רפאל

סקيرة על חייו והקריירה שלו

כאשר אדם צייר הוא אינו חושב. רפאלו סאנציו דה אורבינו (Raffaello Sanzio da Urbino), הידוע כרפאל (Raphael), היה צייר ואדריכל איטלקי בתקופת רנסאנס השיא. יצירתו זוכה להערכה בשל בהירות הצורה, הקלילות הקומפוזיציונית וההישג החזותי של האידיאל הניאופלטוני של גדלות האדם. יחד עם מיכלאנג'לו (Michelangelo) ולעונארדו דה וינצ'י (Leonardo da Vinci), הוא מהווה את השילוש המסורתי של האמנים הדגולים של תקופה זו. רפאל היה פורה מאוד, ניהל סדנה גדולה באופן חריג ולמרות מותו המוקדם בגיל 37, הותיר אחריו גוף יצירה נרחב. רבים מציוריו נמצאים בארמון האבⁿ, שבו חדרי רפאל המעוטרים בפרסקאות היו המפעל המרכזי והגדול ביותר בקריירה שלו. היצירה הידועה ביותר היא "בית הספר לאתונה" (The School of Athens) בסטאנצה דלה סניאטורה (Stanza della Segnatura) בוותיקן. לאחר שנותיו הראשונות ברומא, חלק ניכר מעבודותיו בוצע על ידי הסדנה שלו על בסיס רישומים שלו, תוך אובדן ניכר של איכות.

הוא היה בעל השפעה עצומה בחייו, אף על פי שמחוץ לרומא יצירתו נודעה בעיקר מתוך הדפסים שנעשו בשיתוף פעולה. לאחר מותו, השפעתו של יריבו הגדול מיכלאנג'לו הייתה נרחבת יותר עד המאות ה-18 וה-19, אז שבו התכונות השלווות וההרמוניות של רפאל להיחשב למודלים הנעלים ביותר. הקריירה שלו מתחלקת באופן טבעי לשلاثה שלבים ולשלושה סגנונות, שתוארו לראשונה על ידי ג'ורג'ו וזארי (Giorgio Vasari): שנותיו הראשונות באומבריה (Umbria), לאחר מכן תקופה של כארבע שנים בין 1504 ל-1508 שבה ספג את המסורות האמנותיות של פירנצה, ואחריהן שנים-עשר החודשים האחרונים והסוعرים שלו ברומא, שבהם עבד עבור שני אפיפיורים ומקורביהם. אביו היה צייר החצר שליט העיר הקטנה אך בעלת התרבות העשירה אורבינו. הוא מת כאשר רפאל היה בן אחת-עשרה, ונראה שרפאל מילא תפקיד בניהול סדנת המשפחה החל מנקודה זו.

חיים מוקדמים והכשרה

הוא התאמן בסדنתו של פרוג'ינו (Perugino), ותואר כ"אמן" בעל הכשרה מלאה עד שנת 1500. הוא עבד במספר ערים בצפון איטליה עד ששנת 1508 עבר לרומא בהזמנת האפיפיור, כדי לעבוד בארמון הוותיקן. הוטלו עליו שורה של הזמנות חשובות שם ובמקומות אחרים בעיר, והוא החל לעבוד כאדריכל. הוא עדיין היה בשיא כוחו עם מותו בשנת 1520. רקע רפאל נולד בעיר המרכזית הקטנה אך המשמעותית מבחינה אמנותית אורבינו שבחבל מארקה (Marche), שם אביו ג'ובאני סאנטי (Giovanni Santi) היה צייר החצר של הדוכס. המוניטין של החצר הוקם על ידי פדריקו דה מונטפלטרו (Federico da Montefeltro), קונדוטיירי מצליח ביותר שמונה לדוכס אורבינו על ידי האפיפיור סיקסטוס הרביעי (Pope Sixtus IV) – שכן אורבינו היוותה חלק ממדינת האפיפיור – והוא מת בשנה שקדמה להולדת רפאל.

הדגש בחצרו של פדריקו היה ספרותי יותר מאשר אמנותי, אך ג'ובאני סאנטי היה משורר מסוים וכן צייר, וחיבר כרוניקה חרוזה על חייו של פדריקו, ואף כתב את הטקסטים והפיק את התפאורה למופעי חצר דומים למסכות. שירו לפדריקו מציג אותו כמי שמלהיב להפגין מודעות לציירי צפון איטליה המתקדמים ביותר, וכן לאמנים מהולנד המוקדמת. בחצרו הקטנה מאוד של אורבינו הוא כנראה השתלב במעגל המרכזי של משפחת השלטון יותר מרוב ציירי החצר. ג'ובאני סאנטי, אביו של רפאל; "המשיח נתמך בידי שני מלאכים", בערך 1490. פדריקו ירש את בנו גיודובלדו דה מונטפלטרו (Guidobaldo da Montefeltro), שנישא לאליזבטה גונזגה (Elisabetta Gonzaga), בת שליט מנטואה (Mantua), החצר הקטנה המבריקה ביותר עבור מוזיקה ואמנויות חזותיות כאחד.

תחת הנהגתם, המשיכה החצר לשמש כמרכז לתרבות ספרותית. הגדילה במעגל של חצר קטנה זו העניקה לרפאל את הנימוסים המעולים ואת כישורי החברה שהדגיש וזארי. חיי החצר באורבינו מיד לאחר תקופה זו עמדו להפוך למודל של סגולות החצר ההומניסטית האיטלקית הודות לתיאורו של בלדאסארה קסטיליו (Baldassare Castiglione) בספרו הקלאסי "ספר בן החצר" (The Book of the Courtier), שפורסם בשנת 1528. קסטיליו עבר לאורבינו בשנת 1504, כאשר רפאל כבר לא התגורר בה דרך קבע אך הרבה לבקרה, והשניים הפכו לחברים טובים. רפאל התקרב גם למבקרים קבועים אחרים בחצר: פייטרו ביביינה (Pietro Bibbiena) ופייטרו במבו (Pietro Bembo), שניהם לימים קרדינלים, שכבר החלו להתפרסם כסופרים, ולימים ישהו ברומא בתקופת שהותו של רפאל שם.

רפאל התערבב בקלות בחוגים הגבוהים ביותר לאורך כל חייו, אחד הגורמים שיצרו רושם מטעה של קלילות בקריירה שלו. עם זאת, הוא לא קיבל חינוך הומניסטי מלא; לא ברור באיזו קלות קרא לטינית. חיים מוקדמים ועבודה אמו של רפאל, מאגיה (Màgia), מתה בשנת 1491 בהיותו בן שמונה, ולאחריה נפטר ב-1 באוגוסט 1494 אביו, שכבר נישא מחדש. רפאל נותר אפוא יתום בגיל אחת-עשרה; האפוטרופוס הרשמי שלו הפך לדודו מצד אביו בלרטומאו (Bartolomeo), כומר, שהתדיין לאחר מכן עם אמו החורגת. כנראה המשיך להתגורר עם אמו החורגת כאשר לא שהה כשוליה אצל אמן. לדברי וזארי, שכבר הפגין כישרון, רפאל היה "עזר רב לאביו". רישום דיוקן עצמי מימי נעוריו מעיד על ההתפתחות המוקדמת שלו.

