היינריך היינה

היינריך היינה

כריסטיאן יוהאן היינריך היינה (נולד כהארי היינה; 13 בדצמבר 1797 – 17 בפברואר 1856) היה משורר, סופר ומבקר ספרות גרמני. הוא ידוע בעיקר מחוץ לגרמניה בזכות שירת הליריקה המוקדמת שלו, שהולחנה בצורת לידר (שירי אמנות) על ידי מלחינים כגון פליקס מנדלסון, רוברט שומאן ופרנץ שוברט.

שיריו ופרוזתו המאוחרים של היינה מתאפיינים בשנינות סאטירית ובאירוניה. הוא נחשב לחבר בתנועת "גרמניה הצעירה". השקפותיו הפוליטיות הרדיקליות הובילו לכך שרבות מיצירותיו נאסרו על ידי הרשויות הגרמניות – עובדה שרק הוסיפה לפרסומו. את 25 השנים האחרונות לחייו בילה כגולה בפריז.

כגולה בפריז, הפך היינה לסמל תרבותי המשקף את הערכים הליברליים והקוסמופוליטיים של העיתונות המרכזית. בתקופת הרייך השלישי, שמו של היינה הועלה כארכיטיפ של בעל טור דעה יהודי משפיע. היינה זכור בזכות אמרתו "במקום שבו שורפים ספרים, בסופו של דבר ישרפו גם בני אדם", אמת שהתגשמה מאוחר יותר בשואה.

חיים מוקדמים

### ילדות ונעורים

היינה נולד ב-13 בדצמבר 1797 בדיסלדורף, במה שהיה אז דוכסות ברג, למשפחה יהודית. בילדותו נקרא "הארי", אך נודע בשם "היינריך" לאחר המרתו לנצרות לותרנית בשנת 1825. אביו של היינה, שמשון היינה (Samson Heine) (1764–1828), היה סוחר טקסטיל. אמו פיירה, לבית ואן גלדרן (הידועה כ"בטי" או בטי היינה (Betty Heine)) (1771–1859), הייתה בתו של הרופא גוטשלק ואן גלדרן (Gottschalk van Geldern) (1726–1795) ושרה ואן גלדרן לבית בוקובה (?-1779).

היינריך היה הבכור מבין ארבעה ילדים. הייתה לו אחות, שרלוט (לימים שרלוט אמבדן (Charlotte Embden)) (1800–1899), שנישאה לסוחר מוריץ אמבדן (Moritz Embden) (1790–1866), ושני אחים: גוסטב (1812–1886), לימים הברון היינה-גלדרן ומוציא לאור של העיתון הווינאי Fremden-Blatt, ומקסימיליאן (1807–1879), שהפך לרופא בסנט פטרסבורג. היינה היה בן דוד מדרגה שלישית של הפילוסוף והכלכלן קרל מרקס (1818–1883), שנולד אף הוא למשפחה יהודית גרמנית בחבל הריין, ואיתו ניהל התכתבות ענפה בשנים מאוחרות יותר.

דיסלדורף הייתה באותה עת עיירה בת כ-16,000 תושבים. המהפכה הצרפתית ומלחמות המהפכה והמלחמות הנפוליאוניות שלאחריהן, שכללו את גרמניה, סיבכו את ההיסטוריה הפוליטית של דיסלדורף במהלך ילדותו של היינה. היא הייתה בירת דוכסות יוליך-ברג, אך הייתה תחת כיבוש צרפתי בעת לידתו. לאחר מכן עברה לידי הנסיך הבוחר מבוואריה, לפני שהועברה לנפוליאון בשנת 1806, שהפך אותה לבירת הדוכסות הגדולה של ברג, אחת משלוש מדינות צרפתיות שהקים בגרמניה. בתחילה שלט בה ז'ואקים מירא, ולאחר מכן נפוליאון עצמו. עם נפילתו של נפוליאון ב-1815, היא הפכה לחלק מפרוסיה.

לפיכך, שנותיו המעצבות של היינה עברו תחת השפעה צרפתית. היינה הבוגר תמיד היה מסור לצרפתים על שהנהיגו את קוד נפוליאון ואת המשפט בפני חבר מושבעים. הוא התעלם מההיבטים השליליים של השלטון הצרפתי בברג: מיסוי כבד, גיוס חובה ושפל כלכלי שנגרם על ידי המצור היבשתי, אשר ייתכן שתרמו לפשיטת הרגל של אביו. היינה העריץ מאוד את נפוליאון כמקדם של אידיאלי המהפכה של חירות ושוויון, וסלד מהאווירה הפוליטית בגרמניה לאחר תבוסתו של נפוליאון, שהתאפיינה במדיניות השמרנית של הקנצלר האוסטרי קלמנס פון מטרניך, שניסה להפוך את השפעות המהפכה הצרפתית.

הוריו של היינה לא היו דתיים במיוחד. הם שלחו אותו כילד צעיר לבית ספר יהודי שבו למד מעט עברית, אך לאחר מכן למד בבתי ספר קתוליים. כאן למד צרפתית, שהפכה לשפתו השנייה – אם כי תמיד דיבר אותה במבטא גרמני. הוא רכש גם אהבה לכל ימי חייו לפולקלור של חבל הריין.

