגיי טאנייב, שהיה כעת מנהל הקונסרבטוריון של מוסקבה, על ידי השתתפות בבחינות סטודנטים וניהול היחסים הרגישים לעיתים בין חברי הצוות השונים. הוא שימש כמנהל הסניף המוסקבאי של החברה המוזיקלית הרוסית במהלך עונת 1889–1890. בתפקיד זה, הוא הזמין סלבריטאים בינלאומיים רבים לנצח, כולל ברהמס, אנטונין דבוז'אק וז'ול מאסנה.
במהלך תקופה זו, צ'ייקובסקי החל גם לקדם מוזיקה רוסית כמנצח. בינואר 1887, הוא החליף, בהתראה קצרה, בתיאטרון בולשוי במוסקבה בהופעות של האופרה שלו "צ'רביצ'קי". תוך שנה, הוא היה מבוקש מאוד ברחבי אירופה ורוסיה. הופעות אלו עזרו לו להתגבר על פחד במה של כל החיים והגבירו את הביטחון העצמי שלו. בשנת 1888, צ'ייקובסקי הוביל את הבכורה של הסימפוניה החמישית שלו בסנט פטרסבורג, וחזר על היצירה שבוע לאחר מכן עם הביצוע הראשון של הפואמה הסימפונית שלו "המלט". למרות שהמבקרים התגלו כעוינים, כשצזאר קואי כינה את הסימפוניה "שגרתית" ו"מנצנצת", שתי היצירות התקבלו בהתלהבות קיצונית על ידי הקהל וצ'ייקובסקי, ללא הרתעה, המשיך לנצח על הסימפוניה ברוסיה ובאירופה. ניצוח הביא אותו לארצות הברית ב-1891, שם הוביל את תזמורת החברה המוזיקלית של ניו יורק במארש ההכתרה החגיגי שלו בקונצרט הפתיחה של קרנגי הול.
### חוג בליאייב ומוניטין גובר
בנובמבר 1887, צ'ייקובסקי הגיע לסנט פטרסבורג בזמן לשמוע כמה מקונצרטי הסימפוניה הרוסית, המוקדשים אך ורק למוזיקה של מלחינים רוסים. אחד כלל את הביצוע המלא הראשון של הסימפוניה הראשונה המתוקנת שלו; אחר הציג את הגרסה הסופית של הסימפוניה השלישית של ניקולאי רימסקי-קורסקוב, שעם חוגו צ'ייקובסקי כבר היה בקשר.
רימסקי-קורסקוב, עם אלכסנדר גלאזונוב, אנטולי ליאדוב וכמה מלחינים ומוזיקאים אחרים בעלי נטייה לאומנית, הקימו קבוצה המכונה חוג בליאייב, על שם סוחר ומוזיקאי חובב שהפך לפטרון מוזיקה ומוציא לאור משפיע. צ'ייקובסקי בילה זמן רב בחוג זה, והפך לנינוח הרבה יותר איתם מאשר עם "החמישה" וביטחון גובר בהצגת המוזיקה שלו לצד שלהם. מערכת יחסים זו נמשכה עד מותו של צ'ייקובסקי.
בשנת 1892, צ'ייקובסקי נבחר לחבר באקדמיה לאמנויות יפות בצרפת, רק הנתין הרוסי השני שזכה לכבוד כזה (הראשון היה הפסל מארק אנטוקולסקי). בשנה שלאחר מכן, אוניברסיטת קיימברידג' באנגליה העניקה לצ'ייקובסקי תואר דוקטור לשם כבוד למוזיקה.
חיים אישיים
הדיון בחייו האישיים של צ'ייקובסקי, במיוחד במיניותו, היה אולי בין הנרחבים ביותר של כל מלחין במאה ה-19 ובוודאי של כל מלחין רוסי בתקופתו. זה גם גרם לעיתים לבלבול ניכר, ממאמצים סובייטיים למחוק את כל ההתייחסויות להומוסקסואליות ולתאר אותו כהטרוסקסואל, ועד למאמצי ניתוח על ידי ביוגרפים מערביים.
ביוגרפים הסכימו בדרך כלל שצ'ייקובסקי היה הומוסקסואל. הוא חיפש את חברתם של גברים אחרים בחוגו לתקופות ממושכות, "מתרועע בגלוי ומקים קשרים מקצועיים איתם". אהבתו הראשונה הייתה לפי הדיווחים סרגיי קירייב, סטודנט עמית צעיר יותר בבית הספר הקיסרי למשפטים. לדברי מודסט צ'ייקובסקי, זו הייתה "האהבה החזקה, הארוכה והטהורה ביותר" של פיוטר איליץ'. מכתביו והקדשתו של הסימפוניה השישית לאחיינו בן ה-21 ולדימיר "בוב" דוידוב פורשו על ידי חוקרים כראיה לקשר רומנטי. המידה שבה המלחין עשוי היה להרגיש בנוח עם תשוקותיו המיניות, עם זאת, נותרה פתוחה לוויכוח. עדיין לא ידוע אם צ'ייקובסקי, לדברי המוזיקולוג והביוגרף דייוויד בראון, "הרגיש מוכתם בתוך עצמו, מזוהם על ידי משהו שממנו הבין לבסוף שלעולם לא יוכל לברוח" או אם, לדברי אלכסנדר פוזננסקי, הוא חווה "ללא אשמה בלתי נסבלת" על תשוקותיו המיניות ו"בסופו של דבר הגיע לראות את המוזרויות המיניות שלו כחלק בלתי נמנע ואף טבעי באישיותו... מבלי לחוות נזק פסיכולוגי רציני".
