הנרי וודסוורת' לונגפלו
הנרי וודסוורת' לונגפלו (27 בפברואר 1807 – 24 במרץ 1882) היה משורר ומחנך אמריקאי. יצירותיו המקוריות כוללות את השירים "הרכיבה של פול ריוויר", "שירת היאוואתה" ו"אוונגלין". הוא היה האמריקאי הראשון שתרגם במלואה את "הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי (Dante Alighieri) והיה אחד מ"משוררי האח" מניו אינגלנד.
לונגפלו נולד בפורטלנד, מחוז מיין, מסצ'וסטס (כיום פורטלנד, מיין). הוא סיים את לימודיו בקולג' בודואין והפך שם לפרופסור, ומאוחר יותר בקולג' הרווארד לאחר שלמד באירופה. אוספי השירה הגדולים הראשונים שלו היו "קולות הלילה" (1839) ו"בלדות ושירים אחרים" (1841). הוא פרש מהוראה ב-1854 כדי להתמקד בכתיבתו, ואת שארית חייו חי במפקדת מלחמת העצמאות של ג'ורג' וושינגטון בקיימברידג', מסצ'וסטס.
אשתו הראשונה של לונגפלו, מרי פוטר, מתה ב-1835 לאחר הפלה. אשתו השנייה, פרנסס אפלטון, מתה ב-1861 לאחר שסבלה מכוויות כאשר שמלתה עלתה באש. לאחר מותה, התקשה לכתוב שירה במשך תקופה והתמקד בתרגום יצירות משפות זרות. לונגפלו מת ב-1882.
לונגפלו כתב שירים ליריים רבים הידועים במוזיקליות שלהם ולעיתים קרובות מציגים סיפורי מיתולוגיה ואגדה. הוא הפך למשורר האמריקאי הפופולרי ביותר בזמנו וזכה להצלחה מעבר לים. הוא ספג ביקורת על חיקוי סגנונות אירופיים וכתיבת שירה סנטימנטלית מדי.
חיים ויצירה
### חיים מוקדמים וחינוך
לונגפלו נולד ב-27 בפברואר 1807, לסטיבן לונגפלו וזילפה (וודסוורת') לונגפלו בפורטלנד, מיין, שהייתה אז מחוז של מסצ'וסטס. אף שנולד ברחוב פור 159–161 שנהרס מאז, הוא גדל במה שידוע כיום כבית וודסוורת'-לונגפלו ברחוב קונגרס. אביו היה עורך דין, וסבו מצד אמו היה פלג וודסוורת', גנרל במלחמת העצמאות האמריקאית וחבר קונגרס. אמו הייתה צאצאית של ריצ'רד וורן, נוסע ב"מייפלאוור". הוא נקרא על שם אחיה של אמו, הנרי וודסוורת', סגן בצי שנהרג שלוש שנים קודם לכן בקרב טריפולי. הוא היה השני מבין שמונה ילדים.
לונגפלו היה צאצא של מתיישבים אנגלים שהתיישבו בניו אינגלנד בתחילת המאה ה-17. הם כללו את עולי הרגל של ה"מייפלאוור" ריצ'רד וורן, ויליאם ברוסטר, וג'ון ופריסילה אלדן דרך בתם אליזבת פבודי, הילדה הראשונה שנולדה במושבת פלימות'.
לונגפלו למד בבית ספר פרטי לגיל הרך בגיל שלוש ונרשם בגיל שש לאקדמיית פורטלנד הפרטית. בשנותיו שם, הוא זכה למוניטין של תלמיד חרוץ והפך לדובר לטינית שוטפת. אמו עודדה את התלהבותו מקריאה ולמידה, והכירה לו את "רובינזון קרוזו" ו"דון קישוט". הוא פרסם את שירו הראשון בגיל 13 ב"פורטלנד גאזט" ב-17 בנובמבר 1820, שיר פטריוטי והיסטורי בן ארבעה בתים בשם "הקרב של בריכת לובל". הוא למד באקדמיית פורטלנד עד גיל 14. את רוב חופשות הקיץ שלו כילד בילה בחווה של סבו פלג בהיירם, מיין.
בסתיו 1822, לונגפלו בן ה-15 נרשם לקולג' בודואין בברונסוויק, מיין, יחד עם אחיו סטיבן. סבו היה ממייסדי הקולג' ואביו היה חבר הנאמנים. שם פגש לונגפלו את נתניאל הות'ורן שהפך לחברו לכל החיים. הוא התגורר אצל כומר במשך זמן מה לפני שעבר לקומה השלישית ב-1823 במה שידוע כיום כווינתרופ הול. הוא הצטרף ל"אגודת פיוסיניאן", קבוצת סטודנטים בעלי נטיות פדרליסטיות. בשנתו האחרונה, כתב לונגפלו לאביו על שאיפותיו:
> לא אסתיר זאת כלל... העובדה היא שאני שואף בלהיטות רבה למצוינות עתידית בספרות, כל נשמתי בוערת בלהט אחריה, וכל מחשבה ארצית מתרכזת בה... אני כמעט בטוח להאמין שאם אי פעם אוכל להתרומם בעולם, זה חייב להיות על ידי הפעלת כישרונותיי בתחום הרחב של הספרות.