בשנת 1814 הלך היינה לבית ספר למסחר בדיסלדורף, שם למד לקרוא אנגלית, השפה המסחרית של התקופה. בן המשפחה המצליח ביותר של משפחת היינה היה דודו סלומון היינה, בנקאי מיליונר בהמבורג. ב-1816 עבר היינה להמבורג כדי להיות שוליה בבנק של דודו, Heckscher & Co, אך גילה יכולת מועטה לעסקים. הוא למד לשנוא את המבורג עם האתוס המסחרי שלה, אך היא הפכה לאחד הקטבים של חייו לצד פריז.

כשהיה בן 18, סביר להניח שהיינה חווה אהבה נכזבת לדודניתו אמלי, בתו של סלומון. לא ידוע אם העביר את רגשותיו, ללא הצלחה, גם לאחותה תרזה. תקופה זו בחייו של היינה אינה ברורה, אך נראה שעסקיו של אביו הידרדרו, מה שהפך את שמשון היינה למעשה לחסותו של אחיו סלומון.

### אוניברסיטאות

סלומון הבין שלאחיינו אין כישרון למסחר, והוחלט שהיינה יפנה למשפטים. לפיכך, בשנת 1819 נסע היינה לאוניברסיטת בון, שהייתה אז בפרוסיה. החיים הפוליטיים בגרמניה היו מחולקים בין שמרנים לליברלים. השמרנים, שהיו בשלטון, רצו להחזיר את הדברים למצב שהיו בו לפני המהפכה הצרפתית. הם התנגדו לאיחוד גרמניה מכיוון שחשו שגרמניה מאוחדת עלולה ליפול קורבן לרעיונות מהפכניים. רוב המדינות הגרמניות היו מונרכיות אבסולוטיות עם עיתונות מצונזרת. מתנגדי השמרנים, הליברלים, רצו להחליף את האבסולוטיזם בממשל ייצוגי וחוקתי, שוויון בפני החוק ועיתונות חופשית.

באוניברסיטת בון היו הסטודנטים הליברלים במלחמה עם הרשויות השמרניות. היינה היה ליברל רדיקלי, ואחד הדברים הראשונים שעשה לאחר הגעתו היה להשתתף במצעד שהפר את תקנות קרלסבאד, סדרת צעדים שהנהיג מטרניך כדי לדכא פעילות פוליטית ליברלית.

היינה התעניין יותר בהיסטוריה ובספרות מאשר במשפטים. האוניברסיטה העסיקה את מבקר הספרות וההוגה המפורסם אוגוסט וילהלם שלגל כמרצה, והיינה שמע אותו מדבר על שירת הניבלונגים ועל הרומנטיקה. למרות שמאוחר יותר ילגלג על שלגל, היינה מצא בו מבקר אוהד לשיריו המוקדמים. היינה החל לרכוש מוניטין כמשורר בבון. הוא כתב גם שתי טרגדיות, "אלמנסור" ו"ויליאם רטקליף", אך הן זכו להצלחה מועטה בתיאטרון.

לאחר שנה בבון, עזב היינה כדי להמשיך את לימודי המשפטים שלו באוניברסיטת גטינגן. היינה שנא את העיירה. היא הייתה חלק מהנובר, ששלטה אז גם על הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הכוח שהיינה האשים בהפלת נפוליאון.

כאן חווה המשורר סנוביזם אריסטוקרטי שלא היה קיים במקומות אחרים. הוא שנא את המשפטים, שכן האסכולה ההיסטורית של המשפט שנאלץ ללמוד שימשה לחיזוק צורת הממשל הריאקציונית שהתנגד לה. אירועים אחרים גרמו להיינה לתעב תקופה זו בחייו: הוא גורש מאגודת סטודנטים בשל אנטישמיות, ונודע לו שדודניתו אמלי התארסה. כאשר היינה קרא לסטודנט אחר, ויבל, לדו-קרב – הראשון מבין עשרה מקרים ידועים לאורך חייו – התערבו הרשויות והוא הושעה מהאוניברסיטה לשישה חודשים. דודו החליט אז לשלוח אותו לאוניברסיטת ברלין.

היינה הגיע לברלין במרץ 1821. זו הייתה העיר הגדולה והקוסמופוליטית ביותר שביקר בה אי פעם, עם אוכלוסייה של כ-200,000 תושבים. האוניברסיטה העניקה להיינה גישה לדמויות תרבותיות בולטות כמרצים: הסנסקריטיסט פרנץ בופ וחוקר הומרוס פ"א וולף, שעורר בהיינה אהבה לכל חייו לאריסטופאנס. החשוב מכולם היה הפילוסוף הגל, שהשפעתו על היינה קשה להערכה. הוא כנראה נתן להיינה ולסטודנטים צעירים אחרים את הרעיון שללהיסטוריה יש משמעות שניתן לראותה כמתקדמת. היינה יצר גם היכרויות יקרות ערך בברלין, בעיקר הליברל קרל אוגוסט ורנהגן ואשתו היהודייה רחל, שהחזיקה סלון תרבותי מוביל.

חבר נוסף היה הסאטיריקן קרל אימרמן, ששיבח את קובץ השירים הראשון של היינה, "שירים" (Gedichte), כשפורסם בדצמבר 1821. במהלך תקופתו בברלין, הצטרף היינה גם ל"אגודה לתרבות ומדע של היהודים" (Verein für Kultur und Wissenschaft der Juden), חברה שניסתה להשיג איזון בין האמונה היהודית למודרניות. מכיוון שהיינה לא היה דתי מאוד בהשקפתו, הוא איבד במהרה עניין, אך החל לחקור את ההיסטוריה היהודית. הוא נמשך במיוחד ליהודי ספרד של ימי הביניים. ב-1824 החל היינה לכתוב רומן היסטורי, "הרבי מבכרך", אותו מעולם לא סיים.

