פרנץ קריגר (Franz Krüger): האיש שצייר את פרוסיה מתבוננת בעצמה
הוא הקדיש כשש שנים, מ-1824 עד 1830, לקנבס בודד שתיאר מצעד צבאי בכיכר האופרה (Opernplatz) בברלין. החיילים נמצאים שם, לבושים כהלכה. אך העבודה האמיתית נמצאת בקהל: מאות פנים ניתנות לזיהוי אישי, כל אחת מהן דיוקן של מישהו שהיה חשוב בברלין — ביניהם האדריכל קארל פרידריך שינקל (Karl Friedrich Schinkel). קריגר לקח את הז'אנר המקובל ביותר שעמד לרשות צייר חצר והפך אותו בשקט למשהו אחר. המצעד הוא רק אמתלה. הנושא הוא החברה שעומדת על המדרכה ומתבוננת בעצמה.
גרוסבאדגאסט, ואורניתולוג
פרנץ קריגר נולד ב-10 בספטמבר 1797 בגרוסבאדגאסט (Großbadegast), ליד קטן (Köthen) שבאנהלט — פינה פרובינציאלית של מה שהיא כיום סקסוניה-אנהלט, רחוק מכל אקדמיה. הוא למד בדסאו, ושני האנשים שעיצבו אותו שם לא היו מורי אמנות קונבנציונליים: צייר הנוף קארל קולבה האב (Karl Kolbe the Elder), והאורניתולוג יוהאן פרידריך נאומן (Johann Friedrich Naumann). כדאי להתעכב על השם השני. נאומן היה מגדולי מאיירי הציפורים במאה שלו, אדם שכל הדיסציפלינה שלו כללה התבוננות בבעל חיים חי מקרוב מספיק כדי לתעד אותו במדויק. זהו בדיוק האימון שצייר סוסים צריך.
קריגר נרשם לאקדמיה לאמנויות בברלין בשנים 1812-13, ולפי רוב הדיווחים זה היה היקף הכשרתו הפורמלית; האנציקלופדיה לאמנים של נאגלר (Nagler) משנת 1837 מתעדת גם לימודים אצל לודוויג אלצהולץ (Ludwig Elsholtz). הוא היה, בעיקרו, אוטודידקט. במקום קורסים, הוא הלך לאורוות המלכותיות וצייר מהחיים, שוב ושוב, עד שבעלי החיים יצאו תחת ידו כראוי. זה הקנה לו את הכינוי שליווה אותו לאורך שארית הקריירה שלו ומעבר לה: פרדה-קריגר (Pferde-Krüger), קריגר הסוסים.
צייר החצר
הוא הציג לראשונה תמונות צבאיות וציורי ציד בשנת 1818. החצר הפרוסית הבחינה בכך במהירות, והמלך פרידריך וילהלם השלישי (Friedrich Wilhelm III) הפך אותו לפרופסור מלכותי וחבר מלא באקדמיה בשנת 1825 — באותה שנה שבה נישא לאמנית יוהאנה יוניקה (Johanna Eunicke), שתאריך פטירתה היה פחות משנה אחריו. מעמדו הובטח ומנושאי ציורו נקבעו: הצבא הפרוסי, האצולה הפרוסית וסוסים.
רשימת הדיוקנאות נקראת כמו מדריך של הממסד הפרוסי. הנסיך וילהלם מפרוסיה ב-1836. המלך פרידריך וילהלם הרביעי (Friedrich Wilhelm IV) בעבודתו בחדר העבודה שלו. הסופר ארנסט פרייהר פון האובאלד (Ernst Freiherr von Houwald). הנסיך פוקלר-מוסקאו (Pückler-Muskau), גנן הנוף והאקסצנטרי המפורסם. הוא צייר את שינקל יותר מפעם אחת ובמדיה שונה — ליטוגרפיה משנת 1828 שתפסה את האדריכל בשיא תהילתו, ופסטל משנת 1836 המציג אותו מבוגר יותר ולקראת סוף חייו. קריגר עבד כליטוגרף בנוסף להיותו צייר, מה שהיה חשוב: הדפסים הגיעו למקומות שציורי שמן לא יכלו להגיע אליהם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מה הוא באמת עשה לז'אנר
הערכות גרמניות מכנות אותו צייר הצבא והדיוקנאות המשמעותי ביותר בברלין, שזכה לשבחים על דיוקנאות וציורי סוסים שהיו בה בעת פולקסטומליך (volkstümlich) — פשוטים, עממיים, נטולי יומרה — ומלאי חיים. נאמר שסצנות הציד שלו בוצעו תמיד בדרך אידיוסינקרטית נעימה, ובסוף ימיו הוא נחשב לאחד הדיוקנאים המצליחים ביותר בגרמניה.
