ויליאם באטי: הרופא שהפך את השיגעון למחלה
בשנת 1758 הוגשה לממסד הרפואי האנגלי המכהן עלבון עטוף במונוגרפיה. ויליאם באטי – מלומד באיטון, איש קינגס קולג', נשיא לעתיד של הקולג' המלכותי לרופאים – פרסם את מסה על השיגעון והכריז שהטיפול הסטנדרטי של המקצוע שלו חסר ערך. "שיגעון", הוא כתב, "כמו רוב המקרים החולניים האחרים, דוחה את כל השיטות הכלליות, למשל הקזת דם, שלפוחיות, חומרים מאכלים". הרופא של בית החולים בת'לם השיב בדפוס בתוך חודשים. זה היה הוויכוח הציבורי האמיתי הראשון על הטיפול בחולי נפש באנגלית, והוא החל את התהליך הארוך שבו השיגעון הפסיק להיות מופע והפך לנושא.
בן של כומר מדבונשייר
באטי נולד במוטבורי שבדבון, ב-1703 או 1704 תלוי באיזה מרשם מאמינים, בנו של כומר שמת כשהילד היה בסביבות גיל עשר. הוא הלך לאיטון כמלומד מלכותי ונכנס לקינגס קולג', קיימברידג' ב-1722, כשהוא לוקח תארים באמנויות ואז, לאחר פלירטוט מוקדם עם החוק, תואר MD ב-1737. ספריו הראשונים לא היו רפואיים כלל אלא מהדורות קלאסיות – עבודה על אריסטו ואיסוקרטס – מה שאומר לך משהו על סוג המוח שמאוחר יותר לקח על עצמו את השיגעון: אינסטינקט של פילולוג להגדרה והבחנה.
הוא הרצה על אנטומיה בקיימברידג' בפני קהל גדול, עסק באוקסברידג', ואז עבר ללונדון ובנה פרקטיקה נרחבת. הוא נבחר לעמית בקולג' המלכותי לרופאים ב-1738 והפך לנשיאו ב-1764. לפי כל מדד קונבנציונלי הוא היה בתוך הממסד שתקף.
סנט לוק
נקודת המפנה של הקריירה שלו הייתה מוסדית. באטי הפך לרופא בבית החולים סנט לוק למשוגעים, שנוסד ב-1751, והוא גם ניהל בית משוגעים פרטי משלו. סנט לוק נבנה בלונדון בטווח ראייה מבת'לם, וקיומו היה אתגר מסחרי ואינטלקטואלי למונופול משפחתי: המונרוס החזיקו ברופאות של בת'לם לאורך דורות. דיווחים על המניעים של באטי מתארים אדם שנגעל ממה שראה בטיפול בחולים שם. כדאי להיות ברור שתחרות ומצפון לא היו בסכסוך כאן – הם הצביעו על אותו כיוון.
אחת מעמדותיו היא חד-משמעית ואנושית באופן חריג לתקופה: הוא התנגד לנוהג של גביית דמי כניסה מהציבור כדי לצפות במשוגעים. בת'לם תפקדה במשך דורות בחלקה כבידור. באטי רצה שהדלת תיסגר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מקורי ובעל השלכות
המסה נחשבת בדרך כלל למונוגרפיה הרפואית האנגלית הראשונה המוקדשת כולה לשיגעון. המהלך המרכזי שלה היה סיווג. באטי חילק את השיגעון לשיגעון מקורי – הנובע ללא סיבה חיצונית ניתנת לגילוי, יושב בפגם מולד של העצבים, ולפי שיקול דעתו חשוך מרפא – ושיגעון תוצאתי, המיוצר על ידי פציעה או לחץ או הפרעה גופנית ניתנים לזיהוי, ולכן פתוח לטיפול. היסטוריונים ציינו מאז שהחלוקה הזו מקדימה את הפיצול המאוחר והמשמעותי הרבה יותר בין הפרעה אורגנית לתפקודית.
מתחת לסיווג שכנה תיאוריה פיזיקלית. באטי החזיק בדעה ששיגעון הוא מחלה של העצבים, והוא קטלג סיבות בהתאם: לחץ על חומר המוח, עווית, גרגרנות, בטלה, תשוקות אלימות, חשיפה לשמש. זה היה ספקולטיבי ורובו היה שגוי. אבל זו הייתה טענה שלשיגעון יש מיקום ומנגנון, וטענה זו היא תחילתה של הפסיכיאטריה כמקצוע רפואי ולא כפסק דין מוסרי.