במאי 1823 עזב היינה את ברלין לתמיד והצטרף למשפחתו בביתם החדש בלינבורג. כאן החל לכתוב את שירי המחזור "השיבה הביתה" (Die Heimkehr). הוא חזר לגטינגן, שם שוב השתעמם מהמשפטים. בספטמבר 1824 החליט לקחת הפסקה ויצא לטיול בהרי ההארץ. עם שובו החל לכתוב תיאור של הטיול, "מסע בהרי ההארץ" (Die Harzreise).

ב-28 ביוני 1825, לאחר שקיבל את הדוקטורט וכדי להגדיל את סיכויי התעסוקה שלו, הוטבל היינה לנצרות לותרנית אוונגליסטית בהייליגנשטאדט. ממשלת פרוסיה החלה בהדרגה להחזיר את האפליה נגד יהודים. ב-1822 הנהיגה חוק שמוציא יהודים ממשרות אקדמיות, ולהיינה היו שאיפות לקריירה אוניברסיטאית. כפי שאמר היינה כהצדקה עצמית, המרתו הייתה "כרטיס הכניסה לתרבות האירופית". בכל מקרה, המרתו של היינה, שנעשתה בחוסר רצון, מעולם לא הביאה לו יתרונות בקריירה. רבע מאה לאחר מכן, הצהיר: "אינני מסתיר את יהדותי, שאליה לא חזרתי, כי מעולם לא עזבתי אותה."

### יוליוס קמפה והצלחות ספרותיות ראשונות

היינה היה צריך כעת לחפש עבודה. הוא התאים באמת רק לכתיבה, אך היה קשה ביותר להיות סופר מקצועי בגרמניה. השוק ליצירות ספרותיות היה קטן, וניתן היה להתפרנס רק על ידי כתיבה כמעט ללא הפסקה. היינה לא היה מסוגל לעשות זאת, ולכן לעולם לא היה לו מספיק כסף לכיסוי הוצאותיו. לפני שמצא עבודה, ביקר היינה באתר הנופש נורדרני בים הצפוני, שהעניק לו השראה לשירי החופש במחזור שלו "הים הצפוני" (Die Nordsee).

ערב אחד בינואר 1826 בהמבורג, פגש היינה את יוליוס קמפה (Julius Campe), שהיה המוציא לאור הראשי שלו לכל שארית חייו. יחסיהם הסוערים הושוו לנישואים. קמפה היה ליברל שפרסם כמה שיותר סופרים מתנגדי משטר. הוא פיתח טכניקות שונות להתחמקות מהרשויות. החוקים של אז קבעו שכל ספר מתחת ל-320 עמודים חייב לעבור צנזורה. הרשויות חשבו שספרים ארוכים יגרמו לבעיות מועטות שכן הם היו לא פופולריים. דרך אחת לעקוף את הצנזורה הייתה לפרסם יצירות של מתנגדי משטר באותיות גדולות כדי להגדיל את מספר העמודים מעבר ל-320.

הצנזורה בהמבורג הייתה רופפת יחסית, אך קמפה נאלץ לדאוג מפני פרוסיה, המדינה הגרמנית הגדולה ביותר והשוק הגדול ביותר לספרים. הוערך ששליש מהקוראים הגרמנים היו פרוסים. בתחילה, כל ספר שעבר את הצנזור במדינה גרמנית יכול היה להימכר בכל אחת מהמדינות האחרות, אך ב-1834 נסגרה פרצה זו. קמפה נרתע מפרסום ספרים ללא צנזורה שכן היו לו חוויות רעות של החרמת הדפסות. היינה התנגד לכל צנזורה; נושא זה הפך למוקד מחלוקת בין השניים.

עם זאת, הקשר בין הסופר למוציא לאור התחיל היטב: קמפה פרסם את הכרך הראשון של "תמונות מסע" (Reisebilder) במאי 1826. כרך זה כלל את "מסע בהרי ההארץ", שסימן סגנון חדש של כתיבת מסעות גרמנית, המערב תיאורי טבע רומנטיים עם סאטירה. "ספר השירים" (Buch der Lieder) של היינה בא בעקבותיו ב-1827. זה היה אוסף של שירים שפורסמו כבר. איש לא ציפה שיהפוך לאחד מספרי השירה הגרמניים הפופולריים ביותר שפורסמו אי פעם, והמכירות היו איטיות בתחילה, והתגברו כאשר מלחינים החלו להלחין את שיריו של היינה כלידר. לדוגמה, השיר "Allnächtlich im Traume" הולחן על ידי רוברט שומאן ופליקס מנדלסון. הוא מכיל את האכזבה האירונית האופיינית להיינה:

Allnächtlich im Traume seh ich dich, Und sehe dich freundlich grüßen, Und laut aufweinend stürz ich mich Zu deinen süßen Füßen.

Du siehst mich an wehmütiglich, Und schüttelst das blonde Köpfchen; Aus deinen Augen schleichen sich Die Perlentränentröpfchen.

Du sagst mir heimlich ein leises Wort, Und gibst mir den Strauß von Zypressen. Ich wache auf, und der Strauß ist fort, Und das Wort hab ich vergessen.

