ויליאם באטלר ייטס

ויליאם באטלר ייטס

ויליאם באטלר ייטס (William Butler Yeats; 13 ביוני 1865 – 28 בינואר 1939) היה משורר, מחזאי, סופר ומבקר ספרות אירי שהיה אחת הדמויות המובילות בספרות המאה ה-20. הוא היה כוח מניע מאחורי התחייה הספרותית האירית, ויחד עם ג'ון מילינגטון סינג (John Millington Synge) וליידי גרגורי (Lady Gregory), ייסד את תיאטרון אבי (Abbey Theatre) ושימש כמנהלו בשנותיו הראשונות. הוא זכה בפרס נובל לספרות לשנת 1923 ובהמשך כיהן שתי תקופות כסנאטור במדינה החופשית האירית.

פרוטסטנטי ממוצא אנגלו-אירי, ייטס נולד בסנדימאונט (Sandymount), אירלנד. אביו עסק בעריכת דין והיה צייר דיוקנאות. הוא התחנך בדבלין ובלונדון ובילה את חופשות ילדותו במחוז סלייגו (County Sligo). הוא למד שירה מגיל צעיר, אז הוקסם מאגדות איריות ומהתורת הנסתר. בזמן שהותו בלונדון הפך לחלק מהתחייה הספרותית האירית. שירתו המוקדמת הושפעה מג'ון קיטס (John Keats), ויליאם וורדסוורת' (William Wordsworth), ויליאם בלייק (William Blake ורבים אחרים. נושאים אלה מאפיינים את השלב הראשון ביצירתו, שנמשך בערך מימיו כסטודנט בבית הספר המטרופוליני לאמנות בדבלין ועד סוף המאה ה-19. קובץ השירים הראשון שלו פורסם ב-1889, ושיריו האיטיים, המודרניסטיים והליריים מציגים חוב לאדמונד ספנסר (Edmund Spenser), פרסי ביש שלי (Percy Bysshe Shelley) ומשוררי האחווה הפרה-רפאליטית.

משנת 1900 ואילך הפכה שירתו מושרשת יותר בעולם הפיזי, ריאליסטית ופוליטית. הוא התרחק מאמונותיו הטרנסצנדנטליות של נעוריו, אם כי נותר טרוד בכמה אלמנטים כולל תיאוריות מחזוריות של החיים. הוא הפך למחזאי הראשי של התיאטרון הספרותי האירי בשנת 1897, וקידם בשלבים מוקדמים משוררים צעירים כגון עזרא פאונד (Ezra Pound). יצירותיו המרכזיות כוללות את "ארץ משאלות הלב" (The Land of Heart's Desire, 1894), "קתלין ני הוליאן" (Cathleen ni Houlihan, 1902), "ברבורי הפרא בקול" (The Wild Swans at Coole, 1919) ו"המגדל" (The Tower, 1928).

שנים מוקדמות

### דבלין

ויליאם באטלר ייטס נולד בסנדימאונט שבמחוז דבלין, אירלנד. אביו ג'ון היה צאצא של ג'רוויס ייטס, חייל ויליאמיט, סוחר פשתן וצייר ידוע, שנפטר ב-1712. בנג'מין ייטס, נכדו של ג'רוויס וסבא-רבא של ויליאם, נשא ב-1773 את מרי באטלר ממשפחת אצולה במחוז קילדייר (County Kildare). לאחר נישואיהם, הם שמרו על השם באטלר. מרי הייתה ממשפחת באטלר מנייהם גאורן, צאצאית של אח לא חוקי של הרוזן השמיני מאורמונד. בזמן נישואיו, אביו, ג'ון, למד משפטים אך מאוחר יותר עסק בלימודי אמנות בבית הספר לאמנויות יפות הת'רלי (Heatherley School of Fine Art) בלונדון.

אמו של ויליאם, סוזן מרי פולקספן (Susan Mary Pollexfen), מסלייגו, הגיעה ממשפחת סוחרים עשירה שהחזיקה בעסק לטחינה וספנות. זמן קצר לאחר לידתו של ויליאם, עברה המשפחה לבית פולקספן במרוויל, סלייגו, כדי לשהות עם משפחתה המורחבת, והמשורר הצעיר החל לתפוס את האזור כבית ילדותו וכביתו הרוחני. הנוף שלו הפך, עם הזמן, באופן אישי וסמלי, ל"ארץ הלב" שלו. כך גם מיקומו ליד הים; ג'ון ייטס הצהיר כי "בנישואין עם פולקספן, נתנו לשון לצוקי הים".

משפחת באטלר ייטס הייתה אמנותית מאוד; אחיו ג'ק הפך לצייר מוערך, בעוד אחיותיו אליזבת וסוזן מרי – המוכרות למשפחה ולחברים כלולי ולילי – היו מעורבות בתנועת האמנויות והאומנויות (Arts and Crafts). בת דודתם רות פולקספן, שגדלה אצל האחיות ייטס לאחר פרידת הוריה, עיצבה את פנים המעון הרשמי של ראש ממשלת אוסטרליה.

ייטס גדל כחבר באצולה הפרוטסטנטית, שבאותה עת חוותה משבר זהות. בעוד משפחתו תמכה בשינויים שעברו על אירלנד, התחייה הלאומית של סוף המאה ה-19 פגעה ישירות במורשתו ועיצבה את השקפתו להמשך חייו. ב-1997 ציין הביוגרף שלו, ר. פ. פוסטר (R. F. Foster), כי האמירה של נפוליאון שכדי להבין אדם צריך לדעת מה קרה בעולם כשהיה בן עשרים "נכונה בבירור לגבי ו.ב.י.". ילדותו ובגרותו המוקדמת של ייטס היו מוצלות על ידי שינוי הכוח הרחק מהמיעוט של האצולה הפרוטסטנטית. שנות ה-80 של המאה ה-19 ראו את עלייתו של צ'ארלס סטיוארט פרנל (Charles Stewart Parnell) ותנועת השלטון העצמי; שנות ה-90 של המאה ה-19 ראו את המומנטום של הלאומיות, בעוד הקתולים האירים הפכו לבולטים סביב המעבר מהמאה ה-19 למאה ה-20. להתפתחויות אלה הייתה השפעה עמוקה על שירתו, וחקירותיו העוקבות אחר הזהות האירית השפיעו משמעותית על יצירת הביוגרפיה של ארצו.

