הית' לדג'ר: השחקן שסירב לחתום על חוזה
בנובמבר 2007 תיאר הית' לדג'ר את הדמות שזה עתה סיים לצלם בפני כתב הניו יורק טיימס כ"ליצן פסיכופת, רוצח המונים וסכיזופרן ללא טיפת אמפתיה". באותה שיחה הוא ציין כי הוא ישן כשעתיים בלילה, נוטל אמביין ומתעורר כעבור שעה כשמוחו עדיין פעיל. חודשיים לאחר מכן הוא מת בגיל עשרים ושמונה. שלושה עשר חודשים לאחר מכן, משפחתו עלתה לבמה בהוליווד כדי לקבל פרס אוסקר שמעולם לא ידע שזכה בו.
פרת', והדלת המסומנת ביציאה
הית' אנדרו לדג'ר נולד ב-4 באפריל 1979 בפרת', מערב אוסטרליה, לסאלי רמשאו, מורה לצרפתית, וקים לדג'ר, נהג מרוצים ומהנדס מכרות שמשפחתו החזיקה בבית היציקה Ledger Engineering Foundry. הוריו נפרדו כשהיה בן עשר והתגרשו שנה לאחר מכן. אחותו הגדולה קייט, שחקנית ויחצנית, דחפה אותו לעבר הבמה; בגיל עשר גילם את פיטר פן בבית הספר היסודי Mary's Mount בגוסברי היל. הוא המשיך לבית הספר גילפורד גראמר ואז עשה משהו שמעטים בני שש-עשרה עושים: ניגש למבחני סיום מוקדמים, קיבל את התעודה ועזב. הוא נהג ברחבי היבשת עם חבר ילדות, ובגיל שבע-עשרה כבר היה בסידני בחיפוש אחר עבודה.
מה שמצא היה מסלול ההכשרה האוסטרלי הסטנדרטי: סדרת הילדים Ship to Shore, דרמת הרכיבה Sweat, סדרת הפנטזיה של פוקס Roar, תפקיד ב-Home and Away, והופעת בכורה קולנועית ב-Blackrock ב-1997. דבר מכל אלו לא רמז על הבאות.
מלכודת אליל הנוער, שנדחתה
10 דברים שאני הכי שונאת אצלך הפך אותו לפנים מוכרות ב-1999; באותה שנה, הסרט Two Hands של גרגור ג'ורדן הראה משהו קשוח יותר מתחת לפני השטח. הוליווד הציעה לו את החוזה המובן מאליו — אליל נוער, מתחדש ללא הגבלת זמן — והוא בילה שש שנים בסירוב לו. הוא נלחם במלחמת העצמאות האמריקאית בהפטריוט, גילם קצין מבחן הנאבק בגזענות מורשת במונסטר בול, התחרה בטורניר אבירים בסיפורו של אביר, ונכשל בהמסדר ובנד קלי. ב-2001 הכתיר אותו ShoWest ככוכב הגברי של המחר, פרס שכיום נקרא ככתב אישום.
הסברו היה בוטה. "יש אנשים שמוצאים את ה'שטייק' שלהם", אמר. "מעולם לא הבנתי מי הוא 'הית' לדג'ר' על המסך: 'זה מה שאתה מצפה לו כשאתה שוכר אותי, וזה יהיה ניתן לזיהוי'." במקום אחר אמר: "אני מרגיש שאני מבזבז את זמני אם אני חוזר על עצמי."
אניס דל מאר, וגילוי האיפוק
הר ברוקבק של אנג לי הגיע ב-2005 ושינה את מסלול הקריירה שלו. כדמותו של אניס דל מאר, פועל החווה מוויומינג שקולו בקושי בוקע מגרונו, בנה לדג'ר הופעה המבוססת על סירוב — קפוצה, חד-הברתית, ומכונסת בתוך עצמה. סטיבן הולדן מהניו יורק טיימס כתב שלדג'ר "נעלם בקסם ובמסתוריות מתחת לעור של דמותו הרזה והשרירית", וכינה זאת "הופעה קולנועית גדולה, טובה כמו הטובות ביותר של מרלון ברנדו ושון פן". פיטר טרוורס מרולינג סטון כינה זאת "נס משחק", והוסיף שלדג'ר "נראה כקורע זאת מקרבו". מבקרי ניו יורק וסן פרנסיסקו בחרו בו לשחקן הטוב ביותר של השנה; האקדמיה הציגה אותו למועמדות בגיל עשרים ושש, המועמד השמיני הצעיר ביותר לפרס השחקן הטוב ביותר בהיסטוריה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא המשיך לנוע: משורר השוקע בהתמכרות להרואין בקנדי (2006), ואז אחד משישה שחקנים שחלקו את דמותו של בוב דילן בסרטו של טוד היינס אני לא שם (2007). היינס השווה את נוכחותו לזו של ג'יימס דין והצביע על "רצינות מוקדמת".
הג'וקר
עבור האביר האפל של כריסטופר נולאן, לקח לדג'ר דמות עם היסטוריה ארוכה של הופעות וזרק את ההיסטוריה לפח: הלשון המשתרבבת, החיוך המצולק, מדי האחות, העיפרון. מה שהמבקרים זיהו לא היה קאמפ אלא איום. דייוויד דנבי כינה זאת "מרושע ומפחיד" ו"מהפנט בכל סצנה", וסיכם כי "השחקן הצעיר הזה הביט אל התהום". נולאן אמר לאחר מכן: "מעולם לא הרגשתי זקן כפי שהרגשתי כשצפיתי בהית' חוקר את כישרונותיו."