הוא רדף אחר מטרותיו הספרותיות על ידי הגשת שירה ופרוזה לעיתונים ומגזינים שונים, בין היתר בזכות עידודו של פרופסור תומאס קוגסוול אפהאם. הוא פרסם כמעט 40 שירים קטנים בין ינואר 1824 לסיום לימודיו ב-1825. כ-24 מהם פורסמו בכתב העת הבוסטוני קצר הימים "היונייטד סטייטס ליטררי גאזט". כשסיים לונגפלו את לימודיו בבודואין, הוא דורג במקום הרביעי בכיתתו ונבחר לאחוות פי בטא קפא. הוא נשא את נאום הסיום של הסטודנטים.
### סיורים אירופיים ופרופסורות
לאחר סיום לימודיו ב-1825, הוצעה ללונגפלו משרה כפרופסור לשפות מודרניות באלמה מאטר שלו. סיפור אפוקריפי טוען שחבר הנאמנים של הקולג' בנג'מין אור התרשם מתרגומו של לונגפלו להורטיוס ושכר אותו בתנאי שייסע לאירופה ללמוד צרפתית, ספרדית ואיטלקית.
יהיה הזרז אשר יהיה, לונגפלו החל את סיורו באירופה במאי 1826 על סיפון האונייה "קדמוס". שהותו בחו"ל נמשכה שלוש שנים ועלתה לאביו 2,604.24 דולר, שווה ערך ליותר מ-67,000 דולר כיום. הוא נסע לצרפת, ספרד, איטליה, גרמניה, חזרה לצרפת, ואז לאנגליה לפני שחזר לארצות הברית באמצע אוגוסט 1829. בזמן שהיה מעבר לים, למד צרפתית, איטלקית, ספרדית, פורטוגזית וגרמנית, לרוב ללא הוראה פורמלית. במדריד, הוא בילה זמן עם וושינגטון אירווינג והתרשם במיוחד ממוסר העבודה של הסופר. אירווינג עודד את לונגפלו הצעיר לעסוק בכתיבה. בזמן שהיה בספרד, לונגפלו הצטער ללמוד שאחותו האהובה אליזבת מתה משחפת בגיל 20 במאי 1829.
ב-27 באוגוסט 1829, הוא כתב לנשיא בודואין שהוא דוחה את הפרופסורה מכיוון שראה בשכר של 600 דולר (~18,141 דולר ב-2025) "בלתי פרופורציונלי לחובות הנדרשות". הנאמנים העלו את שכרו ל-800 דולר עם תוספת של 100 דולר עבור תפקידו כספרן הקולג', משרה שדרשה שעת עבודה אחת ביום. במהלך שנות הוראתו בקולג', הוא תרגם ספרי לימוד מצרפתית, איטלקית וספרדית; ספרו הראשון שפורסם היה תרגום של שירת המשורר הספרדי מימי הביניים חורחה מנריקה (Jorge Manrique) ב-1833.
הוא פרסם את ספר המסעות "Outre-Mer: A Pilgrimage Beyond the Sea" בפורמט סדרתי לפני שמהדורת ספר יצאה לאור ב-1835. זמן קצר לאחר פרסום הספר, ניסה לונגפלו להצטרף לחוג הספרותי בניו יורק וביקש מג'ורג' פופ מוריס תפקיד עריכה באחד מפרסומיו של מוריס. הוא שקל לעבור לניו יורק לאחר שאוניברסיטת ניו יורק הציעה להעניק לו פרופסורה לשפות מודרניות שנוצרה זה עתה, אך לא היה שכר בצידה. הפרופסורה לא נוצרה ולונגפלו הסכים להמשיך ללמד בבודואין. זו הייתה עבודה חסרת שמחה. הוא כתב: "אני שונא את המראה של עט, דיו ונייר... אני לא מאמין שנולדתי למען גורל כזה. כיוונתי גבוה יותר מזה".
ב-14 בספטמבר 1831, לונגפלו נשא לאישה את מרי סטורר פוטר, חברת ילדות מפורטלנד. הזוג התיישב בברונסוויק, אך השניים לא היו מאושרים שם. לונגפלו פרסם כמה קטעי פרוזה עיונית ובדיונית ב-1833 בהשראת אירווינג, כולל "הקיץ ההודי" ו"העיטם לבן-הראש".
