ויליאם בלייק

ויליאם בלייק

ויליאם בלייק (William Blake) (28 בנובמבר 1757 – 12 באוגוסט 1827) היה משורר, צייר ואמן הדפס אנגלי. בלייק, שלא זכה להכרה רבה במהלך חייו, הפך לדמות משמעותית בתולדות השירה והאמנות החזותית של התקופה הרומנטית. מה שהוא כינה "יצירותיו הנבואיות" תוארו על ידי מבקר המאה ה-20 נורת'רופ פריי (Northrop Frye) ככאלו המהוות "ביחס לערכן את גוף השירה הפחות נקרא בשפה [האנגלית]". בעוד שחי בלונדון כל חייו, למעט שלוש שנים שבילה בפלפהאם (Felpham), הוא יצר אוסף מגוון ועשיר בסמלים, שאימץ את הדמיון כ"גוף האל", או כ"קיום האנושי עצמו".

אף על פי שבלייק נחשב למשוגע בעיני בני דורו בשל השקפותיו האידיוסינקרטיות, הוא זכה להערכה רבה מצד מבקרים וקוראים מאוחרים יותר על כושר הביטוי והיצירתיות שלו, ועל הזרמים הפילוסופיים והמיסטיים ביצירתו. ציוריו ושירתו אופיינו כחלק מהתנועה הרומנטית וכ"קדם-רומנטיים". הוא היה עוין לכנסייה של אנגליה (ולמעשה, כמעט לכל צורות הדת המאורגנת), והושפע מאידיאלים ושאיפות של המהפכות הצרפתית והאמריקאית. אף שמאוחר יותר דחה רבות מהאמונות הפוליטיות הללו, הוא שמר על יחסים ידידותיים עם הפעיל הפוליטי תומאס פיין (Thomas Paine); הוא הושפע גם מהוגים כמו עמנואל סוודנבורג (Emanuel Swedenborg). למרות השפעות ידועות אלו, ייחודיות עבודתו של בלייק מקשה על סיווגו. החוקר מהמאה ה-19 ויליאם מייקל רוזטי (William Michael Rossetti) אפיין אותו כ"מאור מפואר", ו"אדם שלא קדמו לו קודמים, שאינו מסווג עם בני זמנו, ושאין לו יורשים ידועים או שניתן לשערם".

שיתוף פעולה עם אשתו, קתרין בושה (Catherine Boucher), היה מכריע ביצירת רבים מספריו. בושה עבדה כאמנית הדפס וצבע עבור יצירותיו. "במשך כמעט ארבעים וחמש שנים היא הייתה האדם שחי ועבד בצמוד ביותר לבלייק, מה שאיפשר לו לממש פרויקטים רבים, שהיו בלתי אפשריים ללא עזרתה. קתרין הייתה אמנית ואמנית דפוס בזכות עצמה", כותב חוקר הספרות אנגוס וייטהד (Angus Whitehead).

חיים מוקדמים

ויליאם בלייק נולד ב-28 בנובמבר 1757 ברחוב ברוד 28 (כיום רחוב ברודוויק) בסוהו, לונדון. הוא היה השלישי מבין שבעה ילדים, שניים מהם מתו בינקותם. אביו של בלייק, ג'יימס, היה סוחר גרביים שחי בלונדון. ויליאם למד בבית הספר רק זמן מספיק כדי ללמוד קרוא וכתוב, עזב בגיל 10, וקיבל חינוך ביתי מאמו קתרין בלייק (לבית רייט). אף שהמשפחה הייתה מוראבית ואנגלית דסינטרית (מתבדלת), ויליאם הוטבל ב-11 בדצמבר בכנסיית סנט ג'יימס, פיקדילי, לונדון. התנ"ך היה השפעה מוקדמת ועמוקה על בלייק, ונותר מקור השראה לאורך כל חייו. ילדותו של בלייק, לדבריו, כללה חוויות דתיות מיסטיות כמו "ראיית פני האל לחוצים כנגד חלונו, ראיית מלאכים בין ערימות החציר, וביקור של הנביא יחזקאל מהתנ"ך".

בלייק החל לחרוט העתקים של רישומי עתיקות יווניות שרכש עבורו אביו, תרגול שהועדף על פני רישום בפועל. ברישומים אלו מצא בלייק את חשיפתו הראשונה לצורות קלאסיות דרך עבודתם של רפאל (Raphael), מיכלאנג'לו (Michelangelo), מארטן ואן הימסקרק (Maarten van Heemskerck) ואלברכט דירר (Albrecht Dürer). מספר ההדפסים והספרים הכרוכים שג'יימס וקתרין יכלו לרכוש עבור ויליאם הצעיר מעיד על כך שהמשפחה נהנתה, לפחות לזמן מה, מעושר נוח. כשהיה ויליאם בן עשר, הוריו ידעו מספיק על מזגו העקשן מכדי לא לשלוח אותו לבית הספר, ובמקום זאת רשמו אותו לשיעורי רישום בבית הספר לרישום של הנרי פארס (Henry Pars) בסטרנד. הוא קרא בשקיקה בנושאים שבחר בעצמו. במהלך תקופה זו, בלייק ערך חקירות בשירה; עבודתו המוקדמת מציגה ידע על בן ג'ונסון (Ben Jonson), אדמונד ספנסר (Edmund Spenser) ותהילים.

### התמחות

ב-4 באוגוסט 1772 התקבל בלייק לשוליית חרט אצל ג'יימס בזייר (James Basire) מרחוב גרייט קווין, תמורת סכום של 52.10 לירות שטרלינג, לתקופה של שבע שנים. בסוף התקופה, בגיל 21, הפך לחרט מקצועי. לא נותר תיעוד של מחלוקת או קונפליקט רציני בין השניים במהלך תקופת התמחותו של בלייק, אך הביוגרפיה של פיטר אקרויד (Peter Ackroyd) מציינת שבלייק הוסיף מאוחר יותר את שמו של בזייר לרשימת יריבים אמנותיים; ואז מחק אותו. מעבר לכך, סגנון חריטת הקווים של בזייר נחשב בזמנו למיושן בהשוואה לסגנונות הסטִיפּל או המצוטינט הראוותניים יותר. עלתה השערה שהדרכתו של בלייק בצורה מיושנת זו עשויה הייתה להזיק לו ברכישת עבודה או הכרה מאוחר יותר בחיים.

