הקטור ברליוז
לואי-הקטור ברליוז (11 בדצמבר 1803 – 8 במרץ 1869) היה מלחין, מנצח ומבקר מוזיקה צרפתי מהתקופה הרומנטית. יצירותיו כוללות יצירות תזמורתיות כגון "הסימפוניה הפנטסטית" ו"הרולד באיטליה", יצירות מקהלתיות הכוללות את ה"רקוויאם" ו"ילדותו של ישו", שלוש האופרות שלו "בנוונוטו צ'ליני", "הטרויאנים" ו"ביאטריס ובנדיקט", ויצירות מז'אנרים משולבים כגון ה"סימפוניה הדרמטית" "רומיאו ויוליה" וה"אגדה הדרמטית" "קללת פאוסט".
כבן הבכור של רופא פרובינציאלי, ברליוז היה אמור ללכת בעקבות אביו לרפואה, והוא למד בבית ספר לרפואה בפריז לפני שמרד במשפחתו ופנה למוזיקה כמקצוע. עצמאותו המחשבתית וסירובו לציית לכללים ונוסחאות מסורתיים הציבו אותו בעימות עם הממסד המוזיקלי השמרני של פריז. הוא מיתן את סגנונו במידה מספקת כדי לזכות בפרס המוזיקה היוקרתי של צרפת – "פרס רומא" – בשנת 1830, אך למד מעט מאוד מהאקדמאים של הקונסרבטוריון של פריז. דעת הקהל הייתה חלוקה במשך שנים רבות בין אלו שראו בו גאון מקורי לבין אלו שסברו כי המוזיקה שלו חסרה צורה וקוהרנטיות.
בגיל עשרים וארבע התאהב ברליוז בשחקנית השייקספירית האירית הרייט סמיתסון (Harriet Smithson), והוא חיזר אחריה באובססיביות עד שלבסוף נענתה לו שבע שנים מאוחר יותר. נישואיהם היו מאושרים בתחילה אך בסופו של דבר עלו על שרטון. הרייט היוותה השראה להצלחתו הגדולה הראשונה, "הסימפוניה הפנטסטית", שבה מופיע תיאור אידיאלי שלה לאורך כל היצירה כ"רעיון קבוע" (idée fixe).
ברליוז השלים שלוש אופרות, שהראשונה שבהן, "בנוונוטו צ'ליני", הייתה כישלון חרוץ. השנייה, האפוס "הטרויאנים" (Les Troyens), הייתה רחבת היקף עד כדי כך שלא הועלתה במלואה במהלך חייו. האופרה האחרונה שלו, "ביאטריס ובנדיקט" – המבוססת על הקומדיה של שייקספיר "מהומה רבה על לא דבר" – זכתה להצלחה בבכורה שלה אך לא נכנסה לרפרטואר האופראי הקבוע. מאחר שזכה להצלחה מוגבלת בלבד בצרפת כמלחין, פנה ברליוז יותר ויותר לניצוח, תחום שבו רכש מוניטין בינלאומי. הוא זכה להערכה רבה בגרמניה, בבריטניה וברוסיה הן כמלחין והן כמנצח. כדי להשלים את הכנסתו כתב עיתונאות מוזיקלית לאורך רוב הקריירה שלו; חלק ממנה נשמר בצורת ספר, כולל ה"מסה על תזמור" (1844), שהייתה בעלת השפעה במאות ה-19 וה-20. ברליוז מת בפריז בגיל 65.
חיים וקריירה
### 1803–1821: שנים מוקדמות
ברליוז נולד ב-11 בדצמבר 1803, כילד הבכור של לואי ברליוז (1776–1848), רופא, ואשתו, מארי-אנטואנט ז'וזפין, לבית מרמיון (1784–1838). מקום הולדתו היה בית המשפחה בקומונה לה קוט-סן-אנדרה (La Côte-Saint-André) שבמחוז איזר, בדרום-מזרח צרפת. להוריו היו חמישה ילדים נוספים, שלושה מהם מתו בינקותם; אחיותיו ששרדו, נאנסי ואדל, נותרו קרובות לברליוז לאורך כל חייהן.
אביו של ברליוז, דמות מקומית מכובדת, היה רופא בעל חשיבה מתקדמת שזכה לקרדיט כאירופי הראשון שעסק בדיקור סיני וכתב עליו. הוא היה אגנוסטיקן בעל השקפה ליברלית; אשתו הייתה קתולית אדוקה בעלת דעות נוקשות יותר. לאחר שלמד זמן קצר בבית ספר מקומי כשהיה כבן עשר, התחנך ברליוז בבית על ידי אביו. הוא נזכר ב"זיכרונותיו" (Mémoires) כי נהנה מגיאוגרפיה, במיוחד מספרי מסעות, שאליהם הייתה מחשבתו נודדת לעיתים כשהיה אמור ללמוד לטינית; הקלאסיקות בכל זאת הותירו בו רושם, והוא התרגש עד דמעות מתיאורו של ורגיליוס את הטרגדיה של דידו ואניאס ב"אינאיס". מאוחר יותר למד פילוסופיה, רטוריקה, ו–מכיוון שאביו תכנן עבורו קריירה רפואית – אנטומיה.