בדצמבר 1834, קיבל לונגפלו מכתב מג'וזיה קווינסי השלישי, נשיא קולג' הרווארד, שהציע לו את פרופסורת סמית' לשפות מודרניות בתנאי שיבלה שנה או יותר בחו"ל. שם, הוא למד עוד גרמנית וכן הולנדית, דנית, שוודית, פינית ואיסלנדית. באוקטובר 1835, אשתו מרי עברה הפלה במהלך הטיול, כשישה חודשים לתוך הריונה. היא לא התאוששה ומתה לאחר מספר שבועות של מחלה בגיל 22 ב-29 בנובמבר 1835. לונגפלו דאג לחנוט את גופתה מיד ולהניחה בארון עופרת בתוך ארון אלון, שנשלח לבית הקברות מאונט אובורן ליד בוסטון. הוא היה עצוב מאוד ממותה וכתב: "מחשבה אחת מעסיקה אותי לילה ויום... היא מתה – היא מתה! כל היום אני עייף ועצוב". שלוש שנים מאוחר יותר, הוא קיבל השראה לכתוב את השיר "עקבות מלאכים" עליה. כמה שנים לאחר מכן, הוא כתב את השיר "Mezzo Cammin", שהביע את מאבקיו האישיים בשנותיו האמצעיות.
לונגפלו חזר לארצות הברית ב-1836 וקיבל על עצמו את הפרופסורה בהרווארד. הוא נדרש לגור בקיימברידג' כדי להיות קרוב לקמפוס, ולכן שכר חדרים בבית קרייגי באביב 1837. הבית נבנה ב-1759 והיה מפקדתו של ג'ורג' וושינגטון במהלך המצור על בוסטון שהחל ביולי 1775. אליזבת קרייגי החזיקה בבית, אלמנתו של אנדרו קרייגי, והיא השכירה חדרים בקומה השנייה. דיירים קודמים כללו את ג'ארד ספארקס, אדוארד אוורט וג'וזף אמרסון וורסטר. כיום הוא משומר כאתר היסטורי לאומי של בית לונגפלו–מפקדת וושינגטון.
לונגפלו החל לפרסם את שירתו ב-1839, כולל האוסף "קולות הלילה", ספר השירה הראשון שלו. רוב "קולות הלילה" היה תרגומים, אך הוא כלל תשעה שירים מקוריים ושבעה שירים שכתב כנער. "בלדות ושירים אחרים" פורסם ב-1841 וכלל את "הנפח מהכפר" ו"טביעת ההספרוס", שהיו פופולריים באופן מיידי. הוא הפך לחלק מהסצנה החברתית המקומית, ויצר קבוצת חברים שכינו את עצמם "חמשת המועדונים". החברים כללו את קורנליוס קונוויי פלטון, ג'ורג' סטילמן הילארד וצ'ארלס סאמנר; סאמנר הפך לחברו הקרוב ביותר של לונגפלו במהלך 30 השנים הבאות. לונגפלו היה אהוב כפרופסור, אך הוא לא אהב להיות "כל הזמן חבר למשחקים של בנים" במקום "להימתח ולהיאבק במוחות של גברים".
### חיזור אחרי פרנסס אפלטון
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לונגפלו פגש את התעשיין מבוסטון נתן אפלטון ובנו תומאס גולד אפלטון בעיירה תון, שוויץ. שם החל לחזר אחרי בתו של אפלטון, פרנסס "פאני" אפלטון. פאני בעלת הראש העצמאי לא הייתה מעוניינת בנישואין, אך לונגפלו היה נחוש. ביולי 1839, הוא כתב לחבר: "הניצחון תלוי בספק. הגברת אומרת שהיא לא תרצה! אני אומר שהיא תרצה! זה לא גאווה, אלא טירוף התשוקה". חברו ג'ורג' סטילמן הילארד עודד אותו במרדף: "אני נהנה לראות אותך שומר על לב אמיץ כל כך, כי הנחישות לכבוש היא חצי מהקרב באהבה כמו גם במלחמה". במהלך החיזור, לונגפלו הלך לעיתים קרובות מקיימברידג' לבית אפלטון בביקון היל בבוסטון על ידי חציית גשר בוסטון. גשר זה הוחלף ב-1906 בגשר חדש ששמו שונה מאוחר יותר לגשר לונגפלו.
בסוף 1839, לונגפלו פרסם את "היפריון", בהשראת טיוליו בחו"ל והחיזור הלא מוצלח שלו אחרי פאני אפלטון. בתוך כך, הוא נפל ל"תקופות של דיכאון נוירוטי עם רגעי פאניקה" ולקח חופשה של שישה חודשים מאוניברסיטת הרווארד כדי לבקר בספא בריאות במנזר הבנדיקטיני לשעבר מרינברג בבופארד שבגרמניה. לאחר שחזר, הוא פרסם את המחזה "הסטודנט הספרדי" ב-1842, המשקף את זיכרונותיו מתקופתו בספרד בשנות ה-20 של המאה ה-19.