Nightly I see you in dreams – you speak, With kindliness sincerest, I throw myself, weeping aloud and weak At your sweet feet, my dearest.

You look at me with wistful woe, And shake your golden curls; And stealing from your eyes there flow The teardrops like to pearls.

You breathe in my ear a secret word, A garland of cypress for token. I wake; it is gone; the dream is blurred, And forgotten the word that was spoken. (תרגום שירי מאת האל דרייפר)

החל מאמצע שנות ה-20 של המאה ה-19, התרחק היינה מהרומנטיקה על ידי הוספת אירוניה, סרקזם וסאטירה לשירתו, ולעג ליראת הכבוד הסנטימנטלית-רומנטית כלפי הטבע וכלפי דמויות דיבור בשירה ובספרות בת זמנו. דוגמה לכך הן השורות הבאות:

Das Fräulein stand am Meere Und seufzte lang und bang. Es rührte sie so sehre der Sonnenuntergang.

Mein Fräulein! Sein sie munter, Das ist ein altes Stück; Hier vorne geht sie unter Und kehrt von hinten zurück.

A mistress stood by the sea sighing long and anxiously. She was so deeply stirred By the setting sun

My Fräulein!, be gay, This is an old play; ahead of you it sets And from behind it returns.

הפרח הכחול של נובאליס, "סמל לתנועה הרומנטית", זכה גם הוא לטיפול קטלני מצד היינה בתקופה זו, כפי שממחישים הבתים הבאים מתוך "אינטרמצו לירי":

Am Kreuzweg wird begraben Wer selber brachte sich um; dort wächst eine blaue Blume, Die Armesünderblum'.

Am Kreuzweg stand ich und seufzte; Die Nacht war kalt und stumm. Im Mondschein bewegte sich langsam Die Armesünderblum'.

At the cross-road will be buried He who killed himself; There grows a blue flower, Suicide's flower.

I stood at the cross-road and sighed The night was cold and mute. By the light of the moon moved slowly Suicide's flower.

היינה הפך לביקורתי יותר ויותר כלפי העריצות והשוביניזם הריאקציוני בגרמניה, כלפי האצולה ואנשי הדת, אך גם כלפי מה שראה כ"צרות אופקים" של אנשים פשוטים ושל הצורה העולה של הלאומיות הגרמנית, במיוחד בניגוד לצרפתים ולמהפכה. עם זאת, הוא הקפיד להדגיש את אהבתו למולדתו:

> נטעו את הדגל השחור-אדום-זהב בפסגת הרעיון הגרמני, הפכו אותו לסטנדרט של האנושות החופשית, ואני אשפוך את דם לבי היקר למענו. היו סמוכים ובטוחים, אני אוהב את המולדת בדיוק כמוכם.

### מסעות ופרשת פלאטן

הכרך הראשון של כתבי המסעות זכה להצלחה כזו שקמפה לחץ על היינה לכתוב עוד אחד. "תמונות מסע 2" הופיע באפריל 1827. הוא מכיל את המחזור השני של שירי הים הצפוני, מאמר בפרוזה על הים הצפוני וכן יצירה חדשה, "רעיונות: ספר לה-גראן" (Ideen: Das Buch Le Grand), המכילה את הסאטירה הבאה על הצנזורה הגרמנית:

The German Censors —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— idiots —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— —— ——

היינה נסע לאנגליה כדי להימנע ממה שצפה שיהיה מחלוקת סביב פרסום יצירה זו. בלונדון, הוא פדה צ'ק מדודו בסך 200 פאונד (שווה ערך ל-18,274 פאונד כיום), למורת רוחו הרבה של סלומון. היינה לא התרשם מהאנגלים: הוא מצא אותם מסחריים ופרוזאיים, ועדיין האשים אותם בתבוסתו של נפוליאון.

עם שובו לגרמניה, הציע קוטה, המוציא לאור הליברלי של גתה ושילר, להיינה עבודה בעריכה משותפת של מגזין, "Politische Annalen", במינכן. היינה לא מצא את העבודה בעיתון לרוחו, ובמקום זאת ניסה להשיג פרופסורה באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן, ללא הצלחה. לאחר כמה חודשים יצא לטיול בצפון איטליה, ביקר בלוקה, פירנצה וונציה, אך נאלץ לחזור כשקיבל את הבשורה שאביו מת. מסע איטלקי זה הניב סדרה של יצירות חדשות: "המסע ממינכן לגנואה", "המרחצאות של לוקה" ו"העיר לוקה".

"המרחצאות של לוקה" סבכה את היינה במחלוקת. המשורר האריסטוקרטי אוגוסט פון פלאטן נפגע מכמה אפיגרמות של אימרמן שהיינה כלל בכרך השני של "תמונות מסע". הוא תקף בחזרה בכתיבת מחזה, "אדיפוס הרומנטי", שכלל עקיצות אנטישמיות על היינה. היינה נפגע והגיב בלעג להומוסקסואליות של פלאטן ב"המרחצאות של לוקה". פולמוס ספרותי אישי זה הפך למה שנודע כ"פרשת פלאטן".