בשנת 1867 עברה המשפחה לאנגליה כדי לעזור לאביהם, ג'ון, לקדם את הקריירה שלו כאמן. בתחילה, ילדי ייטס התחנכו בבית. אמם בידרה אותם בסיפורים ואגדות עם איריות. ג'ון סיפק חינוך לא עקבי בגיאוגרפיה וכימיה ולקח את ויליאם לסיורים בהיסטוריה של הטבע באזור הכפרי סלאו הסמוך. ב-26 בינואר 1877 נכנס המשורר הצעיר לבית הספר גודולפין (Godolphin School), שם למד במשך ארבע שנים. הוא לא הצטיין בלימודים, ודו"ח בית ספר מוקדם מתאר את ביצועיו כ"סבירים בלבד. אולי טוב יותר בלטינית מאשר בכל מקצוע אחר. חלש מאוד באיות". למרות שהתקשה במתמטיקה ובשפות (אולי בגלל שהיה חירש לטונים וסבל מדיסלקציה), הוא היה מרותק לביולוגיה וזואולוגיה. ב-1879 עברה המשפחה לבדפורד פארק ושכרה בית לשנתיים ברחוב וודסטוק 8. מסיבות כלכליות חזרה המשפחה לדבלין לקראת סוף 1880, וחיה בתחילה בפרברי הרולד'ס קרוס ומאוחר יותר בהות'. באוקטובר 1881 חידש ייטס את לימודיו בתיכון ארסמוס סמית' בדבלין. הסטודיו של אביו היה בקרבת מקום וויליאם בילה שם זמן רב, שם פגש רבים מאמני וסופרי העיר. בתקופה זו החל ויליאם לכתוב שירה, וב-1885 פרסם ה-Dublin University Review את שיריו הראשונים וכן חיבור שכותרתו "השירה של סר סמואל פרגוסון". בין 1884 ל-1886 למד ויליאם בבית הספר המטרופוליני לאמנות – כיום הקולג' הלאומי לאמנות ועיצוב – ברחוב תומאס. במרץ 1888 עברה המשפחה לרחוב בלנהיים 3 בבדפורד פארק, שם נשארו עד 1902. שכר הדירה ב-1888 היה 50 ליש"ט בשנה.

משורר צעיר

ייטס החל לכתוב את יצירותיו הראשונות כשהיה בן שבע-עשרה; אלה כללו שיר – שהושפע רבות מפרסי ביש שלי – המתאר קוסם שהקים כס מלכות במרכז אסיה. יצירות אחרות מתקופה זו כוללות טיוטה למחזה על בישוף, נזיר ואישה שהואשמה על ידי רועים מקומיים בפגאניות, וכן שירי אהבה ושירים נרטיביים על אבירים גרמניים. היצירות המוקדמות היו קונבנציונליות וגם, לפי המבקר צ'ארלס ג'ונסטון, "לא איריות לחלוטין", ונראו כבאות מתוך "מלמול עצום של חלומות". למרות שיצירותיו המוקדמות של ייטס נשענו רבות על שלי, אדמונד ספנסר ועל הסגנון והצבעוניות של השירה הפרה-רפאליטית, הוא פנה עד מהרה למיתולוגיה ופולקלור איריים ולכתביו של ויליאם בלייק. בחייו המאוחרים הוקיר ייטס את בלייק בכך שתיאר אותו כאחד מ"אומני האלוהים הגדולים שהשמיעו אמיתות גדולות לשבט קטן". ב-1891 פרסם ייטס את "ג'ון שרמן" (John Sherman) ו"דהויה" (Dhoya), האחת נובלה והשני סיפור. השפעתו של אוסקר ויילד (Oscar Wilde) ניכרת בתורת האסתטיקה של ייטס, במיוחד במחזות הבמה שלו, ועוברת כמוטיב ביצירותיו המוקדמות. את תיאוריית המסכות שפיתח ויילד בחיבורו הפולמוסי "עקיעת השקר" (The Decay of Lying) ניתן לראות בבירור במחזהו של ייטס "מלכת השחקנים" (The Player Queen), בעוד האפיון החושני יותר של שלומית, במחזה של ויילד בעל אותו שם, מספק את התבנית לשינויים שעשה ייטס במחזותיו המאוחרים, במיוחד ב"על חוף בייל" (On Baile's Strand, 1904), "דירדרה" (Deirdre, 1907) ומחזה המחול שלו "מלך מגדל השעון הגדול" (The King of the Great Clock Tower, 1934).

### מיסטיקה ותורת הנסתר

לייטס היה עניין לאורך כל חייו במיסטיקה, ספיריטואליזם, אוקולטיזם ואסטרולוגיה. הוא קרא רבות בנושאים אלו לאורך חייו, הפך לחבר בארגון המחקר הפאראנורמלי "מועדון הרפאים" (ב-1911) והושפע מכתביו של עמנואל סוודנבורג (Emanuel Swedenborg). בשנת 1892 כתב ייטס: "אלמלא הפכתי את הקסם ללימוד הקבוע שלי לא יכולתי לכתוב מילה אחת מהספר שלי על בלייק, וגם 'הרוזנת קתלין' (The Countess Kathleen) מעולם לא הייתה באה לעולם. החיים המיסטיים הם המרכז של כל מה שאני עושה וכל מה שאני חושב וכל מה שאני כותב." תחומי העניין המיסטיים שלו – בהשראת לימוד ההינדואיזם, בהדרכת התאוסוף מוהיני צ'אטרג'י (Mohini Chatterjee), ותורת הנסתר – היוו חלק גדול מהבסיס לשירתו המאוחרת. מבקרים מסוימים זלזלו בהיבט זה של יצירת ייטס.

במהלך 1885 היה ייטס מעורב בהקמת המסדר ההרמטי של דבלין. באותה שנה נפתחה אכסניית התאוסופים בדבלין בשיתוף עם הברהמין מוהיני צ'אטרג'י, שנסע מהחברה התאוסופית בלונדון כדי להרצות. ייטס השתתף בסיאנס הראשון שלו בשנה שלאחר מכן.