המריבה עם מונרו
ג'ון מונרו, בנו של רופא בת'לם ג'יימס מונרו, ענה עם הערות על המסה של ד"ר באטי באותה שנה. המחלוקת הייתה מהותית. באטי דחה את המשטר הכללי של פינוי; מונרו הגן עליו ישירות, כשהוא מתעקש ש"התרופה הולמת וקבועה ביותר שלו היא על ידי פינוי; שניתן לקבוע אותה רק על ידי החוקה של המטופל". שני אנשים עם אותה הכשרה, המטפלים באותה אוכלוסייה בבניינים סמוכים, לא הסכימו בפומבי אם הטיפול הסטנדרטי שלהם עושה משהו בכלל.
הפרקטיקה של באטי עצמו מסבכת את הגרסה ההרואית של הסיפור הזה. התיעוד ההיסטורי כולל את השימוש שלו בהקאות, הקזת דם, אמבטיות קרות ואופיום – שיטות שהוא הצדיק על התיאוריה שהלם חד יכול לטלטל את מערכת העצבים בחזרה לסדר עבודה. הוא רשם כספית למחלות מין, קליפת סינצ'ונה לחום, אופיום לכאב. האופטימיות האמיתית שלו הייתה צנועה ומוצהרת בבירור: "נוגדן השיגעון שמור במחסן של הטבע, ויובא לאור בזמנו המיועד". עד אז, נהל את הסימפטומים.
מדוע ויליאם מכונה גאון
האיכות שראוי לציין בבאטי אינה המצאה טיפולית – הוא לא המציא שום טיפול ששרד אותו – אלא עצבים מושגיים. הוא לקח תופעה שכל התרבות שלו טיפלה בה כמופע, חטא או גורל, והתעקש שזו מחלה עם מושב בגוף, כפופה לסיווג, ניתנת להוראה. הוא היה בין הראשונים באנגליה שלימדו את הנושא באופן שיטתי, וההבחנה המקורית/תוצאתית שלו עשתה עבודה אמיתית במשך מאה שנים לאחר מכן. זהו המעשה האינטלקטואלי: סיווג מחדש, שבוצע נגד האינטרס של הרגלי המקצוע שלו עצמו.
טיעון הנגד חזק ויש לומר אותו. הוא לא המציא את המודל האורגני של השיגעון; גרסאות שלו הסתובבו הרבה לפני 1758. המוניטין האנושי שלו עוקף את המרשמים שלו, שכללו את אותה הקזת דם שלעג לה בדפוס. מבקרים ציינו שכמרים כגון טימותי רוג'רס, שכתב ב-1691, דחקו בחסד כלפי המלנכוליה הרבה לפני שרופא כלשהו עשה זאת. ובאטי לא היה רפורמטור חסר עניין: סנט לוק היה עסק מתחרה לבת'לם, הוא ניהל בית משוגעים פרטי רווחי, והוא מת כשהוא שווה דיווח של 100,000 ליש"ט – הון עצום, שנצבר במידה רבה מחולי נפש.
מה ששורד צר יותר מאגדה אבל אמיתי. באטי שאל את השאלה הנכונה בפומבי, בספר, ואילץ את יריביו לענות באותו אופן. אף אחד באנגליה לא עשה זאת לפני כן.
מורשת
באטי נתן עדות לפרלמנט על הסדרת בתי משוגעים ב-1763, צעד מוקדם לקראת משטרי הרישוי והפיקוח שבאו בעקבותיו. בני דורו מצאו אותו אקסצנטרי – יחיד במינו בלבוש ובהרגל – אך זקפו לזכותו למידה וחסד. הוא העניק מלגה בקינגס קולג', קיימברידג' והשאיר ירושות לסנט לוק ולצדקה עבור כמרים במצוקה. הוא מת ב-13 ביוני 1776 ונקבר בקינגסטון שבסארי. המסה האריכה ימים אחריו: היסטוריונים של הפסיכיאטריה מסמנים אותה כציר שעליו החל הטיפול האנגלי במשוגעים לפנות לעבר טיפול מוסרי – האמונה, לא משנה כמה לאט פעלו לפיה, שהמשוגעים היו מטופלים ולא מוצגים.