סדנת אביו המשיכה לפעול, וככל הנראה יחד עם אמו החורגת, רפאל ניכר כי מילא תפקיד בניהולה מגיל צעיר מאוד. באורבינו בא במגע עם יצירותיו של פאולו אוצ'לו (Paolo Uccello), לשעבר צייר החצר (נפטר 1475), ולוקה סיניורלי (Luca Signorelli), שעד שנת 1498 פעל בצ'יטה די קסטלו (Città di Castello) הסמוכה. לדברי וזארי, אביו הושיבו בסדנתו של האמן האומבריאני פייטרו פרוג'ינו כשוליה "למרות דמעות אמו". העדות על תקופת חניכות מגיעה אך ורק فوוזארי ומקור נוסף, והיא שנויה במחלוקת; גיל שמונה היה צעיר מאוד לתחילת חניכות. תיאור לפחות חלופי הוא שקיבל הכשרה מסוימת מטימוטאו ויטי (Timoteo Viti), ששימש כצייר חצר באורבינו מ-1495.

מרבית ההיסטוריונים המודרניים מסכימים שרפאל לפחות עבד כעוזר לפרוג'ינו החל מסביבות שנת 1500; השפעתו של פרוג'ינו על יצירתו המוקדמת של רפאל ברורה ביותר: "כנראה שאף תלמיד גאון אחר מעולם לא ספג כל כך הרבה מתורת רבו כמו רפאל", לדברי ולפלין (Wölfflin). וזארי כתב כי היה בלתי אפשרי להבחין בין ידיהם בתקופה זו, אך היסטוריוני אמנות מודרניים רבים טוענים כי הם טובים יותר ומזהים את ידו באזורים מסוימים ביצירות של פרוג'ינו או של סדנתו. מלבד הקרבה הסגנונית, הטכניקות שלהם דומות מאוד גם כן, למשל מריחת צבע בעובי רב, תוך שימוש במדיום לכה שמן, בצללים ובבגדים כהים, אך בדלילות רבה באזורי הבשר. עודף שרף בלכה גורם לעיתים קרובות לסדקים באזורי צבע ביצירותיהם של שני האמנים.

סדנת פרוג'ינו הייתה פעילה הן בפרוג'ה (Perugia) והן בפירנצה, ואולי החזיקה שני סניפים קבועים. רפאל מתואר כ"מאסטר", כלומר בעל הכשרה מלאה, בדצמבר 1500. דיוקן של גיודובלדו דה מונטפלטרו, דוקס אורבינו מ-1482 עד 1508, בערך 1507. עבודתו המתועדת הראשונה הייתה מזבח בארונצי (Baronci altarpiece) עבור כנסיית ניקולס הקדוש מטולנטינו בצ'יטה די קסטלו, עיר הממוקמת במחצית הדרך בין פרוג'ה לאורבינו. אוונג'ליסטה דה פיאן די מלטו (Evangelista da Pian di Meleto), שעבד עבור אביו, צוין גם הוא בהזמנה. היא הוזמנה בשנת 1500 והושלמה ב-1501; כיום נותרו רק קטעים גזורים ורישום הכנה אחד. בשנים הבאות צייר יצירות לכנסיות אחרות שם, כולל צליבת מונד (Mond Crucifixion) סביב 1503 וחתונה של הבתולה (Wedding of the Virgin) מבררה מ-1504, ולפרוג'ה, כגון מזבח אוד, (Oddi Altarpiece). סביר מאוד שביקר גם בפירנצה בתקופה זו.

אלו הן יצירות גדולות, חלקן בפרסקו, שבהן רפאל מנהל בביטחון את הקומפוזיציות שלו בסגנון המעט סטטי של פרוג'ינו. הוא גם צייר ציורי קבינט קטנים ומעודנים רבים בשנים אלו, כנראה בעיקר עבור חובבי האמנות בחצר אורבינו, כמו שלוש הגράציות (Three Graces) ומיכאל הקדוש (St. Michael), והחל לצייר מדונו-ות ודיוקנאות. בשנת 1502 נסע לסיינה (Siena) בהזמנת תלמיד נוסף של פרוג'ינו, פינטוריקיו (Pinturicchio), "בהיותו ידיד של רפאל ויודע שהוא רשام ברמה הגבוהה ביותר", כדי לסייע בקרטונים, וכנראה גם בעיצובים, לסדרת פרסקאות בספריית פיקולומיני (Piccolomini Library) שבקתדרלת סיינה. ניכר כי כבר בשלב מוקדם זה בקריירה שלו היה מבוקש מאוד.

התקופה הפלורנטינית

צליבת מונד, 1502–3, בסגנון מובהק של פרוג'ינו, הגלריה הלאומית; הכתרת הבתולה (The Coronation of the Virgin), 1502–3, הפינקוטקה הוותיקנית; חתונת הבתולה, מזבח המתוחכם ביותר של רפאל מתקופה זו, הפינקוטקה של בררה; סנט ג'ורג' והדרקון (Saint George and the Dragon), יצירה קטנה 29x21 ס"מ לחצר אורבינו, הלובר. השפעת פירנצה רפאל חי חיים "נודדים", ועבד במרכזים שונים בצפון איטליה, אך בילה זמן רב בפירנצה, אולי החל משנת 1504 לערך. אף על פי שקיימת התייחסות מסורתית ל"תקופה פלורנטינית" של כ-1504–1508, ייתכן ומעולם לא היה תושב רצוף שם. ייתכן שהזדקק לבקר בעיר כדי להשיג חומרי גלם בכל מקרה.

קיים מכתב המלצה על רפאל, מתאריך אוקטובר 1504, מאת אמו של דוקס אורבינו הבא אל הגונפלוניֶרה של פירנצה: "הנושא מכתב זה יימצא כרפאל, צייר מאורבינו, אשר, בהיותו מחונן ביותר במקצועו, החליט לבלות זמן מה בפירנצה כדי ללמוד. ומכיוון שאביו היה ראוי ביותר ואני הייתי קשורה אליו מאוד, והבן הוא צעיר הגון ובעל נימוסים טובים, משל שתי הסיבות הללו, אני נושאת לו אהבה רבה..." כמו קודם לכן עם פרוג'ינו ואחרים, רפאל יכל להטמיע את השפעת האמנות הפלורנטינית, תוך שמירה על סגנונו המתפתח. פרסקאות בפרוג'ה משנת 1505 לערך מציגות איכות מונומנטלית חדשה בדמויות שעשויה לייצג את השפעת פרה ברטולומאו (Fra Bartolomeo), שוזארי מציין שהיה חברו של רפאל.

