פייטרו מטסטאזיו

פייטרו מטסטאזיו

פייטרו אנטוניו דומניקו טראפאסי (Pietro Antonio Domenico Trapassi) (3 בינואר 1698 – 12 באפריל 1782), הידוע יותר בשם העט שלו פייטרו מטסטאזיו (Pietro Metastasio) (הגייה איטלקית: [ˈpjɛːtro metaˈstaːzjo]), היה משורר וליברתן איטלקי, הנחשב לכותב החשוב ביותר של ליבריות מסוגת האופרה סריה (opera seria).

חיים מוקדמים

מטסטאזיו נולד ברומא, שם אביו, פליצ'ה טראפאסי, יליד אסיזי, שירת ברגימנט הקורסיקני של כוחות האפיפיור. פליצ'ה נשא לאישה אישה בולונזית, פרנצ'סקה גלאסטי, והפך לחנווני בוויה דיי קאפלארי. לזוג היו שני בנים ושתי בנות; פייטרו היה הבן הצעיר.

פייטרו, עוד בהיותו ילד, נהג על פי המסופר למשוך קהל על ידי דקלום שירים מאולתרים על נושא נתון. בהזדמנות אחת בשנת 1709, שני גברים בעלי מעמד נעצרו להקשיב: ג'ובאני וינצ'נצו גראבינה (Giovanni Vincenzo Gravina), המפורסם בזכות מלומדותו המשפטית והספרותית וכן ניהול האקדמיה הארקדית, ולורנציני, מבקר בעל שם. גראבינה נמשך לכישרונו השירי וקסמו האישי של הילד, והפך את פייטרו לחניכו; בתוך שבועות ספורים הוא אימץ אותו. פליצ'ה טראפאסי שמח להעניק לבנו את ההזדמנות לחינוך טוב וכניסה לחברה.

גראבינה הלניז את שם המשפחה של הילד טראפאסי למטסטאזיו, והתכוון שבנו המאומץ יהיה משפטן כמוהו. לכן הוא גרם לילד ללמוד לטינית ומשפטים. במקביל, הוא טיפח את כישוריו הספרותיים, והציג את הילד העילוי הן בביתו והן בחוגים הרומאיים. מטסטאזיו מצא את עצמו עד מהרה מתחרה עם המאולתרים (improvvisatori) המפורסמים ביותר של זמנו באיטליה. עם זאת, ימיו העמוסים בלימודים והערבים שהוקדשו לאלתור שירה גבו מחיר מבריאותו של פייטרו.

גראבינה, בצאתו לנסיעת עסקים לקלבריה, הציג את מטסטאזיו בחוגים הספרותיים של נאפולי, ולאחר מכן הפקיד אותו בידי קרובו גרגוריו קארופרזה (Gregorio Caroprese) בסקלאיה. באוויר הכפרי ובשקט של חוף הים הדרומי בריאותו של מטסטאזיו השתפרה. גראבינה החליט שהוא לעולם לא יאלתר שוב, אלא ישמור את עצמו למאמצים אציליים יותר, כאשר, לאחר השלמת חינוכו, יוכל להיכנס לתחרות עם גדולי המשוררים.

מטסטאזיו נענה למשאלות פטרונו. בגיל שתים-עשרה תרגם את האיליאדה לבתים בני שמונה שורות; ושנתיים לאחר מכן חיבר טרגדיה בסגנון סנקה על נושא מתוך Italia liberata של ג'אן ג'ורג'ו טריסינו – האפוס האהוב על גראבינה. היא נקראה ג'וסטינו (Giustino), ונדפסה ב-1713; ארבעים ושתיים שנים לאחר מכן, אמר מטסטאזיו למוציא לאור שלו שהוא ישמח לגנוז את יצירות הנעורים הללו.

קארופרזה מת ב-1714 והותיר את גראבינה כיורשו; וב-1718 מת גם גראבינה. מטסטאזיו ירש הון של 15,000 סקודי. באסיפה של האקדמיה הארקדית, הוא דקלם קינה לפטרונו, ואז התיישב ליהנות מעושרו.

