פייטרו לוקטלי: הכנר שכתב מוזיקה קשה מדי לנגינה בפומבי
מבקר אנגלי שביקר באמסטרדם ב-1741 יצא מוהא מהעיר המפורסמת ביותר בכנר שלה: האיש, דיווח, "היה כל כך פחד מאנשים שילמדו ממנו, שהוא לא יכול להכניס מוזיקאי מקצועי לקונצרט שלו". עד אז בנה פייטרו לוקטלי קריירה על בסיס וירטואוזיות מרהיבה ושמורה בדיוק מסוג זה — קפריצ'י כה קשים ש, על פי תכנון, מעולם לא היו אמורים להישמע באולם קונצרטים כלל, אלא לימוד, פחד, ולבסוף גניבה על ידי כל כנר שבא אחריו, כולל פגניני.
מברגמו לרומא
לוקטלי נולד ב-3 בספטמבר 1695, בברגמו, ברפובליקת ונציה, שם שירת ככנר השלישי בכנסיית סנטה מריה מג'ורה, וכבר נשא בתעודות מקומיות את התואר "וירטואוז". ידוע מעט על הכשרתו המוקדמת, אם כי מוריו כללו ככל הנראה את מוזיקאי הקאפלה לודוביקו פרונאטי וקרלו אנטוניו מרינו. בחיפושו בבמות גדולות יותר, עבר לרומא בסתיו 1711 ולמד אצל אנטוניו מונטנארי וג'וזפה ולנטיני, ואולי, בחודשים האחרונים לפני מותו של קורלי בינואר 1713, אצל קורלי עצמו. עד 1714 הצטרף למוזיקאי החצר של הנסיך מיקלאנג'לו הראשון קאטאני, ובמהלך שנות ה-20 של המאה ה-18 נע בחוג של שני פטרונים גדולים של מוזיקה ברומא, הקרדינל קמילו ציבו והקרדינל פייטרו אוטובוני. אוסף הפרסום הראשון שלו, XII Concerti grossi, אופוס 1, הופיע ב-1721, הוקדש לציבו ו—במשמעות עבור מלחין שיעבור את כל קריירתו שם—הודפס באמסטרדם.
הווירטואוז המסייר
בין 1723 ל-1728 סייר לוקטלי בלי הרף באיטליה ובגרמניה — מנטובה, ונציה, מינכן, דרזדן, ברלין, פרנקפורט, קאסל — ובנה מוניטין כווירטואוז חצר שקיבל סכומים יוצאי דופן לתקופה: שמונים רייכסטלר עבור הופעה בודדת בקאסל בדצמבר 1728. הוא הופיע בפני פרידריך וילהלם הראשון מפרוסיה בברלין ב-1728, ולפי עדות בת זמנו, הופיע במעיל קטיפה כחור מקושט בחוטי כסף. הנגן יעקב וילהלם לוסטיג, ששמע אותו מנגן, כתב שלוקטלי "המום את המאזינים עם קטעים קשים מאוד בזמן שהוא מחכך בכינורו" — הערכה שהפכה למשהו דומה יותר לבהלה מהרחק שבו הוא דחף את הכלי.
התיישבות באמסטרדם
ב-1729 פסק לוקטלי מלסייר והתיישב באמסטרדם, שם נשאר עד מותו שלושים וחמש שנים מאוחר יותר. הוא עבר ממופע ציבורי למשהו יותר בלעדי: הוראת חובבים, עריכת הפרטיטורות שלו עם טיפול זהיר, וארגון קונצרטים פרטיים סגורים למתחרים מקצועיים. אמסטרדם נתנה לו גישה לתעשיית ההדפסה המוזיקלית המתקדמת ביותר באירופה, והוא השתמש בה — פרסם את אופוס 2 עד 9 שם (אופוס 7 בליידן הסמוכה) והבטיח זכות ייחודית משפטית להגן על מהדורותיו מפני פיראטיות. הוא הוכיח גם עסקן נבון מחוץ לדף, כשפתח עסק לייצוח חוטי כינור מביתו ב-1741; עד 1742, ההכנסה המוצהרת שלו הפכה אותו, לפי רשומות המס של אותה תקופה, למוזיקאי המרוויח ביותר באמסטרדם. הוא גם אסף ספרייה פרטית של יותר מאלף כרכים המכסים אורניתולוגיה, תאולוגיה, מתמטיקה והיסטוריה של האמנות, לצד אוסף תמונות וסט נפרד של כל יצירותיו של קורלי — עדות לתיאבון אינטלקטואלי שעולה על הכינור.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →L'Arte del Violino והמבוך ההרמוני
הישגו המגדיר הגיע ב-1733: L'Arte del Violino, אופוס 3, שנים-עשר קונצרטי סולו לכינור, כל אחד בנוי בתבנית המקובלת ממהיר-איטי-מהיר, אך עם הוספה חסרת תקדים — קדנצות קפריצ'ו לא מלוות המוכנסות לתנועות החיצוניות, פועלות כמעברי תצוגה שמאחדים מבנה מולחן טהור עם תצוגה אימפרוביזטורית טהורה. עשרים וארבעת הקפריצ'י דחפו את טכניקת הכינור לתחום שאף אח לא פרסם קודם: תנוחות מגיעות עד השש-עשרית (וביצירות אחרות, העשרים ושנייה), דו-קול קיצוני, קטעים פוליפוניים צפופים לקשת בודדת, הרמוניות, והנקראות "Trillo del Diavolo," טרילים מתמשכים על שני קולות בו-זמנית. הקונצרט האחרון נשא את הכותרת המשנית Il laberinto armonico — המבוך ההרמוני — כותרת שיכולה לעמוד עבור כל האוסף. באופן קריטי, אלו לא נכתבו כיצירות ביצוע לקהל הרחב: הם היו לימודים, שנבנו במתכווה להיות קשים יותר מכל מה שקהל היה צריך לשמוע, מופנים לכנרים אחרים ולא למאזינים. פרסומים אחרים של לוקטלי עקבו אחר מודלים קורליאנים מסורתיים יותר — הקונצרטי גרוסי של אופוס 1, 4, ו-7 מודלים על אופוס 6 של קורלי, סונטות החליל והטריו סונטות מטפחות את הסגנון הגלנטי האופנתי שהיה פופולרי בסלונים של אמסטרדם — אף אחד לא נשא את ההשפעה של אופוס 3.