האוסף הקטן "שירים על עבדות" פורסם ב-1842 כתמיכתו הציבורית הראשונה של לונגפלו בביטול העבדות. עם זאת, כפי שלונגפלו עצמו כתב, השירים היו "כל כך מתונים שאפילו בעל עבדים יכול היה לקרוא אותם מבלי לאבד את תאבונו לארוחת הבוקר". מבקר של "הדייל" הסכים, וכינה זאת "הדק מכל ספריו הדקים של מר לונגפלו; מלא רוח ומלוטש כמו קודמיו; אך הנושא היה מצדיק טון עמוק יותר". האגודה נגד עבדות של ניו אינגלנד, לעומת זאת, הייתה מרוצה מספיק מהאוסף כדי להדפיס אותו מחדש להפצה נוספת.
ב-10 במאי 1843, קיבל לונגפלו מכתב מפאני אפלטון המסכימה להינשא לו. הוא היה חסר מנוחה מכדי לקחת כרכרה והלך 90 דקות כדי לפגוש אותה בביתה. הם נישאו זמן קצר לאחר מכן; נתן אפלטון קנה את בית קרייגי כמתנת חתונה, ולונגפלו חי שם עד סוף ימי חייו. אהבתו לפאני ניכרת בשורות הבאות משירו היחיד על אהבה, הסונטה "כוכב הערב" שכתב באוקטובר 1845: "הו אהובתי, הספרוס המתוק שלי! כוכב הבוקר וכוכב הערב שלי של אהבה!" פעם אחת הוא השתתף בנשף בלעדיה וציין: "האורות נראו עמומים יותר, המוזיקה עצובה יותר, הפרחים מעטים יותר, והנשים פחות יפות".
לו ולפאני היו שישה ילדים: צ'ארלס אפלטון (1844–1893), ארנסט וודסוורת' (1845–1921), פאני (1847–1848), אליס מרי (1850–1928), אדית (1853–1915), ואן אלגרה (1855–1934). בתם השנייה הצעירה ביותר הייתה אדית, שנישאה לריצ'רד הנרי דנה השלישי, בנו של ריצ'רד הנרי דנה הבן שכתב את "שנתיים לפני התורן". בתם פאני נולדה ב-7 באפריל 1847, וד"ר נתן קולי קיפ נתן לאם את האתר כחומר הרדמה מיילדותי ראשון בארצות הברית. לונגפלו פרסם את הפואמה האפית שלו "אוונגלין" בפעם הראשונה כמה חודשים לאחר מכן ב-1 בנובמבר 1847. הכנסתו הספרותית עלתה במידה ניכרת; ב-1840, הוא הרוויח 219 דולר מעבודתו, אך 1850 הביאה לו 1,900 דולר.
ב-14 ביוני 1853, ערך לונגפלו מסיבת ארוחת ערב פרידה בביתו בקיימברידג' עבור חברו נתניאל הות'ורן, שהתכונן לעבור לחו"ל. ב-1854, הוא פרש מהרווארד, והקדיש את עצמו לחלוטין לכתיבה. הוא קיבל תואר דוקטור לשם כבוד במשפטים מהרווארד ב-1859.
### מותה של פרנסס
פרנסס הניחה תלתלים משיער ילדיה לתוך מעטפה ב-9 ביולי 1861 וניסתה לאטום אותה בשעווה חמה בזמן שלונגפלו נמנם. שמלתה עלתה באש פתאום, אך לא ברור בדיוק איך; שעווה בוערת או נר דולק אולי נפלו עליה. לונגפלו התעורר מנמנומו ומיהר לעזור לה, זורק עליה שטיח, אך הוא היה קטן מדי. הוא חנק את הלהבות בגופו, אך היא נכוותה קשות. בתו הצעירה של לונגפלו, אנני, הסבירה את הסיפור אחרת כ-50 שנה מאוחר יותר, בטענה שלא היה נר או שעווה אלא שהאש החלה מגפרור בהדלקה עצמית שנפל על הרצפה. שני הדיווחים מציינים שפרנסס נלקחה לחדרה כדי להתאושש, ורופא נקרא. היא הייתה בהכרה מעורפלת לאורך כל הלילה וקיבלה אתר. היא מתה זמן קצר לאחר 10 בבוקר למחרת, 10 ביולי, לאחר שביקשה כוס קפה. לונגפלו נכווה בעצמו בזמן שניסה להציל אותה, קשה מספיק עד שלא היה מסוגל להשתתף בהלווייתה. פציעות הפנים שלו הובילו אותו להפסיק להתגלח, ומאז הוא גידל זקן שהפך לסימן ההיכר שלו.
לונגפלו היה הרוס ממותה של פרנסס ומעולם לא התאושש לחלוטין; הוא פנה מדי פעם ללודנום ואתר כדי להתמודד עם צערו. הוא חשש שישתגע, מתחנן "לא להישלח למוסד" ומציין שהוא "מדמם למוות מבפנים". הוא הביע את צערו בסונטה "צלב השלג" (1879) שכתב 18 שנים מאוחר יותר כדי להנציח את מותה:
כזה הוא הצלב שאני עונד על חזי שמונה עשרה שנים אלו, דרך כל הסצנות המשתנות והעונות, ללא שינוי מאז היום שבו מתה.
