יוזף היידן
פרנץ יוזף היידן (Franz Joseph Haydn; 31 במרץ 1732 – 31 במאי 1809) היה מלחין אוסטרי מהתקופה הקלאסית. הוא מילא תפקיד מרכזי בהתפתחות צורות מוזיקה קאמרית כגון רביעיית המיתרים ושלישיית הפסנתר. תרומותיו לצורה המוזיקלית הובילו לכך שכונה "אבי הסימפוניה", "אבי רביעיית המיתרים" ו"אבי צורת הסונאטה".
היידן צמח מרקע צנוע כבן למשפחה עובדת בכפר כפרי. הוא ביסס את הקריירה שלו בתחילה כנער מקהלה בקתדרלת סנט סטפן בווינה, ולאחר מכן עבר תקופה מאומצת כמוזיקאי עצמאי. בסופו של דבר זכה להצלחה מקצועית, ובילה את רוב חייו המקצועיים כמנהל מוזיקלי של משפחת אסטרהאזי (Esterházy) העשירה בארמונם באסטרהאזה שבהונגריה הכפרית. אף שהחזיק שם בתזמורת משלו, הדבר בודד אותו ממלחינים אחרים וממגמות במוזיקה, כך ש, כפי שניסח זאת, הוא "נאלץ להפוך למקורי". בתקופה זו המוזיקה שלו הופצה רבות בדפוס, מה שהפך אותו בסופו של דבר למלחין המפורסם ביותר באירופה. יצירות בולטות כוללות את הסימפוניות של פריז ולונדון. עם מותו של פטרונו ניקולאוס אסטרהאזי ב-1790, הפך היידן חופשי לנסוע, והגדיל את תהילתו כמבצע בפני הקהל בלונדון ובווינה. בשלהי חייו הלחין את האורטוריות "הבריאה" (1798) ו"העונות" (1801). את שנותיו האחרונות (1803–1809) בילה במצב של חולשה, ולא היה מסוגל להלחין עקב בריאות לקויה. הוא מת בווינה ב-1809 בגיל 77.
הרולד סי. שונברג (Harold C. Schonberg) כותב כי היידן "היה המבצע הקלאסי בהתגלמותו, ובמהלך חייו הארוכים, מ-1732 עד 1809, הוא גדל עם הרעיונות המוזיקליים החדשים, ויותר מכל אדם אחר, עיצב אותם". הוא היה אחיו הבכור של המלחין מיכאל היידן (Michael Haydn), חבר ומורה של מוצרט, ומורה של בטהובן. היידן, מוצרט ובטהובן מכונים לעיתים "האסכולה הווינאית הראשונה".
חיים וקריירה
### חיים מוקדמים
יוזף היידן נולד ברוראו (Rohrau), אוסטריה, כפר שעמד באותה עת על הגבול עם הונגריה. אביו היה מתיאס היידן, עגלון ששימש גם כ"מרקטריכטר" (Marktrichter), או מפקח שוק. אמו של היידן, מריה לבית קולר, עבדה כטבחית בארמונו של הרוזן האראך, האריסטוקרט השליט של רוראו. אף אחד מההורים לא ידע לקרוא תווים; עם זאת, מתיאס היה מוזיקאי עממי נלהב, שלימד את עצמו לנגן בנבל במהלך תקופת נדודיו המקצועיים. על פי זיכרונותיו המאוחרים של היידן, משפחתו הייתה מוזיקלית ביותר, והם נהגו לשיר יחד ולעיתים קרובות עם שכניהם.
הוריו של היידן הבחינו שבנם ניחן בכישרון מוזיקלי וידעו שברוראו לא יהיה לו סיכוי לקבל הכשרה מוזיקלית רצינית. מסיבה זו, בסביבות הזמן שבו מלאו להיידן שש שנים, הם קיבלו הצעה מקרוב משפחתם יוהאן מתיאס פרנק, מנהל בית הספר ומנצח המקהלה בהיינבורג הסמוכה, שהיידן יהיה חניך בביתו של פרנק כדי להתאמן כמוזיקאי. לפיכך יצא היידן עם פרנק להיינבורג; הוא מעולם לא חי שוב עם הוריו.
החיים בבית משפחת פרנק לא היו קלים עבור היידן, שזכר מאוחר יותר כי היה רעב לעיתים קרובות והושפל בשל מצבם המלוכלך של בגדיו. עם זאת, הוא הפיק תועלת מהירה מהכשרתו המוזיקלית, ועד מהרה יכול היה לנגן הן בצ'מבלו והן בכינור; הוא גם שר תפקידי סופרן במקהלת הכנסייה.
יש סיבה לחשוב ששירתו של היידן הרשימה את שומעיו, שכן ב-1739 הובא לידיעתו של גאורג רויטר הצעיר, מנהל המוזיקה בקתדרלת סנט סטפן בווינה, שביקר במקרה בהיינבורג וחיפש נערים חדשים למקהלה. היידן עבר את האודישן שלו אצל רויטר, ולאחר מספר חודשים של הכשרה נוספת עבר לווינה (1740), שם עבד בתשע השנים הבאות כנער מקהלה.