שנות פריז

### כתב חוץ

היינה עזב את גרמניה לצרפת ב-1831, והתיישב בפריז למשך שארית חייו. המעבר שלו הונע על ידי מהפכת יולי 1830 שהפכה את לואי-פיליפ ל"מלך האזרח" של הצרפתים. היינה שיתף את ההתלהבות הליברלית מהמהפכה, שלדעתו הייתה בעלת פוטנציאל להפוך את הסדר הפוליטי השמרני באירופה. היינה נמשך גם מהסיכוי לחופש מהצנזורה הגרמנית והתעניין בדוקטרינה הפוליטית האוטופית הצרפתית החדשה של סן-סימוניזם. הסן-סימוניזם הטיף לסדר חברתי חדש שבו מריטוקרטיה תחליף הבחנות תורשתיות בדרגה ובעושר. היו בו גם שחרור נשים ותפקיד חשוב לאמנים ומדענים. היינה פקד כמה פגישות סן-סימוניסטיות לאחר הגעתו לפריז, אך בתוך כמה שנים התלהבותו מהאידיאולוגיה – ומצורות אחרות של אוטופיה – דעכה.

היינה הפך במהרה לסלבריטאי בצרפת. פריז הציעה לו עושר תרבותי שלא היה קיים בערים הקטנות של גרמניה. הוא יצר היכרויות רבות ומפורסמות (הקרובים ביותר היו ז'ראר דה נרוואל, ויקטור הוגו, פרדריק שופן, הקטור ברליוז ופרנץ ליסט), אך תמיד נשאר מעין אאוטסיידר. היה לו עניין מועט בספרות הצרפתית והוא כתב הכל בגרמנית, ולאחר מכן תרגם זאת לצרפתית בעזרת משתף פעולה.

בפריז הרוויח היינה כסף מעבודה ככתב צרפתי עבור אחד מעיתוניו של קוטה, ה-"Allgemeine Zeitung". האירוע הראשון שסיקר היה הסלון של 1831. מאמריו נאספו לבסוף בכרך שכותרתו "מצבים בצרפת" (Französische Zustände). היינה ראה את עצמו כמתווך בין גרמניה לצרפת. אם שתי המדינות יבינו זו את זו, תהיה התקדמות. כדי לקדם מטרה זו פרסם את "על גרמניה" (De l'Allemagne) בצרפתית (החל ב-1833). בגרסה הגרמנית המאוחרת יותר, הספר מחולק לשניים: "על ההיסטוריה של הדת והפילוסופיה בגרמניה" ו"האסכולה הרומנטית".

היינה תקף במכוון את ספרה של מאדאם דה סטאל "על גרמניה" (1813), אותו ראה כריאקציוני, רומנטי ואובסקורנטי. הוא חש שדה סטאל תיארה גרמניה של "משוררים והוגים", חולמנית, דתית, מופנמת ומנותקת מהזרמים המהפכניים של העולם המודרני. היינה חש שתמונה כזו התאימה לרשויות הגרמניות המדכאות. הייתה לו גם השקפה נאורותית על העבר, שראה בו כקוע באמונות טפלות ובזוועות. "דת ופילוסופיה בגרמניה" מתאר את החלפת הדת ה"רוחנית" המסורתית בפנתאיזם שנותן תשומת לב לצרכים חומריים אנושיים. לדברי היינה, הפנתאיזם דוכא על ידי הנצרות ושרד בפולקלור הגרמני. הוא חזה שהמחשבה הגרמנית תתגלה ככוח נפיץ יותר מהמהפכה הצרפתית.

להיינה היו מעט פרשיות אהבים רציניות, אך בסוף 1834 הכיר מוכרת פריזאית בת 19, קרסנס אוז'ני מירא, שאותה כינה "מתילדה". היינה התחיל במערכת יחסים איתה. היא הייתה אנלפביתית, לא ידעה גרמנית, ולא היה לה עניין בעניינים תרבותיים או אינטלקטואליים. עם זאת, היא עברה לגור עם היינה ב-1836 וחיה איתו לשאר ימי חייו. הם נישאו ב-1841. התנשאות מאפיינת את הדרכים שבהן הוצגה 'מתילדה'. לדוגמה, אחייניתו של היינה, מריה אמבדן-היינה רוקה, האשימה אותה בכך שלעיתים קרובות הפריעה לעבודתו של המשורר בחום היצירתיות. עם זאת, זיכרונותיה של קתה פרייליגראת-קרוקר על היינה כוללים את התצפית שהמשורר היה "גאה באופן חיובי בעובדה שאשתו לא הייתה מסוגלת להבין מה הוא היה לעולם". כפי שציין קסטון סאתרלנד, "מה אם היא לעולם לא תוכל להבין? איזו אבידה הייתה זו, לה, או לו, או לכל אחד אחר? האם אהבתם אינה ניכרת בקטעים הרבים של שירתו שלעולם לא תקרא ושמתענגים על ריקנות ההבנה...?"

### גרמניה הצעירה ולודוויג בורנה

היינה ועמיתו הגולה הרדיקלי בפריז, לודוויג בורנה, הפכו למודלים לחיקוי עבור דור צעיר יותר של סופרים שקיבלו את השם "גרמניה הצעירה". הם כללו את קרל גוצקוב, היינריך לאובה, תיאודור מונדט ולודולף וינבארג. הם היו ליברלים, אך לא פעילים פוליטית. עם זאת, הם עדיין נקלעו לעימות עם הרשויות.

