פרנץ יוזף שטראוס (Franz Josef Strauß): השור הבווארי הבלתי מנוצח
בשנת 1980, האופוזיציה במערב גרמניה ניהלה מערכת בחירות לאומית שלמה סביב שתי מילים: "עצרו את שטראוס!" זה עבד. פרנץ יוזף שטראוס, הבווארי בעל הצוואר העבה שכבר שרד שערורייה שסיימה קריירות ופלס את דרכו בחזרה אל סף קנצלרות, הפסיד במרוץ ההוא ומעולם לא הגיע קרוב יותר. זה היה, בקנה מידה קטן, סיפור הקריירה כולה שלו — אמביציה עצומה, כוח ממשי ואישיות כה נפיצה שעלתה לו שוב ושוב בדבר שרצה בו ביותר.
בנו של קצב הופך לפוליטיקאי
שטראוס נולד ב-6 בספטמבר 1915 במינכן, בן לקצב, וגדל כקתולי במשק בית שבו ציפו להצטיינות אקדמית ואף הגיעו אליה. בצעירותו היה פעיל בארגון נוער קתולי שהתנגש בגלוי עם המפלגה הנאצית. הוא גויס לוורמאכט (Wehrmacht) ב-1 בספטמבר 1939 ובילה שנתיים כקצין תותחנים בחזית המזרחית לפני שהמלחמה הסתיימה עבורו בשבי אמריקאי. ב-1945 סייע בהקמת המפלגה הנוצרית-חברתית (CSU), מפלגת אחות בווארית מובהקת למפלגה הנוצרית-דמוקרטית של קונראד אדנאואר (Konrad Adenauer), ונאומיו הלוחמניים בבונדסטאג הצעיר, שבו ישב מאז 1949, הפכו אותו במהירות לאחת הדמויות הנצפות ביותר בבית. הוא הפך ליושב ראש ה-CSU ב-1961, תפקיד שבו החזיק עד סוף חייו.
שר המרפקים
שטראוס נכנס לקבינט של אדנאואר ב-1953 והפך לשר ההגנה ב-1956, מה שזיכה אותו בכינוי "שר המרפקים" בשל החריפות שבה הזיז יריבים הצידה. בתפקיד זה לחץ רבות על מערב גרמניה לרכוש יכולת נשק גרעיני, עמדה שהעמידה אותו במחלוקת אפילו עם ממשל קנדי (Kennedy) בוושינגטון. במהלך שנים אלו הוא גם למד כלכלה באוניברסיטת אינסברוק (University of Innsbruck), ובנה לעצמו רקע טכנוקרטי לצד כוחו הפוליטי.
הלילה שבו פשטו על "דר שפיגל"
משרד ההגנה של שטראוס התנגש עם העיתונות באוקטובר 1962, לאחר ש"דר שפיגל" (Der Spiegel) פרסם מאמר שהעריך כי כוחות מערב גרמניה מוכנים רק חלקית להגנה מפני מתקפה של ברית ורשה. שטראוס הורה על פשיטות משטרתיות על משרדי המגזין בהמבורג ועל בתי עיתונאים ב-26 באוקטובר, ואף התקשר אישית לנספח הצבאי של מערב גרמניה במדריד כדי לעצור את כותב המאמר, שנעצר בעת שנסע בספרד — פעולה ששר הפנים של מערב גרמניה עצמה כינה "מחוץ לחוק במידת מה". שטראוס הכחיש בתחילה כל מעורבות אישית בפני הפרלמנט, אך לאחר מכן נאלץ להודות ששיקר. חמישה שרים מהמפלגה הדמוקרטית החופשית התפטרו במחאה ב-19 בנובמבר, בדרישה להדחתו, והקואליציה החדשה שהוקמה בדצמבר ההוא הרחיקה אותו לחלוטין מהממשלה. פרשת "שפיגל" הפכה לשערורייה המכוננת של הקריירה שלו — והסיבה לכך שבוחרים רבים לא בטחו בו עם כוח רב יותר, כפי שזכרו כמעט שני עשורים לאחר מכן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →גם מחוץ לקבינט, שטראוס שלט בסיקור הפוליטיקה המערב-גרמנית לאורך שנות ה-60. פרופיל במגזין "טיים" (Time) מ-1965 תיאר אותו כ"בעל צוואר של שור" ו"אימפריאלי — ומתנשא", וציין כי ה"כריזמה החסונה" שלו הפכה אותו לבלתי ניתן להתעלמות גם בגלות פוליטית. אותה תקופה הולידה גם את אחת מהערות השוליים המוזרות בקריירה שלו, כאשר חברת "לוקהיד" (Lockheed) ארגנה ארוחת ערב עם השחקנית האמריקאית ג'יין מנספילד (Jayne Mansfield) על רקע דיווחים — שהוכחשו הן על ידי החברה והן על ידי מנספילד — לפיהם המפגש נועד להשפיע על חוזה נשק מערב-גרמני. האנטגוניסט הראשי שלו לאורך כל התקופה נותר רודולף אוגשטיין (Rudolf Augstein), מוציא לאור של "שפיגל" שעיתונו חשף את הפרשה ב-1962 והמשיך בקמפיין נגד כל חזרה של שטראוס לעמדת כוח לאומית במשך שנים לאחר מכן.