היידן חי ב"קאפלהאוס" (Kapellhaus) ליד הקתדרלה, יחד עם רויטר, משפחתו של רויטר וארבעת נערים אחרים מהמקהלה, שכללו לאחר 1745 את אחיו הצעיר מיכאל. נערים המקהלה קיבלו הדרכה בלטינית ובמקצועות לימוד אחרים וכן בשירה, כינור ומקלדת. רויטר לא הועיל להיידן רבות בתחומי תיאוריית המוזיקה והקומפוזיציה, והעניק לו רק שני שיעורים בכל תקופתו כנער מקהלה. עם זאת, מכיוון שסנט סטפן הייתה אחד המרכזים המוזיקליים המובילים באירופה, היידן למד רבות מעצם שירותו כמוזיקאי מקצועי שם.
כמו פרנק לפניו, רויטר לא תמיד טרח לוודא שהיידן מוזן כראוי. כפי שסיפר מאוחר יותר לביוגרף שלו אלברט כריסטוף דיס, היידן היה מונע לשיר היטב, בתקווה לזכות בהזמנות רבות יותר להופיע בפני קהל אריסטוקרטי, שם הוגשו לזמרים בדרך כלל כיבודים. אנתוני טומאסיני כותב כי "מתיאס היידן בוודאי חש אשמה, אם לא אימה, כאשר קיבל מכתב ממנהל המקהלה המציע שקול הסופרן של יוזף יישמר בניתוח".
### מאבקים כעצמאי
עד 1749, היידן התבגר פיזית עד לנקודה שבה לא יכול היה עוד לשיר תפקידי מקהלה גבוהים. הקיסרית מריה תרזה עצמה התלוננה בפני רויטר על שירתו, וכינתה אותה "קרקור". יום אחד, היידן ביצע מעשה קונדס, וגזר את צמת השיער של נער מקהלה אחר. זה הספיק לרויטר: היידן הוכה תחילה במקל, ולאחר מכן פוטר לאלתר ונשלח לרחובות. היה לו המזל הטוב להיקלט על ידי חבר, יוהאן מיכאל שפנגלר, שחלק את חדר הגג הצפוף של משפחתו עם היידן במשך כמה חודשים. היידן החל מיד במרדף אחר קריירה כמוזיקאי עצמאי.
היידן נאבק בתחילה, ועבד בעבודות רבות ושונות: כמורה למוזיקה, כסרנדר רחוב, ולבסוף, ב-1752, כמלווה-משרת של המלחין האיטלקי ניקולה פורפורה, ממנו אמר מאוחר יותר שלמד "את היסודות האמיתיים של הקומפוזיציה". הוא היה גם לזמן קצר בשירותו של הרוזן פרידריך וילהלם פון האוגוויץ, וניגן בעוגב בקפלה של הקנצלריה הבוהמית ביוּדנפלאץ.
כנער מקהלה, היידן לא קיבל הכשרה שיטתית בתיאוריית המוזיקה ובקומפוזיציה. כפתרון, הוא עבד על תרגילי הקונטרפונקט בטקסט "Gradus ad Parnassum" מאת יוהאן יוזף פוקס ולמד בקפידה את עבודתו של קרל פיליפ עמנואל באך, אותו הכיר מאוחר יותר כהשפעה חשובה. הוא אמר על שש הסונאטות הראשונות למקלדת של סי. פי. אי. באך: "לא עזבתי את הקלאוויר שלי עד שניגנתי אותן עד הסוף, וכל מי שמכיר אותי היטב חייב לגלות שאני חב חוב גדול לעמנואל באך, שהבנתי אותו ולמדתי אותו בחריצות". על פי גריזינגר ודיס, בשנות ה-50 של המאה ה-18 למד היידן מסה אנציקלופדית מאת יוהאן מתסון, מלחין גרמני.
ככל שכישוריו גדלו, החל היידן לרכוש מוניטין ציבורי, תחילה כמלחין של אופרה, "Der krumme Teufel" (השטן הצולע), שנכתבה עבור השחקן הקומי יוזף פליקס פון קורץ, ששם הבמה שלו היה "ברנרדון". היצירה הועלתה בבכורה בהצלחה ב-1753, אך נסגרה במהרה על ידי הצנזורים בשל "הערות פוגעניות". היידן גם הבחין, כנראה ללא כעס, שיצירות שפשוט נתן במתנה פורסמו ונמכרו בחנויות מוזיקה מקומיות. בין 1754 ל-1756 עבד היידן גם כעצמאי עבור החצר בווינה. הוא היה בין מספר מוזיקאים שקיבלו תשלום עבור שירותים כמוזיקאים משלימים בנשפים שניתנו עבור ילדי הקיסרות במהלך עונת הקרנבל, וכזמרים משלימים בקפלה הקיסרית (Hofkapelle) בתקופת התענית והשבוע הקדוש.