המוזיקה לא תפסה מקום בולט בחינוכו של ברליוז הצעיר. אביו נתן לו הדרכה בסיסית בחלילית, ומאוחר יותר הוא לקח שיעורי חליל וגיטרה אצל מורים מקומיים. הוא מעולם לא למד פסנתר, וכל חייו ניגן עליו בקושי רב. מאוחר יותר טען כי זה היה יתרון מכיוון שזה "הציל אותי מהעריצות של הרגלי המקלדת, המסוכנים כל כך למחשבה, ומפיתויי ההרמוניות המקובלות".
בגיל שתים-עשרה התאהב ברליוז בפעם הראשונה. מושא חיבתו הייתה שכנה בת שמונה-עשרה, אסטל דובף (Estelle Dubœuf). הוא ספג לעג על מה שנחשב להתאהבות נעורים, אך משהו מהתשוקה המוקדמת שלו לאסטל נמשך כל חייו. הוא שפך חלק מרגשותיו הנכזבים לניסיונותיו המוקדמים בהלחנה. בניסיון לשלוט בהרמוניה, קרא את "מסה על ההרמוניה" של ראמו, שהתבררה כבלתי מובנת למתחיל, אך המסה הפשוטה יותר של שארל-סימון קאטל בנושא הבהירה לו את העניין. הוא כתב כמה יצירות קאמריות בצעירותו, והשמיד לאחר מכן את כתבי היד, אך נושא אחד שנותר במוחו הופיע מחדש מאוחר יותר כנושא השני בסולם לה-במול של הפתיחה ל"השופטים החופשיים" (Les Francs-juges).
### 1821–1824: סטודנט לרפואה
במרץ 1821 עבר ברליוז את בחינות הבגרות באוניברסיטת גרנובל – לא ברור אם בניסיון הראשון או השני – ובסוף ספטמבר, בגיל שבע-עשרה, עבר לפריז. על פי התעקשות אביו, הוא נרשם לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פריז. הוא נאלץ להילחם קשות כדי להתגבר על סלידתו מניתוח גופות, אך מתוך כבוד לרצון אביו, הכריח את עצמו להמשיך בלימודי הרפואה.
זוועות בית הספר לרפואה הוקלו הודות לקצבה נדיבה מאביו, שאפשרה לו לנצל את החיים התרבותיים, ובמיוחד המוזיקליים, של פריז. המוזיקה לא נהנתה באותה עת מהיוקרה של הספרות בתרבות הצרפתית, אך פריז בכל זאת החזיקה בשני בתי אופרה גדולים ובספריית המוזיקה החשובה ביותר במדינה. ברליוז ניצל את כולם. ימים ספורים לאחר שהגיע לפריז הלך לאופרה, ולמרות שהיצירה שהוצגה הייתה של מלחין משני, הבימוי והנגינה התזמורתית המרהיבה הקסימו אותו. הוא הלך ליצירות אחרות באופרה ובאופרה-קומיק; בראשונה, שלושה שבועות לאחר הגעתו, ראה את "איפיגניה בטאוריס" של גלוק, שריגשה אותו מאוד. הוא קיבל השראה מיוחדת מהשימוש של גלוק בתזמורת כדי להוביל את הדרמה. ביצוע מאוחר יותר של אותה יצירה באופרה שכנע אותו שייעודו הוא להיות מלחין.
הדומיננטיות של האופרה האיטלקית בפריז, שנגדה יצא ברליוז מאוחר יותר, הייתה עדיין בעתיד, ובבתי האופרה הוא שמע וספג את יצירותיהם של אטיין מהול ופרנסואה-אדריאן בואלדייה, אופרות אחרות שנכתבו בסגנון הצרפתי על ידי מלחינים זרים, במיוחד גספארה ספונטיני, ומעל הכל חמש אופרות של גלוק. הוא החל לבקר בספריית הקונסרבטוריון של פריז בין לימודי הרפואה שלו, מחפש פרטיטורות של האופרות של גלוק ומעתיק חלקים מהן. בסוף 1822 הרגיש שניסיונותיו ללמוד הלחנה צריכים להיות מוגברים בהדרכה פורמלית, והוא פנה לז'אן-פרנסואה לה סואר, מנהל הקפלה המלכותית ופרופסור בקונסרבטוריון, שקיבל אותו כתלמיד פרטי.
באוגוסט 1823 תרם ברליוז את תרומתו הראשונה מני רבות לעיתונות המוזיקלית: מכתב לכתב העת "לה קורסר" (Le Corsaire) המגן על האופרה הצרפתית מפני פלישותיה של יריבתה האיטלקית. הוא טען שכל האופרות של רוסיני יחד לא יכולות לעמוד בהשוואה אפילו לכמה תיבות של אלו של גלוק, ספונטיני או לה סואר. עד כה הלחין כמה יצירות כולל "אסטל ונמורן" ו"מעבר ים סוף" – שתיהן אבדו מאז.
בשנת 1824 סיים ברליוז את לימודי הרפואה, ולאחריהם נטש את הרפואה, למורת רוחם הרבה של הוריו. אביו הציע את המשפטים כמקצוע חלופי וסירב להכיר במוזיקה כקריירה. הוא הפחית ולעיתים אף מנע את קצבתו של בנו, וברליוז עבר כמה שנים של קשיים כלכליים.