ייטס התקבל למסדר ההרמטי של שחר הזהב (Hermetic Order of the Golden Dawn) בשנת 1890 ואימץ את המוטו הקסום Daemon est Deus inversus (בקיצור D.E.D.I) – המתורגם כ'השטן הוא אלוהים הפוך'. הוא היה מגייס פעיל עבור מקדש איזיס-אורניה של הכת, והביא את דודו ג'ורג' פולקספן, מוד גון (Maud Gonne) ופלורנס פאר (Florence Farr). למרות ששמר על סלידה מדתות מופשטות ודוגמטיות שנוסדו סביב פולחני אישיות, הוא נמשך לסוג האנשים שפגש בשחר הזהב. הוא הפך מעורב מאוד בתאוסופיה וברזרוקרוציאניזם האקלקטי של המסדר ההרמטי של שחר הזהב. הוא היה מעורב במאבקי הכוח של המסדר, גם עם פאר וגם עם מקגרגור מאת'רס (Macgregor Mathers), והיה מעורב כשמאת'רס שלח את אליסטר קראולי (Aleister Crowley) להחזיר את אביזרי שחר הזהב במהלך "הקרב של רחוב בליית'". לאחר ששחר הזהב חדל מלהתקיים והתפצל לענפים שונים, נשאר ייטס עם הסטלה מטוטינה (Stella Matutina) עד 1921.

במהלך סיאנסים שנערכו משנת 1912, רוח שקראה לעצמה "לאו אפריקנוס" (Leo Africanus) כביכול טענה שהיא הדאימון או האנטי-עצמי של ייטס, מה שנתן השראה לכמה מהספקולציות ב-"Per Amica Silentia Lunae".

### שירים מוקדמים

שירו המשמעותי הראשון של ייטס הוא "אי הפסלים" (The Island of Statues), יצירת פנטזיה שלוקחת את אדמונד ספנסר ושלי כמודלים פואטיים. הוא פורסם בהמשכים ב-Dublin University Review. ייטס רצה לכלול אותו בקובץ הראשון שלו, אך הוא נחשב ארוך מדי ומעולם לא פורסם מחדש במהלך חייו. הוצאת Quinx Books פרסמה את השיר בצורתו המלאה לראשונה ב-2014. הפרסום העצמאי הראשון של ייטס היה החוברת "מוסאדה: שיר דרמטי" (Mosada: A Dramatic Poem, 1886), בהדפסה של 100 עותקים ששולמו על ידי אביו. בעקבותיו הגיע הקובץ "נדידותיו של אויסין ושירים אחרים" (The Wanderings of Oisin and Other Poems, 1889), שסידר סדרה של שירים שתאריכם חזר עד לאמצע שנות ה-80 של המאה ה-19. שיר הנושא הארוך מכיל, במילותיו של הביוגרף שלו ר. פ. פוסטר, "שמות גאליים עלומים, חזרות בולטות [ו]קצב בלתי פוסק המשתנה בעדינות ככל שהשיר התקדם דרך שלושת חלקיו":

רכבנו בייאוש, עם שלושה כלבי ציד חזקים, בראן, סקיולן, ולומייר, בבוקר מעורפל ועדין ובהיר. טיפות הערפל תלויות על העצים הריחניים, ובפריחה היו תלויות הדבורים. רכבנו בעצב מעל לוך לין, כי הטובים שבנו מתו על הדשא של גאברה.

"נדידותיו של אויסין" מבוסס על מילים מהמחזור הפיני של המיתולוגיה האירית ומציג את השפעתם של סר סמואל פרגוסון והמשוררים הפרה-רפאליטים. השיר דרש שנתיים להשלמתו והיה אחת היצירות הבודדות מתקופה זו שהוא לא התנער מהן בבגרותו. אויסין מציג את מה שהיה אמור להפוך לאחד הנושאים החשובים ביותר שלו: המשיכה של חיי התבוננות על פני חיי פעולה. לאחר יצירה זו, ייטס מעולם לא ניסה שוב שיר ארוך נוסף. שיריו המוקדמים האחרים הם הרהורים על נושאי אהבה או נושאים מיסטיים ואזוטריים, וכוללים את "שירים" (Poems, 1895), "הוורד הסודי" (The Secret Rose, 1897) ו"הרוח בין הקנים" (The Wind Among the Reeds, 1899). כריכות הכרכים הללו אויירו על ידי ידידתו של ייטס, אלתיאה גיילס (Althea Gyles).

בשנת 1890 ייסדו ייטס וארנסט ריס (Ernest Rhys) את מועדון החורזים (Rhymers' Club), קבוצה של משוררים מבוססי לונדון שנפגשו בקביעות בפאב ברחוב פליט כדי לדקלם את שיריהם. ייטס ביקש מאוחר יותר למיתולוגיז את הקולקטיב, וכינה אותו "הדור הטרגי" באוטוביוגרפיה שלו, ופרסם שתי אנתולוגיות של עבודת החורזים, הראשונה ב-1892 והשנייה ב-1894. הוא שיתף פעולה עם אדווין אליס (Edwin Ellis) במהדורה המלאה הראשונה של יצירות ויליאם בלייק, בתהליך של גילוי מחדש של שיר שנשכח, "ואלה, או ארבעת הזואות" (Vala, or, the Four Zoas).

מוד גון

בשנת 1889, כשהיה בן 24, פגש ייטס את מוד גון, יורשת אנגלייה בת 23 ולאומנית אירית נלהבת. היא הייתה צעירה מייטס ב-18 חודשים וטענה מאוחר יותר שפגשה את המשורר כ"סטודנט לאמנות מוכתם בצבע". גון העריצה את "אי הפסלים" וחיפשה את היכרותו. ייטס החל בהתאהבות אובססיבית, והייתה לה השפעה משמעותית ומתמשכת על שירתו וחייו לאחר מכן. בשנים מאוחרות יותר הודה, "נראה לי שהיא [גון] הביאה לחיי את הימים ההם – שכן עד כה ראיתי רק את מה שמונח על פני השטח – את אמצע הגוון, צליל כמו של גונג בורמזי, מהומה אדירה שעוד היו בה הרבה צלילי משנה נעימים." אהבתו של ייטס לא זכתה למענה, בחלקה בשל הססנותו להשתתף באקטיביזם הלאומני שלה.

ב-1891 ביקר את גון באירלנד והציע לה נישואין, אך נדחה. מאוחר יותר הודה שמנקודה זו "החלו הצרות בחיי". ייטס הציע לגון נישואין שלוש פעמים נוספות: ב-1899, 1900 ו-1901. היא סירבה לכל הצעה, וב-1903, למגינת ליבו, נישאה ללאומן האירי רב-סרן ג'ון מקברייד (John MacBride). הרומן האחר היחיד שלו בתקופה זו היה עם אוליביה שייקספיר (Olivia Shakespear), אותה פגש לראשונה ב-1894, ונפרד ממנה ב-1897.