עם העלייה במוניטין שלו, השיג היידן בסופו של דבר פטרונות אריסטוקרטית, שהייתה חיונית לקריירה של מלחין בימיו. הרוזנת תון, לאחר שראתה אחת מיצירותיו של היידן, זימנה אותו והעסיקה אותו כמורה שלה לשירה ומקלדת. ב-1756 העסיק הברון קרל יוזף פירנברג את היידן באחוזתו הכפרית, ויינצירל, שם כתב המלחין את רביעיות המיתרים הראשונות שלו. קבלת הפנים הנלהבת שלהן עודדה את היידן לכתוב עוד. פירנברג המליץ מאוחר יותר על היידן לרוזן מורצין, שהפך ב-1757 למעסיקו המלא הראשון.
### שנותיו כקאפלמייסטר
תואר התפקיד של היידן תחת הרוזן מורצין היה קאפלמייסטר (Kapellmeister), כלומר, מנהל מוזיקה. כמו אריסטוקרטים רבים באימפריה האוסטרית באותה עת, הרוזן החזיק תזמורת קטנה משלו, שהיידן ניצח עליה והלחין עבורה. שכרו היה 200 פלורינים מכובדים בשנה, בתוספת מגורים ואוכל בחינם. הרוזן חי את אורח החיים האריסטוקרטי הטיפוסי: חורף בווינה האופנתית, אך בקיץ ברח מהחום והאבק של העיר לאחוזה המשפחתית בכפר; זה היה באונטרלוקאוויץ, כיום בצ'כיה. היידן והמוזיקאים שלו שירתו את מעסיקם בכל מקום שבו התגורר. עבור הרוזן מורצין כתב היידן את הסימפוניות הראשונות שלו (אולי כ-10–20; המספר אינו ידוע). פיליפ דאונס מעיר על סימפוניות ראשונות אלו: "זרעי העתיד נמצאים שם, יצירותיו כבר מציגות עושר ושפע של חומר, וביטוי ממושמע אך מגוון".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ב-1760, עם הביטחון של משרת קאפלמייסטר, נישא היידן. אשתו הייתה מריה אנה תרזיה קלר (1729–1800), אחותה של תרזה (נולדה ב-1733), שבה היה היידן מאוהב בעבר. להיידן ולאשתו היו נישואים אומללים, שמהם חוקי התקופה לא התירו מנוס. לא נולדו להם ילדים, ושניהם ניהלו רומנים.
הרוזן מורצין סבל עד מהרה מהיפוך כלכלי שאילץ אותו לפטר את הממסד המוזיקלי שלו, אך להיידן הוצעה במהירות עבודה דומה (1761) על ידי הנסיך פאול אנטון, ראש משפחת אסטרהאזי העשירה להפליא. תואר התפקיד של היידן היה רק סגן-קאפלמייסטר, אך הוא הופקד מיד על רוב הממסד המוזיקלי של אסטרהאזי, כאשר הקאפלמייסטר הוותיק גרגור ורנר שמר על סמכות רק למוזיקת כנסייה. כשמת ורנר ב-1766, הועלה היידן לדרגת קאפלמייסטר מלא.
כ"קצין בית" בממסד אסטרהאזי, לבש היידן מדים ועקב אחרי המשפחה כשהם עברו בין ארמונותיהם השונים, החשוב שבהם היה מושב המשפחה העתיק שלוס אסטרהאזי באייזנשטאדט ומאוחר יותר אסטרהאזה, ארמון חדש ומפואר שנבנה בהונגריה הכפרית בשנות ה-60 של המאה ה-18. להיידן היה מגוון עצום של אחריות, כולל הלחנה, ניהול התזמורת, נגינת מוזיקה קאמרית עבור ועם פטרוניו, ובסופו של דבר העלאת הפקות אופראיות. למרות עומס העבודה המפרך הזה, העבודה הייתה במונחים אמנותיים הזדמנות מעולה עבור היידן. נסיכי אסטרהאזי (פאול אנטון, ואז מ-1762 עד 1790 ניקולאוס ה-I) היו אניני טעם מוזיקליים שהעריכו את עבודתו ונתנו לו גישה יומיומית לתזמורת קטנה משלו. במהלך כמעט שלושים השנים שבהן עבד היידן בחצר אסטרהאזי, הוא הפיק מבול של יצירות, והסגנון המוזיקלי שלו המשיך להתפתח. הוא הרהר: "הנסיך שלי היה מרוצה מכל יצירותיי, קיבלתי אישור, יכולתי, כראש תזמורת, לעשות ניסויים, לצפות מה שיפר אפקט, ומה החליש אותו, ובכך להשתפר, להוסיף, לגרוע, ולקחת סיכונים. הייתי מופרד מהעולם, לא היה איש בסביבתי שיבלבל ויעצבן אותי במהלך שלי, וכך נאלצתי להיות מקורי".