אך ההשפעה הבולטת ביותר ביצירת שנים אלו היא זו של לאונרדו דה וינצ'י, ששב לעיר מ-1500 ועד 1506. דמויותיו של רפאל מתחילות לקבל תנוחות דינמיות ומורכבות יותר, ואף שנושאי הציור שלו עדיין שלוים ברובם, הוא ערך רישומים של גברים עירומים נלחמים, אחת האובססיות של התקופה בפירנצה. רישום נוסף הוא דיוקן של אישה צעירה המשתמש בקומפוזיציה פירמידלית בת שלושה רבעים של "מונה ליזה" (Mona Lisa) שהושלמה זה עתה, אך עדיין נראה רפאלוסקי לחלוטין. המצאה קומפוזיציונית נוספת של לאונרדו, המשפחה הקדושה הפירמידלית, שוחזרה בסדרת יצירות שנותרו בין ציורי כן הציור המפורסמים ביותר שלו. ישנו רישום מאת רפאל באוסף המלכותי (Royal Collection) של "לדה והברבור" (Leda and the Swan) האבוד של לאונרדו, שממנו עיבד את תנוחת הקונטראפוקטו (contrapposto) של קתרינה הקדושה מאלכסנדריה (Saint Catherine of Alexandria) משלו.

הוא גם משכלל את גרסתו שלו למידול הספומאטו (sfumato) של לאונרדו, כדי להעניק עדינות לציור הבשר שלו, ומפתח את משחק הגומלין של המבטים בין קבוצותיו, שהן פחות חידתיות בהרבה מאלו של לאונרדו. עם זאת, הוא שומר על האור הרך והבהיר של פרוג'ינו בציוריו. מדונה של הציפורנים (Madonna of the Pinks), בערך 1506–07, הגלריה הלאומית, לונדון. לאונרדו היה מבוגר מרפאל בלמעלה משלושים שנה, אך מיכלאנג'לו, ששהה ברומא בתקופה זו, היה מבוגר ממנו בשמונה שנים בלבד. מיכלאנג'לו כבר לא חיבב את לאונרדו, וברומא הגיע לשנוא את רפאל אף יותר, וייחס לצעיר קונספירציות נגדו. רפאל היה מודע ליצירותיו בפירנצה, אך ביצירתו המקורית ביותר בשנים אלו הוא פונה לכיוון אחר.

יצירתו "הורדת ישوع מן הצלב" (Deposition of Christ) מסתמכת על סרקופגים קלאסיים כדי לפזר את הדמויות לרוחב חלל התמונה בסידור מורכב ולא מושלם לחלוטין. ולפלין מזהה בדמות הכורעה מימין את השפעת המדונה ב"טונדו דוני" (Doni Tondo) של מיכלאנג'לו, אך שאר הקומפוזיציונית רחוקה מאוד מסגנונו או מסגנונו של לאונרדו. אף על פי שהיא זכתה להערכה רבה בזמנו, ולימים הוסרה בכוח מפרוג'ה על ידי הבורגזה (Borghese), היא עומדת די לבדה ביצירתו של רפאל. הקלאסיציזם שלו יאמץ בהמשך כיוון פחות מילולי. מדונה אנסידיי (The Ansidei Madonna), בערך 1505, המתחילה להתרחק מפרוג'ינו; מדונה של האחו (The Madonna of the Meadow), בערך 1506, המשתמשת בקומפוזיציה הפירמידלית של לאונרדו לנושאי המשפחה הקדושה.

התקופה הרומאית והזמנות הוותיקן

קתרינה הקדושה מאלכסנדריה, 1507, מהדהדת ככל הנראה את תנוחת ה"לדה" של לאונרדו; הורדת ישوع מן הצלב, 1507, השואבת השראה מסרקופגים רומאיים. התקופה הרומאית: חדרי הוותיקן ("סטאנצה"). בשנת 1508 עבר רפאל לרומא, שם התגורר שארית חייו. הוא הוזמן על ידי האפיפיור החדש, יוליוס השני (Julius II), אולי בהצעת האדריכל שלו דונאטו ברמנטה (Donato Bramante), שעסק אז בבזיליקת פטרוס הקדוש (St. Peter's Basilica), אשר הגיע ממקום סמוך לאורבינו והיה מקורב לרפאל בקשרי משפחה רחוקים. בניגוד למיכלאנג'לו, שהוחזק בהמתנה ברומא במשך חודשים רבים לאחר זימונו הראשון, רפאל קיבל מיד ממנו הזמנה מיוליוס לצייר בפרסקו את מה שנועד להיות ספריתו הפרטית של האפיפיור בארמון הוותיקן.

אמנים אחרים וצוותי העוזרים שלהם כבר עבדו בחדרים שונים, רבים מהם ציירו על גבי ציורים שהושלמו לא מכבר והוזמנו על ידי קודמו השנוא של יוליוס, אלכסנדר השישי (Alexander VI), שאת תרומותיו וסמליו החליט יוליוס למחוק מן הארמון. מיכלאנג'לו, בינתיים, קיבל הזמנה לצבוע את תקרת הקפלה הסיסטינית (Sistine Chapel). ה"סטאנצה" הראשונה מבין ה"סטאנצה" או "חדרי רפאל" המפורסמים שצוירו, הידועה כיום בשם "סטאנצה דלה סניאטורה" על שם השימוש בה בתקופתו של וזארי, עמדה לחולל רושם מדהים על האמנות הרומאית, והיא נחשבת באופן כללי ליצירת המופת הגדולה ביותר שלו, והיא מכילה את "בית הספר לאתונה", "הפרנסוס" (The Parnassus) ו"הדיספוטה" (The Disputa). לאחר מכן הוענקו לרפאל חדרים נוספים לציור, מה שהוביל להחלפת אמנים אחרים ובהם פרוג'ינו וסיניורלי.

הוא השלים סדרה של שלושה חדרים, שכל אחד מהם כולל ציורים על כל קיר ולעיתים קרובות גם על התקרות, תוך שהוא מטיל יותר ויותר את עבודת הציור על פי רישומיו המפורטים על צוות הסדנה הגדול והמיומן שרכש, אשר הוסיף חדר רביעי – שכנראה כלל רק כמה אלמנטים שעוצבו על ידי רפאל – לאחר מותו המוקדם בשנת 1520. מותו של יוליוס בשנת 1513 לא קטע כלל את העבודה, שכן יורשו היה האפיפיור האחרון של רפאל, האפיפיור מדיצ'י לאו העשירי (Leo X), שאיתו פיתח רפאל קשר קרוב אף יותר, ושממנו המשיך לקבל הזמנות. חברו של רפאל, הקרדינל ביביינה, היה אף הוא מחנכו הוותיק של לאו, וחבר קרוב ויועץ. "הפרנסוס", 1511, סتانצה דלה סניאטורה. רפאל הושפע בבירור מתקרת הקפלה הסיסטינית של מיכלאנג'לו במהלך ציור החדר. וזארי סיפר שברמנטה הכניס אותו בסתר.