בשנת 1835 פרסם גוצקוב רומן, "וואלי הספקנית" (Wally die Zweiflerin), שהכיל ביקורת על מוסד הנישואים וכמה קטעים ארוטיים במתינות. בנובמבר של אותה שנה, הדיאט הגרמני אסר כתוצאה מכך על פרסום יצירות של ה"גרמנים הצעירים" בגרמניה – ועל פי התעקשותו של מטרניך – שמו של היינה נוסף למספרם. היינה, לעומת זאת, המשיך להגיב על הפוליטיקה והחברה הגרמנית מרחוק. המוציא לאור שלו הצליח למצוא כמה דרכים לעקוף את הצנזורים והוא עדיין היה חופשי לפרסם בצרפת.

מערכת היחסים של היינה עם עמיתו מתנגד המשטר לודוויג בורנה הייתה בעייתית. מכיוון שבורנה לא תקף את הדת או את המוסר המסורתי כמו היינה, הרשויות הגרמניות רדפו אותו פחות, אם כי עדיין אסרו על ספריו מיד עם הופעתם.

בורנה היה האליל של פועלים גרמנים מהגרים בפריז. הוא היה רפובליקני, בעוד היינה לא היה. היינה ראה את בורנה, עם הערצתו לרובספייר, כניאו-יעקוביני פוריטני ונשאר מרוחק ממנו בפריז, מה שהכעיס את בורנה, שהחל לבקר אותו, בעיקר בחצי-פרטיות. בפברואר 1837 מת בורנה. כששמע היינה שגוצקוב כותב ביוגרפיה על בורנה, החל לעבוד על ה"הספד" הביקורתי ביותר שלו על האיש.

כשהספר פורסם ב-1840, הוא לא התקבל באהדה על ידי הרדיקלים ושימש לניכור היינה מהציבור שלו. אפילו אויביו הודו שבורנה היה אדם ישר, ולכן התקפותיו האישיות של היינה עליו נתפסו כחסרות טעם. היינה תקף באופן אישי את חברתו הקרובה ביותר של בורנה, ז'נט וול, ולכן בעלה של ז'נט קרא להיינה לדו-קרב. זה היה הדו-קרב האחרון שהיינה נלחם אי פעם – הוא ספג פצע בירכו. לפני שנלחם, החליט להבטיח את עתידה של מתילדה במקרה של מותו על ידי נישואים אליה.

היינה המשיך לכתוב דוחות עבור ה-"Allgemeine Zeitung" של קוטה, וכשקוטה מת, עבור בנו ויורשו. אירוע אחד שממש המריץ אותו היה "פרשת דמשק" ב-1840, שבה יהודים בדמשק היו נתונים לעלילת דם והואשמו ברצח נזיר קתולי זקן. זה הוביל לגל של רדיפות אנטישמיות.

ממשלת צרפת, ששאפה לאימפריאליזם במזרח התיכון ולא רצתה להעליב את המפלגה הקתולית, לא הצליחה לגנות את הזוועה. לעומת זאת, הקונסול האוסטרי בדמשק חשף בחריצות את עלילת הדם כהונאה. עבור היינה, זה היה היפוך של ערכים: אוסטריה הריאקציונית עומדת לצד היהודים בעוד צרפת מקרטעת. היינה הגיב באבק ופרסם את הרומן הלא גמור שלו על רדיפת יהודים בימי הביניים, "הרבי מבכרך".

### שירה פוליטית וקרל מרקס

השירה הגרמנית תפסה פנייה פוליטית ישירה יותר כאשר פרדריך וילהלם הרביעי החדש עלה על כס המלוכה הפרוסי ב-1840. בתחילה חשבו שהוא עשוי להיות "מלך פופולרי" ובמהלך תקופת ירח הדבש הזו של תחילת שלטונו (1840–1842) הצנזורה רוככה. זה הוביל להופעתם של משוררים פוליטיים פופולריים (מה שנקרא Tendenzdichter), כולל הופמן פון פאלרסלבן (מחבר ה-"Deutschlandlied", ההמנון הגרמני), פרדיננד פרייליגראת וגאורג הרווג. היינה זלזל בסופרים אלו מסיבות אסתטיות – הם היו משוררים גרועים לדעתו – אך שיריו של שנות ה-40 של המאה ה-19 הפכו פוליטיים יותר גם הם. המצב של היינה היה התקפה סאטירית: נגד מלכי בוואריה ופרוסיה (הוא מעולם לא חלק לרגע את האמונה שפרדריך וילהלם הרביעי עשוי להיות ליברלי יותר); נגד התרדמת הפוליטית של העם הגרמני; ונגד החמדנות והאכזריות של המעמד השליט. השיר הפוליטי הפופולרי ביותר של היינה היה הלא-טיפוסי ביותר שלו, "האורגים השלזים" (Die schlesischen Weber), המבוסס על התקוממות האורגים בפטרסוואלדאו ב-1844.

באוקטובר 1843, קרוב משפחתו הרחוק של היינה והמהפכן הגרמני, קרל מרקס, ואשתו ג'ני פון וסטפאלן הגיעו לפריז לאחר שממשלת פרוסיה דיכאה את עיתונו הרדיקלי של מרקס. משפחת מרקס התיישבה ברחוב ואנו. מרקס היה מעריץ של היינה וכתביו המוקדמים מראים את השפעתו של היינה. בדצמבר פגש היינה את בני הזוג מרקס והסתדר איתם היטב. הוא פרסם כמה שירים, כולל "האורגים השלזים", ביומנו החדש של מרקס, "קדימה" (Vorwärts). בסופו של דבר, רעיונותיו של היינה על מהפכה באמצעות שחרור חושי והסוציאליזם המדעי של מרקס היו בלתי תואמים, אך שני הסופרים חלקו את אותה שליליות וחוסר אמונה בבורגנות.

