ראול פק: קולנוע כפעולת חשבון נפש
סרט שנבנה כולו מכתב יד שלא הושלם של סופר מת, אשר קריין בקולו שחקן שמעולם לא פגש אותו, הפך לאחד הסרטים התיעודיים המוערכים ביותר בעשור האחרון. הסרט ההוא, "אני לא כושי שלכם" (I Am Not Your Negro), היה פחות ביוגרפיה של ג'יימס בולדווין (James Baldwin) ויותר טיעון שבולדווין עצמו מעולם לא הספיק להשלים. במאי הסרט, ראול פק, הקדיש קריירה שלמה לבניית סרטים בדרך זו — מתוך עדויות מושתקות או לא גמורות של אחרים, המורכבות לטיעונים על כוח שמסרבים לשבת בשקט בלשון עבר.
ילדות ללא מדינה אחת
פק נולד בהאיטי ועזב אותה כילד כאשר משפחתו נמלטה מהדיקטטורה של דובאלייה (Duvalier), ובכך החלה ילדותו שפוזרה ברחבי הרפובליקה של קונגו, ארצות הברית, צרפת וגרמניה. חינוך נודד זה לא העניק לו מסגרת התייחסות לאומית אחת, ומאוחר יותר, גם לא מסורת קולנועית יחידה להיענות לה — תנאי שיהפוך לחתימה הבימויית שלו, כשהוא נע בקלות בין קינשאסה, קיגאלי, פריז ופורט-או-פרנס, כמו גם בין דוקומנטריה לעלילה. הוא הוכשר בתחילה לא בקולנוע אלא בהנדסת כלכלה, וקיבל תואר מתקדם בגרמניה, לפני שפנה לקולנוע באקדמיה הגרמנית לקולנוע וטלוויזיה בברלין (DFFB), אותה אסכולת קולנוע גרמנית קפדנית שהצמיחה דור של במאים אירופאים בעלי מעורבות פוליטית.
לומומבה ופוליטיקה של התנקשות
הפריצה של פק הגיעה עם עיסוקו המתמשך בחייו ובמותו של פטריס לומומבה (Patrice Lumumba), מנהיג העצמאות הקונגולזי שנרצח בשנת 1961 בשיתוף פעולה של שירותי המודיעין הבלגיים והאמריקאיים. הוא ניגש לנושא לראשונה בסרט תיעודי ב-1992 לפני שדרמטז אותו במלואו בסרט "לומומבה" (Lumumba, 2000), סרט עלילתי שהוקרן ב"שבועיים של הבמאים" בקאן וביסס את מעמדו של פק בעולם כבמאי המוכנה להטיל אחריות ישירה על מעצמות קולוניאליות לשעבר, במקום להתייחס להיסטוריה אפריקאית כרקע לסיפוריהם של זרים. הבחירה הייתה אישית לא פחות מפוליטית: משפחתו של פק התגוררה בקונגו בתקופה שבה עוסק הסרט, תחת אותם תנאי שלטונו של מובוטו (Mobutu) שבאו בעקבות רצח לומומבה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →רצח עם, דיקטטורה ושנות ה-HBO
פק המשיך עם הסרט "לפעמים באפריל" (Sometimes in April, 2005), דרמטיזציה של HBO על רצח העם ברואנדה המסופרת דרך עיניהם של שני אחים שנמצאו משני עברי המתרס של ההרג, פרויקט בולט בסירובו לקבל את קשת הגאולה שאפיינה סרטים קודמים על רצח עם שנועדו לקהל מערבי. הוא חזר לפוליטיקה של האיטי ישירות עם הסרט "מולוך טרופיקל" (Moloch Tropical, 2009), דיוקן בדיוני של נשיא האיטי נצור, המבוסס באופן רופף על ההיסטוריה הסוערת של מדינתו שלו, אשר הוקרן בפסטיבלי הסרטים של טורונטו וברלין.
במאי שגם משל
מעורבותו של פק בפוליטיקה לא הייתה רק קולנועית. בין השנים 1996 ל-1997 הוא כיהן כשר התרבות של האיטי, תקופה קצרה אך ממשית בתוך מנגנוני השלטון שהעניקה לו ניסיון ישיר בפשרות ובאילוצים שאותם ימשיך להמחיז על המסך. בשנת 1995 הוא כבר הקים את קרן "פורום אלדורדו" (Fondation Forum Eldorado) כדי לתמוך בפיתוח תרבותי בהאיטי, ומאוחר יותר בילה שנתיים בהוראת כתיבת תסריט ובימוי בבית הספר לאמנויות "טיש" (Tisch School of the Arts) של אוניברסיטת ניו יורק (NYU). מאז ינואר 2010 הוא עומד בראש מועצת המנהלים של "לה פמיס" (La Fémis), בית הספר הממלכתי המוביל לקולנוע בצרפת, דבר המציב אותו בעמדה לעצב את הכשרת הדור הבא של יוצרי הקולנוע הצרפתים.
