פייטרו פרנצ'ישי: הבמאי שהמציא את אפוס השרירנים
עץ, שנעקר בכוח מהאדמה, הונף כמו אלה כדי לעצור מרכבה וסוסים דוהרים — תמונה יחידה זו, שצולמה על ידי במאי איטלקי בגיל העמידה בתקציב צנוע עם מפתח גוף אמריקאי בתפקיד הראשי, חוללה פיצוץ מסחרי שהציף את המסכים באירופה ובארצות הברית ביותר מ-150 סרטים מחקים. פייטרו פרנצ'ישי לא המציא את המיתוס של הרקולס (Hercules), אך הוא המציא את הז'אנר הקולנועי שנבנה סביבו, והז'אנר שהמציא כונה לימים "פפלאום" (peplum), על שם הטוניקה הקצרה שלבשו גיבוריו.
במאי איטלקי שגילה את הנושא שלו באיחור
פייטרו פרנצ'ישי נולד ב-9 בספטמבר 1906 ברומא והלך לעולמו בשנת 1977. הקריירה שלו כבמאי החלה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה — הוא ביים את I Met You in Naples ב-1946 ואת הדרמה הדתית Anthony of Padua ב-1949 — אך במשך העשור וחצי הראשונים של עבודתו הוא היה פועל של הקולנוע האיטלקי ולא חדשן בז'אנר. הוא עסק בחומרים היסטוריים ואפיים מוקדם בדרכו, בבימוי הסרט Attila ב-1954, סרט שחזה את הטריטוריה הקלאסית והמיתולוגית אליה חזר עם השלכות משמעותיות הרבה יותר ארבע שנים מאוחר יותר.
הרקולס והולדתו של ז'אנר
השלכות אלו הגיעו בשנת 1958 עם Le fatiche di Ercole — שהופץ בעולם בשם הרקולס (Hercules). פרנצ'ישי כתב את התסריט יחד עם אניו דה קונצ'יני (Ennio De Concini) וגאיו פראטיני (Gaio Frattini), על בסיס מיתוס הארגונאוטים על מסעו של יאסון אחר גיזת הזהב, והציב את הרקולס, בגילומו של מפתח הגוף האמריקאי סטיב ריבס (Steve Reeves), במרכז הסיפור ולא בשוליים המיתולוגיים שבהם נהג להימצא. סילבה קושצ'ינה (Sylva Koscina) גילמה את הנסיכה יולה מול ריבס, פבריציו מיוני (Fabrizio Mioni) בתפקיד יאסון וג'אנה מריה קאנלה (Gianna Maria Canale) בתפקיד מלכת האמזונות, והצילום הופקד בידי מריו באווה (Mario Bava), שכבר היה סטייליסט ויזואלי מרשים בזכות עצמו ועתיד היה להפוך לבמאי משמעותי בעצמו. הסרט צולם בשיטת Eastmancolor תוך שימוש בתהליך המסך הרחב הצרפתי Dyaliscope בתקציב הפקה של כ-2 מיליון דולר, במימונו של המפיק פדריקו טטי (Federico Teti).
התוצאות המסחריות היו יוצאות דופן בסטנדרטים של ז'אנר הקולנוע האיטלקי. על פי הדיווח של ויקיפדיה (Wikipedia) על ההפקה, הסרט מכר 5,838,816 כרטיסים באיטליה ו-2,917,106 בצרפת, עם כ-66.6 מיליון כרטיסים ברחבי העולם וסביב 5 מיליון דולר בהכנסות מהשכרות בצפון אמריקה; כאשר ברית המועצות הפיצה אותו לבסוף ב-1966, הוא מכר לבדו 31.5 מיליון כרטיסים. בארצות הברית, המפיץ ג'וזף א. לוין (Joseph E. Levine) — שעל פי The Film Magazine רכש את הזכויות האמריקאיות תמורת 120,000 דולר צנועים — יזם קמפיין פרסומי אגרסיבי בעלות של 1.25 מיליון דולר והוציא את הסרט ב-550 בתי קולנוע, הפצה רחבה באופן יוצא דופן עבור סרט זר באותה תקופה; הוא קבע שיא הכנסות של 30,000 דולר בשבוע הראשון בתיאטרון היפודרום (Hippodrome Theatre) בבולטימור. The Film Magazine מעריך את הרווח המקומי הסופי של לוין בכ-5 מיליון דולר, החזר מדהים על עלות רכישה קטנה יחסית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בניית הנוסחה
פרנצ'ישי המשיך את פריצת הדרך שלו עם Hercules and the Queen of Lydia ב-1959 (שהופץ גם בשם Hercules Unchained) ו-Hercules, Samson and Ulysses ב-1960, תוך הרחבה וזיקוק של הנוסחה שקבע: גיבור בעל עוצמה פיזית דומיננטית המבצע מעשי כוח בלתי אפשריים, בדרך כלל בשירות הצלת אישה אריסטוקרטית הנתונה בסכנה, על רקע קלאסי או מיתולוגי שצולם בזול אך עם מופע תיאטרלי. The Film Magazine מתאר את התבנית שחזרה על עצמה לאורך הז'אנר שפרנצ'ישי השיק — הדגמת כוחו הגס של הגיבור בתחילת הסרט, האישה בסכנה, והניצחון הסופי על עריצות או איום מפלצתי — נוסחה שהייתה מספיק איתנה כדי שבימאים אחרים, חלקם בעלי כשרון סגנוני רב יותר, יבנו קריירות שלמות על וריאציות שלה.