בבידוד שחש לאחר כישלון בורנה, חברותו של מרקס באה כהקלה להיינה, שכן הוא לא באמת אהב את הרדיקלים האחרים. מצד שני, הוא לא חלק את אמונתו של מרקס בפרולטריון התעשייתי ונשאר בשולי החוגים הסוציאליסטיים. ממשלת פרוסיה, כועסת על פרסום "Vorwärts", הפעילה לחץ על צרפת לטפל בסופריה, ומרקס גורש לבלגיה בינואר 1845. היינה לא יכול היה להיות מגורש מהמדינה כי הייתה לו זכות מגורים בצרפת, לאחר שנולד תחת כיבוש צרפתי. לאחר מכן, היינה ומרקס קיימו התכתבות ספורדית, אך עם הזמן הערצתם זה לזה דעכה. להיינה תמיד היו רגשות מעורבים לגבי הקומוניזם. הוא האמין שהרדיקליות והמטריאליזם שלו יהרסו חלק גדול מהתרבות האירופית שהוא אהב והעריץ.

במהדורה הצרפתית של "לוטציה" כתב היינה, שנה לפני מותו: "וידוי זה, שהעתיד שייך לקומוניסטים, עשיתי עם נימה של הפחד והצער הגדולים ביותר ואוי, נימה זו בשום אופן אינה מסכה! אכן, בפחד ואימה אני מדמיין את הזמן שבו אותם איקונוקלסטים אפלים יעלו לשלטון: באגרופיהם הגולמיים הם יחבטו בכל פסלי השיש של עולם האמנות האהוב שלי, הם יהרסו את כל אותן אנקדוטות פנטסטיות שהמשוררים אהבו כל כך, הם יכרתו את יערות הדפנה שלי וינטעו תפוחי אדמה ואוי, חנווני העשבי תיבול ישתמש ב'ספר השירים' שלי כדי להכין שקיות לקפה ולטבק לנשות העתיד הזקנות – אוי, אני יכול לחזות את כל זה ואני מרגיש צער עמוק במחשבה על ירידה זו המאיימת על שירתי ועל סדר העולם הישן – ובכל זאת, אני מודה בחופשיות, אותן מחשבות מחזיקות משיכה קסומה על נשמתי שאני לא יכול להתנגד לה. ... בחזי יש שני קולות לטובתם שלא ניתן להשתיק ... מכיוון שהראשון הוא זה של ההיגיון ... ומכיוון שאני לא יכול להתנגד להנחה 'שלכל האנשים יש את הזכות לאכול', אני חייב להיכנע לכל המסקנות. ... השני מבין שני הקולות המשכנעים, שאני מדבר עליהם, הוא אפילו עוצמתי יותר מהראשון, מכיוון שהוא קול השנאה, השנאה שאני מקדיש לאויב המשותף הזה שמהווה את הניגוד המובהק ביותר לקומוניזם ושיתנגד לענק הזועם כבר במופע הראשון – אני מדבר על המפלגה של מה שנקרא תומכי הלאומיות בגרמניה, על אותם פטריוטים שקריים שאהבתם למולדת קיימת רק בצורה של גועל אידיוטי ממדינות זרות ומעמים שכנים ושיום יום שופכים את המרה שלהם במיוחד על צרפת".

באוקטובר–דצמבר 1843, עשה היינה מסע להמבורג כדי לראות את אמו הקשישה, וליישר את ההדורים עם קמפה איתו היה לו ריב. הוא התפייס עם המוציא לאור שהסכים לספק למתילדה קצבה לכל ימי חייה לאחר מותו של היינה. היינה חזר על הטיול עם אשתו ביולי–אוקטובר 1844 כדי לראות את הדוד סלומון, אך הפעם הדברים לא הלכו כל כך טוב. זו הייתה הפעם האחרונה שהיינה עזב את צרפת. באותה עת, היינה עבד על שני שירים מקושרים אך מנוגדים עם כותרות שייקספיריות: "גרמניה: אגדת חורף" (Deutschland: Ein Wintermärchen) ו"אטה טרול: חלום ליל קיץ" (Atta Troll: Ein Sommernachtstraum). הראשון מבוסס על מסעו לגרמניה בסוף 1843 ועולה על המשוררים הרדיקליים בהתקפותיו הסאטיריות על המצב הפוליטי במדינה.

"אטה טרול", שהחל ב-1841 לאחר טיול בהרי הפירנאים, לועג לכשלים הספרותיים שהיינה ראה אצל המשוררים הרדיקליים, במיוחד פרייליגראת. הוא מספר את סיפור הציד אחר דוב בורח, אטה טרול, המסמל רבות מהעמדות שהיינה תיעב, כולל שוויוניות פשוטה והשקפה דתית שהופכת את אלוהים בצלם המאמין. אטה טרול תופס את אלוהים כדוב קוטב ענקי ושמימי. גוריו של אטה טרול מגלמים את ההשקפות הלאומניות שהיינה תיעב.