החלק הראשון הושלם בשנת 1511, ותגובתם של אמנים אחרים לכוחו המאיים של מיכלאנג'לו היוותה את סוגיית המפתח השלטת באמנות האיטלקית בעשורים הבאים. רפאל, שכבר הפגין את כישרונו לספוג השפעות לתוך סגנונו האישי, עמד באתגר אולי טוב יותר מכל אמן אחר. אחד המקרים הראשונים והברורים ביותר היה הדיוקן ב"בית הספר לאתונה" של מיכלאנג'לו עצמו, בדמותו של הרקליטוס (Heraclitus), שנראה ששואב בבירור מן הסיבילות (Sybils) והאיגודי (ignudi) של התקרה הסיסטינית. דמויות אחרות באותו ציור ובציורים מאוחרים יותר בחדר מציגות את אותן השפעות, אך עדיין מתיישבות עם התפתחות סגנונו האישי של רפאל. מיכלאנג'לו האשים את רפאל בגניבה ספרותית ושנים לאחר מותו של רפאל התלונן במכתב כי "כל מה שידע על אמנות הוא קיבל ממני", אם כי ציטוטים אחרים חושפים תגובות נדיבות יותר.

קומפוזיציות גדולות ومורכבות אלו נחשבות מאז ועד עולם בין היצירות העליונות של הסגנון הגדול (grand manner) של רנסאנס השיא, ושל "האמנות הקלאסית" של המערב הבתר-עתתי. הן מעניקות תיאור אידיאלי ביותר של הצורות המיוצגות, והקומפוזיציות, אף שתוכננו בקפידה רבה ברישומים, משיגות "ספרצטורה" (sprezzatura) – מונח שהומצא על ידי חברו קסטיליו, אשר הגדיר אותו כ"קלות דעת מסוימת המסתירה כל אומנות ועושה שכל מה שאדם אומר או עושה נראה בלתי מתוכנן וחסר מאמץ...". לדברי מייקל לוי (Michael Levey), "רפאל מעניק ליצירותיו בהירות וחן על-אנושיים ביקום של ודאות אוקלידית". הציור כמעט כולו הוא ברמה הגבוהה ביותר בשני החדרים הראשונים, אך הקומפוזיציות המאוחרות יותר בסטאנצה, במיוחד אלו הכוללות פעולה דרמטית, אינן מוצלחות לחלוטין לא מבחינת התפיסה ולא מבחינת הביצוע שלהן על ידי הסדנה.

אדריכלות ועתתיות (עתיקות)

סטאנצה דלה סניאטורה; המיסה בבולסנה (The Mass at Bolsena), 1514, סטאנצה די אליוֹדורו (Stanza di Eliodoro); שחרורו של פטרוס הקדוש (Deliverance of Saint Peter), 1514, סטאנצה די אליודורו; השריפה בבורגו (The Fire in the Borgo), 1514, סטאנצה דל'אינצ'נדיו דל בורגו, שצויגה על ידי הסדנה לפי עיצובו של רפאל. אדריכלות לאחר מותו של ברמנטה בשנת 1514, מונה רפאל לאדריכל כנסיית פטרוס הקדוש החדשה. מרבית עבודתו שם שונתה או נהרסה לאחר מותו ובעקבות קבלת תכנונו של מיכלאנג'לו, אך רישומים מעטים ששרדו. נראה שתכנונו היה הופך את הכנסייה לקודרת הרבה יותר מהתכנון הסופי, עם עמודים ענקיים לכל אורך האבסס, "כמו סמטה" לפי ניתוח ביקורתי לאחר המוות של אנטוניו דה סאנגאלו הצעיר (Antonio da Sangallo the Younger). אולי היא הייתה דומה למקדש ברקע של "גירוש הליודורוס מן המקדש" (The Expulsion of Heliodorus from the Temple).

הוא עיצב מספר מבנים נוספים, ולזמן קצר היה האדריכל החשוב ביותר ברומא, ועבד עבור חוג מצומצם סביב האפיפיורות. יוליוס ביצע שינויים בתוכנית הרחובות של רומא, ויצר כמה דרכים חדשות, וביקש למלא אותן בארמונות מפוארים. מבנה חשוב, פאלאצו ברנקונו דל'אקווילה (Palazzo Branconio dell'Aquila) עבור החצרן האפיפיורי של לאו, ג'ובאני בטיסטה ברנקונו (Giovanni Battista Branconio), נהרס לחלוטין כדי לפנות מקום לפיאצה של ברניני (Bernini) עבור פטרוס הקדוש, אך רישומים של החזית והחצר נותרו. החזית הייתה מעוטרת באופן יוצא דופן לתקופה זו, וכללה הן לוחות צבועים בקומה העליונה מתוך שלוש, והן פיסול רב בקומה האמצעית. מראה הקפלה של קהיג'י (Chigi Chapel). התכנונים העיקריים עבור וילה פארנזינה (Villa Farnesina) לא היו של רפאל, אך הוא תכנן, ועישטה בפסיפסים, את קפלת צ'יג'י עבור אותו פטרון, אגוסטינו צ'יג'י (Agostino Chigi), גזבר האפיפיור.

מבנה נוסף, עבור רופאו של האפיפיור לאו, פאלאצו יעקופו דה ברשה (Palazzo Jacopo da Brescia), הועז במקומו בשנות ה-30 של המאה ה-20 אך שרד; זה תוכנן להשלים ארמון באותו רחוב מאת ברמנטה, שבו התגורר רפאל עצמו תקופה מסוימת. וילה מדאמה (Villa Madama), מקלט מפואר על צלע ההר עבור הקרדינל ג'וליו דה מדיצ'י (Giulio de' Medici), לימים האפיפיור קלמנט השביעי (Clement VII), מעולם לא הושלמה, ויש לשחזר את תוכניותיה המלאות באופן משוער. הוא הפיק עיצוב שממנו הושלמו תוכניות הבנייה הסופיות על ידי אנטוניו דה סאנגאלו הצעיר. אפילו בלתי הושלמת, זו הייתה תוכנית הוילה המתוחכמת ביותר שנראתה עד כה באיטליה, והיא השפיעה רבות על ההתפתחות המאוחרת של הסוגה; נראה שזהו המבנה המודרני היחיד ברומא שפלדיו (Palladio) יצר לו רישום מדוד.

רק תוכניות קומה אחדות נותרו עבור ארמון גדול שתכנן לעצמו בוויה ג'וליה (via Giulia) החדשה ברונה (rione) של רגולה (Regola), שעבורו אסף קרקעות בשנותיו האחרונות. הוא שכן על בלוק אי לא סדיר בסמוך לנהר טיבר (Tiber). נראה שכל החזיתות נועדו לכלול סדר ענק של פילסטרים שעולים לפחות שתי קומות לגובה המלא של הקומה הראשית (piano nobile), "מאפיין מליצי חסר תקדים בתכנון ארמונות פרטיים". רפאל ביקש ממרקו פאביו קלבו (Marco Fabio Calvo) לתרגם את "עשרת ספרי האדריכלות" של ויטרוβיוס (Vitruvius) לאיטלקית; תרגום זה התקבל אצלו סביב סוף אוגוסט 1514. הוא שמור בספרייה במינכן וכולל הערות שוליים בכתב יד מאת רפאל. עתיקות בסביבות שנת 1510, התבקש רפאל על ידי ברמנטה לשפוט עותקים בני-זמננו של "לאוקואון ובניו" (Laocoön and His Sons). בשנת 1515 הוענקו לו סמכויות כפרפקט על כל העתיקות שנחשפו בתוך העיר, או ברדיוס של מייל ממנה.