### 1824–1830: סטודנט בקונסרבטוריון
בשנת 1824 הלחין ברליוז "מיסה חגיגית" (Messe solennelle). היא בוצעה פעמיים, ולאחר מכן הוא גנז את הפרטיטורה, שנחשבה לאבודה עד שעותק התגלה בשנת 1991. במהלך 1825 ו-1826 כתב את האופרה הראשונה שלו, "השופטים החופשיים", שלא בוצעה ושורדת רק בקטעים, שהידוע שבהם הוא הפתיחה. ביצירות מאוחרות יותר עשה שימוש חוזר בחלקים מהפרטיטורה, כגון "צעדת המשמר", שאותה שילב ארבע שנים מאוחר יותר ב"סימפוניה הפנטסטית" כ"צעדה אל הגרדום".
באוגוסט 1826 התקבל ברליוז כסטודנט לקונסרבטוריון, שם למד הלחנה אצל לה סואר וקונטרפונקט ופוגה אצל אנטון רייכה. באותה שנה עשה את הניסיון הראשון מתוך ארבעה לזכות בפרס המוזיקה היוקרתי של צרפת, "פרס רומא", והודח בסיבוב הראשון. בשנה שלאחר מכן, כדי להרוויח כסף, הצטרף למקהלה בתיאטרון דה נובוטה (Théâtre des Nouveautés). הוא התחרה שוב על "פרס רומא", כשהגיש את הקנטטה הראשונה שלו לפרס, "מות אורפיאוס", ביולי. מאוחר יותר באותה שנה נכח בהפקות של המחזות "המלט" ו"רומיאו ויוליה" של שייקספיר בתיאטרון דה ל'אודאון (Théâtre de l'Odéon) שהועלו על ידי להקת התיאטרון הנודדת של צ'ארלס קמבל. למרות שבאותה עת ברליוז בקושי דיבר אנגלית, הוא נדהם מהמחזות – תחילתה של תשוקה לכל החיים לשייקספיר. הוא גם פיתח תשוקה לשחקנית הראשית של קמבל, הרייט סמיתסון – הביוגרף שלו יו מקדונלד מכנה זאת "ערעור רגשי" – וחיזר אחריה באובססיביות, ללא הצלחה, במשך כמה שנים. היא סירבה אפילו לפגוש אותו.
הקונצרט הראשון של המוזיקה של ברליוז התקיים במאי 1828, כאשר חברו נתן בלוק ניצח על הבכורות של הפתיחות "השופטים החופשיים" ו"וייברלי" ויצירות אחרות. האולם היה רחוק מלהיות מלא, וברליוז הפסיד כסף. עם זאת, הוא קיבל עידוד רב מהאישור הקולני של המבצעים שלו, ומהמחיאות כפיים של מוזיקאים בקהל, כולל הפרופסורים שלו מהקונסרבטוריון, מנהלי האופרה והאופרה-קומיק, והמלחינים אובר והרולד.
הקסם של ברליוז מהמחזות של שייקספיר הניע אותו להתחיל ללמוד אנגלית במהלך 1828, כדי שיוכל לקרוא אותם בשפת המקור. בערך באותו זמן נתקל בשתי השראות יצירתיות נוספות: בטהובן וגתה. הוא שמע את הסימפוניות השלישית, החמישית והשביעית של בטהובן מבוצעות בקונסרבטוריון, וקרא את "פאוסט" של גתה בתרגומו של ז'ראר דה נרוואל. בטהובן הפך עבור ברליוז גם לאידיאל וגם למכשול – קודם מעורר השראה אך מרתיע. יצירתו של גתה היוותה את הבסיס ל"שמונה סצנות מתוך פאוסט" (אופוס 1 של ברליוז), שהוקרנה בבכורה בשנה שלאחר מכן ועובדה והורחבה הרבה יותר מאוחר כ"קללת פאוסט".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### 1830–1832: פרס רומא
ברליוז היה ברובו א-פוליטי, ולא תמך או התנגד למהפכת יולי 1830, אך כשהיא פרצה הוא מצא את עצמו בתוכה. הוא תיעד אירועים ב"זיכרונותיו":
> סיימתי את הקנטטה שלי כשהמהפכה פרצה... מיהרתי לסיים את הדפים האחרונים של הפרטיטורה התזמורתית שלי לקול כדורים תועים שעברו מעל הגגות ונקשו על הקיר מחוץ לחלוני. ב-29 סיימתי, והייתי חופשי לצאת ולהסתובב בפריז עד הבוקר, אקדח בידי.
הקנטטה הייתה "מות סרדנאפלוס", שבאמצעותה זכה ב"פרס רומא". הגשתו בשנה הקודמת, "קלאופטרה", עוררה מורת רוח מצד השופטים מכיוון שעבור מוזיקאים שמרנים מאוד היא "בגדה בנטיות מסוכנות", ועבור הצעתו ב-1830 הוא שינה בזהירות את סגנונו הטבעי כדי לעמוד באישור הרשמי. במהלך אותה שנה כתב את "הסימפוניה הפנטסטית" והתארס.