לאחר שנתיים, שלח בזייר את שולייתו להעתיק תמונות מהכנסיות הגותיות בלונדון (אולי כדי ליישב מריבה בין בלייק לג'יימס פארקר, שוליה עמיתו). חוויותיו במנזר וסטמינסטר (Westminster Abbey) עזרו לעצב את סגנונו האמנותי ורעיונותיו. המנזר בימיו היה מעוטר בחליפות שריון, דמויות הלוויה צבועות ובובות שעווה צבעוניות. אקרויד מציין ש"הרושם המיידי ביותר היה של בהירות וצבע דהויים". מחקר קרוב זה של הגותיקה (אותה ראה כ"צורה חיה") הותיר עקבות ברורים בסגנונו. באחה"צ הארוכים שבילה בלייק ברישום במנזר, הוא הופרע מדי פעם על ידי נערים מבית הספר וסטמינסטר, שהורשו להיכנס למנזר. הם התגרו בו ואחד מהם הציק לו כל כך עד שבלייק הפיל את הנער מפיגום לקרקע, "עליו נפל בעוצמה איומה". לאחר שבלייק התלונן בפני הדיקן, הוסרה הפריבילגיה של תלמידי בית הספר. בלייק טען שהוא חווה חזיונות במנזר. הוא ראה את ישו עם שליחיו ותהלוכה גדולה של נזירים וכמרים, ושמע את שירתם.

### האקדמיה המלכותית

ב-8 באוקטובר 1779, הפך בלייק לסטודנט באקדמיה המלכותית (Royal Academy) בבית סומרסט הישן, ליד הסטרנד. בעוד שתנאי לימודיו לא דרשו תשלום, הוא נדרש לספק את החומרים שלו לאורך תקופת שש השנים. שם, הוא מרד במה שנחשב בעיניו כסגנון הבלתי גמור של ציירים אופנתיים כמו פטר פאול רובנס (Peter Paul Rubens), שהועדף על ידי הנשיא הראשון של בית הספר, ג'ושוע ריינולדס (Joshua Reynolds). עם הזמן, בלייק החל לתעב את יחסו של ריינולדס לאמנות, במיוחד את רדיפתו אחרי "אמת כללית" ו"יופי כללי". ריינולדס כתב בהרצאותיו (Discourses) כי "הנטייה להפשטות, להכללה וסיווג, היא התפארת הגדולה של המוח האנושי"; בלייק הגיב, בשולי העותק האישי שלו, ש"להכליל זה להיות אידיוט; לפרט זה ההבחנה היחידה של כישרון". בלייק גם לא אהב את הענווה לכאורה של ריינולדס, אותה החזיק כצורה של צביעות. כנגד ציור השמן האופנתי של ריינולדס, בלייק העדיף את הדיוק הקלאסי של השפעותיו המוקדמות מיכלאנג'לו ורפאל.

דיוויד בינדמן (David Bindman) מציע שהאנטגוניזם של בלייק כלפי ריינולדס לא נבע כל כך מדעותיו של הנשיא (כמו בלייק, ריינולדס החזיק בציור היסטורי כבעל ערך רב יותר מנוף ודיוקן), אלא יותר "נגד צביעותו בכך שלא הוציא את האידיאלים שלו לפועל". בוודאי שבלייק לא נרתע מלהציג באקדמיה המלכותית, והגיש עבודות בשש הזדמנויות בין 1780 ל-1808.

בלייק הפך לחבר של ג'ון פלקסמן (John Flaxman), תומאס סטות'ארד (Thomas Stothard) וג'ורג' קמברלנד (George Cumberland) במהלך שנתו הראשונה באקדמיה המלכותית. הם חלקו דעות רדיקליות, כאשר סטות'ארד וקמברלנד הצטרפו לאגודה למידע חוקתי.

### מהומות גורדון

הביוגרף הראשון של בלייק, אלכסנדר גילכריסט (Alexander Gilchrist), מתעד שביוני 1780 צעד בלייק לעבר החנות של בזייר ברחוב גרייט קווין כאשר נסחף על ידי המון משתולל שפרץ לכלא ניוגייט. ההמון תקף את שערי הכלא עם אתים ומכוש, העלה את הבניין באש, ושחרר את האסירים בפנים. בלייק דווח כמי שהיה בשורה הראשונה של ההמון במהלך ההתקפה. המהומות, בתגובה להצעת חוק פרלמנטרית שביטלה סנקציות נגד הקתוליות הרומית, נודעו כמהומות גורדון (Gordon Riots) ועוררו גל של חקיקה מממשלת ג'ורג' השלישי, ויצירת כוח המשטרה הראשון.

נישואין ושיתוף פעולה עם קתרין בושה

בשנת 1781 פגש בלייק את קתרין בושה כאשר התאושש ממערכת יחסים שהסתיימה בסירוב להצעת הנישואין שלו. הוא סיפר את סיפור שברון ליבו לקתרין ולהוריה, ולאחר מכן שאל את קתרין: "האם את מרחמת עליי?" כאשר השיבה בחיוב, הכריז: "אז אני אוהב אותך". ויליאם נשא את קתרין, שהייתה צעירה ממנו בחמש שנים, ב-18 באוגוסט 1782 בכנסיית סנט מרי, באטרסי. אנאלפביתית, קתרין חתמה על חוזה הנישואין שלה ב-X. את תעודת הנישואין המקורית ניתן לראות בכנסייה, שם הותקן חלון ויטראז' הנצחה בין השנים 1976 ל-1982. הנישואין היו מוצלחים וקתרין הפכה ל"שותפה של ויליאם בחיים ובעבודה", כשהיא לוקחת על עצמה תפקידים חשובים כחרטית וצבעית. לפי גלריית טייט (Tate Gallery), קתרין ערבבה ומרחה את צבעי הצבע שלו. אחת מעבודותיה הבולטות ביותר של קתרין בלייק היא צביעת העטיפה של הספר אירופה: נבואה (Europe: A Prophecy). הביוגרף של ויליאם בלייק מ-1863, אלכסנדר גילכריסט, כתב: "המשורר ואשתו עשו הכל בהכנת הספר – כתיבה, עיצוב, הדפסה, חריטה – הכל חוץ מייצור הנייר: את הדיו עצמו, או ליתר דיוק הצבע, הם אכן הכינו". בשנת 2019, תערוכת בלייק בטייט בריטניה נתנה דגש מיוחד לתפקידה של קתרין בעבודתו של בלייק.