ייטס לעג למקברייד במכתבים ובשירה. הוא נחרד מנישואיה של גון, מאובדן המוזה שלו לגבר אחר; בנוסף, המרת דתה לקתוליות לפני הנישואין פגעה בייטס הפרוטסטנטי/אגנוסטי. הוא חשש שהמוזה שלו תגיע תחת השפעת הכמרים ותעשה את רצונם.

נישואיה של גון למקברייד היו אסון. זה שימח את ייטס, שכן גון החלה לבקר אותו בלונדון. לאחר לידת בנה, שון מקברייד, ב-1904, הסכימו גון ומקברייד לסיים את הנישואין, אם כי לא הצליחו להסכים על רווחת הילד. למרות השימוש במתווכים, התפתח תיק גירושין בפריז ב-1905. גון העלתה סדרה של טענות נגד בעלה עם ייטס כ'שני' העיקרי שלה, אם כי הוא לא הופיע בבית המשפט או נסע לצרפת. גירושין לא ניתנו, שכן ההאשמה היחידה שהחזיקה מעמד בבית המשפט הייתה שמקברייד היה שיכור פעם אחת במהלך הנישואין. ניתנה הפרדה, כשגון קיבלה משמורת על התינוק ומקברייד קיבל זכויות ביקור.

בשנת 1895 עבר ייטס למספר 5 וובורן ווק והתגורר שם עד 1919.

ידידותו של ייטס עם גון הסתיימה, ובכל זאת, בפריז ב-1908, הם סוף סוף מימשו את מערכת היחסים שלהם. "השנים הארוכות של נאמנות מתוגמלות סוף סוף" היה האופן שבו מאהבת אחרת שלו תיארה את האירוע. ייטס היה פחות סנטימנטלי וציין מאוחר יותר ש"הטרגדיה של יחסי מין היא הבתוליות הנצחית של הנשמה". מערכת היחסים לא התפתחה לשלב חדש אחרי הלילה שלהם יחד, וזמן קצר לאחר מכן כתבה גון למשורר וציינה שלמרות המימוש הפיזי, הם לא יכלו להמשיך כפי שהיו: "התפללתי כל כך חזק שכל תשוקה ארצית תוסר מאהבתי אליך ויקירי, כשאני אוהבת אותך כפי שאני אוהבת, התפללתי ואני עדיין מתפללת שהתשוקה הגופנית אלי תוסר גם ממך." עד ינואר 1909, גון שלחה לייטס מכתבים המהללים את היתרון הניתן לאמנים שנמנעים מסקס. כמעט עשרים שנה לאחר מכן, נזכר ייטס בליל שלהם במונחים הלניים ב-"אדם צעיר וזקן":

זרועותיי הן כמו הקוץ המפותל ובכל זאת היופי שכב שם; הראשון מכל השבט שכב שם ועשה תענוג כזה; היא שהפילה את הקטור הגדול והביאה את כל טרויה לחורבן.

בשנת 1896 הוצג ייטס בפני ליידי גרגורי על ידי חברם המשותף אדוארד מרטין (Edward Martyn). גרגורי עודדה את הלאומיות של ייטס ושכנעה אותו להמשיך להתמקד בכתיבת דרמה. למרות שהושפע מהסמליות הצרפתית, ייטס התמקד בתוכן אירי מובהק ונטייה זו חוזקה על ידי מעורבותו בדור חדש של סופרים אירים צעירים ועולים. יחד עם ליידי גרגורי, מרטין וסופרים אחרים, כולל ג'. מ. סינג, שון או'קייסי (Seán O'Casey) ופדריק קולום (Padraic Colum), היה ייטס ממייסדי תנועת התחייה הספרותית האירית. מלבד כותבים יצירתיים אלה, חלק גדול מהדחף לתחייה הגיע מעבודתם של מתרגמים מלומדים שסייעו בגילוי הסאגות העתיקות והשירה האוסיינית וכן מסורת שירי העם החדשה יותר באירית. אחד המשמעותיים שבהם היה דאגלס הייד (Douglas Hyde), לימים הנשיא הראשון של אירלנד, שספרו "שירי אהבה מקונמארה" (Love Songs of Connacht) זכה להערצה רחבה.

תיאטרון אבי

בשנת 1899 ייסדו ייטס, ליידי גרגורי, אדוארד מרטין וג'ורג' מור (George Moore) את התיאטרון הספרותי האירי כדי לקדם מחזות אירים. האידיאלים של האבי נגזרו מהתיאטרון הצרפתי האוונגרדי, שביקש לבטא את "עליונות המחזאי ולא השחקן-מנהל בסגנון האנגלי". המניפסט של הקבוצה, שייטס כתב, הכריז: "אנו מקווים למצוא באירלנד קהל לא מושחת ודמיוני שאומן להקשיב בגלל התשוקה שלו לאורטוריה... ואת החופש להתנסות שלא נמצא בתיאטראות של אנגליה, ושבלעדיו לא יכולה להצליח שום תנועה חדשה באמנות או בספרות." העניין של ייטס בקלאסיקות והתנגדותו לצנזורה האנגלית תודלקו גם על ידי סיור באמריקה שערך בין 1903 ל-1904. כשעצר להרצות באוניברסיטת נוטרדאם, הוא למד על הפקת הסטודנטים של "אדיפוס המלך". מחזה זה נאסר באנגליה, מעשה שראה כצבוע והוקיע אותו כחלק מ'הפוריטניות הבריטית'. הוא ניגד זאת לחופש האמנותי של הקתוליות שנמצא בנוטרדאם, שהתירה מחזה כזה עם נושאים כמו גילוי עריות ורצח אב. הוא רצה להעלות הפקה של "אדיפוס המלך" בדבלין.

הקולקטיב שרד כשנתיים אך לא הצליח. בעבודה עם האחים האירים בעלי הניסיון התיאטרלי, ויליאם ופרנק פיי (Frank Fay), המזכירה של ייטס ללא שכר אך בעלת אמצעים עצמאיים אנני הורנימן (Annie Horniman), והשחקנית המובילה מהווסט אנד פלורנס פאר, הקימה הקבוצה את החברה הלאומית לתיאטרון אירי. יחד עם סינג, הם רכשו נכס בדבלין וב-27 בדצמבר 1904 פתחו את תיאטרון אבי. המחזה של ייטס "קתלין ני הוליאן" והמחזה של ליידי גרגורי "הפצת החדשות" (Spreading the News) הוצגו בליל הפתיחה. ייטס נשאר מעורב באבי עד מותו, גם כחבר במועצה וגם כמחזאי פורה. בשנת 1902 עזר להקים את הוצאת דאן אמיר (Dun Emer Press) כדי לפרסם עבודות של סופרים הקשורים לתחייה. זו הפכה להוצאת קואלה (Cuala Press) ב-1904, ובהשראת תנועת האמנויות והאומנויות, ביקשה "למצוא עבודה לידיים איריות בעשיית דברים יפים". מאז ועד סגירתה ב-1946, ההוצאה – שנוהלה על ידי אחיותיו של המשורר – הפיקה מעל 70 כותרים; 48 מהם ספרים של ייטס עצמו.