"אטה טרול" פורסם ב-1847. "גרמניה" הופיעה ב-1844 כחלק מאוסף "שירים חדשים" (Neue Gedichte), שאיגד את כל השירה שכתב היינה מאז 1831. באותה שנה מת הדוד סלומון. זה שם קץ לסבסוד השנתי של היינה בסך 4,800 פרנק. סלומון הוריש להיינה ולאחיו 8,000 פרנק לכל אחד בצוואתו. דודנו של היינה קרל, יורש העסק של סלומון, הציע לשלם לו 2,000 פרנק בשנה לפי שיקול דעתו. היינה היה זועם; הוא ציפה להרבה יותר מהצוואה והקמפיין שלו לגרום לקרל לשנות את תנאיה העסיק אותו במשך השנתיים הבאות.

בשנת 1844, כתב היינה סדרה של פליטונים מוזיקליים על פני כמה עונות מוזיקה שונות שדנו במוזיקה של היום. הסקירה שלו על העונה המוזיקלית של 1844, שנכתבה בפריז ב-25 באפריל 1844, היא ההתייחסות הראשונה שלו ל"ליסטומניה", הטירוף המעריץ העז שהופנה כלפי פרנץ ליסט במהלך הופעותיו. היינה לא תמיד היה מכובד בביקורת המוזיקלית שלו. באותו חודש, הוא כתב לליסט והציע לו שאולי ירצה להסתכל על ביקורת עיתונאית שכתב על הופעתו של ליסט לפני הקונצרט שלו; הוא ציין שהיא מכילה הערות שליסט לא יאהב.

ליסט לקח זאת כניסיון לסחוט כסף עבור ביקורת חיובית ולא פגש את היינה. הסקירה של היינה הופיעה לאחר מכן ב-25 באפריל ב-"Musikalische Berichte aus Paris" וייחסה את הצלחתו של ליסט להוצאות מופרזות על זרי פרחים ולהתנהגות הפרועה של "מעריצותיו" ההיסטריות. ליסט ניתק אז יחסים עם היינה. ליסט לא היה המוזיקאי היחיד שנסחט על ידי היינה בגין אי-תשלום "דמי הערכה". מאיירבר גם הלווה וגם נתן כסף להיינה, אך לאחר שסירב למסור 500 פרנק נוספים, הוחזר לו בכינוי "משחית מוזיקה" בשירו של היינה "Die Menge tut es".

### שנים אחרונות: "קבר המזרן"

במאי 1848, היינה, שלא היה בטוב, נפל לפתע משותק ונאלץ להיות מרותק למיטה. הוא לא עזב את מה שכינה "קבר המזרן" (Matratzengruft) שלו עד מותו שמונה שנים לאחר מכן. הוא חווה גם קשיים בעיניו. הוצע כי הוא סבל מטרשת נפוצה או מעגבת, אם כי ב-1997 אושר באמצעות ניתוח שיער המשורר כי הוא סבל מהרעלת עופרת כרונית.

הוא נשא את ייסוריו באצילות וזכה להרבה אהדה ציבורית על מצבו. מחלתו גרמה לכך שהקדיש פחות תשומת לב ממה שהיה יכול להקדיש למהפכות שפרצו בצרפת ובגרמניה ב-1848. הוא היה סקפטי לגבי האספה של פרנקפורט והמשיך לתקוף את מלך פרוסיה.

כשהמהפכה קרסה, היינה חידש את עמדתו האופוזיציונית. בתחילה הייתה לו תקווה שלואי נפוליאון עשוי להיות מנהיג טוב בצרפת, אך הוא החל במהרה לחלוק את דעתו של מרקס כלפיו כאשר הקיסר החדש החל לדכא את הליברליזם והסוציאליזם. ב-1848 חזר היינה גם לאמונה דתית. למעשה, הוא מעולם לא טען שהוא אתאיסט. למרות שהיינה היה נוצרי לותרני תרבותי והאמין באלוהים, היינה היה סקפטי לגבי דת מאורגנת.

הוא המשיך לעבוד ממיטת חוליו: על אוספי השירים "רומנסרו" ו"שירים" (1853 ו-1854), על העיתונאות שנאספה ב"לוטציה", ועל זיכרונותיו שלא הושלמו. במהלך שנים אחרונות אלו ניהל היינה פרשת אהבים עם הצעירה קמיל סלדן, שביקרה אותו בקביעות. הוא מת ב-17 בפברואר 1856 ונקבר בבית הקברות מונמארטר בפריז.

קברו עוצב על ידי הפסל הדני לואיס האסלריס. הוא כולל את שירו של היינה "איפה?" (גרמנית: Wo?) חרוט על שלושה צדדים של המצבה.

Wo wird einst des Wandermüden Letzte Ruhestätte sein? Unter Palmen in dem Süden? Unter Linden an dem Rhein?

Werd' ich wo in einer Wüste Eingescharrt von fremder Hand? Oder ruh' ich an der Küste Eines Meeres in dem Sand?

Immerhin! Mich wird umgeben Gottes Himmel, dort wie hier, Und als Totenlampen schweben Nachts die Sterne über mir.

Where shall I, the wander-wearied, Find my haven and my shrine? Under palms will I be buried? Under lindens on the Rhine?

Shall I lie in desert reaches, Buried by a stranger's hand? Or upon the well-loved beaches, Covered by the friendly sand?

Well, what matter! God has given Wider spaces there than here. And the stars that swing in heaven Shall be lamps above my bier. (תרגום שירי מאת ל"א)

אשתו מתילדה מתה ב-1883. לבני הזוג לא היו ילדים.