קריירה

### עבודה מוקדמת

בסביבות 1783, בלייק ביצע את שיריו הצעירים במסיבת ארוחת ערב, מה שהוביל לחסות ומימון לפרסום אוסף השירים הראשון שלו, סקיצות פואטיות (Poetical Sketches). בשנת 1784, לאחר מות אביו, בלייק ועמיתו לשעבר שוליה ג'יימס פארקר פתחו חנות הדפסה. הם החלו לעבוד עם המוציא לאור הרדיקלי ג'וזף ג'ונסון (Joseph Johnson) והפכו לחברים משיקים במעגל הרדיקלי שלו. ביתו של ג'ונסון היה מקום מפגש לכמה ממובילי האינטלקטואלים האנגלים המתבדלים של התקופה: התאולוג והמדען ג'וזף פריסטלי (Joseph Priestley); הפילוסוף ריצ'רד פרייס (Richard Price); האמנית ג'ון הנרי פוסלי (John Henry Fuseli); הפמיניסטית המוקדמת מרי וולסטונקראפט (Mary Wollstonecraft); והמהפכן האנגלו-אמריקאי תומאס פיין. יחד עם ויליאם וורדסוורת' (William Wordsworth) וויליאם גודווין (William Godwin), לבלייק היו תקוות גדולות למהפכות הצרפתית והאמריקאית ולכאורה חבש כובע פריגי כאות סולידריות עם המהפכנים הצרפתים, אך התייאש עם עליית מקסימיליאן רובספייר (Maximilien Robespierre) ושלטון הטרור בצרפת. באותה שנה, חיבר בלייק את כתב היד הלא גמור שלו אי באח הירח (An Island in the Moon) (1784).

בלייק אייר את סיפורים מקוריים מהחיים האמיתיים (מהדורה שנייה, 1791) מאת וולסטונקראפט. למרות שנראה שהם חלקו כמה דעות על שוויון מיני ומוסד הנישואין, לא ידוע על ראיות שיוכיחו שהם נפגשו. ב-חזיונות בנות אלביון (Visions of the Daughters of Albion) (1793), בלייק גינה את האבסורד האכזרי של צניעות כפויה ונישואין ללא אהבה והגן על זכותן של נשים למימוש עצמי מלא.

מ-1790 עד 1800, ויליאם בלייק חי בצפון למבת', לונדון, ברחוב הרקולס 13, בנייני הרקולס. הנכס נהרס ב-1918, אך האתר מסומן בלוחית. סדרה של 70 פסיפסים מנציחה את בלייק במנהרות הרכבת הסמוכות של תחנת ווטרלו. הפסיפסים משחזרים במידה רבה איורים מספריו המוארים של בלייק, שירי תמימות ושירים של ניסיון (The Songs of Innocence and of Experience), נישואי גן עדן וגיהינום (The Marriage of Heaven and Hell), והספרים הנבואיים.

### תחריט תבליט

בשנת 1788, בגיל 31, המציא בלייק את שיטת תחריט התבליט, שיטה בה השתמש כדי לייצר את רוב ספריו, ציוריו, העלונים והשירים הבאים שלו. תחריט תבליט, או הדפסה מוארת, מבצע הנדסה לאחור של חלוקת העבודה מימי הביניים לסופרים ומאיירים. באמצעות לוחות נחושת גמישים, בלייק היה חורט את עיצוביו הפוך בדיו עמיד לחומצה (לכה אוטמת), כשהוא משרטט גם את מילות השיר וגם את התמונות הנלוות אליהן. איורים יכלו להופיע לצד מילים בדרך של כתבי יד מוארים מוקדמים יותר. בלייק היה מעצב לאחר מכן שעווה סביב קצוות לוח הנחושת הקטן שלו, ויוצר מיני-אמבט עליו יכלה לשבת חומצה חנקתית. הלכה הייתה משמשת כשכבת הגנה, ומאפשרת לחומצה לנגוס בשאר הלוח, ליצור שקעים ולאפשר לאזורים המוגנים לעלות, לעמוד בתבליט (ומכאן השם), או כפי שבלייק מתאר זאת, "ממיס משטחים נראים לעין, ומציג את האינסוף שהיה חבוי" (מתוך נישואי גן עדן וגיהינום).

לאחר שהלוח נחרט, בלייק יכול היה להשתמש בטמפון (כדור דיו) כדי למרוח שוב ושוב ובקפדנות דיו על האזורים שרצה. בלייק גם ערבב פיגמנטים משלו, תוך שימוש בשמן פשתן כבסיס ושימוש בשמונה אבקות שונות ליצירת מגוון הגוונים התוסס שלו. שיטה זו מורחת קלות את הדיו על הלוח, ומפחיתה את הסיכוי שהדיו יחלחל לעמקים החומציים הנמוכים, ימרח או יתז. לאחר מכן הוא היה משתמש בכותנה כדי לייבש כל התזה או מריחה שחדרו דרך התהליך, ומקדיש יותר זמן לניקוי הדיו מאשר להדיו אותו מלכתחילה. בהתאם לצבע ולסוג הדיו, בלייק היה פחות או יותר מדויק בתהליך זה. לדוגמה, פיגמנטים כתומים ששימשו במהדורות מאוחרות יותר של שירי תמימות ושירים של ניסיון השתלבו היטב עם לוח הנחושת, והשאירו יותר התזות.

בדרך זו, בלייק ביטל את הצורך בשני מכבשי דפוס שונים, אחד שידפיס את הטקסט דרך צד אחד של הנייר, ושני שידפיס את התמונה על הצד השני. החוקרים ג'וזף ויסקומיי (Joseph Viscomi) ומייקל פיליפס (Michael Philips) חלוקים בשאלה האם בלייק דיו את הטקסט והתמונה יחד, או עשה שתי לחיצות נפרדות. העותק של אירופה: נבואה (1794) השמור בארכיון אוניברסיטת גלזגו מציג שגיאת הדפסה שבה חלק מהטקסט בלוח 13 מוסתר על ידי התמונה. זה, עבור פיליפס, מצביע על כך שבלייק מדד לא נכון את המרחקים בתהליך דו-שלבי, אם כי אין זה אומר שבלייק תמיד השתמש בתהליך דו-שלבי עבור כל הדפסתו המוארת.