כל מי שביצע חפירות עתיקות נדרש ליידע את רפאל בתוך שלושה ימים, וסתתי אבנים לא הורשו להרוס כתובות ללא אישור. רפאל כתב מכתב לאפיפיור לאו שבו הציע דרכים לעצור את הרס המונומנטים העתיקים, והציע סקר חזותי של העיר כדי לתעד את כל העתיקות בצורה מסודרת. האפיפיור התכוון להמשיך להשתמש בבנייה עתיקה לבניית פטרוס הקדוש, אך רצה גם לוודא שכל הכתובות העתיקות מתועדות והפסלים נשמרים, טרם התרת שימוש חוזר באבנים. על פי יומנו של מרינו סאנוטו הצעיר (Marino Sanuto the Younger), בשנת 1519 הציע רפאל להוביל אובליסק ממאוזוליאום אוגוסטוס לכיכר פטרוס הקדוש תמורת 90,000 דוקטים.

לדברי מרקאנטוניו מיקייל (Marcantonio Michiel), "מותו הנעורים של רפאל העציב אנשי ספר מכיוון שלא יכל לספק את התיאור ואת הציור של רומא העתיקה שהכין, שהיה יפה מאוד". רפאל התכוון להכין מפה ארכיאולוגית של רומא העתיקה אך זו מעולם לא בוצעה. ארבעה רישומים ארכיאולוגיים מאת האמן נשמרו. פרויקטי ציור אחרים פרויקטי הוותיקן תפסו את מרבית זמנו, אף על פי שצייר דיוקנאות אחדים, ובהם של שני פטרואיו העיקריים, האפיפיור יוליוס השני ויורשו לאו העשירי, כאשר הראשון נחשב לאחד הטובים שבהם. דיוקנאות אחרים היו של חבריו שלו, כמו קסטיליו, או של המעגל האפיפיורי המיידי. שליטים אחרים הפצירו בעבודה, ולמלך פרנסואה הראשון (Francis I) מצרפת נשלחו שני ציורים כמתנות דיפלומטיות מטעם האפיפיור.

עבור אגוסטינו צ'יג'י, הבנקאי העשיר לאין שיעור וגזבר האפיפיור, הוא צייר את "ניצחון גלאเทאה" (Triumph of Galatea) ועיצב פרסקאות דקורטיביות נוספות עבור וילה פארנזינה שלו, קפלה בכנסיית סנטה מריה דלה פאצ'ה (Santa Maria della Pace) ופסיפסים בקפלת ההלוויה בסנטה מריה דל פופולו (Santa Maria del Popolo). הוא גם עיצב חלק מהעיצוב עבור וילה מדאמה, כאשר העבודה בשתי הוילות בוצעה על ידי סדנתו. "הדיג הנסיוני" (The Miraculous Draught of Fishes), 1515, אחד משבעה קרטוני רפאל שנותרו עבור שטיחי קיר לקפלה הסיסטינית (מוזיאון ויקטוריה ואלברט). אחת ההזמנות האפיפיוריות החשובות ביותר שלו הייתה "קרתוני רפאל" הנמצאים כיום במוזיאון ויקטוריה ואלברט (Victoria and Albert Museum), סדרה של 10 קרטונים, שמתוכם שרדו שבעה, עבור שטיחי קיר ובהם סצנות מחייהם של פאולוס הקדוש ופטרוס הקדוש, עבור הקפלה הסיסטינית. הקרטונים נשלחו לבריסל כדי להישזר בסדנתו של פيير ואן אאלסט (Pier van Aelst).

ייתכן שרפאל ראה את הסדרה המוגמרת לפני מותו – הם ככל הנראה הושלמו בשנת 1520. הוא גם עיצב וצייר את הלוג'יה (Loggie) בוותיקן, גלריה ארוכה וצרה הפתוחה אז לחצר בצד אחד, המעוטרת בגרוטסקות בסגנון רומאי. הוא הפיק מספר מזבחות משמעותיים, כולל "האקסטזה של סנט סיסיליה" (The Ecstasy of St. Cecilia) ומדונה סיסטינית (Sistine Madonna). עבודתו האחרונה, שעליה עבד עד יום מותו, הייתה "ההשתנות" (Transfiguration) הגדולה, אשר יחד עם "איל ספאסימו" (Il Spasimo) מצביעה על הכיוון שאליו נטתה אמנותו בשנים האחרונות לחייו – פרוטו-בארוקי יותר מאשר מנייריסטי. ניצחון גלאטאה, 1512, המיתולוגיה המרכזית היחידה שלו, עבור וילה פארנזינה של צ'יג'י; "איל ספאסימו", 1517, המעניק דרגה חדשה של הבעה לאמנותו, מוזיאון הפראדו; המשפחה הקדושה, 1518, הלובר; "ההשתנות", 1520, לא גמורה במותו.

סדנאות ומתודולוגיה אמנותית

הפינקוטקה הוותיקנית: חומרי ציור רפאל צייר רבות מיצירותיו על תמיכות עץ כמו "מדונה של הציפורנים", אך השתמש גם בקנבס כמו ב"מדונה הסיסטינית", והיה ידוע בשימוש בשמנים מתייבשים כמו שמן פשתן או שמן אגוזים. הפלטה שלו הייתה עשירה והוא השתמש כמעט בכל הפיגמנטים שהיו זמינים אז כמו אולטראמרין, צהוב עופרת-בדיל, כרמין, ורמיליון, אדום פואָה (madder lake), ירוק נחושת (verdigris) ואוכרים. בכמה מציוריו כמו "מדונה אנסידיי" אף עשה שימוש באגם עץ ברזיל נדיר, זהב אבקת מתכת ואפילו אבקת ביסמוט מתכתית מוכרת פחות. סדנה וזארי מספר שלרפאל הייתה בסופו של דבר סדנה של חמישים תלמידים ועוזרים, שרבים מהם הפכו לימים לאמנים משמעותיים בזכות עצמם. זו הייתה ללא ספק קבוצת הסדנה הגדולה ביותר שהתאגדה תחת אמן מאסטר קלאסי כלשהו, וגבוהה בהרבה מהנורמה.

אלה כללו אמנים מבוססים מחלקים אחרים של איטליה, שכנראה עבדו עם צוותים משלהם כקבלני משנה, וכן תלמידים ופועלים מומחים. יש בידינו מעט מאוד עדויות על הסευדי של הסדנה הפנימית, מלבד יצירות האמנות עצמן, שלעיתים קרובות קשה מאוד לשייך ליד מסוימת. הדמויות החשובות ביותר היו ג'וליו רומאנו (Giulio Romano), תלמיד צעיר מרומא שהיה בן עשרים ואחת בערך במותו של רפאל, וג'אנפרנצ'סקו פני (Gianfrancesco Penni), שכבר היה מאסטר פלורנטיני. רב רישומיו ורכושו האחר של רפאל הושארו להם, והם המשיכו במידה מסוימת להפעיל את הסדנה לאחר מותו של רפאל. פני לא השיג מוניטין אישי השווה לזה של ג'וליו, שכן לאחר מותו של רפאל הפך למשתף פעולה פחות-משווה עבור ג'וליו בתורו במשך חלק ניכר מהקריירה המאוחרת שלו.