חלק גדול מפעילותו של היידן באותה עת עקב אחר הטעם המוזיקלי של פטרונו הנסיך ניקולאוס. בסביבות 1765, הנסיך השיג והחל ללמוד לנגן בבריטון, כלי נגינה לא נפוץ הדומה לוויולה דה גמבה, אך עם סט של מיתרים סימפתטיים נפרטים. היידן נצטווה לספק מוזיקה לנסיך לנגן, ובמהלך עשר השנים הבאות הפיק כ-200 יצירות לכלי זה בהרכבים שונים, שהבולטות שבהן הן 126 שלישיות הבריטון. בסביבות 1775, הנסיך נטש את הבריטון ואימץ תחביב חדש: הפקות אופרה, שהיו בעבר אירוע ספורדי לאירועים מיוחדים, הפכו למוקד החיים המוזיקליים בחצר, ותיאטרון האופרה שהנסיך בנה באסטרהאזה החל לארח עונה מרכזית, עם (לפי ג'ונס) "לוח זמנים שעד מהרה התחרה בכל בית אופרה פרטי או ציבורי באירופה". היידן שימש כמנהל חברה בפועל, גייס והכשיר את הזמרים והכין והוביל את ההופעות. הוא כתב כמה מהאופרות שהועלו וכתב אריות חלופיות להכנסה לאופרות של מלחינים אחרים.
1779 הייתה שנת מפנה עבור היידן, שכן החוזה שלו נוהל מחדש: בעוד שבעבר כל יצירותיו היו רכוש משפחת אסטרהאזי, כעת הותר לו לכתוב עבור אחרים ולמכור את עבודתו למוציאים לאור. היידן העביר עד מהרה את הדגש שלו בהלחנה כדי לשקף זאת (פחות אופרות, ויותר רביעיות וסימפוניות) והוא ניהל משא ומתן עם מוציאים לאור מרובים, הן אוסטרים והן זרים. חוזה ההעסקה החדש שלו "שימש כזרז בשלב הבא בקריירה של היידן, השגת פופולריות בינלאומית. כפי שמציין ג'ונס, עד 1790, היידן היה במצב פרדוקסלי... של היותו המלחין המוביל באירופה, אך מישהו שבילה את זמנו כקאפלמייסטר מחויב בתפקיד בארמון מרוחק בהונגריה הכפרית". מסע הפרסום החדש הוביל להלחנת מספר רב של רביעיות מיתרים חדשות (סטים של שש רביעיות של אופוס 33, 50, 54/55, ו-64). היידן הלחין גם בתגובה להזמנות מחו"ל: הסימפוניות של פריז (1785–1786) והגרסה התזמורתית המקורית של "שבע המילים האחרונות של ישו" (1786), הזמנה מקדיס, ספרד.
ריחוקה של אסטרהאזה, שהייתה רחוקה יותר מווינה מאשר אייזנשטאדט, הוביל את היידן בהדרגה להרגיש מבודד ובודד יותר. הוא השתוקק לבקר בווינה בגלל חברויותיו שם. מביניהן, אחת חשובה במיוחד הייתה עם מריה אנה פון גנזינגר (1754–1793), אשתו של רופאו האישי של הנסיך ניקולאוס בווינה, שהחלה מערכת יחסים קרובה ופלטונית עם המלחין ב-1789. היידן כתב לגברת גנזינגר לעיתים קרובות, והביע את בדידותו באסטרהאזה ואת אושרו על ההזדמנויות המעטות שבהן יכול היה לבקר אותה בווינה. מאוחר יותר, היידן כתב לה לעיתים קרובות מלונדון. מותה בטרם עת ב-1793 היה מכה להיידן, והווריאציות שלו בפה מינור לפסנתר, Hob. XVII:6, ייתכן שנכתבו בתגובה למותה.
חבר נוסף בווינה היה וולפגנג אמדאוס מוצרט, אותו פגש היידן מתישהו סביב 1784. על פי עדות מאוחרת של מייקל קלי ואחרים, שני המלחינים ניגנו לעיתים ברביעיות מיתרים עם קרל דיטרס פון דיטרסדורף (כינור שני) ויוהאן בפטיסט ואנהאל (צ'לו) למפגשים קטנים שבהם נכחו ג'ובאני פאיזיילו וג'ובאני בטיסטה קאסטי. היידן, שהתרשם מעבודתו של מוצרט, שיבח אותה ללא הרף בפני אחרים. מוצרט החזיר את ההערכה ברביעיות ה"היידן" שלו. ב-1785 התקבל היידן לאותה לשכה בונה חופשית כמו מוצרט, "Zur wahren Eintracht" בווינה.
### מסעות לונדון
ב-1790 מת הנסיך ניקולאוס ואת מקומו כנסיך תפס בנו אנטון. בעקבות מגמה של התקופה, אנטון ביקש לחסוך בהוצאות על ידי פיטורי רוב מוזיקאי החצר. היידן שמר על מינוי סמלי אצל אנטון, בשכר מופחת של 400 פלורינים, וכן פנסיה של 1000 פלורינים מניקולאוס. מכיוון שלאנטון היה צורך מועט בשירותיו של היידן, הוא היה מוכן לתת לו לנסוע, והמלחין קיבל הצעה משתלמת מיוהאן פיטר סלומון, כנר ואמרגן גרמני, לבקר באנגליה ולנצח על סימפוניות חדשות עם תזמורת גדולה.