תהילה רומאית

מטסטאזיו היה כעת בן עשרים. במהלך ארבע השנים האחרונות הוא לבש את בגדי האבה (abbé), לאחר שקיבל את המסדרים הזוטרים שבלעדיהם היה חסר טעם לצפות לקידום ברומא. ההיסטוריה הרומנטית שלו, יופיו האישי, נימוסיו המקסימים וכישרונותיו המובחנים הפכו אותו לאופנתי. בתוך שנתיים הוא בזבז את כספו והגדיל את המוניטין שלו. הוא החליט להקדיש את עצמו ברצינות לעבודת המקצוע שלו. הוא עבר לנאפולי ונכנס למשרדו של עורך דין בולט בשם קסטניולה, שהפעיל פיקוח חמור על זמנו ואנרגיותיו.

בעודו עובד בפרך במשפטים, חיבר מטסטאזיו בשנת 1721 אפיתלמיום (שיר חתונה), וכנראה גם את הסרנדה המוזיקלית הראשונה שלו, אנדימיון (Endimione), לרגל נישואיה של פטרוניתו דונה אנה פרנצ'סקה ראוואסקיירי פינלי די סאנגרו (לימים הנסיכה השישית מבלמונטה) למרקיז דון אנטוניו פיניאטלי (לימים הוד מעלתו הנסיך מבלמונטה). בשנת 1722, בזמן שנאפולי הייתה תחת שלטון אוסטרי, היה צורך לחגוג את יום הולדתה של הקיסרית אליזבת כריסטינה בכבוד רב מהרגיל, והמשנה למלך ביקש ממטסטאזיו לחבר סרנדה לאירוע. מטסטאזיו הסכים, אך שמר על זהותו כמחבר בסוד. הוא כתב את "גלי אורטי אספרידי" (Gli orti esperidi), שהולחנה על ידי ניקולה פורפורה, ובוצעה על ידי תלמידו של פורפורה, הקסטרטו פארינלי, שבהופעת בכורה מרהיבה זכה למחיאות כפיים נלהבות. הפרימה דונה הרומאית, מריאנה בולגארלי, ששיחקה את ונוס באופרה זו, לא חסכה מאמצים עד שגילתה את מחברה.

בולגארלי שכנעה את המשורר לנטוש את המשפטים, והבטיחה להבטיח לו תהילה ועצמאות אם יקדיש את כישרונותיו לדרמה המוזיקלית. בביתה הכיר מטסטאזיו את גדולי המלחינים של התקופה: יוהאן אדולף האסה, ג'ובאני בטיסטה פרגולזי, אלסנדרו סקרלטי, לאונרדו וינצ'י, לאונרדו לאו, פרנצ'סקו דוראנטה ובנדטו מרצ'לו, שכולם ילוו מאוחר יותר את מחזותיו בלחנים. כאן הוא גם למד את אמנות השירה, ולמד להעריך את הסגנון של אנשים כמו פארינלי. מטסטאזיו כתב במהירות ומחזותיו השתפרו על ידי הלחנתם וביצועם על ידי גדולי הזמרים של התקופה.

מטסטאזיו חי עם בולגארלי ובעלה ברומא. מונעת מחיבה שהיא חצי אמהית וחצי רומנטית, ומהערצה לכישרונו, היא אימצה אותו בלהט רב עוד יותר ממה שעשה גראבינה. היא לקחה את כל משפחת טראפאסי – אב, אם, אח, אחיות – לתוך ביתה שלה. היא טיפחה את הגאונות של המשורר ופינקה את גחמותיו. תחת השפעתה הוא כתב ברצף מהיר את "דידונה הנטושה" (Didone abbandonata), "קאטו באוטיקה" (Catone in Utica), "אציו" (Ezio), "אלסנדרו בהודו" (Alessandro nell'Indie), "סמירמיס המוכרת" (Semiramide riconosciuta), "סירואה" (Siroe) ו"ארטסרסה" (Artaserse). דרמות אלו הולחנו על ידי טובי המלחינים של התקופה, והוצגו בערי איטליה המרכזיות.

אבל בינתיים בולגארלי הזדקנה; היא חדלה לשיר בפומבי; והמשורר חש יותר ויותר את תלותו בחסדיה כמטרד. הוא הרוויח 300 סקודי עבור כל אופרה; שכר זה, אם כי טוב, היה לא יציב והוא השתוקק למשרה קבועה כלשהי. בספטמבר 1729 קיבל הצעה למשרת משורר החצר לתיאטרון בווינה, כמחליפו של פייטרו פאריאטי, עם שכר של 3,000 פלורינים. הוא קיבל זאת מיד. בולגארלי שלחה אותו לדרכו אל התהילה ללא אנוכיות. היא לקחה אחריות על משפחתו ברומא והוא יצא לדרכו לאוסטריה.

