פרנץ הרמן שולצה-דליץ' (Franz Hermann Schulze-Delitzsch): האיש שהמציא את בנק העם
בשנת 1850, בעיירה קטנה בסקסוניה הפרוסית, פתח שופט מחוזי אגודת הלוואות עבור אנשים שאף בנק לא היה מוכן להתקרב אליהם — סנדלרים, נגרים ובעלי מלאכה שביטחונם היחיד היה זה בזה. הוא קרא לה Delitzscher Vorschußverein. בתוך שמונה שנים פעלו עשרים וחמישה מוסדות כאלו. בתוך תשע שנים היו יותר ממאתיים, כולם מתואמים משולחן עבודתו. עד מותו, היו בגרמניה כ-3,500 סניפי בנקאות קואופרטיבית שהחזיקו ביותר מ-100 מיליון דולר בפיקדונות, והרעיון חצה את הגבולות לאוסטריה, איטליה, בלגיה ורוסיה. טולסטוי הכניס זאת לתוך אנה קארנינה. שמו של השופט היה הרמן שולצה (Hermann Schulze), והוא נאלץ להוסיף את שם עיר הולדתו לשמו מכיוון שהיו יותר מדי אנשים בשם שולצה בפרלמנט הפרוסי.
השופט שיצא לחפש פתרונות
הוא נולד ב-29 באוגוסט 1808 בדליץ', שבסקסוניה, ועבר את המסלול המקובל של המעמד המקצועי הפרוסי: בית הספר סנט ניקולאס בלייפציג, ולאחר מכן לימודי משפטים בלייפציג ובהאלה. בגיל שלושים הוא היה מעריך בבית משפט בברלין. שלוש שנים לאחר מכן חזר לביתו כשופט פטרימוניאלי בדליץ' — משרה שיפוטית שהעמידה אותו פנים אל פנים, שבוע אחר שבוע, עם החובות וחדלות הפירעון של בעלי עסקים קטנים.
זו הייתה ההשכלה שחשבה באמת. שנת המהפכה של 1848 נשאה אותו אל האספה הלאומית הפרוסית, שם ישב עם מרכז-שמאל וכיהן בלשכה השנייה במהלך 1849. שם עמד בראש ועדה שחקרה את מצבם של פועלים ובעלי מלאכה, והוועדה נתנה שם למה שראה ממושבו בבית המשפט: יצרנים קטנים נרמסים על ידי התחרות הקפיטליסטית, ולאף אחד מהם לא היה את ההון כדי להתנגד לכך. התרופה שהסיק מהראיות לא הייתה צדקה ולא הייתה המדינה. זו הייתה התאגדות.
הניסוי של דליץ'
העיצוב היה פשוט להפליא ובהקשרו, רדיקלי. המנויים הפקידו פיקדונות קטנים וקבועים לקרן משותפת. כנגד אותה קרן הם יכלו ללוות ביחס למה שהפקידו, ועל רווחי הקרן הם משכו דיבידנדים באותו יחס. הלווים היו הבעלים. המפקידים היו הלווים. לא היו פילנתרופים בהסדר הזה ולא פטרונים, וזו בדיוק הייתה הנקודה: הכסף שהציל את בעל המלאכה הגיע מכיסיהם של בעלי מלאכה אחרים, מה שאומר שאף אחד לא יכול היה למשוך אותו כטובה.
המנגנון גדל במהירות שהפתיעה את ממציאו. עשרים וחמישה בנקים עד 1858. יותר ממאתיים עד 1859, כאשר עד אז הם מנוהלים מרכזית על ידי שולצה-דליץ' עצמו. הוא כינס את ה-Genossenschaftstag הראשון — הקונגרס הקואופרטיבי הגרמני — בוויימאר, והקים לשכה קואופרטיבית מרכזית כדי להחזיק את הרשת מלוכדת. בשנת 1865 הוא הקים את ה-Deutsche Genossenschafts-Bank כמוסד על, שהעניק לאגודות המקומיות המפוזרות מרכז סליקה ושוק הון משלהן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא גם נתן שם לדבר. המילה Volksbank — בנק העם — נכנסה לגרמנית בחוברת שלו Vorschuß- und Kreditvereine als Volksbanken, ומאז לא עזבה.
כשגרמניה גייסה עבורו תרומה לאומית בשנת 1863 — סכום השווה להרבה יותר ממיליון דולרים בכספי היום — הוא הפנה את רובו חזרה לתחזוקת המוסדות הקואופרטיביים ומשרדיהם. זהו פרט שראוי להתעכב עליו. האיש שבנה את מערכת האשראי הקטן של המדינה סירב לתת לה להפוך אותו להון אישי.