ייטס פגש את המשורר האמריקאי עזרא פאונד ב-1909. פאונד נסע לונדון לפחות בחלקו כדי לפגוש את האיש המבוגר יותר, שאותו החשיב כ"המשורר היחיד הראוי למחקר רציני". מ-1913 עד 1916, שני הגברים בילו את החורף בבקתת האבן (Stone Cottage) ביער אשדאון, כשפאונד משמש רשמית כמזכירו של ייטס. מערכת היחסים התחילה בקושי כשפאונד ארגן את פרסומם במגזין Poetry של כמה משיריו של ייטס עם השינויים הלא מורשים של פאונד עצמו. שינויים אלה שיקפו את הסלידה של פאונד מהפרוזודיה הוויקטוריאנית. השפעה עקיפה יותר הייתה המחקר על מחזות נו (Noh) יפניים שפאונד השיג מאלמנתו של ארנסט פנולוסה (Ernest Fenollosa), שסיפק לייטס מודל לדרמה האריסטוקרטית שביקש לכתוב. הראשון במחזותיו שדגמו את נו היה "בבאר של הנץ" (At the Hawk's Well), שהטיוטה הראשונה שלו הוכתבה על ידו לפאונד בינואר 1916.

הופעתה של תנועה מהפכנית לאומנית של המעמד הנמוך-בינוני והעובד הקתולי גרמה לייטס להעריך מחדש כמה מעמדותיו. בפזמון של "פסחא, 1916" ("הכל השתנה, השתנה לחלוטין / יופי נורא נולד"), הוא מתמודד עם כישלונו שלו להכיר בערכם של מנהיגי מרידת חג הפסחא, בשל יחסו כלפי הרקע הנמוך שלהם. ייטס היה קרוב לליידי גרגורי ולביתה בקול פארק, מחוז גולווי. הוא נהג לבקר ולהישאר שם לעיתים קרובות שכן היה מקום מפגש מרכזי לאנשים שתמכו בהתחדשות הספרות והמסורות התרבותיות האיריות. שירו "ברבורי הפרא בקול" נכתב שם, בין 1916 ל-1917.

הוא כתב הקדמות לשני ספרי סיפורים מיתולוגיים אירים, שנערכו על ידי ליידי גרגורי: "קוכולין ממוירטמנה" (Cuchulain of Muirthemne, 1902) ו"אלים ואנשים לוחמים" (Gods and Fighting Men, 1904). בהקדמה של האחרון, הוא כתב: "אסור לצפות בסיפורים אלה לקווים האפיים, האירועים הרבים, השזורים לאירוע אחד גדול של, נאמר מלחמת השור החום מקולי (Táin Bó Cúailnge) או זה של ההתכנסות האחרונה במוירטמנה."

פוליטיקה

ייטס היה לאומן אירי, שחיפש סוג של אורח חיים מסורתי המנוסח באמצעות שירים כגון "הדייג" (The Fisherman). בחלק המוקדם של חייו היה ייטס חבר באחווה הרפובליקנית האירית. ככל שחייו התקדמו, הוא התרחק מהנוף הפוליטי האינטנסיבי עד 1922, אז מונה לסנאטור במדינה החופשית האירית.

בשנות ה-30 היה ייטס מרותק לתנועות האוטוריטריות, האנטי-דמוקרטיות והלאומניות של אירופה, והוא חיבר כמה שירי צעידה עבור ה"בלושרטס" (Blueshirts), אם כי מעולם לא נעשה בהם שימוש. הוא היה מתנגד חריף לאינדיבידואליזם וליברליזם פוליטי וראה בתנועות הפשיסטיות ניצחון של הסדר הציבורי וצרכי הקולקטיב הלאומי על פני אינדיבידואליזם קטנוני. הוא היה אליטיסט שתיעב את הרעיון של שלטון המון, וראה בדמוקרטיה איום על ממשל תקין וסדר ציבורי. לאחר שתנועת הבלושרט החלה לדעוך באירלנד, הוא התרחק במידה מסוימת מדעותיו הקודמות, אך שמר על העדפה להנהגה אוטוריטרית ולאומנית.

שנים מאוחרות

### נישואים לג'ורג'י הייד-ליס

עד 1916, ייטס היה בן 51 ונחוש להתחתן ולהוליד יורש. יריבו, ג'ון מקברייד, הוצא להורג על תפקידו במרידת חג הפסחא של 1916, ולכן ייטס קיווה שאלמנתו, מוד גון, עשויה להינשא לו מחדש. הצעתו האחרונה לגון התרחשה באמצע 1916. ההיסטוריה של גון של אקטיביזם פוליטי מהפכני, כמו גם סדרה של קטסטרופות אישיות בשנים האחרונות לחייה – כולל התמכרות לכלורופורם ונישואיה הבעייתיים למקברייד – הפכו אותה לאישה לא מתאימה פוטנציאלית; הביוגרף ר. פ. פוסטר ציין כי הצעתו האחרונה של ייטס הונעה יותר מתחושת חובה מאשר מרצון אמיתי לשאת אותה לאישה.

ייטס הציע נישואין בצורה אדישה, עם תנאים מצורפים, והוא גם ציפה וגם קיווה שהיא תסרב לו. לפי פוסטר, "כשביקש ממוד להינשא לו וסורב כראוי, מחשבותיו עברו במהירות מפתיעה לבתה". איזולט גון (Iseult Gonne) הייתה בתה השנייה של מוד עם לוסיאן מילווי, ובאותה עת הייתה בת עשרים ואחת. היא חיה חיים עצובים עד נקודה זו; כיוון שהגתה כניסיון לגלגל מחדש את אחיה שחי זמן קצר, בשנים הראשונות לחייה היא הוצגה כאחייניתה המאומצת של אמה. כשמוד אמרה לה שהיא הולכת להינשא, איזולט בכתה ואמרה לאמה שהיא שונאת את מקברייד. כשגון נקטה בצעדים להתגרש ממקברייד ב-1905, בית המשפט שמע טענות שהוא תקף מינית את איזולט, אז בת אחת עשרה. בגיל חמש עשרה, היא הציעה נישואין לייטס. ב-1917, הוא הציע נישואין לאיזולט אך נדחה.