זוהי היפוך של השיטה הרגילה של תחריט, שבה קווי העיצוב נחרטים לתוך הלוח, חשופים לחומצה, והלוח מודפס בשיטת השקע. תחריט תבליט (אותו בלייק כינה "סטריאוטיפ" ב-רוחו של הבל) נועד כאמצעי להפקת ספריו המוארים מהר יותר מאשר תחריט שקע. סטריאוטיפ, תהליך שהומצא ב-1725, כלל הכנת יציקת מתכת מחריטת עץ, אך החידוש של בלייק היה, כמתואר לעיל, שונה מאוד. הדפים המודפסים מלוחות אלו נצבעו ידנית בצבעי מים ונתפרו יחד ליצירת כרך. בלייק השתמש בהדפסה מוארת עבור רוב יצירותיו הידועות, כולל שירי תמימות ושירים של ניסיון, ספר תל (The Book of Thel), נישואי גן עדן וגיהינום וירושלים.

### חריטות

אף על פי שבלייק הפך לידוע יותר בזכות תחריט התבליט שלו, עבודתו המסחרית הורכבה ברובה מחריטת שקע, תהליך החריטה הסטנדרטי במאה ה-18 שבו האמן חרט תמונה לתוך לוח נחושת, תהליך מורכב ומייגע, כאשר הלוחות דורשים חודשים או שנים להשלמה, אך כפי שהבין בן זמנו של בלייק ג'ון בוידל (John Boydell), חריטה כזו הציעה "חוליה חסרה עם המסחר", המאפשרת לאמנים להתחבר לקהל המוני והפכה לפעילות חשובה ביותר עד סוף המאה ה-18.

אירופה נתמכת על ידי אפריקה ואמריקה הוא תחריט מאת בלייק המוחזק באוסף של מוזיאון האמנות של אוניברסיטת אריזונה. התחריט היה עבור ספר שנכתב על ידי חברו של בלייק ג'ון גבריאל סטדמן (John Gabriel Stedman) שנקרא הנרטיב של משלחת בת חמש שנים נגד הכושים המורדים של סורינאם (1796). הוא מתאר שלוש נשים מחבקות זו את זו. אפריקה השחורה ואירופה הלבנה מחזיקות ידיים במחווה של שוויון, כשהאדמה העקרה פורחת מתחת לרגליהן. אירופה עונדת מחרוזת פנינים, בעוד אחיותיה אפריקה ואמריקה מתוארות עונדות צמידי עבדים. כמה חוקרים שיערו שהצמידים מייצגים את ה"עובדה ההיסטורית" של עבדות באפריקה ובאמריקה בעוד לחיצת היד מתייחסת ל"משאלה הלוהטת" של סטדמן: "אנחנו נבדלים רק בצבע, אבל בהחלט כולם נוצרו על ידי אותו יד". אחרים אמרו שזה "מבטא את אקלים הדעה שבו שאלות של צבע ועבדות נשקלו, באותה תקופה, ואשר כתביו של בלייק משקפים".

בלייק העסיק חריטת שקע בעבודתו שלו, כגון עבור איוריו לספר איוב (Illustrations of the Book of Job), שהושלמו רגע לפני מותו. רוב העבודה הביקורתית התרכזה בתחריט התבליט של בלייק כטכניקה כי הוא ההיבט החדשני ביותר של האמנות שלו, אך מחקר משנת 2009 הפנה תשומת לב ללוחות השורדים של בלייק, כולל אלו עבור ספר איוב: הם מדגימים שהוא עשה שימוש תכוף בטכניקה הידועה בשם "repoussage" (רפוסאז'), אמצעי למחיקת טעויות על ידי פטיש אותן החוצה על ידי הכאה על גב הלוח. טכניקות כאלה, האופייניות לעבודת חריטה של התקופה, שונות מאוד מהדרך המהירה והזורמת הרבה יותר של ציור על לוח שבלייק העסיק עבור תחריט התבליט שלו, ומצביעות על הסיבה שהחריטות לקחו כל כך הרבה זמן להשלמה.

חיים מאוחרים

נישואיו של בלייק לקתרין בושה היו קרובים ומסורים עד מותו. בלייק לימד את בושה לכתוב, והיא עזרה לו לצבוע את שיריו המודפסים כשד דפוס. גילכריסט מתייחס ל"זמנים סוערים" בשנים הראשונות של הנישואין, וכפי שמדווח מורטון פאלי (Morton Paley), הייתה מתיחות בין בושה לבין אחיו של בלייק, רוברט. במהלך ויכוח אחד אינטנסיבי במיוחד, בושה הכריחה את בלייק לבחור בינה לבין רוברט. כשבחר ברוברט, בלייק גרם לבושה לכרוע ברך ולהתנצל בפניו על אי הנוחות. כמה ביוגרפים הציעו שבלייק ניסה להכניס פילגש למיטת הנישואין בהתאם לאמונות של הענפים הרדיקליים יותר של החברה הסוודנבורגית, אך חוקרים אחרים דחו תיאוריות אלו כהשערה. במילון שלו, סמואל פוסטר דיימון (Samuel Foster Damon) מציע שקתרין אולי עברה לידה שקטה של בת שעבורה ספר תל הוא אלגיה. כך הוא מסביר את הסוף הלא רגיל של הספר, אך מציין שהוא משער.