### חיים מאוחרים ומוות
לונגפלו בילה מספר שנים בתרגום "הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי. כדי לסייע לו בשכלול התרגום ובדיקת הגהות, הוא הזמין חברים לפגישות בכל יום רביעי החל מ-1864. "מועדון דנטה", כפי שנקרא, כלל בקביעות את ויליאם דין האוולס, ג'יימס ראסל לוול וצ'ארלס אליוט נורטון, וכן אורחים מזדמנים אחרים. התרגום המלא בשלושה כרכים פורסם באביב 1867, אך לונגפלו המשיך לעדכן אותו. הוא עבר ארבע הדפסות בשנה הראשונה שלו. עד 1868, הכנסתו השנתית של לונגפלו הייתה מעל 48,000 דולר (~939,632 דולר ב-2024). ב-1874, סמואל וורד עזר לו למכור את השיר "תליית העגור" ל"ניו יורק לדג'ר" תמורת 3,000 דולר (~85,368 דולר ב-2025). באותה עת, זה היה המחיר הגבוה ביותר ששולם אי פעם עבור שיר.
לונגפלו תמך בביטול העבדות וקיווה במיוחד לפיוס בין מדינות הצפון והדרום לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית. בנו צ'ארלס נפצע במהלך המלחמה, והוא כתב את השיר "פעמוני חג המולד", שלימים היווה את הבסיס למזמור "שמעתי את הפעמונים ביום חג המולד". הוא כתב ביומנו ב-1878: "יש לי רק תשוקה אחת; וזה להרמוניה, ולהבנה כנה וישרה בין הצפון לדרום". לונגפלו קיבל הצעה מג'ושוע צ'מברליין לנאום במפגש החמישים שלו בקולג' בודואין, למרות סלידתו מנאומים בציבור. הוא קרא את השיר "Morituri Salutamus" בשקט כה רב שמעטים יכלו לשמוע אותו. בשנה שלאחר מכן, הוא דחה הצעה להיות מועמד למועצת המפקחים בהרווארד "מסיבות מכריעות מאוד לדעתי שלי".
ב-22 באוגוסט 1879, מעריצה נסעה לביתו של לונגפלו בקיימברידג', ומבלי לדעת עם מי היא מדברת, שאלה אותו: "האם זה הבית שבו נולד לונגפלו?" הוא אמר לה שלא. המבקרת שאלה אז אם הוא מת כאן. "עוד לא", השיב. במרץ 1882, לונגפלו הלך לישון עם כאבי בטן עזים. הוא סבל את הכאב במשך כמה ימים בעזרת אופיום לפני שמת מוקף במשפחה ביום שישי, 24 במרץ. הוא סבל מדלקת הצפק. בזמן מותו, הונו הוערך ב-356,320 דולר (~12.3 מיליון דולר במונחי 2024). הוא קבור עם שתי נשותיו בבית הקברות מאונט אובורן בקיימברידג', מסצ'וסטס. את שנותיו האחרונות בילה בתרגום שירת מיכלאנג'לו. לונגפלו מעולם לא ראה בה שלמה מספיק כדי להתפרסם במהלך חייו, אך מהדורה לאחר המוות נאספה ב-1883. חוקרים רואים בעבודה בדרך כלל אוטוביוגרפית, המשקפת את המתרגם כאמן מזדקן העומד בפני מותו הקרב.
כתיבה
### סגנון
חלק גדול מעבודתו של לונגפלו מסווג כשירה לירית, אך הוא התנסה בצורות רבות, כולל הקסמטר ושירה חופשית. שירתו המפורסמת מראה רב-גוניות רבה, תוך שימוש בצורות אנפסטיות וטרוכאיות, שיר לבן, זוגות הרואיים, בלדות וסונטות. בדרך כלל, הוא היה שוקל בקפידה את נושא רעיונותיו השיריים במשך זמן רב לפני שהחליט על הצורה המטרית הנכונה עבורו. חלק גדול מעבודתו מוכר בזכות המוזיקליות המלודית שלו. כפי שהוא אומר, "מה שכותב מבקש מהקורא שלו הוא לא כל כך לאהוב אלא להקשיב".
כאדם פרטי מאוד, לונגפלו לא הוסיף לעיתים קרובות אלמנטים אוטוביוגרפיים לשירתו. שני יוצאים מן הכלל בולטים מוקדשים למותם של בני משפחתו. "התפטרות" נכתב כתגובה למותה של בתו פאני ב-1848; הוא אינו משתמש בכינויי גוף בגוף ראשון והוא במקום זאת שיר כללי של אבל. מותה של אשתו השנייה פרנסס, כפי שכתב הביוגרף צ'ארלס קלהון, השפיע עמוקות על לונגפלו באופן אישי אך "נראה שלא נגע בשירתו, לפחות לא ישירות". שיר ההנצחה שלו אליה היה הסונטה "צלב השלג" ולא פורסם בחייו.