באותו ספטמבר הציע ייטס נישואין לג'ורג'י הייד-ליס (1892–1968), הידועה כג'ורג', בת ה-25, אותה פגש דרך אוליביה שייקספיר. למרות אזהרות מחברותיה – "ג'ורג' ... את לא יכולה. הוא בטח מת" – הייד-ליס הסכימה, והשניים נישאו ב-20 באוקטובר 1917. נישואיהם היו מוצלחים, למרות הפרש הגילאים, ולמרות תחושות החרטה והצער של ייטס במהלך ירח הדבש שלהם. לזוג נולדו שני ילדים, אן ומייקל. למרות שבשנים מאוחרות יותר היו לו מערכות יחסים רומנטיות עם נשים אחרות, ג'ורג'י עצמה כתבה לבעלה, "כשאתה תמות, אנשים ידברו על הרומנים שלך, אבל אני לא אגיד כלום, כי אזכור כמה היית גאה."

במהלך השנים הראשונות לנישואיהם, הם התנסו בכתיבה אוטומטית; היא יצרה קשר עם מגוון רוחות ומדריכים שהם כינו "מדריכים" (Instructors) בזמן טראנס. הרוחות העבירו מערכת מורכבת ואזוטרית של פילוסופיה והיסטוריה, שאותה פיתח הזוג לאקספוזיציה תוך שימוש בצורות גיאומטריות: שלבים, חרוטים וסיבובים (gyres). ייטס הקדיש זמן רב להכנת חומר זה לפרסום כ"חזון" (A Vision, 1925). ב-1924 הוא כתב למוציא לאור שלו, ט. ורנר לורי (T. Werner Laurie), תוך שהוא מודה, "אני מעז לומר שאני מטעה את עצמי לחשוב שזה הספר שלי של הספרים."

### פרס נובל

בדצמבר 1923 הוענק לייטס פרס נובל לספרות "על שירתו מעוררת ההשראה תמיד, אשר בצורה אמנותית ביותר מעניקה ביטוי לרוח של אומה שלמה". מודע פוליטית, הוא ידע את הערך הסמלי של זוכה אירי זמן קצר לאחר שאירלנד זכתה בעצמאות, והדגיש זאת בכל הזדמנות אפשרית. תשובתו לרבים ממכתבי הברכה שנשלחו אליו הכילה את המילים: "אני מחשיב שהכבוד הזה בא אלי פחות כפרט ויותר כנציג הספרות האירית, זהו חלק מקבלת הפנים של אירופה למדינה החופשית."

ייטס השתמש בהזדמנות של הרצאת הקבלה שלו באקדמיה השוודית המלכותית כדי להציג את עצמו כנושא הדגל של הלאומיות האירית והעצמאות התרבותית האירית. כפי שהעיר: "תיאטראות דבלין היו מבנים ריקים שנשכרו על ידי חברות נודדות אנגליות, ורצינו מחזות אירים ושחקנים אירים. כשחשבנו על המחזות האלה חשבנו על כל מה שהיה רומנטי ופואטי כי הלאומיות שקראנו לה – הלאומיות שכל דור קרא לה ברגעי ייאוש – הייתה רומנטית ופואטית." הפרס הוביל לעלייה משמעותית במכירות ספריו, שכן המוציאים לאור שלו, מקמילן (Macmillan), ביקשו לנצל את הפרסום. לראשונה היה לו כסף, והוא הצליח לפרוע לא רק את חובותיו שלו אלא גם את אלה של אביו.

חיים מאוחרים ומוות

בתחילת 1925, בריאותו של ייטס התייצבה והוא השלים את רוב הכתיבה עבור "חזון". למרות שהתאריך היה 1925, הוא פורסם לראשונה בינואר 1926, אז החל כמעט מיד לשכתב אותו לגרסה שנייה. הוא מונה לסנאט האירי הראשון ב-1922, ומונה מחדש לקדנציה שנייה ב-1925. בתחילת כהונתו עלה דיון על גירושין, וייטס ראה בסוגיה בעיקר עימות בין האתוס הקתולי המתהווה למיעוט הפרוטסטנטי. כאשר הכנסייה הקתולית שקלה סירוב גורף לשקול את עמדתם, ה"אייריש טיימס" (The Irish Times) השיב כי צעד לאיסור גירושין ינכר פרוטסטנטים ו"יגבש" את חלוקת אירלנד. בתגובה, נשא ייטס סדרת נאומים שתקפה את השאיפות "המרשימות בצורה דון קישוטית" של הממשלה והכמורה, והשווה את טקטיקות הקמפיין שלהם לאלו של "ספרד של ימי הביניים". "נישואין הם לא עבורנו סקרמנט, אלא, מצד שני, האהבה של גבר ואישה, והתשוקה הפיזית הבלתי נפרדת, הם קדושים. שכנוע זה בא אלינו דרך פילוסופיה עתיקה וספרות מודרנית, ונראה לנו דבר מחלל קודש ביותר לשכנע שני אנשים ששונאים זה את זה... לחיות יחד, וזה לא תרופה עבורנו לאפשר להם להיפרד אם אף אחד מהם לא יכול להינשא מחדש." הדיון שהתקבל תואר כאחד "הרגעים הציבוריים העילאיים" של ייטס, והחל את המהלך האידיאולוגי שלו הרחק מפלורליזם לעבר עימות דתי.

שפתו הפכה תקיפה יותר; האב הישועי פיטר פינלי (Peter Finlay) תואר על ידי ייטס כאיש בעל "חוסר נימוס מפלצתי", והוא קונן ש"זו אחת התהילות של הכנסייה שבה נולדתי ששמנו את הבישופים שלנו במקומם בדיונים הדורשים חקיקה." במהלך תקופתו בסנאט, ייטס הזהיר עוד את עמיתיו: "אם תראו שהמדינה הזו, אירלנד הדרומית, הולכת להיות מנוהלת על ידי רעיונות קתוליים ועל ידי רעיונות קתוליים בלבד, לעולם לא תקבלו את הצפון... תשימו טריז בלב האומה הזו." הוא אמר באופן בלתי נשכח על עמיתיו הפרוטסטנטים האירים, "אנחנו לא עם קטן".