### פלפהאם

בשנת 1800, עבר בלייק לקוטג' בפלפהאם, בסאסקס (כיום מערב סאסקס), כדי לקחת עבודה באיור יצירותיו של ויליאם היילי (William Hayley), משורר זוטר. בקוטג' זה החל בלייק את מילטון (דף השער מתוארך ל-1804, אך בלייק המשיך לעבוד עליו עד 1808). ההקדמה ליצירה זו כוללת שיר המתחיל ב"והרגיליים ההן בימי קדם", שהפכו למילים להמנון "ירושלים". עם הזמן, בלייק החל לנטור טינה לפטרון החדש שלו, מתוך אמונה שהיילי לא התעניין באמנות אמיתית, והיה טרוד ב"מטלות הנדרשות של עסקים" (E724). על ההתפכחות של בלייק מהיילי שוער שהשפיעה על מילטון: שיר, בו כתב בלייק ש"חברים גופניים הם אויבים רוחניים". (4:26, E98)

הצרות של בלייק עם הרשויות הגיעו לשיא באוגוסט 1803, כאשר היה מעורב בתגרה פיזית עם חייל, ג'ון סקופילד (John Schofield). בלייק הואשם לא רק בתקיפה, אלא באמירת ביטויים מסיתים ובוגדניים נגד המלך. סקופילד טען שבלייק קרא "לעזאזל המלך. החיילים כולם עבדים." בלייק זוכה בבית המשפט בצ'יצ'סטר מהאישומים. על פי דיווח בעיתון מחוז סאסקס, "[ה]אופי המומצא של [הראיות] היה... כה ברור שתוצאתו הייתה זיכוי". סקופילד תואר מאוחר יותר כשהוא עוטה "כבלים מחושלים במוח" באיור ל-ירושלים: האמנציה של הענק אלביון.

### חזרה ללונדון

בלייק חזר ללונדון ב-1804 והחל לכתוב ולאייר את ירושלים (1804–1820), יצירתו השאפתנית ביותר. לאחר שהגה את הרעיון לתאר את הדמויות בסיפורי קנטרברי של ג'פרי צ'וסר (Geoffrey Chaucer), ניגש בלייק לסוחר רוברט קרומק (Robert Cromek), במטרה לשווק חריטה. ביודעו שבלייק אקסצנטרי מדי כדי לייצר עבודה פופולרית, קרומק הזמין מיד את חברו של בלייק תומאס סטות'ארד לבצע את הרעיון. כשנודע לבלייק שרומה, הוא ניתק מגע עם סטות'ארד. הוא הקים תערוכה עצמאית בחנות הסדקית של אחיו ברחוב ברוד 27 בסוהו. התערוכה נועדה לשווק את הגרסה שלו לאיור קנטרברי (בכותרת עולי הרגל מקנטרברי), יחד עם עבודות אחרות. כתוצאה מכך, הוא כתב את הקטלוג התיאורי שלו (1809), המכיל את מה שאנתוני בלאנט (Anthony Blunt) כינה "ניתוח מבריק" של צ'וסר ואנתולוגי באופן קבוע כקלאסיקה של ביקורת צ'וסר. הוא הכיל גם הסברים מפורטים על ציוריו האחרים. התערוכה זכתה להשתתפות דלה מאוד, ולא מכרה אף אחת מהטמפרות או צבעי המים. הביקורת היחידה שלה, ב-The Examiner, הייתה עוינת.

גם בסביבות תקופה זו (בערך 1808), נתן בלייק ביטוי נמרץ לדעותיו על אמנות בסדרה נרחבת של הערות פולמוסיות להרצאות של סר ג'ושוע ריינולדס, וגינה את האקדמיה המלכותית כהונאה והכריז: "להכליל זה להיות אידיוט".

בשנת 1818 הוא הוצג על ידי בנו של ג'ורג' קמברלנד לאמן צעיר בשם ג'ון לינל (John Linnell). לוחית כחולה מנציחה את בלייק ולינל ב-Old Wyldes' בקצה הצפוני, המפסטד. דרך לינל הוא פגש את סמואל פאלמר (Samuel Palmer), שהשתייך לקבוצת אמנים שכינו את עצמם "העתיקים משורהאם" (Shoreham Ancients). הקבוצה חלקה את דחייתו של בלייק את המגמות המודרניות ואת אמונתו בעידן חדש רוחני ואמנותי. בגיל 65, החל בלייק לעבוד על איורים לספר איוב, שזכו מאוחר יותר להערצה על ידי ג'ון ראסקין (John Ruskin), שהשווה את בלייק לטובה לרמברנדט (Rembrandt), ועל ידי וון ויליאמס (Vaughan Williams), שביסס את הבלט שלו איוב: מסכה לריקוד (Job: A Masque for Dancing) על מבחר מהאיורים.

בחיים המאוחרים יותר החל בלייק למכור מספר רב של עבודותיו, במיוחד את איורי התנ"ך שלו, לתומאס באטס (Thomas Butts), פטרון שראה את בלייק יותר כחבר מאשר כאדם שעבודתו החזיקה בערך אמנותי; זה היה טיפוסי לדעות שהוחזקו על בלייק לאורך כל חייו.

ההזמנה ל-הקומדיה האלוהית של דנטה אליגיירי (Dante Alighieri) הגיעה לבלייק ב-1826 דרך לינל, במטרה להפיק סדרה של חריטות. מותו של בלייק ב-1827 קטע את המיזם, ורק קומץ צבעי מים הושלמו, עם רק שבעה מהחריטות שהגיעו לצורת הוכחה. למרות זאת, הם זכו לשבחים:

> צבעי המים של דנטה הם בין הישגיו העשירים ביותר של בלייק, העוסקים במלואם בבעיה של איור שיר במורכבות זו. השליטה בצבעי המים הגיעה לרמה גבוהה עוד יותר מבעבר, ומשמשת להשפעה יוצאת דופן בהבחנה בין האווירה של שלושת מצבי ההוויה בשיר.

האיורים של בלייק לשיר אינם רק יצירות נלוות, אלא נראים כמבקרים מחדש, או מספקים פרשנות על, היבטים רוחניים או מוסריים מסוימים של הטקסט.

מכיוון שהפרויקט מעולם לא הושלם, כוונתו של בלייק עלולה להיות מעורפלת. כמה אינדיקטורים מחזקים את הרושם שאיוריו של בלייק בכללותם יחלקו על הטקסט שהם מלווים: בשוליים של הומרוס נושא את החרב וחבריו, מציין בלייק, "כל דבר ב-קומדיה של דנטה מראה שלמטרות עריצות הוא הפך את העולם הזה לבסיס של הכל ואת האלה טבע ולא את רוח הקודש." נראה שבלייק מסתייג מהערצתו של דנטה ליצירות הפואטיות של יוון העתיקה, ומעליצות לכאורה שבה דנטה מקצה עונשים בגיהינום (כפי שמעיד ההומור הקודר של הקנטו).