הז'אנר עולה על מייסדו
את מה שפרנצ'ישי התחיל, אחרים לקחו רחוק יותר. ריקרדו פרדה (Riccardo Freda) הביא רגישות גותית לצורה עם Maciste all'inferno ב-1962; מריו באווה, שצילם את הרקולס המקורי של פרנצ'ישי כצלם קולנוע, ביים את סרט הפפלאום שלו, Ercole al centro della terra, ב-1961, תוך שימוש ברישיון המיתולוגי של הז'אנר כדי להפגין דמיון ויזואלי ציורי הרבה יותר מזה שפרנצ'ישי נהג להשיג; הסרט Roma contro Roma מ-1964 של ג'וזפה וארי (Giuseppe Vari) דחף את הצורה לעבר פרשנות אלגורית על כוח אימפריאלי ככל שהז'אנר התקרב למיצוי. באמצע שנות ה-60, על פי The Film Magazine, הופקו למעלה מ-150 סרטי פפלאום ברחבי איטליה ותעשיות שכנות — אקולוגיה מסחרית שלמה שצמחה מהפצה בודדת ב-1958. אותה אקולוגיה קרסה באותה מהירות שבה עלתה: המערבון של סרג'יו לאונה (Sergio Leone) משנת 1964 בעבור חופן דולרים (A Fistful of Dollars) הפנה את הקולנוע הז'אנרי האיטלקי הפופולרי לעבר תבנית מסחרית חדשה, ותור הזהב של הפפלאום שפרנצ'ישי הצית נכנס לדעיכה מהירה.
הקריירה של פרנצ'ישי עצמו דעכה לצד הז'אנר שיצר. הוא ביים את סרט המדע הבדיוני Star Pilot ב-1966 — המכונה גם 2+5 Missione Hydra — אך הדיווח של ויקיפדיה על הקריירה שלו מציין כי המסלול שלו צנח בחדות לאחר נקודה זו, והוא לא ביים עוד סרטים בעלי השפעה דומה לפני מותו ב-1977.
מלאכת יד ללא יומרה
פרנצ'ישי לא היה, לפי כל עדות זמינה, במאי ניסיוני או אמנותי במודע. הישגו המרכזי היה זיהוי הפוטנציאל המסחרי והוויזואלי במופע מיתולוגי ברגע שהקולנוע האיטלקי נזקק למוצר ייצוא שיכול להתחרות בינלאומית מבלי להסתמך על דיאלוג מורכב או הומור תלוי תרבות — שרירים, מפלצות ומיתוסים תורגמו בקלות מעבר לגבולות ולחדרי הדיבוב. הכישרון האמיתי שלו היה פחות חזון של 'אוטר' (auteur) ויותר אינסטינקט ז'אנרי פיקח: ליהוק מפתח גוף אמריקאי כגיבור קלאסי, שילוב הליהוק הזה עם צבע, פורמט מסך רחב, ותסריט מופשט לקונפליקט אלמנטרי, תוך העדפת המופע על פני העידון.
מדוע פייטרו פרנצ'ישי מכונה גאון
כינויו של פרנצ'ישי כגאון במובן השמור לאמנים בעלי חזון יהיה הגזמה, ואף אחד מהמקורות שנסקרו כאן אינו טוען זאת במפורש — שום מבקר המוזכר בחומרים הזמינים אינו מייחס לו את המילה ישירות. מה שהתיעוד כן תומך בו הוא טענה צרה אך אמיתית: פרנצ'ישי החזיק באינטליגנציה מסחרית ופורמלית פיקחה, כמעט אינסטינקטיבית, לגבי מה שקהל הקולנוע הפופולרי רצה, והוא הוציא לפועל את האינסטינקט הזה עם מספיק מיומנות כדי לייצר ז'אנר שתמך בכלכלת הייצוא של תעשיית סרטים לאומית שלמה במשך רוב העשור. שישים ושישה מיליון מכירות כרטיסים ברחבי העולם לסרט בודד, ז'אנר שזכה ליותר מ-150 חיקויים, בימאים מוכשרים כמו מריו באווה וריקרדו פרדה שבנו קריירות בתוך תבנית שהוא יצר — אלו אינם סימנים של מקרה מאושר אלא של במאי שהבין, בצורה ברורה יותר מבני דורו שהיו אופנתיים יותר מבחינה ביקורתית, בדיוק מה קהל המונים רצה לראות ממיתוס על המסך. זהו גאונות של אינסטינקט מסחרי ומבני ולא של סגנון או עומק; עבודתו המאוחרת יותר של פרנצ'ישי, כולל Star Pilot, מציעה שהאינסטינקט שגרם להרקולס לעבוד לא עבר בצורה אמינה לחומרים אחרים, והמוניטין שלו כיום נשען כמעט לחלוטין על הנוסחה האחת שצדק בה.
מורשת
שמו של פייטרו פרנצ'ישי קשור להישג יחיד, אך מדובר בהישג בר-קיימא: הוא לא רק ביים סרט מצליח, הוא פתח ז'אנר שהקולנוע האיטלקי עבד עליו ועיבד אותו מחדש במשך רוב העשור, תוך הכשרת דור של טכנאים — מריו באווה בראשם — שימשיכו להגדיר ז'אנרים שלמים נוספים משלהם, מאימה ועד ג'אלו (giallo). אפוס השרירנים, עם זאת, כמה מיושנות נראות המוסכמות שלו כיום, נותר צורה קולנועית מזוהה ומחוקה מאוד, מכיוון שב-1958 במאי אחד החליט שחצי-אל העוקר עץ הוא בדיוק מה שהקהל רצה לראות.