בשנת 1924 עמד בראש ועדה למטבעות שהופקדה על בחירת עיצובים למטבע הראשון של המדינה החופשית האירית. מודע לכוח הסמלי הגלום בדימויים של מטבע של מדינה צעירה, הוא חיפש צורה שהייתה "אלגנטית, רעננה מהאדמה, ולא פוליטית לחלוטין". כאשר הבית החליט לבסוף על יצירות האמנות של פרסי מטקלף (Percy Metcalfe), ייטס היה מרוצה, אם כי הצטער שפשרה הובילה ל"אובדן מתח שרירי" בתמונות המתוארות לבסוף. הוא פרש מהסנאט ב-1928 בגלל בריאות לקויה.

לקראת סוף חייו – ובמיוחד לאחר התרסקות וול סטריט של 1929 והשפל הגדול, שגרמו לכמה לתהות אם הדמוקרטיה יכולה להתמודד עם קושי כלכלי עמוק – נראה שייטס חזר לאהדתו האריסטוקרטית. במהלך תקופת שלאחר מלחמת העולם הראשונה, הוא הפך סקפטי לגבי היעילות של ממשל דמוקרטי, וצפה שחזור פוליטי באירופה באמצעות שלטון טוטליטרי. הקשר המאוחר שלו עם פאונד משך אותו לעבר בניטו מוסוליני (Benito Mussolini), עבורו הביע הערצה במספר הזדמנויות.

בגיל 68 הוא 'התחדש' על ידי ניתוח שטיינאך (Steinach operation) שבוצע ב-6 באפריל 1934 על ידי נורמן הייר (Norman Haire). בחמש השנים האחרונות לחייו מצא ייטס מרץ חדש שניכר הן משירתו והן מיחסיו האינטימיים עם נשים צעירות. במהלך תקופה זו, ייטס היה מעורב במספר פרשיות רומנטיות עם, בין היתר, המשוררת והשחקנית מרגוט רודוק (Margot Ruddock) והסופרת, העיתונאית והרדיקלית המינית אתל מנין (Ethel Mannin). כמו בחייו המוקדמים, ייטס מצא שהרפתקה ארוטית תורמת לאנרגיה היצירתית שלו, ולמרות גיל ובריאות לקויה הוא נשאר סופר פורה. במכתב מ-1935 ציין: "אני מוצא שהחולשה הנוכחית שלי מחמירה בגלל ההתבגרות השנייה המוזרה שהניתוח נתן לי, התסיסה שבאה על דמיוני. אם אכתוב שירה היא תהיה שונה מכל מה שעשיתי." ב-1936 נטל לידיו את עריכת ה-Oxford Book of Modern Verse, 1892–1935. מ-1935 עד 1936 נסע לאי מיורקה שבמערב הים התיכון עם יליד הודו שרי פורוהיט סוואמי (Shri Purohit Swami) ומשם שניהם ביצעו את רוב העבודה בתרגום האופנישאדות העיקריות מסנסקריט לאנגלית מדוברת; היצירה שהתקבלה, "עשר האופנישאדות העיקריות" (The Ten Principal Upanishads), פורסמה ב-1938.

### מוות

ייטס נפטר במלון הוטל אידיאל בוז'ור (Hôtel Idéal Beauséjour) ברוקברין-קאפ-מרטן (Roquebrune-Cap-Martin), ליד מנטון, צרפת, ב-28 בינואר 1939, בגיל 73. סיבת מותו הייתה אי-ספיקת לב. הוא נקבר לאחר הלוויה צנועה ופרטית ברוקברין. ברוקברין נעשו ניסיונות להניא את המשפחה מהמשך הוצאת השרידים לאירלנד בשל חוסר הוודאות לגבי זהותם. גופתו הוצאה קודם לכן מהקבר והועברה לאוצר. ייטס ואשתו, ג'ורג', דנו לעיתים קרובות במותו, ומשאלתו המפורשת הייתה שייקבר במהירות בצרפת במינימום מהומה. לדברי ג'ורג', "מילותיו הממשיות היו 'אם אני אמות, קבור אותי שם למעלה [ברוקברין] ואז בעוד שנה כשהעיתונים ישכחו אותי, הוצא אותי וטמון אותי בסלייגו.'" בספטמבר 1948 הועברה גופתו של ייטס לבית הקברות של כנסיית סנט קולומבה (St Columba's Church), דראמקליף (Drumcliff), מחוז סלייגו, על ספינת הצי האירי LÉ Macha. האדם שהיה אחראי על פעולה זו עבור ממשלת אירלנד היה שון מקברייד, בנה של מוד גון מקברייד, ואז שר החוץ.

האפיטף שלו לקוח מהשורות האחרונות של "מתחת לבן בולבן" (Under Ben Bulben), אחד משיריו האחרונים:

הטל מבט קר על החיים, על המוות. פרש, עבור!

שגריר צרפת סטניסלאס אוסטרורוג (Stanislas Ostroróg) היה מעורב בהחזרת שרידיו של ייטס לאירלנד ב-1948; במכתב למנהל האירופי של משרד החוץ בפריז, "אוסטרורוג מספר כיצד בנו של ייטס, מייקל, חיפש עזרה רשמית באיתור שרידי המשורר. לא מייקל ייטס ולא שון מקברייד, שר החוץ האירי שארגן את הטקס, רצו לדעת את הפרטים של האופן שבו נאספו השרידים, מציין אוסטרורוג. הוא מפציר שוב ושוב בזהירות ובשיקול דעת ואומר שאסור לעדכן את השגריר האירי בפריז." גופתו של ייטס הוצאה מהקבר ב-1946 והשרידים הועברו לאוצר עורבו עם שרידים אחרים. משרד החוץ הצרפתי אישר לאוסטרורוג לכסות בסתר את עלות ההחזרה מהקרן הסודית שלו. הרשויות היו מודאגות מהעובדה ששרידי המשורר האהוב הושלכו לקבר משותף, מה שגרם למבוכה עבור אירלנד וצרפת כאחד. לפי מכתב מאוסטרורוג לממונים עליו, "מר רבולה, רופא משפטי ברוקברין יוכל לשחזר שלד המציג את כל המאפיינים של המנוח."

סגנון

ייטס נחשב לאחד ממשוררי השפה האנגלית המרכזיים של המאה ה-20. הוא משורר סימבוליסט, המשתמש בדימויים רמוזים ומבנים סמליים לאורך הקריירה שלו. הוא בחר מילים והרכיב אותן כך ש, בנוסף למשמעות מסוימת, הן מציעות מחשבות מופשטות שעשויות להיראות משמעותיות ומהדהדות יותר. השימוש שלו בסמלים הוא בדרך כלל משהו פיזי שהוא גם הוא עצמו וגם הצעה לאיכויות אחרות, אולי לא מהותיות, נצחיות.