לונגפלו השתמש לעיתים קרובות בדידקטיות בשירתו, אך הוא התמקד בה פחות בשנותיו המאוחרות. חלק גדול משירתו מקנה ערכים תרבותיים ומוסריים, המתמקדים במיוחד בכך שהחיים הם יותר ממרדפים חומריים. הוא השתמש לעיתים קרובות באלגוריה בעבודתו. ב"טבע", למשל, המוות מתואר כזמן שינה לילד עצבני. רבות מהמטפורות שבהן השתמש בשירתו הגיעו מאגדות, מיתולוגיה וספרות. הוא קיבל השראה, למשל, מהמיתולוגיה הנורדית עבור "השלד בשריון" ומאגדות פיניות עבור "שירת היאוואתה".
לונגפלו כתב לעיתים רחוקות על נושאים אקטואליים ונראה מנותק מדאגות אמריקאיות עכשוויות. למרות זאת, הוא קרא לפיתוח ספרות אמריקאית איכותית, כמו רבים אחרים בתקופה זו. ב"קאוואנה", דמות אומרת:
> אנחנו רוצים ספרות לאומית שתואמת את ההרים והנהרות שלנו... אנחנו רוצים אפוס לאומי שיתאים לגודל המדינה... אנחנו רוצים דרמה לאומית שבה יינתן מרחב לרעיונות הענקיים שלנו ולפעילות חסרת התקדים של עמנו... במילה אחת, אנחנו רוצים ספרות לאומית פרועה ולא גזוזה לחלוטין, שתטלטל את האדמה, כמו עדר ביזונים הרועם על פני הערבות.
הוא היה חשוב כמתרגם; התרגום שלו לדנטה הפך לרכוש חובה עבור אלו שרצו להיות חלק מהתרבות הגבוהה. הוא עודד ותמך גם במתרגמים אחרים. ב-1845, הוא פרסם את "המשוררים ושירת אירופה", אוסף של 800 עמודים של תרגומים שנעשו על ידי כותבים אחרים, כולל רבים על ידי חברו ועמיתו קורנליוס קונוויי פלטון. לונגפלו התכוון שהאנתולוגיה "תקבץ יחד, לצורה קומפקטית ונוחה, כמות גדולה ככל האפשר של אותם תרגומים לאנגלית המפוזרים בכרכים רבים, ואינם נגישים לקורא הכללי". לכבוד תפקידו בתרגומים, הרווארד הקימה את מכון לונגפלו ב-1994, המוקדש לספרות שנכתבה בארצות הברית בשפות שאינן אנגלית.
ב-1874, לונגפלו פיקח על אנתולוגיה בת 31 כרכים בשם "שירי מקומות" שאספה שירים המייצגים מספר מיקומים גיאוגרפיים, כולל מדינות אירופה, אסיה וערב. אמרסון התאכזב ועל פי הדיווחים אמר ללונגפלו: "העולם מצפה ממך לדברים טובים יותר מזה... אתה מבזבז זמן שצריך להקדיש ליצירה מקורית". בהכנת הכרך, לונגפלו שכר את קתרין שרווד בונר כעוזרת כתיבה.
### תגובה ביקורתית
יליד פורטלנד, מיין, ג'ון ניל פרסם את השבח המהותי הראשון לעבודתו של לונגפלו. בגיליון ה-23 בינואר 1828 של המגזין שלו "היאנקי", הוא כתב: "באשר למר לונגפלו, יש לו גאונות משובחת וטעם טהור ובטוח, וכל מה שהוא רוצה, אנו מאמינים, הוא קצת יותר אנרגיה, וקצת יותר איתנות".
האוספים המוקדמים של לונגפלו "קולות הלילה" ו"בלדות ושירים אחרים" הפכו אותו לפופולרי באופן מיידי. ה"ניו-יורקר" כינה אותו "אחד הבודדים בזמננו שהצליח לכוון להעמדת השירה לשימושיה הטובים והמתוקים ביותר". ה"סאות'רן ליטררי מסנג'ר" הציב מיד את לונגפלו "בין הראשונים למשוררינו האמריקאים". המשורר ג'ון גרינליף ויטייר אמר ששירתו של לונגפלו המחישה "את העיצוב הקפדני שבו האמנות משיגה את הקלילות החיננית והפשטות הצנועה של הטבע". חברו של לונגפלו אוליבר ונדל הולמס האב כתב עליו כ"זמר הראשי שלנו" וכמי ש"כובש ומחמם... מדליק, מרכך, מעודד [ו]מרגיע את האבל הפרוע ביותר ועוצר את הדמעות המרות ביותר!"
המהירות שבה קוראים אמריקאים אימצו את לונגפלו הייתה חסרת תקדים בהיסטוריית ההוצאה לאור בארצות הברית; עד 1874, הוא הרוויח 3,000 דולר (~85,368 דולר ב-2025) לכל שיר. הפופולריות שלו התפשטה גם ברחבי אירופה, ושירתו תורגמה במהלך חייו לאיטלקית, צרפתית, גרמנית ושפות אחרות. החוקר בליס פרי מציע שביקורת על לונגפלו באותה עת הייתה כמעט מעשה פלילי השווה ל"נשיאת רובה לתוך פארק לאומי". בשני העשורים האחרונים לחייו, הוא קיבל לעיתים קרובות בקשות לחתימות מזרים, אותן תמיד שלח. ג'ון גרינליף ויטייר הציע שזו התכתובת המסיבית הזו שהובילה למותו של לונגפלו: "חברי לונגפלו נדחף למוות על ידי הדרישות הבלתי פוסקות הללו".