הרכבה מחדש של בולדווין
יצירתו המפורסמת ביותר של פק, "אני לא כושי שלכם" (2016), צמחה מתוך מפגש עם כתיבתו של ג'יימס בולדווין שפק תיאר כמתן תובנה, אותה גילה בסוף שנות העשרה שלו ומאז התייחס אליה כסוג של בסיס אינטלקטואלי ליצירתו הקולנועית שלו. הסרט התיעודי נבנה כולו ממילותיו המפורסמות והלא מפורסמות של בולדווין — תוך התמקדות בכתב היד הלא גמור שלו, "זכרו את הבית הזה" (Remember This House), העוסק בהתנקשויות במדגר אוורס (Medgar Evers), מלקולם אקס (Malcolm X) ומרטין לותר קינג הבן (Martin Luther King Jr.) — כאשר סמואל ל. ג'קסון (Samuel L. Jackson) משמיע את קולו של בולדווין, לא כקריין מרוחק אלא, לפי תיאורו של פק, כדמות מגובשת המעבירה את קולו האנליטי של הסופר מעל צילומי ארכיון של עידן זכויות האזרח והפגנות "חיי שחורים חשובים" (Black Lives Matter) העכשוויות. פק ציין את הבמאים הניסיוניים פורצי הגבולות כריס מרקר (Chris Marker) ואלכסנדר קלוגה (Alexander Kluge) כהשפעות מכוננות, והסביר שהם העניקו לו אישור "ללכת רחוק ככל האפשר" בשבירת מוסכמות של קריינות תיעודית. הסרט זכה במועמדות לפרס האוסקר וזכה בפרסי באפט"א וסזאר, ובכך ביסס את המוניטין של פק כבמאי המסוגל להפוך חומר היסטורי לטיעון דחוף ולא לתיעוד נוסטלגי. הוא המשיך אחריו עם הסדרה "השמידו את כל הפראים" (Exterminate All the Brutes, 2021), מיני-סדרה של HBO שהרחיבה את אותה שיטה לכתב אישום רחב היקף נגד קולוניאליזם ורצח עם לאורך מאות שנים, ועם "הקרל מרקס הצעיר" (The Young Karl Marx, 2017), דרמה ביוגרפית קונבנציונלית יותר העוקבת אחר השותפות האינטלקטואלית המוקדמת של מרקס ואנגלס.
מדוע ראול מכונה גאון
תביעתו של פק לתואר נשענת על תובנה צורנית ספציפית: שדמויות מושתקות מההיסטוריה יכולות לקבל קול קולנועי מלא, במילותיהן שלהן, מבלי שקריינות של במאי תעמוד בין הקהל לעדות. בניית "אני לא כושי שלכם" לחלוטין מכתב היד וממכתביו הלא מפורסמים של בולדווין, במקום קריינות מוזמנת או ראיונות ראש מדבר, הייתה סיכון מבני שהיה יכול בקלות להפיק תרגיל ארכיוני פסיבי; במקום זאת, מבקרים וגופי פרסים התייחסו אליו כאחד הסרטים התיעודיים הפוליטיים החדים ביותר בתקופתו, והדיווח של פק עצמו על "ללכת רחוק ככל האפשר" בבנייה נרטיבית משקף במאי שעובד במודע נגד מוסכמות במקום לחזור עליהן. עשרות שנות עיסוקו בלומומבה, ברואנדה ובפוליטיקה הסוערת של האיטי עצמה — אשר קיבלו משנה תוקף מכך שבעצמו כיהן תקופה קצרה כשר בממשלה — מעניקים לסרטיו הפוליטיים סמכות שרוב הבמאים הניגשים לאותם נושאים מבחוץ אינם יכולים לתבוע. טיעון הנגד הכן הוא שהכישרון של פק הוא בעיקרו אוצרותי ומבני ולא המצאתי גרידא: סרטיו מצליחים על ידי מציאת הקול הקיים הנכון — כתב היד של בולדווין, מכתביו של מרקס, צילומי ארכיון רואנדיים — ובניית מסגרת קפדנית סביבם, ולא על ידי יצירת רעיונות מקוריים לחלוטין מכלום. זוהי מיומנות אדירה ונדירה, אך היא מלאכת מחשבת בשירות מילותיהם של אחרים לא פחות משהיא חזון ייחודי.
מורשת
גוף עבודתו של פק הפך אותו לאחד הבמאים הבודדים שסרטיהם התיעודיים והדרמטיים נחשבים לטיעונים היסטוריים רציניים בזכות עצמם, המצוטטים בכיתות לימוד לצד החומר הארכיוני והספרותי שממנו הם שואבים. מראשות "לה פמיס" ועד פילמוגרפיה המשתרעת על פני קינשאסה, קיגאלי והארלם, הוא בנה קריירה המתעקשת שהעבר לעולם אינו פשוט עבר — ושההרכבה הנכונה של מילותיו של סופר מת יכולה עדיין לשנות את האופן שבו ההווה מבין את עצמו.