פרינו דל ואגה (Perino del Vaga), שכבר היה מאסטר, ופולידורו דה קאראוואג'ו (Polidoro da Caravaggio), שלכאורה הועלה בדרגה מפועל שנשא חומרי בניין באתר, הפכו גם הם לציירים בולטים בזכות עצמם. שותפו של פולידורו, מאטורינו דה פירנצה (Maturino da Firenze), סבל, בדומה לפני, מירידת קרנו בהשוואה לשותפו במוניטין מאוחר יותר. ג'ובאני דה אודינה (Giovanni da Udine) נהנה ממעמד עצמאי יותר, והיה אחראי על עבודת הטיח הדקורטיבית והגרוטסקות סביב הפרסקאות המרכזיות. מרבית האמנים פוזרו בהמשך, וחלקם נהרגו, על ידי בזזת רומא האלימה ב-1527. עם זאת, הדבר תרם להפצת גרסאות של סגנונו של רפאל באיטליה ומעבר לה. דיוקן אליזבטה גונזגה, בערך.

1504. וזארי מדגיש שרפאל ניהל סדנה הרמונית ויעילה מאוד, והחזיק בכישרון יוצא דופן לפתרון בעיות וויכוחים הן עם פטרונים והן עם עוזריו – בניגוד לדפוס הסוער של יחסיו של מיכלאנג'לו עם שניהם. עם זאת, אף על פי שפני וג'וליו היו מיומנים די הצורך כך שהבחנה בין ידיהם ובין ידו של רפאל עצמו עדיין קשה לעיתים קרובות, אין ספק שר רבים מציורי הקיר המאוחרים של רפאל, וכנראה גם כמה מציורי כן הציור שלו, בולטים יותר בשל תכנונם מאשר בשל ביצועם. רבים מדיוקנאותיו, אם הם במצב טוב, מציגים את גאונותו בטיפול המפורט בצבע ממש עד סוף חייו.

תלמידים או עוזרים אחרים כוללים את רפאלינו דל קולה (Raffaellino del Colle), אנדريה סבאטיני (Andrea Sabbatini), ברתולומאו רמנגי (Bartolommeo Ramenghi), פלגרינו ארטוזי (Pellegrino Aretusi), וינצ'נצו טאמני (Vincenzo Tamagni), בטיסטה דאסי (Battista Dossi), טומאזו וינצ'ידור (Tommaso Vincidor), טימוטאו ויטי צייר אורבינו, והפסל והאדריכל לורנצטו (Lorenzetto), גיסו של ג'וליו. אמן הדפוס והאדריכלים במעגל של רפאל נידונים בהמשך. נטען כי הפלמי ברנרד ואן אורלי (Bernard van Orley) עבד עבור רפאל במשך תקופה מסוימת, ולוקה פני (Luca Penni), אחיו של ג'אנפרנצ'סקו ולימים חבר באסכולת פונטנבלו הראשונה, עשוי היה להיות חבר בצוות. דיוקנאות דיוקן אליזבטה גונזגה, בערך 1504; דיוקן האפיפיור יוליוס השני, בערך 1512; דיוקן בין דו אלטוויטי (Bindo Altoviti), בערך 1514; דיוקן בלדאסארה קסטיליו, בערך 1515. רישומים רפאל היה אחד הרשמים הטובים ביותר בתולדות האמנות המערבית, והשתמש ברישומים בהרחבה כדי לתכנן את הקומפוזיציות שלו.

לדברי אדם בן-התקופה בקירוב, כאשר החל לתכנן קומפוזיציה, הוא היה פורש מספר רב של רישומי מלאי שלו על הרצפה, ומתחיל לצייר "במהירות", תוך השאלת דמויות מכאן ומכאן. למעלה מארבעים סקיצות שרדו עבור "הדיספוטה" בסטאנצה, וייתכן שהיו רבות נוספות במקור; למעלה מארבע מאות גיליונות שרדו בסך הכל. הוא השתמש ברישומים שונים כדי לשכלל את תנוחותיו וקומפוזיציות שלו, כנראה במידה רבה יותר מרוב הציירים האחרים, לפי מספר הגרסאות ששרדו: "...כך נהג לעבוד רפאל עצמו, שהיה עשיר כל כך בהמצאה, כשהוא מגיע תמיד לדרך שבה יוצג סיפור בארבע או שש דרכים, שכל אחת מהן שונה מהאחרת, וכולן מלאות חן ועשויות היטב.", כתב סופר אחר לאחר מותו.

עבור ג'ון שירמן (John Shearman), אמנותו של רפאל מסמנת "מעבר של משאבים מהפקק לפיתוח ומחקר". כאשר הושגה קומפוזיציה סופית, הופקו לעיתים קרובות קרטונים בגודל מלא מוגדלים, אשר לאחר מכן נוקבו בסיכה ו"פוזרו" (pounced) בשקית פיח כדי להותיר קווים מנוקדים על פני השטח כהנחיה. הוא גם עשה שימוש נרחב באופן יוצא דופן, הן על נייר והן על טיח, ב"חרט עיוור" (blind stylus), ושורט קווים שאינם מותירים אלא שקע, אך ללא סימן. אלו ניתנים לצפייה על הקיר ב"בית הספר לאתונה", ובמקורות של רישומים רבים. "קרתוני רפאל", כעיצובים לשטיחי קיר, נצבעו במלואם במדיום דבק דיסטמפר (glue distemper), שכן הם נשלחו לבריסל כדי להיות מועתקים על ידי האורגים. לוקרטיה (Lucretia), בחקיקה מאת ריימונדי על פי רישום מאת רפאל. ביצירות מאוחרות יותר שצוירו על ידי הסדנה, הרישומים מרתקים פעמים רבות יותר מהציורים.

מרבית הרישומים של רפאל מדויקים למדי – אפילו סקיצות ראשוניות עם דמויות מתאר עירומות מצוורות בקפידה, ולרישומי עבודה מאוחרים יש לעיתים קרובות דרגת גימור גבוהה, עם הצללה ולעיתים הברקות בלבן. הם חסרים את החופש והאנרגיה של חלק מסקיצותיהם של לאונרדו ומיכלאנג'לו, אך הם כמעט תמיד מספקים מאוד מבחינה אסתטית. הוא היה בין האחרונים שהשתמשו במתכת-כסף (metalpoint) – פיסת כסף מחודדת או מתכת אחרת – באופן נרחב, אף על פי שעשה שימוש מעולה גם במדיום החופשי יותר של גיר אדום או שחור. בשנותיו האחרונות היה אחד האמנים הראשונים שהשתמשו בדוגמניות נשיות לרישומי הכנה – תלמידים זכרים "גרצוני" (garzoni) שימשו בדרך כלל ללימודים של שני המינים. מחקר לחיילים בתחיית המתים של ישوع זה (Resurrection of Christ), בערך.