לדג'ר כינה את הצילומים "הכי הרבה כיף שהיה לי אי פעם, או שכנראה יהיה לי אי פעם, במשחק דמות". טרי גיליאם, שביים אותו לאחר מכן, דחה בתוקף את הפולקלור שהתפקיד שבר אותו: "הית' היה כל כך יציב. הרגליים שלו היו על הקרקע והוא היה האדם הכי פחות נוירוטי שפגשתי מעודי."
רחוב ברום
ב-22 בינואר 2008 נמצא לדג'ר ללא רוח חיים בלופט שלו ברחוב ברום 421 בסוהו על ידי עוזרת הבית והמעסה שלו. הפרמדיקים לא הצליחו להחיות אותו; מותו נקבע בשעה 15:36. ב-6 בפברואר דיווח הבוחן הרפואי של ניו יורק כי הוא מת "כתוצאה מהרעלה חריפה מהשפעות משולבות של אוקסיקודון, הידרוקודון, דיאזפאם, טמזפאם, אלפרזולאם ודוקסילאמין", וקבע כי המוות היה תאונתי, "כתוצאה משימוש לרעה בתרופות מרשם".
הוא חי עם נדודי שינה במשך שנים. "כל עוד הכרתי אותו, היו לו התקפי נדודי שינה", אמרה מישל ויליאמס. "היה לו יותר מדי אנרגיה. המוח שלו הסתובב, הסתובב, הסתובב — תמיד מסתובב." ויליאמס, אותה פגש בהר ברוקבק, הייתה אם בתו מטילדה רוז, שנולדה באוקטובר 2005; הם נפרדו בספטמבר 2007. ראש ממשלת אוסטרליה, קווין ראד, כינה זאת טרגדיה לאבד "אחד מהשחקנים הטובים ביותר של האומה שלנו בשיא חייו".
הקריירה שלא זכה לה
משחק היה, לדבריו, סידור זמני. הוא הקים חברת הפקה, The Masses, וחברת תקליטים עם בן הרפר, וביים קליפים לאמן ההיפ-הופ N'fa, להרפר, למודסט מאוס ולגרייס וודרוף. הוא רצה לעשות סרט תיעודי על ניק דרייק. והוא פיתח את רומן השחמט של וולטר טוויס גמביט המלכה כבכורת הבימוי שלו — הולם, שכן הוא שיחק בטורנירים כילד ופקד את לוחות המשחק בוושינגטון סקוור פארק.
מדוע הית' מכונה גאון
המילה נצמדת ללדג'ר בזכות שתי הופעות, והטיעון הכנה נשען על יכולת אחת יוצאת דופן: הוא יכול היה לבנות עולם פנימי שלם ואז לסרב להראות את רובו. אניס דל מאר והג'וקר הם תרגילים הפוכים — אחד מורעב מביטוי, אחד טובע בו — ושניהם עובדים כי השחקן ידע בדיוק כמה לא להראות. ההשוואה של הולדן לברנדו ופן, והשורה של דנבי על ההבטה אל התהום, הן שיפוטים שמבקרים שומרים בדרך כלל לקריירות שלמות ולא לתפקידים בודדים.
אבל זו מלאכת מחשבת, לא אינטלקט, וההבחנה חשובה. הכישרון של לדג'ר היה פיזי ודמיוני: יכולת לארגן מחדש את גופו, קולו והקצב שלו סביב הפסיכולוגיה של אדם אחר, בתוספת האומץ לנטוש את מה שהקהל מצפה לו. זו אינה המצאה במובן המדעי, וכינויה גאונות מסתכנת בסנטימנטליות הנלווית למוות מוקדם. טיעון הנגד אמיתי. הפילמוגרפיה שלו מכילה כישלונות אמיתיים — המסדר, נד קלי, הנוצה — והיא נעצרת לפני שהספיקה להוכיח את עצמה לאורך עשורים. הוא עצמו היה אלרגי למחמאה: "אין דבר כזה שלמות במה ששחקנים עושים", אמר, ו"היום שבו אומר 'זה טוב' הוא היום שבו עלי להתחיל לעשות משהו אחר". פסק הדין הניתן להגנה הוא שהיה לו כלי יוצא דופן ומשמעת יוצאת דופן, והוא מת לפני שמישהו למד מה היה עושה עם קריירה מלאה.
לאחר מכן
ג'וני דפ, ג'וד לאו וקולין פארל נכנסו כל אחד לתפקידו הלא גמור של לדג'ר במופע הפלאים של דוקטור פרנסוס כדי שהופעתו האחרונה תוכל להגיע לבתי הקולנוע, ותרמו את שכרם למטילדה. ב-2009 הוא הפך לאדם השני אחרי פיטר פינץ' שזכה באוסקר משחק לאחר מותו, והמבצע הראשון בסרט קומיקס שזכה בפרס משחק של האקדמיה בכלל; הפסלון מוחזק בנאמנות עבור בתו. ב-2011 קראה מערב אוסטרליה לתיאטרון בן 575 מושבים בפרת' על שמו, והציגה את האוסקר ואת תחפושת הג'וקר במבואה בליל הפתיחה. עזבונו, שבעבר יועד למקום אחר, עבר למטילדה בהסכמה משפחתית — ביטחונה, אמר אביו, היה "עדיפות מוחלטת".