ראול שורבאן: המציל שההיסטוריה חלוקה לגביו
במאי 1944, בעת שהגטאות בצפון טרנסילבניה פונו לכיוון אושוויץ, עזר היסטוריון אמנות רומני מקלוז' (Cluj) לרב הראשי של הקהילה הנאולוגית בעיר להימלט. התיק של יד ושם מתעד זאת בבירור: שורבאן סייע לרב משה כרמילי-ויינברגר (Moshe Carmilly-Weinberger) להימלט לטורדה (Turda) ולהגיע לבוקרשט למפגש עם יוליו מאניו (Iuliu Maniu), המדינאי הרומני, כדי למצוא נתיבי הצלה. ארבעים ושלוש שנים מאוחר יותר העניק יד ושם לשורבאן את מדליית חסיד אומות העולם. ואז החל הוויכוח – ויכוח שמעולם לא יושב, והופך את ראול שורבאן לאחת הדמויות השנויות במחלוקת בתרבות הרומנית של המאה העשרים.
בנו של מוזיקאי על גבול שנוי במחלוקת
הוא נולד ב-4 בספטמבר 1912 בדז' (Dej), עיירה שהייתה אז בתוך ממלכת הונגריה ואחרי 1918 בתוך רומניה – עובדה שתעצב את כל חייו האינטלקטואליים. אביו היה המלחין גיללם שורבאן (Guilelm Șorban), ממשפחת אצולה טרנסילבנית רומנית; סבתו הייתה אלזסית, ירושה של עם גבולות נוסף. בין השנים 1930 ו-1934 למד ציור ומוזיקה בחוץ לארץ, באיטליה – בקונסרבטוריון ג'וזפה ורדי (Giuseppe Verdi) במילאנו – ובאוסטריה ובגרמניה. מאוחר יותר למד משפטים באוניברסיטת קלוז'.
בשנות ה-30 היה בעיקר צייר. הוא הציג בבאיה מארה (Baia Mare), בקלוז' ובבוקרשט בין 1935 ל-1943, וב-1938 הפך לעוזר הוראה לתולדות האמנות באוניברסיטת קלוז'. זהות כפולה זו – אמן וחוקר – נותרה עמו.
צפון טרנסילבניה, 1940–1944
תכתיב וינה השני באוגוסט 1940 החזיר את צפון טרנסילבניה, כולל קלוז' ודז', לידי הונגריה. עבור הרומנים שנותרו בשטח שהועבר, הכל הפך לפוליטי בן לילה. שורבאן הקים את הוצאת הספרים הרומנית של צפון טרנסילבניה וכתב עבור העיתון טריבונה ארדאלולוי (Tribuna Ardealului), העיתון בשפה הרומנית של המחוז הכבוש. זו לא הייתה עבודה תרבותית ניטרלית; זו הייתה עמידה על זכויות המיעוט תחת שלטון הונגרי שהלך והתיישר עם הנאצים, והיו לכך השלכות. הרשויות ההונגריות עצרו אותו והחזיקו אותו במעצר ממרץ עד אוקטובר 1942.
כאשר החלו הגירושים של יהדות הונגריה וצפון טרנסילבניה באביב 1944, שורבאן היה בקלוז'. מה שעשה לאחר מכן הוא שורש השאלה. גרסתו שלו, והגרסה שהתקבלה על ידי יד ושם ב-1987, מדברת על חלק פעיל בהצלה: עזרה ליהודים הניצבים מול מוות לחצות את הגבול ולהגיע למקום מבטחים, כאשר חלקם הופנו הלאה לעבר המנדט הבריטי בארץ ישראל.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →העשורים הקומוניסטיים
המדינה הרומנית שלאחר המלחמה השתמשה בו בתחילה. הוא עמד בראש הקונסרבטוריון של קלוז' מ-1946 עד 1948 ובמכון לאמנות של קלוז' מ-1948 עד 1949, השנים שבהן מוסדות אלו עוצבו מחדש בקו הסובייטי. אז המכונה התהפכה. ב-1952 עצרה אותו הסקוריטטה (Securitate); הוא הוחזק ללא משפט עד 1955. במהלך חייו בילה חמישים חודשים בכלא מבלי שעמד בפני שופט – כלוא תחילה על ידי השלטונות ההונגריים במהלך המלחמה, ואז על ידי המשטרה החשאית של ארצו לאחר מכן.