הסופר בן התקופה אדגר אלן פו כתב ללונגפלו במאי 1841 על "הערצתו הלוהטת ש[הגאונות שלך] עוררה בי" ומאוחר יותר כינה אותו "ללא ספק המשורר הטוב ביותר באמריקה". המוניטין של פו גדל כמבקר, עם זאת, והוא האשים מאוחר יותר בפומבי את לונגפלו בפלגיאט במה שביוגרפים של פו מכנים "מלחמת לונגפלו". הוא כתב שלונגפלו היה "מחקה נחוש ומעבד מיומן של רעיונות של אנשים אחרים", ספציפית אלפרד, לורד טניסון. האשמותיו עשויות היו להיות תעלול פרסומי כדי להגביר את קהל הקוראים של ה"ברודוויי ג'ורנל", שעבורו היה עורך באותה עת. לונגפלו לא הגיב בפומבי אך, לאחר מותו של פו, הוא כתב: "את חריפות ביקורותיו מעולם לא ייחסתי לשום דבר מלבד לגירוי של טבע רגיש ששופשף על ידי תחושת עוול לא מוגדרת".
מרגרט פולר שפטה את לונגפלו כ"מלאכותי ומחקה" וחסר כוח. המשורר וולט ויטמן החשיב אותו כמחקה של צורות אירופיות, אך הוא שיבח את יכולתו להגיע לקהל פופולרי כ"מבטא של נושאים משותפים – של השירים הקטנים של ההמונים". הוא הוסיף, "לונגפלו לא היה מהפכן: מעולם לא נסע בדרכים חדשות: כמובן שמעולם לא פרץ דרכים חדשות". לואיס ממפורד אמר שלונגפלו יכול היה להיות מוסר לחלוטין מהיסטוריית הספרות ללא השפעה רבה.
לקראת סוף חייו, בני דורו החשיבו אותו יותר כמשורר ילדים, שכן רבים מקוראיו היו ילדים. מבקר ב-1848 האשים את לונגפלו ביצירת "סוג של ספרות 'גודי טו-שוז'... סיפורים מרושלים וסנטימנטליים המסופרים בסגנון של חדר הילדים, מתחילים בכלום ומסתיימים בכלום". מבקר מודרני יותר אמר, "מי, חוץ מתלמידי בית ספר אומללים, קורא כיום את לונגפלו?" מבקר לונדוני ב"לונדון קוורטרלי ריוויו", לעומת זאת, גינה את כל השירה האמריקאית – "עם שניים או שלושה יוצאים מן הכלל, אין משורר בעל שם בכל האיחוד" – אך הוא ציין את לונגפלו כאחד מאותם יוצאים מן הכלל. עורך של ה"בוסטון איבנינג טרנסקריפט" כתב ב-1846, "יהיה אשר יהיה מה שהקנאה האומללה של ביקורת זבל עשויה לכתוב נגד לונגפלו, דבר אחד בטוח ביותר, אין משורר אמריקאי שנקרא יותר".
מורשת
לונגפלו היה המשורר הפופולרי ביותר בזמנו. כפי שכתב פעם חבר, "אף משורר אחר לא זכה להכרה מלאה כל כך בחייו". רבות מיצירותיו עזרו לעצב את האופי האמריקאי ומורשתו, במיוחד עם השיר "הרכיבה של פול ריוויר". הוא היה דמות נערצת כל כך בארצות הברית במהלך חייו עד שיום הולדתו ה-70 ב-1877 קיבל אווירה של חג לאומי, עם מצעדים, נאומים וקריאת שירתו. הפופולריות של לונגפלו דעכה במהירות, החל זמן קצר לאחר מותו ואל תוך המאה ה-20, כאשר אקדמאים מיקדו תשומת לב במשוררים אחרים כגון וולט ויטמן, אדווין ארלינגטון רובינסון ורוברט פרוסט. במאה ה-20, חוקר הספרות קרמיט ונדרבילט ציין: "נדיר יותר ויותר החוקר שמעז ללעוג כדי להצדיק את האמנות של החריזה הפופולרית של לונגפלו". המשורר מהמאה ה-20 לואיס פוטנאם טורקו סיכם ש"לונגפלו היה משני ונגזר בכל מובן לאורך הקריירה שלו... לא יותר ממחקה חאפר של הרומנטיקנים האנגלים". הסופר ניקולס א. באסבנס, בספרו מ-2020 "צלב השלג: חייו של הנרי וודסוורת' לונגפלו", הגן על לונגפלו כ"קורבן של פיטורים מתוזמרים שעשויים להיות ייחודיים בהיסטוריה הספרותית האמריקאית".