וינה

בראשית קיץ 1730, התיישב מטסטאזיו בווינה בדירה במה שמכונה 'מיכאלרהאוס' (Michaelerhaus). תאריך זה מציין תקופה חדשה בפעילותו האמנותית. בין השנים 1730 ו-1740 הופקו עבור התיאטרון הקיסרי מיטב הדרמות שלו: "אדריאנו בסוריה" (Adriano in Siria), "דמטריו" (Demetrio), "איסיפילה" (Issipile), "דמופונטה" (Demofoonte), "אולימפיאדה" (Olimpiade), "חסדו של טיטוס" (La clemenza di Tito), "אכילס בסקירוס" (Achille in Sciro), "תמיסטוקלס" (Temistocle) ו"אטיליו רגולו" (Attilio Regolo). חלקם היו צריכים להיווצר עבור אירועים מיוחדים, במהירות מדהימה כמעט: אכילס בשמונה עשר ימים, איפרמסטרה (Ipermestra) בתשעה. משורר, מלחין, מעתיק תווים וזמר עבדו יחד בחיפזון קדחתני. מטסטאזיו הבין את הטכניקה של האמנות המיוחדת שלו על כל פרטיה. הניסיון שנצבר בנאפולי וברומא, מואץ על ידי ההתרגשות של הקריירה החדשה שלו בווינה, אפשר לו כמעט באופן אינסטינקטיבי, וכאילו בהשראה, לפגוע בדיוק במטרה שאליה כיוונה האופרה.

הליברית "אדריאנו בסוריה" שימשה יותר מ-60 מלחינים אחרים במאה ה-18 ובראשית המאה ה-19: אנטוניו קלדארה (1732), ג'ובאני בטיסטה פרגולזי (1734), פרנצ'סקו מריה וראצ'יני (1735), בלדסארה גאלופי (1740), קרל היינריך גראון (1746), יוהאן אדולף האסה (1752), יוהאן כריסטיאן באך (1765), לואיג'י כרוביני (1782) וב"אדריאנו בסוריה" (מיסליבצ'ק) מ-1776.

בווינה לא נחל מטסטאזיו הצלחה חברתית בולטת. מוצאו הפשוט הדיר אותו מהחוגים האריסטוקרטיים. כדי לפצות במידת מה על כישלון יחסי זה, הוא נהנה מקרבה לרוזנת אלתאן (Countess Althann), גיסתה של פטרוניתו לשעבר הנסיכה בלמונטה פיניאטלי. היא איבדה את בעלה, ומזה זמן מה החזיקה במשרת המועדפת הראשונה על הקיסר. הקשר של מטסטאזיו איתה הפך כה קרוב עד שהאמינו שהם נישאו בסתר. הוא גם שלח מכתבים למשוררות כמו ליביה אקאריג'י, שאת עבודתה סקר ועודד לפרסום.

בולגארלי נמאס מהיעדרו, וביקשה ממטסטאזיו להשיג לה משרה בתיאטרון החצר. הוא התבייש בה ונמאס לו ממנה, וכתב לה כדי להניא אותה מהביקור המתוכנן. הטון של מכתביו הדאיג והכעיס אותה. נראה שהיא יצאה מרומא, אך מתה בפתאומיות בדרך. כל מה שאנו יודעים הוא שהיא הורישה לו את הונה לאחר שפגו זכויות בעלה בו, וכי מטסטאזיו, מוצף צער וחרטה, ויתר מיד על הירושה. פעולה חסרת אינטרסים זו הטילה את משק בית בולגארלי-מטסטאזיו ברומא לבלבול. אלמנה של בולגארלי נישא שנית. אחיו של מטסטאזיו, לאופולדו טראפאסי, ואביו ואחותו, נותרו ללא תמיכה.