שתיקה בלתי מוסברת, והחוב של פגניני
מוזר, לאחר פרסום אופוס 8 ב-1744, לוקטלי נעלם כמעט לחלוטין מסיפורים של לקסיקוגרפים ועיתונאים בני זמנו למשך כמעט שני עשורים, וחזר רק עם אופוס 9 ב-1762 — פער שהיסטוריונים עדיין לא יכולים להסביר במלואו. מה שאינו בספק הוא החיים שלאחר מותו: כמעט מאה שנה מאוחר יותר, ניקולו פגניני נתקל בקפריצ'י של לוקטלי דרך פדגוגיה צרפתית לכינור, והפתיחה של הקפריצ'ה של פגניני עצמו אופוס 1, מס' 1, מראה חובות סגנוניות בלתי מעורערות לקפריצ'ו מס' 7 של לוקטלי. האוצר הלשוני הטכני הקיצוני שהפך את בני דורו של לוקטלי למבוהלים הפך, מאה שנה מאוחר יותר, לדקדוק המייסד של וירטואוזיות הכינור הרומנטית.
מוות וגילוי מחדש
לוקטלי מת בביתו על תעלת פרינסנגראכט באמסטרדם ב-30 במרץ 1764, ונקבר בכנסייה הרפורמית האנגלית בבגינהוף. ספרייתו העצומה ואוסף האמנות שלו נמכרו במכירה פומבית שנה לאחר מכן. הוא נשאר שם מקצועי מהותי למשך שני מאות שנה עד שהתחייה המוזיקלית המוקדמת של המאה ה-20 החזירה את קונצרטיו לקטלוג ההקלטות; ב-2024 הקים הפסל פאביו פרוויזאני אנדרטה לכבודו באתר הקבורה שלו באמסטרדם.
למה פייטרו נקרא גאון
הטענה לגאונותו של לוקטלי מבוססת כמעט כולה על חדשנות טכנית, לא אינטלקטואלית — וההבדל הזה חשוב. מה שהפך אותו ליוצא דופן היה דמיון פיזי ותווים לכינור: הוא מצא שילובים של תנוחה, דו-קול, וקשת שאף אח לא רשם לפני, ועשה זאת באופן מערכתי מספיק כדי למלא עשרים וארבעה קפריצ'י בבעיות אמיתיות חדשות במקום תעלול מזל אחד. זהו הישג מלאכת יד, קרוב יותר למהנדס המעצב מחלקה חדשה של מכונה מאשר לפילוסוף שיש לו רעיון — הגאונות של לוקטלי, אם המילה חלה, היא גופנית ומכנית: הבנה של ארבעת המיתרים והקשת יכולים להיאלץ לעשות משהו שעולה על מה שכנרים פעילים של דורו האמינו שאפשר. הראייה החזקה ביותר לטענה אינה עד בן זמנו הקורא לו גאון במפורש, אלא התנהגותו של מבקר אנגלי מתועד שתיאר את לוקטלי שומר על טכניקתו כמו סוד מסחר, והעובדה הפשוטה שפגניני — דמות שהיסטוריונים כן קוראים לה גאון — בנה ישירות על גילוייו של לוקטלי שבעים שנה מאוחר יותר. הטיעון הכנגד הכנה הוא שהפלטה של לוקטלי שאינה קפריצ'ו, הקונצרטי גרוסי והסונטות המבוססות קרובה על קורלי, היא כשירה ולא חזון, ושהמוניטין שלו שורד על סמך כעשרים וארבע יצירות של מספר אופוס אחד בלבד, ולא על גוף עבודה של רעיונות מקוריים עקביים.
מורשת
האנדרטה האמיתית של לוקטלי היא צליל: צליל של כינור סולו עושה דברים שאף אח לא ביקש ממנו לעשות לפני 1733. שני מאות שנים של פדגוגיה לכינור, והאוצר הלשוני הטכני של פגניני כולו, עוקבים אחר הקפריצ'י שכתב לתרגול ולא לביצוע.