הבחירה הייתה הגיונית מכיוון שהיידן כבר היה מלחין פופולרי מאוד שם. מאז מותו של יוהאן כריסטיאן באך ב-1782, המוזיקה של היידן שלטה בסצנת הקונצרטים בלונדון; לפי ג'ונס, "כמעט לא היה קונצרט שלא הציג יצירה שלו". עבודתו של היידן הופצה רבות על ידי מוציאים לאור בלונדון, כולל פורסטר (שהיה להם חוזה משלהם עם היידן) ולונגמן וברודריפ (ששימשו כסוכן באנגליה עבור המוציא לאור הווינאי של היידן, ארטאריה). מאמצים להביא את היידן לונדון נעשו מאז 1782, אם כי נאמנותו של היידן לנסיך ניקולאוס מנעה ממנו להיענות.
לאחר פרידות חמות ממוצרט ומחברים אחרים, יצא היידן מווינה עם סלומון ב-15 בדצמבר 1790, והגיע לקאלה בזמן לחצות את תעלת למאנש ביום השנה החדשה של 1791. זו הייתה הפעם הראשונה שהמלחין בן ה-58 ראה את הים. בהגיעו לונדון, התגורר היידן עם סלומון ברחוב גרייט פולטני (ליד פיקדילי סירקוס) ועבד בסטודיו מושאל בחברת הפסנתרים ברודווד הסמוכה.
זו הייתה תחילתה של תקופה מבטיחה מאוד עבור היידן: הן המסע של 1791–1792, יחד עם ביקור חוזר ב-1794–1795, היו מוצלחים מאוד. קהל נהר לקונצרטים של היידן; הוא הגדיל את תהילתו והרוויח רווחים גדולים, ובכך הפך למאובטח כלכלית. צ'ארלס ברני סקר את הקונצרט הראשון כך: "היידן עצמו ניצח על הפסנתר-פורטה; והמראה של אותו מלחין נודע חשמל את הקהל, עד כדי עוררות תשומת לב והנאה העולים על כל מה שנגרם אי פעם על ידי מוזיקה אינסטרומנטלית באנגליה". היידן רכש חברים חדשים רבים, ולזמן מה, היה מעורב במערכת יחסים רומנטית עם רבקה שרוטר.
מבחינה מוזיקלית, ביקורי היידן באנגליה הולידו כמה מיצירותיו הידועות ביותר, כולל הסימפוניות "ההפתעה", "הצבאית", "רול תוף" ו"לונדון"; רביעיית "הרוכב"; ושלישיית הפסנתר "רונדו צועני". ההצלחה הגדולה של המיזם הכולל אינה אומרת שהמסעות היו חופשיים מצרות. בולט במיוחד, הפרויקט הראשון שלו, האופרה המוזמנת "L'anima del filosofo" (נשמת הפילוסוף) נכתבה כראוי בשלבים המוקדמים של הטיול, אך אמרגן האופרה ג'ון גאליני לא הצליח להשיג רישיון לאפשר הופעות אופרה בתיאטרון שניהל, הקינגס תיאטר. היידן קיבל תשלום טוב עבור האופרה (300 ליש"ט) אך זמן רב בוזבז. לפיכך, רק שתי סימפוניות חדשות, מס' 95 ומס' 96 "נס", יכלו לעלות בבכורה ב-12 הקונצרטים של סדרת הקונצרטים האביבית של סלומון ב-1791. בעיה נוספת עלתה מהמאמצים התחרותיים בקנאה של תזמורת יריבה בכירה, ה"קונצרטים המקצועיים", שגייסו את תלמידו הוותיק של היידן, איגנץ פלייל, כמלחין אורח יריב; שני המלחינים, שסירבו לשתף פעולה עם היריבות המפוברקת, סעדו יחד ושילבו את הסימפוניות של זה בתוכניות הקונצרטים של זה.
סיום הסדרה של סלומון ביוני 1791 העניק להיידן תקופה נדירה של פנאי יחסי. הוא בילה חלק מהזמן בכפר (הרטינגפורדברי), אך היה לו גם זמן לנסוע, בעיקר לאוקספורד, שם הוענק לו דוקטורט לשם כבוד על ידי האוניברסיטה. הסימפוניה שבוצעה לרגל האירוע, מס' 92, נודעה מאז כסימפוניית אוקספורד, אף שנכתבה שנתיים קודם לכן, ב-1789. ארבע סימפוניות חדשות נוספות (מס' 93, 94, 97 ו-98) בוצעו בתחילת 1792. רוזן כותב על סימפוניית אוקספורד, "עם יצירה זו ועם 'פראג' של מוצרט, הסימפוניה הקלאסית הגיעה סוף סוף לגדולה של הז'אנרים הציבוריים הגדולים של הבארוק, האורטוריה והאופרה".