עד כה, כשהוא נרתע מהאובססיה שלו לסמיתסון, התאהב ברליוז בפסנתרנית בת תשע-עשרה, מארי ("קאמיל") מוק. רגשותיו היו הדדיים, והזוג תכנן להינשא. בדצמבר ארגן ברליוז קונצרט שבו הושמעה בבכורה "הסימפוניה הפנטסטית". מחיאות כפיים ממושכות עקבו אחר הביצוע, וביקורות העיתונות הביעו הן את ההלם והן את ההנאה שהיצירה העניקה. הביוגרף של ברליוז, דייוויד קיירנס, מכנה את הקונצרט נקודת ציון לא רק בקריירה של המלחין אלא באבולוציה של התזמורת המודרנית. פרנץ ליסט היה בין הנוכחים בקונצרט; זו הייתה תחילתה של ידידות ארוכה. ליסט תמלל מאוחר יותר את כל "הסימפוניה הפנטסטית" לפסנתר כדי לאפשר ליותר אנשים לשמוע אותה.
זמן קצר לאחר הקונצרט יצא ברליוז לאיטליה: על פי תנאי "פרס רומא", הזוכים למדו שנתיים בווילה מדיצ'י, האקדמיה הצרפתית ברומא. בתוך שלושה שבועות מהגעתו הוא נעדר ללא רשות: הוא נודע לו שמארי ביטלה את אירוסיהם ועמדה להינשא למחזר מבוגר ועשיר יותר, קאמיל פלייל, היורש של חברת ייצור הפסנתרים פלייל. ברליוז רקם תוכנית מורכבת להרוג את שניהם (ואת אמה, המוכרת לו כ"היפופוטם"), והשיג רעלים, אקדחים ותחפושת למטרה זו. עד שהגיע לניס במסעו לפריז הוא שקל מחדש את התוכנית, נטש את רעיון הנקמה, וביקש בהצלחה רשות לחזור לווילה מדיצ'י. הוא שהה כמה שבועות בניס וכתב את הפתיחה ל"המלך ליר". בדרך חזרה לרומא החל לעבוד על יצירה לקריין, קולות סולו, מקהלה ותזמורת, "השיבה לחיים" (לימים שונה שמה ל"לליו"), המשך ל"סימפוניה הפנטסטית".
ברליוז לא מצא הנאה רבה בזמנו ברומא. עמיתיו בווילה מדיצ'י, תחת המנהל האדיב שלהם הוראס ורנה, קיבלו אותו בברכה, והוא נהנה מפגישותיו עם פליקס מנדלסון, שביקר בעיר, אך הוא מצא את רומא דוחה: "העיר הכי טיפשה ופרוזאית שאני מכיר; זה לא מקום לאף אחד עם ראש או לב". עם זאת, לאיטליה הייתה השפעה חשובה על התפתחותו. הוא ביקר בחלקים רבים ממנה במהלך שהותו ברומא. מקדונלד מעיר שאחרי זמנו שם, לברליוז היה "צבע וזוהר חדשים במוזיקה שלו... חושניים ומלאי חיים" – שלא נבעו מציור איטלקי, שבו לא התעניין, או ממוזיקה איטלקית, שאותה תיעב, אלא מ"הנוף והשמש, ומחוש המקום החד שלו". מקדונלד מזהה את "הרולד באיטליה", "בנוונוטו צ'ליני" ו"רומיאו ויוליה" כביטויים הברורים ביותר לתגובתו לאיטליה, ומוסיף כי "הטרויאנים" ו"ביאטריס ובנדיקט" "משקפים את החום והשקט של הים התיכון, כמו גם את חיוניותו ועוצמתו". ברליוז עצמו כתב כי "הרולד באיטליה" נשען על "הזיכרונות הפואטיים שנוצרו מנדודי באברוצי".
ורנה הסכים לבקשתו של ברליוז לקבל רשות לעזוב את וילה מדיצ'י לפני סיום תקופת השנתיים שלו. בהישמעו לעצתו של ורנה שיהיה זה נבון לדחות את חזרתו לפריז, שם רשויות הקונסרבטוריון עשויות להיות פחות סלחניות לגבי סיומו המוקדם של לימודיו, הוא ערך מסע נינוח חזרה, כשהוא עושה עיקוף דרך לה קוט-סן-אנדרה כדי לראות את משפחתו. הוא עזב את רומא במאי 1832 והגיע לפריז בנובמבר.
### 1832–1840: פריז
ב-9 בדצמבר 1832 הציג ברליוז קונצרט מיצירותיו בקונסרבטוריון. התוכנית כללה את הפתיחה ל"השופטים החופשיים", את "הסימפוניה הפנטסטית" – שעברה תיקון נרחב מאז הבכורה שלה – ואת "השיבה לחיים", שבה בוקאז', שחקן פופולרי, דקלם את המונולוגים. דרך צד שלישי, שלח ברליוז הזמנה להרייט סמיתסון, שנענתה לה, והסתנוורה מהסלבריטאים בקהל. בין המוזיקאים שנכחו היו ליסט, פרדריק שופן וניקולו פגניני; סופרים כללו את אלכסנדר דיומא, תאופיל גוטייה, היינריך היינה, ויקטור הוגו וז'ורז' סאנד. הקונצרט היה הצלחה כזו שהתוכנית חזרה על עצמה בתוך החודש, אך התוצאה המיידית יותר הייתה שברליוז וסמיתסון נפגשו סוף סוף.
