תומאס ברברי: הסוחר שהלביש את חוקרי הקטבים
בשנת 1911 הגיעה המשלחת של רואלד אמונדסן (Roald Amundsen) לקוטב הדרומי כשהם לבושים בבגדים ושוכנים באוהל עשוי מבד שהומצא על ידי סוחר בדים כפרי מהמפשייר. שנה לאחר מכן הגיע רוברט פלקון סקוט (Robert Falcon Scott) לאותה נקודה באותו בד ולא חזר. בין לבין, פריטיוף ננסן (Fridtjof Nansen) לקח אותו לאזור הארקטי, ארנסט שקלטון (Ernest Shackleton) לבש אותו בשלוש משלחות, כולל ב-אנדורנס (Endurance), וקלוד גרהאם-וייט (Claude Grahame-White) הטיס בו את מרוץ האוויר הראשון בין לונדון למנצ'סטר. האיש האחראי לכך עזב את בית הספר בכפר כדי להתמחות אצל סוחר בדים ומעולם לא טען שהוא ממציא של דבר מלבד בד.
שוליית סוחר בדים
תומאס ברברי (Thomas Burberry) נולד ב-27 באוגוסט 1835 בברוקהאם גרין, כפר בסארי, והתחנך בבית הספר המקומי של הכפר. הוא עבד כשוליה אצל סוחר בדים כפרי – ענף הקמעונאות של טקסטיל וביגוד – דבר שמשמעותו בשנות ה-40 של המאה ה-19 הייתה לימוד טקסטיל מבפנים: המשקלים שלהם, נקודות התורפה שלהם, וכיצד הם נכשלים כשהם רטובים.
בשנת 1856, בגיל עשרים ואחת, הוא פתח עסק הלבשה משלו בבייסינגסטוק. הוא ביסס אותו על הנחה של פשטות אגרסיבית כמעט: שביגוד צריך להיות מעוצב כדי להגן על אנשים מפני מזג האוויר הבריטי. זו אינה הצהרת משימה רומנטית. היא התבררה כטובה מאוד.
העסק צמח במהירות. עד שנת 1871 הוא העסיק יותר משבעים עובדים. הוא בנה מפעל גדול יותר בשנת 1878, ועד שנת 1881 כוח העבודה עלה על מאתיים איש.
גברדין
פריצת הדרך הגיעה בשנת 1879. ברברי ייצר בד שקרא לו גברדין: קשיח, ארוג בצפיפות רבה, עמיד במים ועשוי מכותנה מצרית.
החשיבות טמונה בשילוב שנראה בעבר סותר. יצירת בד העמיד במזג אוויר פירושה היה בדרך כלל איטומו, ואיטום פירושו הפיכתו לחסר אוויר – בגד ששמר על הגשם בחוץ גם כלא את הזיעה בפנים, דבר שבתנאי קור אינו רק אי-נוחות אלא סכנה. הגברדין של ברברי היה עמיד בפני מזג אוויר וקריעה, תוך שהוא נשאר קל משקל ונושם, כאשר המבנה שלו כלל כיסי אוויר קטנים שאפשרו אוורור. זה היה איטום שלא חנק את הלובש.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא רשם עליו פטנט בשנת 1888 והציג אותו בתערוכת הבריאות הבינלאומית בדרום קנזינגטון – בחירה נבונה של מיקום, המציגה את הבד כעניין של רווחה גופנית ולא כאופנה.
המכירות
ברברי הבין משהו שממציאים משכילים יותר רבים לעולם לא תופסים: מוצר עדיף אינו מוכר את עצמו. הוא דאג לכך שלורד קיצ'נר (Lord Kitchener) ולורד באדן-פאוול (Lord Baden-Powell) – שניים מהאנשים המצולמים ביותר באימפריה – ילבשו את בגדי העמידות למזג האוויר שלו, צעד מוקדם ויעיל ביותר של חסות ידוענים. עד 1891 הוא פתח חנות דגל בהיימרקט, בלב לונדון האופנתית, והעביר את המותג מחנות כפרית למוסד מטרופוליני.
בסביבות שנת 1901 הגיע האביר הרכוב, שנבחר באמצעות תחרות פומבית. הסמליות הייתה מפורשת: האביר לכבוד, החנית לרפורמה, המגן להגנה, ודגל הנושא את הכיתוב Prorsum – לטינית ל-"קדימה". הוא נותר אחד מסימני המסחר הוותיקים ביותר באופנה.
הקטבים והאוויר
החסויות שהיו החשובות ביותר לא נקנו. הגברדין הגיע לקצוות כי הוא עבד שם. בשנת 1893 ננסן הפך לחוקר המתועד הראשון שלקח גברדין של ברברי לאזור הארקטי; מייג'ור פ. ג. ג'קסון (F. G. Jackson) הלך בעקבותיו במשלחת ארקטית משלו בשנת 1897. בשנת 1910 לבש הטייס קלוד גרהאם-וייט את הבד לטיסה הראשונה בין לונדון למנצ'סטר – שכן טיסה בתא פתוח הייתה, למעשה, משלחת לקטבים שנערכה במהירות. צוות הקוטב הדרומי של אמונדסן צויד בביגוד של ברברי ובאוהל של ברברי בשנת 1911, סקוט לבש אותו ב-1912, ושקלטון הסתמך עליו במהלך שלוש משלחות בין 1914 ל-1917.