בזמן שנסע ללונדון ב-1790, פגש היידן את לודוויג ואן בטהובן הצעיר בעיר הולדתו בון. עם חזרתו של היידן, בטהובן הגיע לווינה והיה תלמידו של היידן עד למסע השני ללונדון. היידן לקח את בטהובן איתו לאייזנשטאדט לקיץ, שם היה להיידן מעט לעשות, ולימד את בטהובן קצת קונטרפונקט. בזמן שהיה בווינה, רכש היידן בית לעצמו ולאשתו בפרברים והחל לשפץ אותו. הוא גם דאג לביצוע כמה מהסימפוניות הלונדוניות שלו בקונצרטים מקומיים. ב-1792 ביקר אצל האסטרונום והמלחין ויליאם הרשל בסלאו, מה שהשפיע על האורטוריה שלו "הבריאה".
עד שהגיע למסעו השני לאנגליה (1794–1795), היידן הפך לדמות מוכרת בסצנת הקונצרטים בלונדון. עונת 1794 נשלטה על ידי ההרכב של סלומון, שכן ה"קונצרטים המקצועיים" נטשו את מאמציהם. הקונצרטים כללו את הבכורות של הסימפוניות ה-99, ה-100 וה-101. ב-1795, סלומון נטש את הסדרה שלו, בציינו קושי בהשגת "מבצעים קוליים מהדרגה הראשונה מחו"ל", והיידן איחד כוחות עם ה"אופרה קונצרטס", בראשות הכנר ג'ובאני בטיסטה ויוטי. מיקום הקונצרטים הועבר מחדרי האנובר סקוור, המכילים קהל של 500 איש, לאולם חדש בקינגס תיאטר, המכיל 800 איש. בקונצרטים אלו הועלו בבכורה שלוש הסימפוניות האחרונות של היידן, 102, 103 ("רול תוף") ו-104 ("לונדון"). קונצרט ההטבה האחרון עבור היידן ("הלילה של ד"ר היידן"), בסוף עונת 1795, היה הצלחה גדולה והיה אולי שיא הקריירה האנגלית שלו. הביוגרף של היידן, גריזינגר, כתב שהיידן "ראה בימים שבילה באנגליה את המאושרים בחייו. הוא הוערך שם בכל מקום; זה פתח בפניו עולם חדש".
### שנות תהילה בווינה
היידן חזר לווינה ב-1795. הנסיך אנטון מת, ויורשו ניקולאוס ה-II הציע להחיות את הממסד המוזיקלי של אסטרהאזי עם היידן שישמש שוב כקאפלמייסטר. היידן קיבל את התפקיד על בסיס חלקי. הוא בילה את הקיצים שלו עם משפחת אסטרהאזי באייזנשטאדט, ובמהלך מספר שנים כתב עבורם שש מיסות, כולל מיסת "לורד נלסון" ב-1798.
עד תקופה זו הפך היידן לדמות ציבורית בווינה. הוא בילה את רוב זמנו בביתו, בית גדול בפרבר וינדמולה, וכתב יצירות להופעה ציבורית. בשיתוף פעולה עם הליבריתן והמנטור שלו גוטפריד ואן סוויטן, ועם מימון מ"Gesellschaft der Associierten" של ואן סוויטן, הוא הלחין את שתי האורטוריות הגדולות שלו, "הבריאה" (1798) ו"העונות" (1801). לראשונה יש ליברית המבוססת על ספר בראשית, תהילים ו"גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון. היידן הופיע לעיתים קרובות בפני הקהל, לעיתים קרובות הוביל הופעות של "הבריאה" ו"העונות" עבור מטרות צדקה, כולל תוכניות של ה"טונקונסטלר-סוסיאטט" (Tonkünstler-Societät) עם כוחות מוזיקליים מאוחדים. הוא הלחין גם מוזיקה אינסטרומנטלית: קונצ'רטו החצוצרה הפופולרי, ותשע האחרונות בסדרת רביעיות המיתרים הארוכה שלו, כולל "החמישיות", "הקיסר" ו"זריחת השמש". בהשראה ישירה משמיעת הקהל שר את "God Save the King" בלונדון, כתב היידן ב-1797 המנון פטריוטי "המנון הקיסר" "Gott erhalte Franz den Kaiser" ("אלוהים נצור את הקיסר פרנץ"). זה זכה להצלחה גדולה והפך ל"סמל המתמשך של הזהות האוסטרית עד למלחמת העולם הראשונה". המנגינה שימשה עבור ה"דויטשלנדליד" (Deutschlandlied) של פון פאלרסלבן (1841), שהבית השלישי שלו הוא כיום ההמנון הלאומי של גרמניה.
במהלך השנים המאוחרות של תקופה מוצלחת זו, התמודד היידן עם זקנה מתקרבת ובריאות תנודתית, והוא נאלץ להיאבק כדי להשלים את יצירותיו האחרונות. יצירתו הגדולה האחרונה, מ-1802, הייתה המיסה השישית עבור משפחת אסטרהאזי, ה"הרמונימיסה" (Harmoniemesse).