הדפסה וחיים אישיים

1500. מחקר גיר אדום עבור וילה פארנזינה; שלוש הגרציות; גיליון עם מחקר עבור מדונה אלבה וסקיצות אחרות; פיתוח הקומפוזיציה עבור מדונה והילד. אמנות הדפסה רפאל לא יצר הדפסים בעצמו, אך נכנס לשיתוף פעולה עם מרקאנטוניו ריימונדי (Marcantonio Raimondi) כדי להפיק תחריטים על פי עיצוביו של רפאל, דבר שיצר רבים מההדפסים האיטלקיים המפורסמים ביותר של המאה, והיה בעל חשיבות בעליית ההדפס הרפרודוקטיבי. העניין שלו היה חריג עבור אמן מרכזי כל כך; מבני דורו הוא שותף רק על ידי טיציאן (Titian), שעבד בהצלחה רבה פחות עם ריימונדי. בסך הכל הופקו כחמישים הדפסים; חלקם היו העתקים של ציוריו של רפאל, אך עיצובים אחרים נוצרו ככל הנראה על ידי רפאל אך ורק כדי להפוך להדפסים. רפאל יצר רישומי הכנה, שרבים מהם שרדו, עבור ריימונדי שיתרגם לתחריט.

טבח התמימים (The Massacre of the Innocents), תחריט מאת מרקאנטוניו ריימונדי על פי עיצוב של רפאל. מצב ראשון, "ללא עץ אורן". ההדפסים המקוריים המפורסמים ביותר שעלו משיתוף הפעולה היו "לוקרטיה", "משפט פאريس" (Judgement of Paris) ו"טבח התמימים", שמתוכם נחקקו שתי גרסאות זהות כמעט לחלוטין. בין ההדפסים של הציורים היו "הפרנסוס" עם הבדלים ניכרות ו"גלאטאה" ידועים במיוחד גם כן. מחוץ לאיטליה, הדפסים רפרודוקטיביים מאת ריימונדי ואחרים היו הדרך העיקרית שבה חוו את אמנותו של רפאל עד המאה העשרים. באבירו קארוצ'י (Baviero Carocci), שנקרא "איל באביירה" (Il Baviera) על ידי וזארי, עוזר שרפאל בטח בו בכספו ככל הנראה, מצא את עצמו בשליטה על מרבית לוחות הנחושת לאחר מותו של רפאל, וניהל קריירה מוצלחת במקצוע החדש של מוציא לאור של הדפסים. רישום לסיבילה בקפלת צ'יג'י.

טבח התמימים, תחריט מאת מרקאנטוניו ריימונדי על פי עיצוב של רפאל. מצב ראשון, "ללא עץ אורן"; משפט פאريس, המשפיע עדיין על מאנה (Manet), שהשתמש בקבוצה היושבת ביצירתו המפורסמת ביותר; גלאטאה, תחריט על פי הפרסקו בוילה פארנזינה. חיים פרטיים ומוות החל משנת 1517 ועד מותו, התגורר רפאל בפאלאצו קאפריני (Palazzo Caprini), השוכן בפינה שבין פיאצה סקוסאקავאלי (piazza Scossacavalli) לבין ויה אלסנדريנה (via Alessandrina) בבורגו (Borgo), בסגנון מפואר למדי בארמון שעוצב על ידי ברמנטה. הוא מעולם לא נישא, אך בשנת 1514 התארס למריה ביביינה (Maria Bibbiena), אחייניתו של הקרדינל מדיצ'י ביביינה; נראה כי הוא שוכנע לכך על ידי חברו הקרדינל, וחוסר ההתלהבות שלו ניכר בכך שהנישואים לא התקיימו טרם מותה בשנת 1520.

הוא נחשב כמי שהיו לו פרשיות אהבים רבות, אך קבוע בחייו ברומא היה "לה פורנארינה" (La Fornarina), מרגריטה לוטי (Margherita Luti), בתו של אופה (fornaro) בשם פרנצ'סקו לוטי (Francesco Luti) מסיינה שגר בוויה דל גוברנו וקיо (Via del Governo Vecchio). הוא מונה ל"משרת החדר" (Groom of the Chamber) של האפיפיור, דבר שהעניק לו מעמד בחצר והכנסה נוספת, וכן לאביר מסדר הזהב הפפי (Papal Order of the Golden Spur). וזארי טוען כי הוא שעשע את השאפתנות להפוך לקרדינל, אולי לאחר עידוד כלשהו מלאו, דבר שעשוי גם להסביר את דחיית נישואיו. רישום דיוקן עצמי משוער מאת רפאל בגיל ההתבגרות. רפאל מת ביום שישי הטוב, 6 באפריל 1520, שהיה ככל הנראה יום הולדתו ה-37.

מוות ומורשת

וזארי מספר שרפאל נולד גם הוא ביום שישי הטוב, שבשנת 1483 חל ב-28 במרץ, ושאי האמן מת מתשישות שנגרמה כתוצאה ממעורבות רומנטית בלתי פוסקת בזמן שעבד על הלוג'יה. מספר אפשרויות אחרות הועלו על ידי היסטוריונים מאוחרים יותר. במחלתו החריפה, שנמשכה חמישה עשר יום, היה רפאל צלול דיו כדי להתוصد על חטאיו, לקבל את המ sacraments האחרונים, ולסדר את ענייניו. הוא הכתיב את צוואתו, שבה השאיר כספים מספיקים לדאגה למאהבתו, והפקיד זאת בידי משרתו הנאמן באביירה, והשאיר את מרבית תכולת הסטודיו שלו לג'וליו רומאנו ולפני. לבקשתו, רפאל נקבר בפנתאון. הלוויית רפאל הייתה מפוארת ביותר, והשתתפו בה קהל רב. על פי יומן מאת פאריס דה גראסיס (Paris de Grassis), ארבעה קרדינלים לבושים בארגמן נשאו את גופתו, וידו נושקה על ידי האפיפיור.

הכתובת בסרקופג השיש של רפאל, דו-טור אלגי שנכתב על ידי פייטרו במבו, אומרת: "כאן שוכב אותו רפאל מפורסם שעל ידו חששה הטבע להיות מנוצחת כל עוד חי, וכאשר גסס, חששה שמא תמות בעצמה." דיוקנאות עצמיים רישום דיוקן עצמי משוער מאת רפאל בגיל ההתבגרות; דיוקן עצמי, רפאל ברקע, מתוך "בית הספר לאתונה"; דיוקן של איש צעיר, 1514, אבד במהלך מלחמת העולם השנייה; דיוקן עצמי אפשרי מאת רפאל; דיוקן עצמי אפשרי עם חבר, בערך 1518. קבלת הפנים הביקורתית רפאל זכה להערצה רבה מצד בני דורו, אף על פי שהשפעתו על הסגנון האמנותי במאה שלו הייתה פחותה מזו של מיכלאנג'לו.