במהלך השנים, האישיות של לונגפלו הפכה לחלק מהמוניטין שלו. הוא הוצג כנשמה עדינה, שלווה ופואטית, תמונה שהונצחה על ידי אחיו סמואל לונגפלו שכתב ביוגרפיה מוקדמת שהדגישה במיוחד נקודות אלו. כפי שאמר ג'יימס ראסל לוול, ללונגפלו הייתה "מתיקות, פשטות וצניעות מוחלטות". בהלווייתו של לונגפלו, חברו ראלף וולדו אמרסון כינה אותו "נשמה מתוקה ויפה". במציאות, חייו היו קשים הרבה יותר ממה שהונח. הוא סבל מנוירלגיה, שגרמה לו לכאב מתמיד, והייתה לו ראייה לקויה. הוא כתב לחבר צ'ארלס סאמנר: "אני לא מאמין שאף אחד יכול להיות בריא לחלוטין, שיש לו מוח ולב". הוא התקשה להתמודד עם מותה של אשתו השנייה פרנסס. לונגפלו היה שקט מאוד, מאופק ופרטי; בשנים מאוחרות יותר, הוא היה ידוע כלא חברותי ונמנע מעזיבת הבית.
לונגפלו הפך לאחד הסלבריטאים האמריקאים הראשונים והיה פופולרי באירופה. דווח כי 10,000 עותקים של "החיזור של מיילס סטנדיש" נמכרו בלונדון ביום אחד. ילדים העריצו אותו; ה"ערמונית הפרושה" של "הנפח מהכפר" נכרתה וילדי קיימברידג' הפכו אותה לכורסה שהגישו לו. ב-1884, לונגפלו הפך לסופר הלא-בריטי הראשון שעבורו הוצב חזה הנצחה בפינת המשוררים של מנזר וסטמינסטר בלונדון; הוא נותר המשורר האמריקאי היחיד המיוצג עם חזה. מלך איטליה העניק לו את מסדר הקדושים מוריס ולזרוס, אך לונגפלו דחה זאת, והסביר לחבר שהוא "לא חשב שזה מתאים לרפובליקני ופרוטסטנטי לקבל מסדר אבירות קתולי".
אנדרטה ציבורית מאת פרנקלין סימונס הוקמה במקום הולדתו של לונגפלו בפורטלנד, מיין, בספטמבר 1888. ב-1909, פסל של לונגפלו נחשף בוושינגטון הבירה, שפוסל על ידי ויליאם קופר. הוא זכה לכבוד בפברואר 1940 ובמרץ 2007 כאשר שירות הדואר של ארצות הברית הנפיק בולים המנציחים אותו.
כאנדרטה לאביהם, ילדיו של לונגפלו תרמו קרקע מעבר לרחוב בראטל ומול בית המשפחה לעיר קיימברידג', שהפכה לפארק לונגפלו. אנדרטה הכוללת תבליט של מיילס סטנדיש, סדאלפון, הנפח מהכפר, הסטודנט הספרדי, אוונגלין והיאוואתה, דמויות מיצירותיו של לונגפלו, הוקדשה באוקטובר 1914.
יצירות
### שירה ופרוזה
Outre-Mer: A Pilgrimage Beyond the Sea (ספר מסעות) (1835)
- הסטודנט הספרדי. מחזה בשלוש מערכות (דרמה) (1843)
- החץ והשיר (שיר קצר) (1845)
- אוונגלין: סיפור מאקדיה (פואמה אפית) (1847)
- שירת היאוואתה (פואמה אפית) (1855)
- אגדת הרב בן לוי (שיר) (1863)
- טרגדיות ניו אינגלנד (שיר) (1868)
- כריסטוס: מסתורין (אוסף שירה) (1872)
### אוספי שירה
קולות הלילה (1839)
- מגדל הפעמונים של ברוז' ושירים אחרים (1845)
- יצירותיו השיריות של הנרי וודסוורת' לונגפלו (לונדון, 1852), עם איורים מאת ג'ון גילברט
- החיזור של מיילס סטנדיש ושירים אחרים (1858)
- סיפורי פונדק הדרך (כולל ה"טיסה השנייה" של ציפורי מעבר) (1863)
- שלושה ספרי שירים (כולל החלק השני של סיפורי פונדק הדרך) (1872)
- אחרית דבר (כולל החלק השלישי של סיפורי פונדק הדרך וה"טיסה השלישית" של ציפורי מעבר) (1873)
- המסכה של פנדורה ושירים אחרים (1875)
- מיכלאנג'לו: קטע (לא הושלם; פורסם לאחר המוות)
### תרגומים
- קופלאס דה דון חורחה מנריקה (תרגום מספרדית) (1833)
- הקומדיה האלוהית של דנטה (תרגום מאיטלקית) (1867)
### אנתולוגיות
- משוררים ושירת אירופה (תרגומים) (1844)