### פרישה, מחלה ומוות
עד סוף 1803, מצבו של היידן הידרדר לנקודה שבה הפך פיזית ללא מסוגל להלחין. הוא סבל מחולשה, סחרחורת, חוסר יכולת להתרכז ורגליים נפוחות בכאב. מכיוון שהאבחנה הייתה לא ודאית בתקופתו של היידן, לא סביר שניתן יהיה לזהות את המחלה המדויקת אי פעם, אם כי ג'ונס מציע טרשת עורקים. המחלה הייתה קשה במיוחד עבור היידן מכיוון שזרימת הרעיונות המוזיקליים הטריים נמשכה ללא הפוגה, אם כי הוא לא יכול היה עוד לעבד אותם כיצירות. הביוגרף שלו דיס דיווח שהיידן אמר ב-1806:
> אני חייב שיהיה לי משהו לעשות — בדרך כלל רעיונות מוזיקליים רודפים אותי, עד כדי עינוי, אני לא יכול לברוח מהם, הם עומדים כמו קירות לפניי. אם זה אלגרו שרודף אותי, הדופק שלי ממשיך לפעום מהר יותר, אני לא יכול לישון. אם זה אדאג'ו, אז אני מבחין בדופק שלי פועם לאט. הדמיון שלי משחק בי כאילו הייתי קלאוויר." היידן חייך, הדם עלה לפניו, והוא אמר "אני באמת רק קלאוויר חי".
דעיכת הקריירה של היידן הייתה הדרגתית. משפחת אסטרהאזי החזיקה אותו כקאפלמייסטר עד הסוף ממש (בדומה למה שעשו עם קודמו ורנר זמן רב לפני כן), אך הם מינו צוות חדש להוביל את הממסד המוזיקלי שלהם: יוהאן מיכאל פוקס ב-1802 כסגן-קאפלמייסטר ויוהאן נפומוק הומל כקונצרטמייסטר ב-1804. הקיץ האחרון של היידן באייזנשטאדט היה ב-1803, והופעתו האחרונה בפני הקהל כמנצח הייתה הופעת צדקה של "שבע המילים האחרונות" ב-26 בדצמבר 1803. ככל שהחולשה גברה, הוא עשה מאמצים חסרי תועלת במידה רבה בהלחנה, בניסיון לתקן "מיסה ברביס" שהתגלתה מחדש משנות נעוריו ולהשלים את רביעיית המיתרים האחרונה שלו. הפרויקט הראשון ננטש לצמיתות ב-1805, והרביעייה פורסמה עם שני פרקים בלבד.
היידן טופל היטב על ידי משרתיו, והוא קיבל מבקרים רבים וכיבודים ציבוריים במהלך שנותיו האחרונות, אך אלו לא יכלו להיות שנים מאושרות מאוד עבורו. במהלך מחלתו, היידן מצא לעיתים קרובות נחמה בישיבה ליד הפסנתר ונגינת "המנון הקיסר" שלו. ניצחון אחרון התרחש ב-27 במרץ 1808 כאשר הופעה של "הבריאה" אורגנה לכבודו. המלחין השברירי מאוד הובא לאולם על כורסה לקול חצוצרות ותופים והתקבל על ידי בטהובן, סליירי (שניצח על ההופעה) ועל ידי מוזיקאים אחרים וחברים מהאריסטוקרטיה. היידן היה נרגש ותשוש מהחוויה ונאלץ לעזוב בהפסקה.
היידן חי עוד 14 חודשים. ימיו האחרונים בקושי היו שלווים, שכן במאי 1809 פתח הצבא הצרפתי תחת נפוליאון במתקפה על וינה וב-10 במאי הפציץ את שכונתו. על פי גריזינגר, "ארבע פגזים נפלו, מרעידים את החלונות והדלתות של ביתו. הוא קרא בקול רם לאנשיו המבוהלים והמפוחדים, 'אל תפחדו, ילדים, איפה שהיידן נמצא, שום נזק לא יכול להגיע אליכם!'. אבל הרוח הייתה חזקה מהבשר, כי בקושי הספיק להוציא את המילים האמיצות כשכל גופו החל לרעוד". הפצצות נוספות נמשכו עד שהעיר נפלה לידי הצרפתים ב-13 במאי. היידן, לעומת זאת, היה נרגש מאוד ומלא הערכה כאשר ב-17 במאי הגיע קצין פרשים צרפתי בשם סולמי לחלוק לו כבוד ושר, במיומנות, אריה מתוך "הבריאה".
ב-26 במאי ניגן היידן את "המנון הקיסר" שלו בהתלהבות יוצאת דופן שלוש פעמים; באותו ערב הוא התמוטט והועבר למה שהתברר כמיטת מותו. הוא מת בשלווה בביתו שלו ב-12:40 לפנות בוקר ב-31 במאי 1809, בגיל 77. ב-15 ביוני נערך טקס זיכרון בכנסיית שוטנקירכה שבו בוצע הרקוויאם של מוצרט. שרידיו של היידן נקברו בבית הקברות המקומי הונדסטורם עד 1820, אז הועברו לאייזנשטאדט על ידי הנסיך ניקולאוס. ראשו עבר מסע אחר; הוא נגנב על ידי פרנולוגים זמן קצר לאחר הקבורה, והגולגולת אוחדה מחדש עם שאר השרידים רק ב-1954, כעת קבורה בקבר במגדל הצפוני של הברגקירכה.