עזרה עצמית כדוקטרינה
שלוש המילים שבנקים קואופרטיביים גרמניים עדיין שמים על מסמכי היסוד שלהם הן שלו: Selbsthilfe, Selbstverantwortung, Selbstverwaltung — עזרה עצמית, אחריות אישית, ניהול עצמי. כל אחת הייתה החרגה מכוונת. עזרה עצמית שללה את המודל הפילנתרופי שבו העשירים מצילים את העניים. אחריות אישית שללה את היציאות הקלות של אחריות מוגבלת. ניהול עצמי שלל את המדינה.
הסירוב האחרון הזה היה הקצה החד ביותר של הפוליטיקה שלו והשנוי ביותר במחלוקת. שולצה-דליץ' דחה את הסיוע המדינתי כפתרון לבעיית בעלי המלאכה בדיוק ברגע שבו הסוציאליזם הגרמני טען את ההיפך, והוא עשה זאת מתוך הליברליזם הפרלמנטרי: הוא חזר ללשכה הפרוסית בשנת 1861 והפך לדמות מובילה במפלגה הפרוגרסיבית, ולימים כיהן ברייכסטאג.
כתיבת החוק
רעיונות מסוג זה מתים בבתי המשפט אלא אם כן מישהו מקודד אותם, ושולצה-דליץ' הבין זאת טוב יותר מכל אחד מחקייניו. הישגו החקיקתי המרכזי היה חוק ההתאגדות הפרוסי משנת 1867, שבו היה גורם מרכזי בהעברתו — החוק שהעניק לקואופרטיבים אישיות משפטית, משטר אחריות מוגדר ומקום בחוק המסחרי. הוא הורחב לקונפדרציה הצפון-גרמנית בשנת 1868 ולאחר מכן לאימפריה, והוא פרסם ניתוח משלו לחקיקה בשנת 1869. הוא הפך תוכנית לצורה משפטית שכל אחד בגרמניה יכול היה כעת פשוט לאמץ.
מדוע הרמן מכונה גאון
גאונותו היא מוסדית ולא אינטלקטואלית, והיא מורכבת מדבר אחד שנעשה בשלוש רמות בבת אחת. התובנה עצמה — איגוד חסכונות קטנים, הלוואות לחוסכים, מתן אפשרות לאחריות ובעלות לעלות בקנה אחד — אינה קשה להגדרה, וגרסאות של אשראי הדדי קדמו לו זמן רב. מה שהיה יוצא דופן היה הביצוע: הוא המציא את היחידה, שכפל אותה מאתיים פעמים בתשע שנים, בנה את הקונגרס והלשכה כדי לנהל את הרשת, הקים את הבנק המרכזי כדי לממן אותה, טבע את אוצר המילים שהפך אותה לקריאה לגרמנים רגילים, ואז כתב את החוק שהפך אותה לקבועה. מעט מאוד רפורמטורים בכל מאה הובילו רעיון בודד בכל ארבעת השכבות הללו — תכנון, שכפול, הון וחוק — בעצמם.
טיעון הנגד הוא אמיתי ויש לומר אותו בבירור. המערכת שלו נבנתה עבור בעלי מלאכה, בעלי חנויות ואומנים קטנים, לא עבור הפרולטריון התעשייתי, והסירוב שלו לסיוע מדינתי אמר שהעניים ביותר היו ברובם מחוץ להישג ידם; את המקבילה הכפרית היה צריך לבנות בנפרד, וזו הסיבה שהתנועה הגרמנית נושאת כיום שני שמות, Volksbanken ו- Raiffeisenbanken. גם קואופרציה לא הייתה המצאתו. מה שהיה שלו היה המכונה העובדת. בני דורו כינו אותו נדבן של בעלי מקצוע ובעלי מלאכה קטנים יותר מאשר הוגה דעות גדול, ופסק הדין הזה הוגן — הוא היה בונה מערכות בעל שלמות יוצאת דופן, הפועל בתחום שבו שלמות היא הכל ומקוריות היא זולה.
מורשת
הוא מת בעת עבודתו ב-29 באפריל 1883 בפוטסדאם. המודל שהפיץ המשיך להתרבות תחת שמות אחרים — בנק העם בעולם דובר האנגלית, Banco Popular, Banque Populaire — והוא נותר, בגרמניה, אחד משלושת עמודי התווך של המערכת הבנקאית ולא פריט מוזיאוני. בנתונים שהאיגוד שלו פרסם ליום השנה המאתיים שלו, המגזר שהתחיל מנה כ-16 מיליון חברים קואופרטיביים, כ-1,200 Volksbanken ו-Raiffeisenbanken, 700,000 לקוחות עסקים קטנים, 194 מיליארד אירו בהלוואות עסקיות וכ-80,000 מימורי סטארט-אפ בשנה.
שופט בעיירה סקסונית קטנה הביט באנשים שמפסידים בתיקים לפניו ובנה להם בנק שהם היו הבעלים שלו. הוא עדיין פתוח.