עד 1832 הקריירה של סמיתסון הייתה בדעיכה. היא הציגה עונה כושלת בצורה הרסנית, תחילה בתיאטרון-איטליאן ולאחר מכן במקומות קטנים יותר, ועד מרץ 1833 היא הייתה שקועה בחובות. ביוגרפים חלוקים בשאלה האם ובאיזו מידה היענותה של סמיתסון לחיזוריו של ברליוז הונעה משיקולים כלכליים; אך היא נענתה לו, ומול התנגדות עזה מצד שתי משפחותיהם הם נישאו בשגרירות הבריטית בפריז ב-3 באוקטובר 1833. הזוג חי תחילה בפריז, ומאוחר יותר במונמארטר (אז עדיין כפר). ב-14 באוגוסט 1834 נולד בנם היחיד, לואי-קלמנט-תומא. השנים הראשונות לנישואים היו מאושרות, אם כי בסופו של דבר הם עלו על שרטון. הרייט המשיכה להשתוקק לקריירה אך, כפי שמעיר הביוגרף שלה פיטר ראבי, היא מעולם לא למדה לדבר צרפתית שוטפת, מה שהגביל ברצינות הן את חייה המקצועיים והן את חייה החברתיים.
פגניני, הידוע בעיקר ככנר, רכש ויולה של סטרדיוואריוס, שאותה רצה לנגן בציבור אם יוכל למצוא את המוזיקה המתאימה. הוא התרשם מאוד מ"הסימפוניה הפנטסטית", וביקש מברליוז לכתוב לו יצירה מתאימה. ברליוז אמר לו שהוא לא יכול לכתוב יצירה וירטואוזית מבריקה, והחל להלחין את מה שכינה סימפוניה עם ויולה אובליגטו, "הרולד באיטליה". כפי שחזה, פגניני מצא את תפקיד הסולו מאופק מדי – "אין לי מספיק מה לעשות כאן; אני צריך לנגן כל הזמן" – והוויולן בבכורה בנובמבר 1834 היה כריסטיאן אוראן.
עד סוף 1835 היה לברליוז קצבה צנועה כחתן "פרס רומא". הכנסותיו מהלחנה לא היו משמעותיות ולא קבועות, והוא השלים אותן על ידי כתיבת ביקורת מוזיקה לעיתונות הפריזאית. מקדונלד מעיר שזו הייתה פעילות "שבה הצטיין אך שאותה תיעב". הוא כתב עבור "ל'אירופ ליטראר" (1833), "לה רנובטור" (1833–1835), ומ-1834 עבור "גאזט מוזיקאל" ו"ז'ורנל דה דבא". הוא היה המלחין הצרפתי הבולט הראשון, אך לא האחרון, ששימש גם כמבקר: בין יורשיו היו פורה, מסאז'ה, דוקא ודביוסי. למרות שהתלונן – הן בפרטיות והן לעיתים במאמריו – שזמנו היה מנוצל טוב יותר בכתיבת מוזיקה מאשר בכתיבת ביקורת מוזיקה, הוא הצליח להתענג על תקיפת ה"בט נואר" (השנואים עליו) שלו ועל הילול התלהבויותיו. הראשונים כללו פדנטים מוזיקליים, כתיבה ושירה קולורטורה, נגני ויולה שהיו רק כנרים לא מוכשרים, ליבריות מטופשות, וקונטרפונקט בארוקי. הוא שיבח בצורה מוגזמת את הסימפוניות של בטהובן, ואת האופרות של גלוק ו-ובר, ונמנע בקפידה מלקדם את יצירותיו שלו. העיתונאות שלו כללה בעיקר ביקורת מוזיקה, שחלק ממנה אסף ופרסם, כגון "ערבים בתזמורת" (1854), אך גם מאמרים טכניים יותר, כגון אלו שהיוו את הבסיס ל"מסה על תזמור" (1844). למרות תלונותיו, ברליוז המשיך לכתוב ביקורת מוזיקה במשך רוב חייו, זמן רב לאחר שלא היה לו צורך כלכלי בכך.
ברליוז הבטיח הזמנה מהממשלה הצרפתית עבור ה"רקוויאם" שלו – ה"מיסה הגדולה למתים" – שבוצע לראשונה ב"לז אינווליד" בדצמבר 1837. הזמנה ממשלתית שנייה באה בעקבותיה – ה"סימפוניה הגדולה להלוויה וניצחון" ב-1840. אף יצירה לא הביאה לו הרבה כסף או תהילה אמנותית באותה עת, אך הרקוויאם תפס מקום מיוחד בחיבתו: "אם הייתי מאוים בהשמדת כל יצירותיי מלבד אחת, הייתי מתחנן לרחמים על המיסה למתים".