אופי ומראה
ג'יימס ובסטר כותב על אופיו הציבורי של היידן כך: "חייו הציבוריים של היידן הדגימו את אידיאל הנאורות של ה'אונט אום' (honnête homme - אדם ישר): האדם שאופיו הטוב והצלחתו בעולם מאפשרים ומצדיקים זה את זה. צניעותו ויושרו הוכרו בכל מקום. תכונות אלו לא היו רק תנאים מוקדמים להצלחתו כקאפלמייסטר, יזם ודמות ציבורית, אלא גם סייעו לקבלת הפנים החיובית של המוזיקה שלו". היידן זכה להערכה מיוחדת על ידי מוזיקאי חצר אסטרהאזי שפיקח עליהם, שכן הוא שמר על אווירת עבודה לבבית וייצג ביעילות את האינטרסים של המוזיקאים מול מעסיקם; ראו "פאפא היידן" וסיפור הסימפוניה "הפרידה". להיידן היה חוש הומור חזק, שניכר באהבתו למתיחות ולעיתים קרובות ניכר במוזיקה שלו, והיו לו חברים רבים. במשך רוב חייו נהנה מ"מזג שמח וטבעי", אך בשנותיו המאוחרות, ישנן עדויות לתקופות של דיכאון, בעיקר בהתכתבות עם גברת גנזינגר ובביוגרפיה של דיס, המבוססת על ביקורים שנעשו בזקנתו של היידן.
היידן היה קתולי אדוק שלעיתים קרובות פנה למחרוזת התפילה שלו כשהתקשה להלחין, נוהג שלרוב מצא כיעיל. הוא נהג להתחיל את כתב היד של כל יצירה ב-"In nomine Domini" [בשם האדון] ולסיים ב-"Laus Deo" [שבח לאל]. הוא שמר על נוהג זה גם ביצירותיו החילוניות; לעיתים קרובות הוא משתמש רק בראשי התיבות "L. D.", "S. D. G." [soli Deo gloria], או "Laus Deo et B. V. M." [... ולבתולה המבורכת מריה] ולעיתים מוסיף, "et om si" (et omnibus sanctis – וכל הקדושים).
ובסטר מציין שהיידן יכול היה להיות חד בעסקיו, ושחלק מבני דורו הופתעו ואף נדהמו מכך. ובסטר כותב: "בנוגע לכסף, היידן... תמיד ניסה למקסם את הכנסתו, בין אם על ידי משא ומתן על הזכות למכור את המוזיקה שלו מחוץ לחצר אסטרהאזי, ניהול עסקאות קשות עם מוציאים לאור או מכירת יצירותיו שלוש וארבע פעמים [למוציאים לאור במדינות שונות]; הוא עסק בקביעות ב'פרקטיקה חדה'" שבימינו עשויה להיחשב להונאה פשוטה. אבל אלו היו ימים שבהם זכויות יוצרים היו בחיתוליהן, ופיראטיות של יצירות מוזיקליות הייתה נפוצה. למוציאים לאור היו מעט עכבות לגבי הצמדת שמו של היידן ליצירות פופולריות של מלחינים פחותים, הסדר שגזל למעשה מהמוזיקאי הפחות את פרנסתו. ובסטר מציין כי ניתן לראות את חוסר הרחמים של היידן בעסקים באור אוהד יותר לאור מאבקיו בעוני במהלך שנותיו כעצמאי – וכי מחוץ לעולם העסקים, בהתנהלותו, למשל, עם קרובי משפחה, מוזיקאים ומשרתים, ובהתנדבות לשירותיו לקונצרטים צדקה, היידן היה אדם נדיב – למשל, הצעתו ללמד את שני בניו הקטנים של מוצרט בחינם לאחר מות אביהם. כשמת היידן הוא היה בהחלט מבוסס, אך לפי סטנדרטים של מעמד הביניים ולא של האריסטוקרטיה.
היידן היה נמוך קומה, אולי כתוצאה מכך שהיה בתת-תזונה לאורך רוב נעוריו. הוא לא היה נאה, וכמו רבים בימיו הוא היה שורד של אבעבועות שחורות; פניו היו מצולקות מהצלקות של מחלה זו. הביוגרף שלו דיס כתב: "הוא לא יכול היה להבין איך זה קרה שבחייו הוא היה אהוב על ידי אישה יפה זו או אחרת. 'הן לא יכלו להיות מובלות לזה על ידי היופי שלי.'"
היידן נהנה בדרך כלל מבריאות טובה, אך הוא סבל מפוליפים באף במהלך רוב חייו הבוגרים, מצב מייסר ומחליש שלעיתים מנע ממנו לכתוב מוזיקה.