חלקים רלוונטיים מהאוטוביוגרפיה של אחיו מודסט, שבה הוא מספר על המשיכה החד-מינית של המלחין, פורסמו, וכך גם מכתבים שדוכאו בעבר על ידי צנזורים סובייטים שבהם צ'ייקובסקי כותב עליה בגלוי. צנזורה כזו נמשכה בממשלת רוסיה, וכתוצאה מכך פקידים רבים, כולל שר התרבות לשעבר ולדימיר מדינסקי, הכחישו את הומוסקסואליות שלו על הסף. קטעים במכתביו של צ'ייקובסקי החושפים את תשוקותיו ההומוסקסואליות צונזרו ברוסיה. באחד הקטעים הללו הוא אמר על מכר הומוסקסואל: "פטאשנקה נהג לקפוץ עם הכוונה הפלילית לצפות בחיל הצוערים, שנמצא ממש מול החלונות שלנו, אבל ניסיתי להניא את הביקורים המפלילים האלה – ובהצלחה מסוימת". באחר, הוא כתב: "אחרי הטיול שלנו, הצעתי לו קצת כסף, שסורב. הוא עושה את זה מאהבת האמנות ומעריץ גברים עם זקנים".
צ'ייקובסקי חי כרווק רוב חייו. בשנת 1868, הוא פגש את הסופרן הבלגית דזירה ארטו שאיתה שקל נישואין, אך בשל נסיבות שונות, הקשר הסתיים. צ'ייקובסקי טען מאוחר יותר שהיא האישה היחידה שאהב אי פעם. בשנת 1877, בגיל 37, הוא נשא לאישה סטודנטית לשעבר, אנטונינה מיליוקובה. הנישואים היו אסון. לא מתאימים פסיכולוגית ומינית, בני הזוג חיו יחד רק חודשיים וחצי לפני שצ'ייקובסקי עזב, מותש רגשית וסובל מחסימת כתיבה חריפה. משפחתו של צ'ייקובסקי נותרה תומכת בו במהלך משבר זה ולאורך כל חייו. המחדל הנישואי של צ'ייקובסקי אולי אילץ אותו להתמודד עם האמת המלאה על מיניותו. הוא מעולם לא האשים את אנטונינה בכישלון נישואיהם.
צ'ייקובסקי נעזר גם על ידי נדז'דה פון מק, אלמנתו של איל רכבות, שהחלה קשר איתו לא הרבה לפני הנישואין. מלבד חברה חשובה ותמיכה רגשית, היא הפכה לפטרונית שלו ב-13 השנים הבאות, מה שאפשר לו להתמקד אך ורק בהלחנה. למרות שצ'ייקובסקי כינה אותה "החברה הכי טובה" שלו, הם הסכימו לעולם לא להיפגש.
מוות
ב-6 בנובמבר 1893, צ'ייקובסקי מת בסנט פטרסבורג, בגיל 53. הוא נקבר בבית הקברות טיכווין במנזר אלכסנדר נבסקי, ליד קברי עמיתיו המלחינים אלכסנדר בורודין, מיכאיל גלינקה ומודסט מוסורגסקי; מאוחר יותר, ניקולאי רימסקי-קורסקוב ומילי באלאקירב נקברו גם הם בקרבת מקום.
מותו של צ'ייקובסקי מיוחס לכולרה, שנגרמה משתיית מים לא מורתחים במסעדה מקומית. בשנות ה-80 בבריטניה, לעומת זאת, הייתה ספקולציה אקדמית שהוא הרג את עצמו, או עם רעל או על ידי הידבקות בכולרה בכוונה; במילון גרוב החדש למוזיקה, רולנד ג'ון ויילי כתב: "הפולמוסים על מותו של צ'ייקובסקי הגיעו למבוי סתום... באשר למחלה, בעיות של ראיות מציעות מעט תקווה לפתרון מספק: מצב האבחון; הבלבול של עדים; התעלמות מהשפעות ארוכות טווח של עישון ואלכוהול. אנחנו לא יודעים איך צ'ייקובסקי מת. אולי לעולם לא נגלה."