אחת ממטרותיו העיקריות של ברליוז בשנות ה-30 הייתה "לפרוץ את דלתות האופרה". בפריז בתקופה זו, ההצלחה המוזיקלית שקבעה הייתה בבית האופרה ולא באולם הקונצרטים. רוברט שומאן העיר, "עבור הצרפתים, מוזיקה כשלעצמה אינה אומרת כלום". ברליוז עבד על האופרה שלו "בנוונוטו צ'ליני" מ-1834 עד 1837, מוסח ללא הרף על ידי פעילויותיו הגוברות כמבקר וכמפיק של קונצרטים סימפוניים משלו. חוקר ברליוז ד. קרן הולומן מעיר שברליוז ראה בצדק ב"בנוונוטו צ'ליני" יצירה של חיוניות ומרץ יוצאי דופן, הראויה לקבלת פנים טובה יותר מזו שקיבלה. הולומן מוסיף כי היצירה הייתה בעלת "קושי טכני מופלג", וכי הזמרים לא היו משתפי פעולה במיוחד. ליברית חלשה ובימוי לא מספק החמירו את קבלת הפנים הגרועה. לאופרה היו רק ארבעה ביצועים מלאים, שלושה בספטמבר 1838 ואחד בינואר 1839. ברליוז אמר שכישלון היצירה פירושו שדלתות האופרה היו סגורות בפניו לשארית הקריירה שלו – וכך היה, למעט הזמנה לעבד פרטיטורה של ובר ב-1841.
זמן קצר לאחר כישלון האופרה, זכה ברליוז להצלחה גדולה כמלחין-מנצח של קונצרט שבו בוצע שוב "הרולד באיטליה". הפעם פגניני נכח בקהל; הוא עלה לבמה בסיום וכרה ברך בהוקרה לברליוז ונישק את ידו. כמה ימים לאחר מכן הופתע ברליוז לקבל ממנו צ'ק על סך 20,000 פרנק. המתנה של פגניני אפשרה לברליוז לפרוע את חובותיה של הרייט ואת חובותיו שלו, לוותר על ביקורת מוזיקה לעת עתה, ולהתרכז בהלחנה. הוא כתב את ה"סימפוניה הדרמטית" "רומיאו ויוליה" לקולות, מקהלה ותזמורת. היא הוקרנה בבכורה בנובמבר 1839 והתקבלה כל כך טוב שברליוז וכוחותיו התזמורתיים והקוליים העצומים נתנו שני ביצועים נוספים ברצף מהיר. בין הקהל היה ואגנר הצעיר, שהיה המום מהגילוי שלה על האפשרויות של שירה מוזיקלית, ושאחר כך נשען עליה כשחיבר את "טריסטן ואיזולדה".
בסוף העשור השיג ברליוז הכרה רשמית בצורה של מינוי כסגן ספרן של הקונסרבטוריון וכקצין בלגיון הכבוד. הראשון היה תפקיד לא תובעני, אך לא בשכר גבוה, וברליוז נותר זקוק להכנסה אמינה שתאפשר לו את הפנאי להלחנה.
### שנות ה-40: מלחין נאבק
ה"סימפוניה להלוויה וניצחון", שציינה את יום השנה העשירי למהפכת 1830, בוצעה באוויר הפתוח תחת ניצוחו של המלחין ביולי 1840. בשנה שלאחר מכן הזמינה האופרה את ברליוז לעבד את "הקלע החופשי" של ובר כדי לעמוד בדרישות הנוקשות של הבית: הוא כתב רצ'יטטיבים כדי להחליף את הדיאלוג המדובר ותזמר את "הזמנה למחול" של ובר כדי לספק את מוזיקת הבלט המחייבת. באותה שנה השלים הגדרות לשישה שירים של חברו תאופיל גוטייה, שהיוו את מחזור השירים "לילות קיץ" (עם ליווי פסנתר, מאוחר יותר תזמור). הוא גם עבד על אופרה מתוכננת, "הנזירה המדממת", לליברית מאת אז'ן סקריב, אך התקדם מעט. בנובמבר 1841 החל לפרסם סדרה של שישה-עשר מאמרים ב"רוויו אה גאזט מוזיקאל" המציגים את דעותיו על תזמור; הם היו הבסיס ל"מסה על תזמור", שפורסמה ב-1843.
במהלך שנות ה-40 בילה ברליוז חלק ניכר מזמנו בעשיית מוזיקה מחוץ לצרפת. הוא נאבק להרוויח כסף מהקונצרטים שלו בפריז, וכשנודע לו על הסכומים הגדולים שהרוויחו מפיקים מביצועי המוזיקה שלו במדינות אחרות, החליט לנסות לנצח בחו"ל. הוא התחיל בבריסל, שם נתן שני קונצרטים בספטמבר 1842. סיור גרמני נרחב בא בעקבותיו: ב-1842 וב-1843 נתן קונצרטים בשתים-עשרה ערים גרמניות. קבלת הפנים שלו הייתה נלהבת. הקהל הגרמני היה נוח יותר מהצרפתי ליצירותיו החדשניות, והניצוח שלו נתפס כמרשים ביותר. במהלך הסיור היו לו פגישות מהנות עם מנדלסון ושומאן בלייפציג, ואגנר בדרזדן ומיירבר בברלין.