ככל שחלף הזמן, החיים שהוביל מטסטאזיו בווינה, יחד עם האקלים, השפיעו על בריאותו ורוחו. בערך משנת 1745 ואילך הוא כתב מעט, אם כי הקנטטות השייכות לתקופה זו, והקנצוניטה "הנה הרגע האכזר ההוא" (Ecco quel fiero istante), אותה שלח לידידו פארינלי, מדורגות בין הפופולריות שביצירותיו. היה ברור, כפי שוורנון לי ניסח זאת, ש"מה שייחס אותו היה שעמום נפשי ומוסרי". בשנת 1755 מתה הרוזנת אלתאן, והקשרים החברתיים של מטסטאזיו הצטמצמו למפגשים סביבו בבית הבורגני של ידידו ניקולו מרטינס, מזכיר הנונציו האפיפיורי בווינה. הוא שקע במהירות להרגלי הזיקנה; ואף שחי עד שנת 1782, הוא היה מאוד לא פעיל. הוא מת ב-12 באפריל, מוריש את כל הונו בסך כ-130,000 פלורינים לששת ילדיו של ניקולו מרטינס. הוא האריך ימים אחרי כל קרובי משפחתו האיטלקים.

לאורך ארבעים שנות הקריירה שלו בווינה, שבמהלכן האריך מטסטאזיו לבסוף ימים אחרי מקוריותו וכוחות היצירה שלו, תהילתו הלכה וגברה. בספרייתו מנה לא פחות מארבעים מהדורות של יצירותיו שלו. הן תורגמו לצרפתית, אנגלית, גרמנית, ספרדית ויוונית מודרנית. הן הולחנו שוב ושוב על ידי כל מלחין בעל שם. הן שוררו על ידי הווירטואוזים הטובים ביותר בכל בירה, ולא הייתה אקדמיה ספרותית בעלת שם שלא העניקה לו את הכבוד להיות חבר בה. זרים בעלי מעמד שעברו דרך וינה הקפידו לחלוק כבוד למשורר הזקן במעונו בקוהלמרקט.

אבל השירה שלו נועדה לסגנון מסוים של מוזיקה – למוזיקה של זמרים כל-יכולים, של סופרנים וקסטראטי מיומנים במיוחד. כאשר האופרות של כריסטוף ויליבלד גלוק וולפגנג אמדאוס מוצרט – שהתמקדו יותר בפסיכולוגיה ופחות בשירה וירטואוזית – נכנסו לאופנה, היה צורך בסגנון חדש של ליברית (מוצרט אכן השתמש בליברית ישנה של מטסטאזיו עבור האופרה הנודעת שלו "חסדו של טיטוס", אך היא נכתבה מחדש באופן מהותי לצורך כך). מותו של שירת הקסטראטי גרם לכך שהאופרות של מטסטאזיו יצאו מהרפרטואר.

השירה של מטסטאזיו היא רגשית, לירית ורומנטית. המצבים הדרמטיים העיקריים שלו מבוטאים על ידי שירים לשניים או שלושה קולות, המגלמים את התשוקות המתנגשות השונות של הסוכנים שהובאו לידי עימות על ידי נסיבות העלילה. התוצאה הכוללת אינה ספרות טהורה, אלא ספרות המתאימה להשפעה מוזיקלית. השפה בידיו של מטסטאזיו היא מוזיקלית, צלולה ושירתית, אולי בשל ניסיונו כמשורר מאלתר. הוא היה מעריץ של טורקוואטו טאסו, ג'מבטיסטה מארינו, ג'ובאני בטיסטה גואריני ואובידיוס.

מלחינים המשיכו להלחין את השירה של מטסטאזיו גם לאחר מותו. המלחינה הגרמנית ג'ורג'ינה שוברט (1840–1782) השתמשה בטקסט שלו עבור הלידר שלה "גונדוליירה".