באותו זמן, בלייק חלק את חוסר האמון של דנטה בחומרנות ובאופי המושחת של הכוח, ונהנה בבירור מההזדמנות לייצג את האווירה והדימויים של עבודתו של דנטה באופן ציורי. גם כשנראה שהיה קרוב למוות, עיסוקו המרכזי של בלייק היה עבודתו הקדחתנית על האיורים ל-התופת של דנטה; נאמר שהוא בילה את אחד השילינגים האחרונים שהיו ברשותו על עיפרון כדי להמשיך לרשום.

שנים אחרונות

שנותיו האחרונות של בלייק עברו ב-Fountain Court ליד הסטרנד (הנכס נהרס בשנות ה-1880, כאשר נבנה מלון סבוי). ביום מותו (12 באוגוסט 1827), בלייק עבד ללא הרף על סדרת דנטה שלו. בסופו של דבר, דווח, הוא הפסיק לעבוד ופנה לאשתו, שהייתה בדמעות ליד מיטתו. בראותו אותה, נאמר שבלייק צעק, "תישארי קייט! הישארי בדיוק כפי שאת – אני אצייר את הדיוקן שלך – כי תמיד היית מלאך עבורי." לאחר שהשלים את הדיוקן הזה (שאבד כעת), הניח בלייק את כליו והחל לשיר מזמורים ופסוקים. בשש בערב, לאחר שהבטיח לאשתו שהוא יהיה איתה תמיד, מת בלייק. גילכריסט מדווח שדיירת בבית, שנכחה בפטירתו, אמרה, "הייתי במותו, לא של אדם, אלא של מלאך מבורך."

ג'ורג' ריצ'מונד (George Richmond) נותן את התיאור הבא למותו של בלייק במכתב לסמואל פאלמר:

> הוא מת... בצורה המפוארת ביותר. הוא אמר שהוא הולך לאותה ארץ שתמיד רצה לראות בחייו והביע את עצמו מאושר, בתקווה לישועה דרך ישו המשיח – ממש לפני שמת פניו הפכו יפים. עיניו בהקו והוא פרץ בשירה על הדברים שראה בשמיים.

קתרין שילמה על הלווייתו של בלייק בכסף שהלווה לה לינל. גופתו של בלייק נקברה בחלקה משותפת עם אחרים, חמישה ימים לאחר מותו – בערב יום הנישואין ה-45 שלהם – בבית הקברות של המתבדלים בבנהיל פילדס (Bunhill Fields), באזור הסיטי של לונדון. גופות הוריו נקברו באותו בית קברות. בטקסים נכחו קתרין, אדוארד קלוורט (Edward Calvert), ג'ורג' ריצ'מונד, פרדריק תאטם (Frederick Tatham) וג'ון לינל. לאחר מותו של בלייק, עברה קתרין לביתו של תאטם כעוזרת בית. היא האמינה שהיא מבקרת באופן קבוע על ידי רוחו של בלייק. היא המשיכה למכור את יצירותיו וציוריו המוארים, אך לא קיימה שום עסקה מבלי "להתייעץ קודם עם מר בלייק". ביום מותה, באוקטובר 1831, היא הייתה רגועה ועליזה כמו בעלה, וקראה אליו "כאילו הוא רק בחדר הסמוך, לומר שהיא באה אליו, ושזה לא יהיה עוד זמן רב".

עם מותה, מכר ותיק פרדריק תאטם תפס חזקה על יצירותיו של בלייק והמשיך למכור אותן. תאטם הצטרף מאוחר יותר לכנסייה הארווינגיטית הפונדמנטליסטית ובהשפעת חברים שמרנים בכנסייה זו לכאורה שרף כתבי יד שנחשבו בעיניו ככופרים. המספר המדויק של כתבי היד שנהרסו אינו ידוע, אך זמן קצר לפני מותו אמר בלייק לחבר שהוא כתב "עשרים טרגדיות ארוכות כמו מקבת'", שאף אחת מהן לא שרדה. מכר אחר, ויליאם מייקל רוזטי, שרף גם הוא יצירות של בלייק שנחשבו בעיניו חסרות איכות, וג'ון לינל מחק דימויים מיניים ממספר רישומים של בלייק. באותו זמן, כמה יצירות שלא נועדו לפרסום נשמרו על ידי חברים, כגון המחברת שלו ו-אי באח הירח.

קברו של בלייק מונצח על ידי שתי אבנים. הראשונה הייתה אבן שכתוב עליה "בקרבת מקום שוכנים שרידיו של המשורר-צייר ויליאם בלייק 1757–1827 ואשתו קתרין סופיה 1762–1831". אבן ההנצחה ממוקמת כ-20 מטרים מהקבר בפועל, שלא סומן עד 12 באוגוסט 2018. במשך שנים מאז 1965, המיקום המדויק של קברו של ויליאם בלייק אבד ונשכח. האזור ניזוק במלחמת העולם השנייה; מצבות הוסרו ונוצר גן. אבן ההנצחה, המציינת כי אתרי הקבורה הם "בקרבת מקום", נרשמה כמבנה רשום בדרגה II בשנת 2011. זוג פורטוגזי, קרול ולואיס גארידו (Luís Garrido), גילו מחדש את מיקום הקבורה המדויק לאחר 14 שנים של עבודת חקירה, ואגודת בלייק ארגנה לוח הנצחה קבוע, שנחשף בטקס פומבי באתר ב-12 באוגוסט 2018. האבן החדשה נושאת את הכיתוב "כאן נח ויליאם בלייק 1757–1827 משורר אמן נביא" מעל פסוק מהשיר שלו ירושלים. הוא נחרט על ידי חותכת האותיות לידה קרדוזו קינדרסלי (Lida Cardozo Kindersley).

פרס בלייק לאמנות דתית הוקם לכבודו באוסטרליה בשנת 1949. בשנת 1957 הוקמה אנדרטה לבלייק ולאשתו במנזר וסטמינסטר. אנדרטה נוספת נמצאת בכנסיית סנט ג'יימס, פיקדילי, שם הוטבל.

בזמן מותו של בלייק, הוא מכר פחות מ-30 עותקים של שירי תמימות ושירים של ניסיון.