המנייריזם, שהחל בתקופת מותו, ובהמשך הבארוק, לקחו את האמנות "בכיוון מנוגד לחלוטין" לתכונותיו של רפאל; "עם מותו של רפאל, האמנות הקלאסית – רנסאנס השיא – דעכה", כפי שניסח זאת וולטר פרידלנדר (Walter Friedländer). הוא נתפס במהרה כמודל האידיאלי על ידי אלה שלא חיבבו את הגזמות המנייריזם: הדעה ...רווחה בדרך כלל באמצע המאה ה-16 כי רפאל היה הצייר המאוזן האידיאלי, אוניברסלי בכישרונו, המספק את כל הקנונים המוחלטים, והמציית לכל הכללים שנועדו לשלוט באמנויות, ואילו מיכלאנג'לו היה הגאון האקסצנטרי, מבריק יותר מכל אמן אחר בתחומו המיוחד, רישום עירום הגבר, אך לא מאוזן וחסר תכונות מסוימות, כגון חן ואיפוק, החיוניות לאמן הגדול.

אלו, כמו דולצ'ה (Dolce) ואראטינו (Aretino), שהחזיקו בדעה זו היו לרוב שורדי ההומניזם של הרנסאנס, שלא יכלו לעקוב אחר מיכלאנג'לו בעודו עובר למנייריזם. וזארי עצמו, למרות הישארותו של הגיבור שלו מיכלאנג'לו, הגיע לראות בהשפעתו מזיקה במובנים מסוימים, והוסיף קטעים למהדורה השנייה של "חיי הציירים" המבטאים דעות דומות. קומפוזיציות של רפאל זכו תמיד להערצה ולמחקר, והפכו لأבן פינה של הכשרת האקדמיות לאמנות. תקופת השפעתו הגדולה ביותר הייתה מסוף המאה ה-17 ועד סוף המאה ה-19, אז זכו הדקוריום והאיזון המושלמים שלו להערצה רבה. הוא נתפס כמודל הטוב ביותר לציור היסטורי, שנחשב לגבוה ביותר בהיררכיה של הז'אנרים.

סר ג'ושוע ריינולדס (Sir Joshua Reynolds) ב"הרصותיו" (Discourses) שיבח את "פשטותו, חומרתו והודו המלכותי" ואמר שהוא "עומד בדרך כלל בראש הציירים הראשונים", במיוחד בשל הפרסקאות שלו שבהן כלל את "קרתוני רפאל", ואילו "מיכלאנג'לו תובע את תשומת הלב הבאה. הוא לא החזיק בכל כך הרבה מעלות כמו רפאלה, אך אלו שהיו לו היו מהסוג הגבוה ביותר..." כשהוא מהדהד את דעות המאה ה-16 לעיל, ממשיך ריינולדס ואומר על רפאל: מעלתו של אדם יוצא דופן טמונה בהלכות, ביופיו ובהוד של דמויותיו, בבנייתו התבונית של קומפוזיציה שלו, בנכונות הרישום, בטהרת הטעם, ובהתאמה המיומנת של תפיסותיהם של אנשים אחרים למטרתו שלו. איש לא עלה עליו באותו שיפוט, שבו איחד לתצפיותיו שלו על הטבע את האנרגיה של מיכלאנג'לו, ואת היופיו והפשטות של העתתיקה.

לשؤال, אפוא, איזו דרגה צריכה לתפוס את המקום הראשון, רפאלה או מיכלאנג'לו, יש להשיב כי אם יש להעניק אותה למי שהחזיק בשילוב רב יותר של התכונות הגבוהות של האמנות מאשר כל אדם אחר, אין ספק שרפאלה הוא הראשון. אך אם, לפי לונגינוס (Longinus), הנשגב, בהיותו המעלה הגבוהה ביותר שהקומפוזיציה האנושית יכולה להגיע אליה, מפצה בשפע על היעדרו של כל יופי אחר, ומכפר על כל שאר הליקויים, אזי מיכלאנג'לו דורש את העדפה.

ריינולדס היה נלהב פחות בנוגע לציורי הלוח של רפאל, אך הסנטימנטליות הקלה של אלו הפכה אותם לפופולריים מאוד במאה ה-19: "הכרנו אותם מילדות ואילך, דרך מסה גדולה בהרבה של רפרודוקציות ממה שאי פעם היה לאמן כלשהו בעולם..." כתב ולפלין, שנולד בשנת 1862, על המדונו-ות של רפאל. בגרמניה, לרפאל הייתה השפעה עצומה על האמנות הדתית של תנועת הנצרתיים (Nazarene movement) ואסכולת הציור של דיסלדורף (Düsseldorf school) במאה ה-19. בניגוד לכך, באנגליה אחוות הפרה-רפאליטים (Pre-Raphaelite Brotherhood) הגיבה במפורש נגד השפעתו ונגד השפעת מעריציו כגון ג'ושוע ריינולדס, מתוך שאיפה לחזור לסגנונות שקדמו למה שראו כהשפעתו המזיקה.

לדברי מבקר שרעיונותיו השפיעו עליהם רבות, ג'ון רוסקין (John Ruskin): גזר הדין של אמנויות אירופה יצא מאותו חדר [הסטאנצה דלה סניאטורה], והוא הובא במידה רבה בשל מעלותיו של אותו אמן עצמו שסימן כך את תחילת הדעיכה. שלמות הביצוע ויופי התווי פנים שהושגו ביצירתו, וביצירותיהם של בני דורו הגדולים, הפכו את גימור הביצוע ויופי הצורה למטרות העיקריות של כל האמנים; ומאז ואילך חיפשו ביצוע במקום מחשבה, ויופי במקום אמת. וכפי שאמרתי לכם, אלו הן שתי הסיבות המשניות לדעיכת האמנות; הראשונה היא אובדן המטרה המוסרית. אנא שימו לב אליהן היטב. באמנות ימי הביניים, המחשבה היא הדבר הראשון, הביצוע השני; באמנות המודרנית הביצוע הוא הדבר הראשון, והמחשבה השנייה.

ושוב, באמנות ימי הביניים, האמת היא הראשונה, היופי השני; באמנות המודרנית, היופי הוא הראשון, האמת השנייה. עקרונות ימי הביניים הובילו אל רפאל, והעקרונות המודרניים מובילים מטה ממנו. עד שנת 1900, הפופולריות של רפאל נעקפה על ידי מיכלאנג'לו ולאונרדו, אולי כתגובה נגד הרפאליות המדולדלת של אמנים אקדמיים בני המאה ה-19 כגון בוגרו (Bouguereau). אף על פי שהיסטוריית האמנות ברנרד ברנסון (Bernard Berenson) כינה בשנת 1952 את רפאל כמאستر "המפורסם והאהוב ביותר" של רנסאנס השיא, היסטוריוני האמנות ליאופולד והלן אטלינגר (Leopold and Helen Ettlinger) אומרים כי הפופולריות הפחותה של רפאל במאה ה-20 מתבהרת מתוך "תוכני מדפי ספריות האמנות... בניגוד לכרך אחר כרך המשחזר שוב ושוב צילומים מפורטים של התקרה הסיסטינית או רישומיו של לאונרדו, הספרות על רפאל, במיוחד באנגלית, מוגבלת למספר ספרים מצומצם בלבד".

הם מסכמים, עם זאת, כי "מכל אמני הרנסאנס הדגולים, השפעתו של רפאל היא הרצופה ביותר."