ציורי המצעד הם המקום שבו האמביציה באה לידי ביטוי. הם מורכבים על פני מספר קנבסים גדולים, נושאים מאות דמויות נפרדות ומתפקדים יחד כתיעוד של המעמד הגבוה בברלין בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19. זהו מיזם יוצא דופן באמת. תמונת מצעד קונבנציונלית מחניפה למונרך; הציורים של קריגר מחמיאים למעמד שלם על ידי הפיכת כל חבר לניתן לזיהוי בקהל, ובכך הם משמרים מפה חברתית שאף מקור אחר אינו מספק. מצעד בכיכר האופרה תלוי כיום בגלריה הלאומית (Nationalgalerie) בברלין.
מעבר לברלין
המוניטין שלו הוציא אותו מגבולות פרוסיה. המלך סייע בנסיעות כדי שקריגר יוכל לעבוד עבור חצרות אירופיות אחרות, והוא ערך נסיעות מחקר לסנט פטרסבורג, להנובר ולשוורין — כשההזמנות הרוסיות היו היוקרתיות ביותר מביניהן. בשנת 1846 נסע לפריז ופגש את אז'ן דלקרואה (Eugène Delacroix), פגישה שמציבה אותו, לרגע קט, באותו חדר עם הצייר הצרפתי החשוב ביותר של המאה. ב-1855 הציג בתערוכה העולמית של פריז. הקנבסים המאוחרים שלו כוללים את שני רוכבים דוהרים משנת 1851, נקודה שבה ציורי הסוסים היו מזוהים איתו כבר יותר משלושה עשורים.
מדוע פרנץ נקרא גאון
הטיעון לזכותו של קריגר נשען על מיומנות התבוננות ולא על אינטלקט או המצאה, והעמדת פנים אחרת תהיה לא כנה. המיומנות הייתה חזותית וידנית: היכולת להביט בבעל חיים בתנועה ולתעד את המבנה והמשקל שלו בצורה נכונה, שנבנתה לאורך שנים של רישומי חיים לא זוהרים באורוות המלכותיות ללא פיקוח של איש מלבד עצמו, וחוזקה על ידי חניכות מוקדמת בהרגל הנטורליסטי של התבוננות מדויקת של נאומן. זה נדיר באמת — רוב הציירים של התקופה שניסו לצייר סוסים יצרו אנטומיה של סוס נדנדה — אבל זו מיומנות, לא רעיון.
הטענה החזקה והמעניינת יותר היא קומפוזיציונית. בניית תמונה שמחזיקה מאות דיוקנאות מדויקים בתוך פרספקטיבה קוהרנטית אחת, מבלי שהכל יקרוס לצילום קבוצתי או להמון, היא בעיה בעלת קושי אמיתי, וקריגר פתר אותה שוב ושוב במשך שש שנים על קנבס אחד. בכך הוא שינה את מטרת תמונת המצעד הממלכתית, והפך תעמולה לתיעוד חברתי כמעט כדרך אגב. זה אותו אינסטינקט שהפך אותו לדיוקנאי ששווה להזמין: הכינוי מדבר על סוסים, אבל הקריירה מדברת על פנים.
טיעון הנגד פשוט ובני זמנו לא היו חולקים עליו. קריגר לא המציא סגנון ולא הנהיג תנועה. הוא היה צייר חצר שעבד בנוחות בתוך הריאליזם של תקופת הבידרמאייר בדיוק ברגע שדלקרואה — אותו פגש ב-1846 — פוצץ את הציור האירופי מפריז. המוניטין שלו היה מקומי ברובו; הוא דמות מרכזית בהיסטוריה של ברלין והערת שוליים בהיסטוריה של האמנות. והאיכות שגורמת לציורי המצעד להיות בעלי ערך כיום, הדיוק התיעודי הממצה שלהם, קרובה יותר לדיווח מאשר לדמיון. עין מעולה, יד מעולה, פטרונות בטוחה, וללא מהפכה: זהו הסיכום הכן.
מורשת
קריגר מת בברלין ב-21 בינואר 1857 ונקבר בבית הקברות דורותנשטאדט (Dorotheenstadt). הוא הכשיר את הדור הבא של ציירי בעלי החיים הגרמנים באופן ישיר — קארל שטפק (Carl Steffeck) נכנס לכיתת האמן שלו ב-1837 והמשיך לקריירה מובחנת באותה התמחות. מה ששורד בצורה הטובה ביותר הוא הארכיון שהוא לא ממש התכוון ליצור: בקהל של ציורי המצעד, המאה התשע-עשרה הפרוסית עומדת ערוכה, מזוהה אישית, וצופה בצבא שלה עובר על פניהם.