דעות

### פוליטיקה

בלייק לא היה פעיל באף מפלגה פוליטית מבוססת. שירתו מגלמת בעקביות גישה של מרד נגד התעללות בכוח מעמדי כמתועד במחקרו של דיוויד ארדמן (David Erdman) בלייק: נביא נגד האימפריה: פרשנות משורר להיסטוריה של זמנו (1954). בלייק היה מודאג ממלחמות חסרות היגיון והשפעות ההרסניות של המהפכה התעשייתית על היכולות המנטליות של האדם. כפי שמציע סטיבן גולדסמית' (Steven Goldsmith), בלייק ראה ברגשות כאנמיים לפוליטיקה, מסיחים את דעתו של האדם מחשיבה ממשית לנוחות גרידא. חלק גדול משירתו מספר באלגוריה סמלית את השפעות המהפכות הצרפתית והאמריקאית. ארדמן טוען שבלייק התפכח מהתוצאות הפוליטיות של הסכסוכים, מתוך אמונה שהם פשוט החליפו את המונרכיה במרקנטיליזם לא אחראי. ארדמן גם מציין שבלייק התנגד עמוקות לעבדות ומאמין שכמה משיריו, שנקראו בעיקר כדוגלים ב"אהבה חופשית", קופחו בגלל ההשלכות שלהם נגד העבדות. מחקר עדכני יותר, ויליאם בלייק: אנרכיסט חזוני מאת פיטר מרשל (1988), סיווג את בלייק ואת בן זמנו ויליאם גודווין כסוללי דרך של האנרכיזם המודרני. עבודתו האחרונה שהושלמה של ההיסטוריון המרקסיסטי הבריטי א. פ. תומפסון (E. P. Thompson), עד נגד החיה: ויליאם בלייק והחוק המוסרי (1993), טוענת להראות עד כמה הוא קיבל השראה מרעיונות דתיים מתבדלים המושרשים בחשיבה של המתנגדים הרדיקליים ביותר למונרכיה במהלך מלחמת האזרחים האנגלית.

### התפתחות דעות

מכיוון שהשירה המאוחרת של בלייק מכילה מיתולוגיה פרטית עם סמליות מורכבת, עבודתו המאוחרת פורסמה פחות מעבודתו המוקדמת הנגישה יותר. האנתולוגיה של וינטג' על בלייק בעריכת פאטי סמית' (Patti Smith) מתמקדת בכבדות בעבודה המוקדמת, וכך גם מחקרים ביקורתיים רבים כגון ויליאם בלייק מאת ד. ג. גילהם (D. G. Gillham).

העבודה המוקדמת היא בעלת אופי מורד בעיקרה וניתן לראות בה מחאה נגד דת דוגמטית, בולטת במיוחד ב-נישואי גן עדן וגיהינום, שבו הדמות המיוצגת על ידי ה"שטן" היא כמעט גיבור המורד באלוהות סמכותית מתחזה. ביצירות מאוחרות יותר, כגון מילטון וירושלים, בלייק מגלף חזון מובחן של אנושות שנפדת על ידי הקרבה עצמית וסליחה, תוך שמירה על יחסו השלילי המוקדם כלפי מה שהרגיש כסמכותיות הנוקשה והחולנית של הדת המסורתית. לא כל קוראי בלייק מסכימים על מידת הרציפות הקיימת בין עבודותיו המוקדמות והמאוחרות של בלייק.

הפסיכואנליטיקאית ג'ון סינגר (June Singer) כתבה שעבודתו המאוחרת של בלייק הציגה התפתחות של הרעיונות שהוצגו לראשונה בעבודותיו המוקדמות, דהיינו, המטרה ההומניטרית של השגת שלמות אישית של גוף ורוח. החלק האחרון של המהדורה המורחבת של מחקר בלייק שלה התנ"ך הלא קדוש מציע שהיצירות המאוחרות הן "תנ"ך הגיהינום" שהובטח ב-נישואי גן עדן וגיהינום. לגבי שירו האחרון של בלייק, ירושלים, היא כותבת: "ההבטחה לאלוהי באדם, שנעשתה ב-נישואי גן עדן וגיהינום, מתגשמת סוף סוף."

ג'ון מידלטון מורי (John Middleton Murry) מציין חוסר רציפות בין נישואין ליצירות המאוחרות, בכך שבעוד שבלייק המוקדם התמקד ב"התנגדות שלילית גרידא בין אנרגיה לתבונה", בלייק המאוחר הדגיש את המושגים של הקרבה עצמית וסליחה כדרך לשלמות פנימית. ויתור זה על הדואליזם החד יותר של נישואי גן עדן וגיהינום ניכר במיוחד על ידי האנשת הדמות של אוריזן (Urizen) ביצירות המאוחרות. מורי מאפיין את בלייק המאוחר כמי שמצא "הבנה הדדית" ו"סליחה הדדית".

### דעות דתיות

לגבי דת קונבנציונלית, בלייק היה סאטיריקן ואירוני בנקודות המבט שלו אשר מאוירות ומסוכמות בשירו ואלה, או ארבעת הזואות (Vala, or The Four Zoas), אחד מספריו הנבואיים שלא הושלמו שהחל ב-1797. הדמויות הראשיות החצי-מיתולוגיות וחצי-דתיות של הספר הן ארבעת הזואות (אורת'ונה, אוריזן, לובא ותארמאס), שנוצרו על ידי נפילת אלביון במיתולוגיה של בלייק. הוא מורכב מתשעה ספרים, המכונים "לילות". אלו מתווים את האינטראקציות של הזואות, צורותיהם שנפלו והאמנציות שלהם. בלייק התכוון שהספר יהיה סיכום של היקום המיתי שלו. ארבעת הזואות של בלייק מייצגים ארבעה היבטים של האל הכול-יכול, וואלה היא היצירה הראשונה שמזכירה אותם. בפרט, איחוד האל/אדם של בלייק מתפרק למרכיבים הגופניים של אוריזן (ראש), אורת'ונה (מותניים), לובא (לב), ותארמאס (אחדות הגוף) עם אמנציות מזווגות שהן אהניה (חוכמה, מהראש), אנית'רמון (מה שלא ניתן להשיג בטבע, מהמותניים), וואלה (טבע, מהלב), ואניון (אמא אדמה, מהפרדת האחדות). כפי שקשור להבנתו של בלייק את האלוהי, הזואות הם אלוהים האב (תארמאס, חוש), בן אלוהים (לובא, אהבה), רוח הקודש (אורת'ונה, דמיון), והשטן שהיה במקור מהחומר האלוהי (אוריזן, תבונה) והאמנציות שלהם מייצגות דחפים מיניים (אניון), טבע (וואלה), השראה (אנית'רמון), ותענוג (אהניה).