עד זמן זה נישואיו של ברליוז כשלו. הרייט התרעמה על הסלבריטאיות שלו ועל ההאפלה שלה עצמה, וכפי שראבי מנסח זאת, "רכושנות הפכה לחשדנות וקנאה כאשר ברליוז היה מעורב עם הזמרת מארי רסיו". בריאותה של הרייט הידרדרה, והיא החלה לשתות בכבדות. חשדנותה לגבי רסיו הייתה מבוססת היטב: האחרונה הפכה למאהבת של ברליוז ב-1841 וליוותה אותו בסיורו הגרמני.
ברליוז חזר לפריז באמצע 1843. במהלך השנה שלאחר מכן כתב שתיים מיצירותיו הקצרות הפופולריות ביותר, הפתיחות "הקרנבל הרומאי" (תוך שימוש חוזר במוזיקה מ"בנוונוטו צ'ליני") ו"הקורסאר" (שנקראה במקור "מגדל ניס"). לקראת סוף השנה הוא והרייט נפרדו. ברליוז החזיק שני משקי בית: הרייט נשארה במונמארטר והוא עבר לגור עם רסיו בדירתה במרכז פריז. בנו לואי נשלח לפנימייה ברואן.
סיורי חוץ תפסו מקום בולט בחייו של ברליוז במהלך שנות ה-40 וה-50. לא רק שהם היו מתגמלים מאוד הן אמנותית והן כלכלית, אלא שהוא לא היה צריך להתמודד עם הבעיות האדמיניסטרטיביות של קידום קונצרטים בפריז. מקדונלד מעיר:
> ככל שנסע יותר כך הפך למריר יותר לגבי התנאים בבית; אך למרות ששקל להתיישב בחו"ל – בדרזדן, למשל, ובלונדון – הוא תמיד חזר לפריז.
יצירתו הגדולה של ברליוז מהעשור הייתה "קללת פאוסט". הוא הציג אותה בפריז בדצמבר 1846, אך היא הופיעה בפני אולמות חצי ריקים, למרות ביקורות מצוינות, חלקן ממבקרים שלא היו בדרך כלל נוחים למוזיקה שלו. הנושא הרומנטי מאוד לא היה מסונכרן עם הזמנים, ומבקר אוהד אחד ציין שיש פער בלתי ניתן לגישור בין תפיסת האמנות של המלחין לבין זו של הקהל הפריזאי. כישלון היצירה הותיר את ברליוז שקוע בחובות; הוא שיקם את כספיו בשנה שלאחר מכן עם הראשון מבין שני טיולים רווחיים מאוד לרוסיה. סיורי החוץ האחרים שלו במהלך שאר שנות ה-40 כללו את אוסטריה, הונגריה, בוהמיה וגרמניה. לאחר מכן הגיע הראשון מבין חמשת ביקוריו באנגליה; הוא נמשך יותר משבעה חודשים (נובמבר 1847 עד יולי 1848). קבלת הפנים שלו בלונדון הייתה נלהבת, אך הביקור לא היה הצלחה כלכלית בגלל ניהול כושל של האמרגן שלו, המנצח לואי-אנטואן ז'וליאן.
זמן קצר לאחר חזרתו של ברליוז לפריז באמצע ספטמבר 1848, סבלה הרייט מסדרה של שבצים, שהותירו אותה משותקת כמעט לחלוטין. היא נזקקה לסיעוד מתמיד, שעליו שילם. כשהיה בפריז הוא ביקר אותה ללא הרף, לעיתים פעמיים ביום.
### שנות ה-50: הצלחה בינלאומית
לאחר כישלון "קללת פאוסט", בילה ברליוז פחות זמן בהלחנה במהלך שמונה השנים הבאות. הוא כתב "טה דאום", שהושלם ב-1849 אך פורסם רק ב-1855, וכמה יצירות קצרות. יצירתו המשמעותית ביותר בין "הקללה" לאפוס שלו "הטרויאנים" (1856–1858) הייתה "טרילוגיה קדושה", "ילדותו של ישו", שאותה החל ב-1850. ב-1851 הוא היה בתערוכה הגדולה בלונדון כחבר בוועדה בינלאומית ששפטה כלי נגינה. הוא חזר ללונדון ב-1852 וב-1853, מנצח על יצירותיו שלו ושל אחרים. הוא נהנה מהצלחה עקבית שם, למעט חידוש של "בנוונוטו צ'ליני" בקובנט גארדן שירד מהבמה לאחר ביצוע אחד. האופרה הוצגה בלייפציג ב-1852 בגרסה מתוקנת שהוכנה על ידי ליסט באישורו של ברליוז והייתה מוצלחת במידה מתונה. בשנים הראשונות של העשור הופיע ברליוז פעמים רבות בגרמניה כמנצח.
בשנת 1854 מתה הרייט. גם ברליוז וגם בנם לואי היו איתה זמן קצר לפני מותה. במהלך השנה השלים ברליוז את הלחנת "ילדותו של ישו", עבד על ספר זיכרונותיו, ונישא למארי רסיו, מה ש, כפי שהסביר לבנו, הרגיש כחובתו לעשות לאחר שחי איתה כל כך הרבה שנים. בסוף השנה התקבל הביצוע הראשון של "ילדותו של ישו" בחום, להפתעתו. הוא בילה חלק ניכר מהשנה הבאה בניצוח וכתיבת פרוזה.