יצירות

שמו של המלחין הראשון שהלחין את הטקסט המתאים מצוין לצד הכותרת

### אופרות

- סיפאצ'ה, מלך נומידיה (Siface, re di Numidia) (1723) – פרנצ'סקו פאו

- דידונה הנטושה (Didone abbandonata) (1724) – דומניקו סארו

- האמרגן מאיי קנריה (L'impresario delle Isole Canarie) (1724) – דומניקו סארו

- סירואה מלך פרס (Siroe re di Persia) (1726) – לאונרדו וינצ'י

- קאטו באוטיקה (Catone in Utica) (1728) – לאונרדו וינצ'י

- אלסנדרו בהודו (Alessandro nell'Indie) (1729) – לאונרדו וינצ'י

- סמירמיס המוכרת (Semiramide riconosciuta) (1729) – לאונרדו וינצ'י

- אדריאנו בסוריה (Adriano in Siria) (1732) – אנטוניו קלדארה

- חסדו של טיטוס (La clemenza di Tito) (1734) – אנטוניו קלדארה

- אכילס בסקירוס (Achille in Sciro) (1736) – אנטוניו קלדארה

- כורש המוכר (Ciro riconosciuto) (1736) – אנטוניו קלדארה

- איפרמסטרה (Ipermestra) (1744) – יוהאן אדולף האסה

- אטיליו רגולו (Attilio Regolo) (1750) – יוהאן אדולף האסה

- ניצחונה של קליה (Il trionfo di Clelia) (1762) – יוהאן אדולף האסה

- רומולוס וארסיליה (Romolo ed Ersilia) (1765) – יוהאן אדולף האסה

### סרנדות

אנג'ליקה (Angelica) (1720) – ניקולה פורפורה

- גלי אורטי אספרידי (Gli orti esperidi) (1721) – ניקולה פורפורה

- המריבה של האלים (La contesa de' numi) (1729) – לאונרדו וינצ'י

- מקדש הנצח (Il tempio dell'Eternità) (1731) – יוהאן ג'וזף פוקס

- אהבה בשבי (Amor prigioniero) (1732) – לוקה אנטוניו פרדיירי

- מקלט האהבה (L'asilo d'Amore) (1732) – אנטוניו קלדארה

- החסדים הנוקמים (Le grazie vendicate) (1735) – אנטוניו קלדארה

- הפלאדיום שנשמר (Il palladio conservato) (1735) – יוהאן גאורג רויטר

- חלומו של סקיפיו (Il sogno di Scipione) (1735) – לוקה אנטוניו פרדיירי

- פרנאסוס מואשם ומוגן (Il Parnaso accusato e difeso) (1738) – יוהאן גאורג רויטר

- השלום בין הסגולה ליופי (La pace fra la virtù e la bellezza) (1738) – לוקה אנטוניו פרדיירי

- אסטריאה מפוייסת (Astrea placata) (1739) – לוקה אנטוניו פרדיירי

- הולדתו של יופיטר (Il natal di Giove) (1740) – ג'וזפה בונו

- המחווה האמיתית (Il vero omaggio) (1743) – ג'וזפה בונו

- משאלת אושר (Augurio di felicità) (1749) – יוהאן גאורג רויטר

- הרכות המכבדת (La rispettosa tenerezza) (1750) – יוהאן גאורג רויטר

- האי הנטוש (L'isola disabitata) (1753) – ג'וזפה בונו

- מחווה של כבוד ואהבה (Tributo di rispetto e d'amore) (1754) – יוהאן גאורג רויטר

- החלום (Il sogno) (1756) – יוהאן גאורג רויטר

- התמונה המונפשת (Il quadro animato) (1760) – גאורג כריסטוף וגנזייל

- אלקיידוס בצומת דרכים (Alcide al bivio) (1760) – יוהאן אדולף האסה

- אטנאידה (החיבה הנדיבה) (L'Atenaide) (1762) – ג'וזפה בונו

- פרנאסוס המבולבל (Il Parnaso confuso) (1765) – כריסטוף ויליבלד גלוק

- ניצחון האהבה (Il trionfo d'Amore) (1765) – פלוריאן לאופולד גסמן

- השלום בין שלוש האלות (La pace fra le tre dee) (1765) – ניקולה קונפורטו?

- הכתר (La corona) (1765) – כריסטוף ויליבלד גלוק

- פרתנופה (Partenope) (1767) – יוהאן אדולף האסה

### אורטוריות

לחג המולד (Per la festività del santo natale) (1727) – ג'ובאני בטיסטה קוסטנצי

- התשוקה של ישו המשיח (La passione di Gesù Cristo) (1730) – אנטוניו קלדארה

- סנט הלנה בקלואריה (Sant'Elena al Calvario) (1731) – אנטוניו קלדארה

- מותו של הבל (La morte d'Abel) (1732) – אנטוניו קלדארה

- יוסף המוכר (Giuseppe riconosciuto) (1733) – ג'וזפה פורסילה

- בתוליה משוחררת (Betulia liberata) (1734) – יוהאן גאורג רויטר

- יואש מלך יהודה (Gioas re di Giuda) (1735) – יוהאן גאורג רויטר

- יצחק, דמות הגואל (Isacco, figura del Redentore) (1740) – לוקה אנטוניו פרדיירי

### קנטטות

אהבה ביישנית (Amor timido)

### קנצוניטות

לניצ'ה (A Nice)

### יצירות אחרות

ג'וסטינו (Giustino) (1712)