הוא עבר שיקום איטי. הוא הפך לפרופסור באוניברסיטת בוקרשט ב-1965 ובמכון לאמנות ניקולאיה גריגורסקו (Nicolae Grigorescu) ב-1968, והשתקע בקריירה ארוכה ופורייה כהיסטוריון אמנות. המונוגרפיה שלו תיאודור פאלאדי (Theodor Pallady, 1975) עסקה במודרניסט הרומני הגדול; האלבום שלו וידה (Vida, 1981) עסק בפסל; טר בורך (Ter Borch, 1985) הוביל אותו לציור ההולנדי של המאה ה-17; חיי אמן בין מינכן למרמורש (O viață de artist între München și Maramureș, 1986) עקב אחר חיי אמנות בין בוואריה לצפון רומניה. זהו הליבה המהותית והלא-נוצצת של יצירתו: היסטוריה של האמנות קפדנית, מונוגרפית ומקצועית שהופקה תחת משטר צנזורה.
הפולמוסן
אחרי 1989 הופיע שורבאן אחר. פנטזיית האימפריה ההונגרית ובית אירופה (Fantasma imperiului ungar și casa Europei) יצא לאור ב-1990, שנה לאחר נפילת צ'אושסקו. רשתות האנושיות (Rețelele Omeniei), שנכתב עם אדריאן ריזה, הגיע ב-1995, והשאלה ההונגרית (Chestiunea maghiară) ב-2001. ב-2003 הגיע פלישת רוחות. רשימות ווידויים על צד אחר של החיים (Invazie de stafii. Însemnări și mărturisiri despre o altă parte a vieții). אלו אינן מונוגרפיות. אלו פולמוסים על השאלה הרומנית-הונגרית מאת אדם שחי בצד הלא נכון של הגבול מ-1940, שפורסמו בתקופה הסוערת ביותר של פוליטיקת הזהויות הטרנסילבנית הפוסט-קומוניסטית.
ההכרה הגיעה באותם עשורים. יד ושם העניק לו את תואר חסיד אומות העולם ב-1987; ישראל העניקה לו אזרחות כבוד ב-1990. הוא נפטר ב-19 ביולי 2006, בגיל 93.
מדוע ראול מכונה גאון
הוא לא אמור להיקרא כך, והמקורות לא יתמכו בכך. הייחוד האמיתי של שורבאן היה טווח העיסוקים – צייר שהציג, מנהל קונסרבטוריון, בוגר משפטים, היסטוריון אמנות פעיל לאורך ארבע מאות של ציור ופיסול אירופי, וכותב זיכרונות. זהו רוחב יריעה לא שגרתי, והוא הפיק מחקרים טובים על פאלאדי, וידה וטר בורך. אבל רוחב אינו גאונות, ושורבאן לא ביצע תגלית ולא ייסד אסכולה.
הנקודה הרצינית יותר היא שהדבר שבגינו הוא מפורסם ביותר נתון במחלוקת. התיעוד המפורסם של יד ושם על הצלה ברומניה מציין זאת ללא ריכוך: שורבאן קיבל את המדליה ב-1987 על הצלת יהודים הונגרים וצפון-טרנסילבנים, אך "הפרס הוטל בספק על ידי ניצולים והיסטוריונים רבים", למרות שהרב כרמילי-ויינברגר, הרב הראשי לשעבר של הקהילה הנאולוגית בקלוז' והאדם ששורבאן עזר לו, גיבה אותו. התיעוד בשפה האנגלית מציין באופן דומה שתפקיד ההצלה שלו "שנוי במחלוקת בעיני אחדים". המחלוקת נוגעת להיקף ולהצגה העצמית ולא לפרשת כרמילי-ויינברגר המתועדת, והיא מוחמרת על ידי הפולמוסים הלאומניים שפרסם בשנות ה-90, שנתנו למבקריו סיבה לקרוא את ספר זיכרונותיו מתקופת המלחמה כבנייה ספרותית. ביוגרפיה שתדווח על המדליה ותעצור שם לא תהיה הוגנת. פסק הדין ההוגן הוא שמדובר באדם מוכשר, אמיץ, שנעשה בו שימוש רע – חמישים חודשים בכלא, תחת שני משטרים, יעשו זאת – שהטענה המצוטטת ביותר שלו על עצמו היא בדיוק זו שהיסטוריונים סירבו לאשר.
מורשת
מה ששורד בצורה נקייה הוא ההיסטוריה של האמנות: הספר על פאלאדי, האלבום על וידה, והמחקרים ששמרו על מלגה רצינית ברומניה במהלך עשורים שבהם זה לא היה קל ולא בטוח. מה ששורד כמחלוקת הוא כל השאר. שורבאן נותר מקרה בוחן לאופן שבו הזיכרון הלאומי מתמודד עם מציל שהעדות שלו היא הראיה העיקרית – מכובד בירושלים, שנוי במחלוקת בקלוז', וכנראה לעולם לא יגיע לפתרון מוסכם.