במהלך הסיור הגרמני של ברליוז ב-1856, ליסט ובת זוגו, קרולין צו סיין-ויטגנשטיין, עודדו את תפיסתו המהססת של ברליוז לגבי אופרה המבוססת על ה"אינאיס". לאחר שהשלים תחילה את התזמור של מחזור השירים שלו מ-1841 "לילות קיץ", החל לעבוד על "הטרויאנים" – כשהוא כותב ליברית משלו המבוססת על האפוס של ורגיליוס. הוא עבד עליה, בין התחייבויות הניצוח שלו, במשך שנתיים. ב-1858 נבחר למכון של צרפת (Institut de France), כבוד שחיפש זמן רב, אם כי המעיט בחשיבות שייחס לו. באותה שנה השלים את "הטרויאנים". לאחר מכן בילה חמש שנים בניסיון להעלות אותה על הבמה.
### 1860–1869: שנים אחרונות
ביוני 1862 מתה אשתו של ברליוז בפתאומיות, בגיל 48. היא הותירה אחריה את אמה, שאליה היה ברליוז מסור, ושהשגיחה עליו לשארית חייו.
"הטרויאנים" – אופרה בחמש מערכות ובמשך חמש שעות – הייתה רחבת היקף מכדי להיות מקובלת על הנהלת האופרה, ומאמציו של ברליוז להעלות אותה שם נכשלו. הדרך היחידה שיכול היה למצוא להפקת היצירה הייתה לחלק אותה לשני חלקים: "נפילת טרויה" ו"הטרויאנים בקרתגו". האחרונה, המורכבת משלוש המערכות האחרונות של המקור, הוצגה בתיאטרון-ליריק, פריז, בנובמבר 1863, אך אפילו גרסה מקוצרת זו קוצרה עוד יותר: במהלך הרצת 22 ההופעות, קטע אחר קטע נחתך. החוויה דמורליזה את ברליוז, שלא כתב יותר מוזיקה לאחר מכן.
ברליוז לא חיפש חידוש של "הטרויאנים" ואף אחד לא התקיים במשך כמעט 30 שנה. הוא מכר את זכויות ההוצאה לאור בסכום גדול, ושנותיו האחרונות היו נוחות כלכלית; הוא יכול היה לוותר על עבודתו כמבקר, אך הוא שקע בדיכאון. בנוסף לאובדן שתי נשותיו, הוא איבד את שתי אחיותיו, והוא הפך מודע באופן חולני למוות כשרבים מחבריו ובני דורו האחרים מתו. הוא ובנו נקשרו עמוקות זה לזה, אך לואי היה קפטן בצי הסוחר, ולרוב היה רחוק מהבית. בריאותו הפיזית של ברליוז לא הייתה טובה, והוא סבל לעיתים קרובות מכאבים ממחלת מעיים, אולי מחלת קרוהן.
לאחר מות אשתו השנייה, היו לברליוז שני פרקים רומנטיים. במהלך 1862 פגש – כנראה בבית הקברות מונמארטר – אישה צעירה פחות ממחצית גילו, ששמה הפרטי היה אמלי ושמה השני, אולי שם נישואין, אינו מתועד. כמעט דבר אינו ידוע על מערכת היחסים שלהם, שנמשכה פחות משנה. לאחר שהפסיקו להיפגש, אמלי מתה, בגיל 26 בלבד. ברליוז לא היה מודע לכך עד שנתקל בקברה שישה חודשים לאחר מכן. קיירנס משער שההלם ממותה הניע אותו לחפש את אהובתו הראשונה, אסטל, כעת אלמנה בת 67. הוא ביקר אותה בספטמבר 1864; היא קיבלה אותו בחביבות, והוא ביקר אותה בשלושה קיצים רצופים; הוא כתב לה כמעט בכל חודש לשארית חייו.
בשנת 1867 קיבל ברליוז את הידיעה שבנו מת בהוואנה מקדחת צהובה. מקדונלד מציע שברליוז אולי חיפש הסחת דעת מאבלו על ידי המשך סדרת קונצרטים מתוכננת בסנט פטרסבורג ובמוסקבה, אך רחוק מלהצעיר אותו, הטיול רוקן את כוחו הנותר. הקונצרטים היו מוצלחים, וברליוז קיבל תגובה חמה מהדור החדש של המלחינים הרוסים ומהקהל הרחב, אך הוא חזר לפריז כשהוא נראה לא בטוב. הוא נסע לניס כדי להחלים באקלים הים-תיכוני, אך נפל על סלעים ליד החוף, אולי בגלל שבץ, ונאלץ לחזור לפריז, שם החלים במשך כמה חודשים. באוגוסט 1868, הרגיש מסוגל לנסוע לזמן קצר לגרנובל כדי לשפוט בפסטיבל מקהלות. לאחר שהגיע חזרה לפריז הוא נחלש בהדרגה ומת בביתו ברחוב דה קאלה ב-8 במרץ 1869, בגיל 65. הוא נקבר בבית הקברות מונמארטר עם שתי נשותיו, שהוצאו מהקבר ונקברו מחדש לצידו.