זה היה מבחן מוצר מסוג אכזרי. הבד נדרש לשמור על חייהם של גברים בשני המקומות הקרים ביותר על פני כדור הארץ, והביצועים שלו שם העניקו לברברי אמינות שאף פרסומת לא יכלה לייצר.
מעיל הטרנץ'
בשנת 1900 פנה משרד המלחמה הבריטי לברברי כדי לעצב מעיל קצינים חלופי. התוצאה, שנבנתה מגברדין, נשאה מאפיינים שמוכרים כיום כל כך עד שהם נתפסים כקישוט: כותפות, רצועות שרוול עם אבזמים, ודש סערה עם כפתורים. כל אחד מהם היה פונקציונלי.
בשנת 1912 הוא רשם פטנט על הטיאלוקן (Tielocken), מעיל שנסגר באמצעות רצועה ואבזם בודדים במקום כפתורים – האב הקדמון הישיר של מעיל הטרנץ'. כשהגיעה מלחמת העולם הראשונה, ברברי סיפק את הבגדים לכוחות המזוינים, והבגד רכש גם את שמו וגם את מקומו הקבוע בתרבות. הפירוט הצבאי שלו – כותפות, דש אקדח, טבעות D, ומגן סערה – שורד על המעיל עד היום. מעיל שתוכנן לשמור על קצין זוטר יבש בתעלה מוצפת הפך, בתוך דור אחד, לבגד החיצוני המוכר ביותר בעולם.
מדוע תומאס נקרא גאון
הטענה כאן נשענת על מלאכת חומרים ולא על אינטלקט, וכדאי להיות מדויקים לגבי מה שהמלאכה כללה. ברברי לא היה כימאי ולא הציע שום תיאוריה. מה שהיה לו הוא ידע מעשי עמוק בצורה יוצאת דופן על סיבים ואריגה, שנרכש דרך התמחות אצל סוחר בדים, וההתמדה לפתור בעיה ספציפית שכולם קיבלו כבלתי פתירה: שביגוד עמיד למזג אוויר חייב להיות חסר אוויר. התשובה שלו הייתה מבנית ולא כימית – אריגה צפופה במיוחד בכותנה מצרית, שתוכננה להרחיק מים תוך השארת כיסי אוויר לגוף לנשום דרכם. זוהי המצאה אמיתית, רשומה כפטנט, וההוכחה לה אינה מסחרית אלא פורנזית: היא נבחרה באופן עצמאי על ידי ננסן, אמונדסן, סקוט ושקלטון, גברים עם כל תמריץ לבחור נכון ולא שום סיבה להיות סנטימנטליים. המרכיב השני של הכישרון היה דמיון מסחרי – תערוכת הבריאות, המיקומים של קיצ'נר ובאדן-פאוול, חנות היימרקט, וסימן המסחר ההרלדי. הוא בנה מותג מאה שנה לפני שהמילה רכשה את משמעותה המודרנית.
יש לציין את הצד שכנגד בצורה ברורה. ברברי היה יצרן וקמעונאי, לא מדען; גברדין היה פרי ניסוי אמפירי של אדם שעסק בבדים לפרנסתו, לא של תובנה תיאורטית, ופיתוח הבד אינו מתועד באופן שמאפשר לשפוט כמה היה השראה וכמה איטרציה. מעיל הטרנץ', הפריט המפורסם ביותר שלו, יוצר לפי הנחיית משרד המלחמה – משימה, לא חזון. והערך המודרני האסטרונומי של השם חייב הרבה יותר למאה שנים של שיווק עוקב מאשר לכל דבר שהמייסד עשה. הוא היה אומן מעולה ואיש מכירות מהשורה הראשונה. אלו המילים הנכונות, ו"גאון" הוא מתיחה שההישג למעשה אינו זקוק לה.
מורשת
ברברי נישא פעמיים, תחילה לקתרין האנה ניומן ואחר כך למרי מרשל, ונולדו לו שישה ילדים – שני בנים וארבע בנות – מנישואיו הראשונים. הוא היה בפטיסט אדוק, נמנע משתיית אלכוהול ומתנגד פעיל לעישון, והוא פרש בשנת 1917 לאבוטס קורט ליד ויימות' בדורסט. הוא מת ב-4 באפריל 1926, בגיל תשעים.
הבד האריך ימים אחריו לחלוטין. גברדין עדיין מיוצר; מעיל הטרנץ' שהוא תכנן עבור קצינים העומדים במים נלבש על ידי אנשים שמעולם לא שמעו את שמו; והאביר עם דגל ה-Prorsum עדיין רוכב. אלו חיים שלאחר המוות מוזרים עבור סוחר בדים מסארי שכל שאיפתו הייתה לשמור על הבריטים יבשים.