בלייק האמין שלכל אדם יש זהות כפולה עם חצי אחד טוב והאחר רע. ב-וואלה, גם הדמות אורק וגם האדם הנצחי דנים בעצמם כמחולקים. עד שהיה בעבודה על יצירותיו המאוחרות, כולל וואלה, הרגיש בלייק שהוא מסוגל להתגבר על הקרב הפנימי שלו אך היה מודאג מאובדן יכולותיו האמנותיות. מחשבות אלו עברו ל-וואלה כאשר הדמות לוס (דמיון) מחוברת לדימוי של ישו, והוא הוסיף מרכיב נוצרי לעולמו המיתי. בגרסה המתוקנת של וואלה, בלייק הוסיף דימויים נוצריים ועבריים ומתאר כיצד לוס חווה חזון של שה האלוהים שמחדש את רוחו של לוס. בהתנגדות לישו עומדים אוריזן ובית הכנסת של השטן, שמאוחר יותר צולבים את ישו. מהם נולד הדאיזם.

בלייק לא דגל במושג של גוף נפרד מהנשמה שחייב להיכנע לשלטון הנשמה, אלא רואה בגוף שלוחה של הנשמה, הנגזרת מה"אבחנה" של החושים. לפיכך, הדגש שהאורתודוקסיה שמה על הכחשת דחפים גופניים הוא טעות דואליסטית שנולדה מאי-הבנה של היחס בין גוף לנשמה. במקום אחר, הוא מתאר את השטן כ"מצב של טעות", וככזה שמעבר לישועה.

בלייק התנגד לסופיזם של מחשבה תאולוגית שמתרצת כאב, מודה ברוע ומתנצלת על אי-צדק. הוא תיעב הקרבה עצמית, אותה קישר עם דיכוי דתי ובמיוחד דיכוי מיני:

> זהירות היא משרתת זקנה, עשירה ומכוערת שמחזרים אחריה מחוסר יכולת. מי שחומד אך לא פועל מוליד מגיפה. (7.4–5, E35)

הוא ראה במושג "חטא" מלכודת לכבול את רצונותיהם של בני אדם (הקוצים של גן האהבה), והאמין שהתאפקות בציות לקוד מוסרי שנכפה מבחוץ הייתה נגד רוח החיים:

> התנזרות זורעת חול בכל האיברים האדמדמים והשיער הבוער אבל רצון מרוצה שותל פירות ויופי שם. (E474)

הוא לא החזיק בדוקטרינה של אלוהים כאדון, ישות נפרדת ועליונה מהאנושות; זה מוצג בבירור במילותיו על ישו המשיח: "הוא האלוהים היחיד... וכך גם אני, וכך גם אתם." ביטוי מסגיר ב-נישואי גן עדן וגיהינום הוא "אנשים שכחו שכל האלוהויות שוכנות בחיק האנושי".

פילוסופיית הנאורות

לבלייק הייתה מערכת יחסים מורכבת עם פילוסופיית הנאורות. דגלו בדמיון כמרכיב החשוב ביותר של הקיום האנושי עמד בניגוד לאידיאלים של הנאורות של רציונליזם ואמפיריציזם. בשל אמונותיו הדתיות החזוניות, הוא התנגד להשקפה הניוטונית על היקום. הלך מחשבה זה משתקף בקטע מ-ירושלים של בלייק:

> אני מפנה את עיניי לבתי הספר ולאוניברסיטאות של אירופה ושם רואה את הנול של לוק שערבו זועם נורא נשטף על ידי גלגלי המים של ניוטון. שחור הבד בזרים כבדים מתקפל מעל כל אומה; עבודות אכזריות של גלגלים רבים אני צופה, גלגל ללא גלגל, עם גלגלי שיניים עריצים זזים בכפייה זה את זה: לא כמו אלה בעדן: ש גלגל בתוך גלגל בחופש מסתובבים בהרמוניה ובשלום. (15.14–20, E159)

בלייק האמין שציוריו של סר ג'ושוע ריינולדס, המתארים את הנפילה הנטורליסטית של אור על אובייקטים, היו מוצרים לחלוטין של ה"עין הצמחית", והוא ראה בלוק וניוטון כ"מולידים האמיתיים של האסתטיקה של סר ג'ושוע ריינולדס". הטעם הפופולרי באנגליה של אותה תקופה לציורים כאלה סופק עם מצוטינטים, הדפסים שהופקו בתהליך שיצר תמונה מאלפי נקודות זעירות על הדף. בלייק ראה אנלוגיה בין זה לבין תיאוריית החלקיקים של האור של ניוטון. בהתאם לכך, בלייק מעולם לא השתמש בטכניקה, ובחר במקום זאת לפתח שיטה של חריטה בקו זורם בלבד, תוך התעקשות ש:

> קו או קו מתאר אינו נוצר על ידי מקרה קו הוא קו בחלוקה הדקה ביותר שלו ישר או עקום הוא עצמו & לא ניתן למדידה עם או על ידי שום דבר אחר כזה הוא איוב. (E784)

הושער שלמרות התנגדותו לעקרונות הנאורות, בלייק הגיע לאסתטיקה ליניארית שהייתה בדרכים רבות דומה יותר לחריטות הנאוקלאסיות של ג'ון פלקסמן מאשר ליצירותיהם של הרומנטיקנים, עמם הוא מסווג לעיתים קרובות. עם זאת, נראה שמערכת היחסים של בלייק עם פלקסמן הפכה מרוחקת יותר לאחר חזרתו של בלייק מפלפהאם, וישנם מכתבים ששרדו בין פלקסמן להיילי בהם פלקסמן מדבר רעות על תיאוריות האמנות של בלייק. בלייק הוסיף וביקר את סגנונותיו ותיאוריות האמנות של פלקסמן בתגובותיו לביקורת שהופנתה נגד ההדפס שלו עולי הרגל מקנטרברי של צ'וסר ב-1810.