בניגוד למודרניסטים שהתנסו בשירה חופשית, ייטס היה אמן של הצורות המסורתיות. השפעת המודרניזם על עבודתו ניכרת בנטישה הגוברת של הדיקציה הפואטית המקובלת יותר של עבודתו המוקדמת לטובת השפה החמורה יותר והגישה הישירה יותר לנושאיו המאפיינת יותר ויותר את השירה והמחזות של תקופת האמצע שלו, הכוללת את הכרכים "ביערות השבעה" (In the Seven Woods), "אחריות" (Responsibilities) ו"הקסדה הירוקה" (The Green Helmet). שירתו ומחזותיו המאוחרים כתובים בנימה אישית יותר, והיצירות שנכתבו בעשרים השנים האחרונות לחייו כוללות אזכור לבנו ולבתו, וכן הרהורים על החוויה של הזדקנות. בשיר שלו "נטישת חיות הקרקס" (The Circus Animals' Desertion), הוא מתאר את ההשראה ליצירות מאוחרות אלו:

עכשיו כשהסולם שלי הלך אני חייב לשכב איפה שכל הסולמות מתחילים בחנות הסמרטוטים והעצמות המלוכלכת של הלב.

במהלך 1929, הוא שהה בטור באלילי (Thoor Ballylee) ליד גורט במחוז גולווי (שם היה לייטס בית הקיץ שלו מאז 1919) בפעם האחרונה. רוב המשך חייו עבר מחוץ לאירלנד, אם כי הוא אכן שכר את בית ריברסדייל בפרבר של דבלין רת'פרנהאם ב-1932. הוא כתב בפוריות לאורך שנותיו האחרונות, ופרסם שירה, מחזות ופרוזה. ב-1938 הוא ביקר באבי בפעם האחרונה כדי לראות את הבכורה של המחזה שלו "כור המצרף" (Purgatory). ה"אוטוביוגרפיות" של ויליאם באטלר ייטס פורסמו באותה שנה. ההקדמה לתרגום האנגלי של "גיטאנג'אלי" (שיר מנחה) של רבינדרנת טאגור (Rabindranath Tagore) (עבורו זכה טאגור בפרס נובל לספרות) נכתבה על ידי ייטס ב-1913.

בעוד שירתו המוקדמת של ייטס נשענה רבות על מיתוס ופולקלור איריים, עבודתו המאוחרת עסקה בנושאים עכשוויים יותר, וסגנונו עבר טרנספורמציה דרמטית. ניתן לחלק את עבודתו לשלוש תקופות כלליות. השירים המוקדמים הם בעלי גוון פרה-רפאליטי עשיר, מקושטים במודעות עצמית, ולעיתים, לפי מבקרים לא אוהדים, מתוחים. ייטס החל בכתיבת שירים אפיים כמו "אי הפסלים" ו"נדידותיו של אויסין". שיריו המוקדמים האחרים הם שירים ליריים על נושאי אהבה או נושאים מיסטיים ואזוטריים. תקופת האמצע של ייטס ראתה אותו נוטש את האופי הפרה-רפאליטי של עבודתו המוקדמת ומנסה להפוך את עצמו לאירוניסט חברתי בסגנון לנדור.

עבודתו המאוחרת של ייטס עוצבה על ידי התעניינותו המאוחרת בספיריטואליזם. במובנים רבים, שירה זו היא חזרה לחזון של עבודתו המוקדמת. האופוזיציה בין איש החרב בעל החשיבה העולמית לאיש האלוהים בעל החשיבה הרוחנית, הנושא של "נדידותיו של אויסין", משוחזרת ב"דיאלוג בין עצמי לנשמה" (A Dialogue Between Self and Soul).

כמה מבקרים סבורים שייטס חצה את המעבר מהמאה ה-19 למודרניזם של המאה ה-20 בשירה בדומה למה שפאבלו פיקאסו (Pablo Picasso) עשה בציור; אחרים תוהים אם לייטס המאוחר יש הרבה מן המשותף עם מודרניסטים מהסוג של עזרא פאונד ות. ס. אליוט (T. S. Eliot).

מודרניסטים קוראים את השיר הידוע "הביאה השנייה" (The Second Coming) כקינה על דעיכת הציוויליזציה האירופית, אך הוא גם מבטא את התיאוריות המיסטיות האפוקליפטיות של ייטס ומעוצב על ידי שנות ה-90 של המאה ה-19. אוספי השירה החשובים ביותר שלו החלו עם "הקסדה הירוקה" (1910) ו"אחריות" (1914). בדימויים, שירתו של ייטס הפכה דלילה וחזקה יותר ככל שהתבגר. "המגדל" (1928), "גרם המדרגות המתפתל" (The Winding Stair, 1933), ו"שירים חדשים" (1938) הכילו כמה מהדימויים העוצמתיים ביותר בשירה של המאה ה-20.

נטיותיו המיסטיות של ייטס כלפי ההינדואיזם, התאוסופיה ותורת הנסתר עיצבו את שירתו המאוחרת, שמבקרים מסוימים שפטו כחסרת אמינות אינטלקטואלית. יש לקרוא את המטפיזיקה של יצירותיו המאוחרות של ייטס ביחס למערכת היסודות האזוטריים שלו ב"חזון" (1925).

מורשת

ייטס מונצח בעיר סלייגו על ידי פסל, שפוסל על ידי רואן גילספי (Rowan Gillespie) ב-1989. ביום השנה ה-50 למותו של המשורר, הוא הוקם מחוץ לבנק אלסטר. כשקיבל את פרס הנובל שלו בסטוקהולם, העיר ייטס על הדמיון בין הארמון המלכותי של אותה עיר לבין בנק אלסטר. מעבר לנהר נמצא בניין הזיכרון על שם ייטס (Yeats Memorial Building), המאכלס את אגודת ייטס מסלייגו. הפסל "דמות עומדת: קצה סכין" (Standing Figure: Knife Edge) של הנרי מור (Henry Moore) מוצג בגן הזיכרון ל-ו. ב. ייטס בסנט סטיבן גרין בדבלין.

לוח כחול המוקדש לייטס נמצא בבית באלסקאדן (Balscadden House) בדרך באלסקאדן בהות', שהיה בית הקוטג' שלו מ-1880 עד 1883. ב-1957 הקימה מועצת מחוז לונדון לוח בביתו לשעבר ברחוב פיצרוי 23, פרימרוז היל, לונדון.