שר האוצר והקואליציה הגדולה
שטראוס לא נשאר מחוץ לממשלה זמן רב. הוא סייע לתכנן את קריסת ממשלתו של לודוויג ארהארד (Ludwig Erhard) ב-1966 וחזר לקבינט כשר האוצר בקואליציה הגדולה שבאה בעקבותיה, תוך שהוא פועל, להפתעת רבים שראו בו בריון שמרני בלתי-מתפשר, בשותפות יעילה עם עמיתים מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית בנושא מדיניות כלכלית.
מלך בוואריה
בסיס הכוח העמיד ביותר של שטראוס היה תמיד בוואריה עצמה. כמנהיג ה-CSU הוא הפך לראש ממשלת המדינה ב-1978, תפקיד ממנו משל במידה של דומיננטיות אזורית שחמקה ממנו ברמה הלאומית — תוך שהוא בונה בדרך את המוניטין של בוואריה לאחר המלחמה כמרכז לתעשיות תעופה וטכנולוגיה עילית. מאוחר יותר כיהן כנשיא הבונדסראט (Bundesrat), הבית הפדרלי המייצג את מדינות גרמניה, מ-1983 עד 1984.
הקמפיין שנבנה כדי לעצור אותו
האמביציות של שטראוס הגיעו סוף סוף לתקרתן ב-1980, כאשר ה-CDU/CSU הציגו אותו כמועמדם לקנצלרות מול הסוציאל-דמוקרט המכהן הלמוט שמידט (Helmut Schmidt). התחרות הפכה פחות לדיון על מדיניות ויותר למשאל עם על אישיותו והיסטוריו של שטראוס, כאשר מתנגדיו מגייסים בוחרים סביב הסיסמה "עצרו את שטראוס!" — קריאה מפורשת לזיכרונות מפרשת "שפיגל" ולמוניטין שלו כלוחמני עד כדי פזיזות. הוא הפסיד בצורה מכרעת, ומעולם לא הגיש שוב מועמדות רצינית להנהגה הלאומית שאחריה רדף במשך שלושה עשורים.
מדוע פרנץ נקרא גאון
שטראוס היה, לפי כמעט כל עדות, אינטליגנטי בצורה מעוררת אימה, אך "גאון" אינה המסגרת שביוגרפים או בני דורו הגיעו אליה, והתיעוד מסביר מדוע. הכישרון שלו היה טקטי ורטורי: סטודנט מוכשר אקדמית שהפך לנואם פרלמנטרי לוחמני שיכול היה לשלוט בדיון, בחדר קבינט או בוועידת מפלגה מכוח האינטלקט והאישיות שלו בלבד, ותיאר את עצמו באופן בלתי נשכח כ"לא שטן ולא קדוש" אלא "בן אדם עם כל הסתירות שלו". זהו כישרון פוליטי מסדר גבוה — שליטה במדיניות כלכלית מפורטת מספיק כדי לשרת באופן אמין כשר אוצר, סבלנות אסטרטגית לבנייה מחדש לאחר פרשת "שפיגל", ומיומנות ארגונית להפוך את בוואריה למרכז כוח תעשייתי וטכנולוגי אמיתי. עם זאת, זו אינה סוג הברק המקורי ומגדיר התחום שהמילה "גאון" שמורה לו בדרך כלל, והמשבר המכונן של שטראוס עצמו הוא אזהרה מפני הגזמה בערכו: פרשת "שפיגל" הראתה אדם שמוכן לעשות שימוש לרעה בסמכות שרית ואז לשקר לפרלמנט על כך, ותבוסתו ב-1980 הראתה שרוב הבוחרים במדינתו, כשניתנה להם ההזדמנות, בחרו שלא להפקיד בידיו את המשרה הרמה ביותר במדינה. הוא היה מפעיל מבריק, פורמידבלי ופלגן עמוקות — לא חדשן אינטלקטואלי.
מורשת
שטראוס מת ברגנסבורג (Regensburg) ב-3 באוקטובר 1988, לאחר שבילה את שנותיו האחרונות בצל מות אשתו בתאונת דרכים ב-1984. הוא נותר, יותר משלושה עשורים לאחר מכן, הדמות שעל פיה בוחנת את עצמה השמרנות הבווארית: האיש שהפך את ה-CSU לכוח אזורי עמיד, גרר את משרד האוצר של מערב גרמניה דרך קואליציה קשה, והגיע למרחק קמפיין לאומי אחד מהקנצלרות — מובס, בסופו של דבר, פחות על ידי יריביו ויותר על ידי אותם אינסטינקטים לוחמניים שבנו את הקריירה שלו מלכתחילה.