ויליאם קאלן בריאנט

ויליאם קאלן בריאנט

ויליאם קאלן בריאנט (William Cullen Bryant; 3 בנובמבר 1794 – 12 ביוני 1878) היה משורר רומנטי, עיתונאי ועורך רב-שנים של הניו-יורק איבנינג פוסט (New-York Evening Post). הוא נולד במסצ'וסטס והחל את הקריירה שלו כעורך דין, אך גילה עניין בשירה כבר בצעירותו.

בשנת 1825 עבר בריאנט לעיר ניו יורק, שם הפך לעורך של שני עיתונים מרכזיים. הוא התבלט כאחד המשוררים המשמעותיים ביותר באמריקה הספרותית המוקדמת, ונמנה עם קבוצת "משוררי האח" (fireside poets) בשל שירתו הנגישה והפופולרית.

חיים מוקדמים וחינוך

בריאנט נולד ב-3 בנובמבר 1794 בבקתת עץ ליד קאמינגטון, מסצ'וסטס; בית הולדתו מונצח בלוח זיכרון. הוא היה בנם השני של פיטר בריאנט (Peter Bryant; 12 באוגוסט 1767 – 20 במרץ 1820), רופא ומאוחר יותר חבר בית מחוקקים מדינתי, ושל שרה סנל (Sarah Snell; 4 בדצמבר 1768 – 6 במאי 1847). אילן היוחסין של אמו חוזר עד לנוסעי ה"מייפלאואר" (Mayflower), בהם ג'ון אלדן (John Alden; 1599–1687), אשתו פריסילה מאלינס (Priscilla Mullins), והוריה ויליאם ואליס מאלינס. סיפור הרומנטיקה בין ג'ון ופריסילה הוא נושא הפואמה המפורסמת "חיזוריו של מיילס סטנדיש" (The Courtship of Miles Standish) מאת הנרי וודסוורת' לונגפלו (Henry Wadsworth Longfellow), שהיה גם הוא צאצא שלהם.

הוא היה אחיינה של צ'ריטי בריאנט (Charity Bryant), תופרת מוורמונט, שהיא נושא ספרה של רייצ'ל הופ קליבס (Rachel Hope Cleves) משנת 2014, "צ'ריטי וסילביה: נישואים חד-מיניים באמריקה המוקדמת" (Charity and Sylvia: A Same-Sex Marriage in Early America). בריאנט תיאר את מערכת היחסים שלהן: "לו הותר לי להסיר את הלוט מעל חיי הפרט, הייתי מספר לכם בקצרה את הסיפור הייחודי, והמעניין בעיניי, על שתי נשים רווקות השוכנות בעמק זה. הייתי מספר לכם כיצד, בימי נעוריהן, הן לקחו זו את זו כבנות לוויה לחיים, וכיצד איחוד זה, שאינו פחות קדוש עבורן מקשר הנישואין, התקיים בהרמוניה בלתי מופרעת במשך יותר מארבעים שנה". צ'ריטי וסילביה דרייק קבורות יחד בבית הקברות וייברידג' היל בוייברידג', ורמונט.

בריאנט ומשפחתו עברו לבית חדש כשהיה בן שנתיים. בית ילדותו, אחוזת ויליאם קאלן בריאנט (William Cullen Bryant Homestead), הוא כיום מוזיאון. לאחר שנה אחת בלבד במכללת ויליאמס (Williams College), אליה נכנס במעמד סטודנט שנה שנייה, קיווה בריאנט לעבור לאוניברסיטת ייל (Yale). אולם שיחה עם אביו הובילה אותו להבנה שהמשאבים הכלכליים של המשפחה לא יאפשרו זאת. אביו יעץ לבריאנט לפנות לקריירה משפטית כבחירה הטובה ביותר שעמדה בפניו, והמשורר המאוכזב החל ללמוד משפטים בווורת'ינגטון וברידג'ווטר במסצ'וסטס.

בשנת 1815 התקבל בריאנט ללשכת עורכי הדין והחל לעסוק בעריכת דין בפליינפילד הסמוכה, כשהוא הולך מדי יום שבעה מיילים מקאמינגטון. באחד מטיולים אלו, בדצמבר 1815, הבחין בציפור בודדת עפה באופק; המראה הניע אותו לכתוב את "אל עוף מים" (To a Waterfowl).

בריאנט פיתח את העניין שלו בשירה מוקדם בחייו. תחת הדרכתו של אביו, הוא חיקה את אלכסנדר פופ (Alexander Pope) ומשוררים בריטים ניאו-קלאסיים אחרים. "האמברגו" (The Embargo), יצירה ביקורתית על הנשיא תומאס ג'פרסון שפורסמה ב-1808, שיקפה את דעותיו הפוליטיות הפדרליסטיות של בריאנט. המהדורה הראשונה אזלה במהירות, בחלקה בשל הפרסום שנלווה לגילו הצעיר של בריאנט בזמן פרסומה. מהדורה שנייה מורחבת כללה את תרגומו של בריאנט לשירה קלאסית. במהלך לימודיו האקדמיים וקריאתו בתחום המשפטים, הוא כתב מעט שירה, אך מפגשים עם "משוררי בית הקברות" (Graveyard Poets) ולאחר מכן עם ויליאם וורדסוורת' (William Wordsworth) חידשו את תשוקתו למה שבריאנט כינה "קסם השיר".

קריירה

### שירה מוקדמת

"תנאטופסיס" (Thanatopsis) הוא שירו המפורסם ביותר של בריאנט, שייתכן כי עבד עליו כבר בשנת 1811.

בשנת 1817 לקח אביו כמה דפי שירה משולחנו של בנו, ובהזמנתו של וילארד פיליפס (Willard Phillips), עורך ה-North American Review שקיבל בעבר שיעורים בקלאסיקה מאת בריאנט, הגיש אותם לצד יצירתו שלו. עורך ה-Review, אדוארד טירל צ'אנינג (Edward Tyrrel Channing), הקריא את השיר לעורך השותף ריצ'רד הנרי דנה האב (Richard Henry Dana Sr.), שהכריז מיד: "זה מעולם לא נכתב בצד הזה של המים!"

מישהו ב-North American חיבר שניים מהקטעים הנפרדים של הבן, נתן לתוצאה את הכותרת הנגזרת מיוונית "תנאטופסיס" ("הרהור על המוות"), ייחס אותו בטעות לאב, ופרסם אותו. לאחר הבהרת סוגיית המחבר, שירי הבן החלו להופיע בתדירות מסוימת ב-Review. חלק מהפואמה "תנאטופסיס" נמצא בבסיס אנדרטת ויליאם קאלן בריאנט מאחורי הספרייה הציבורית של ניו יורק, שנחנכה ב-1911. "אל עוף מים", שפורסם ב-1821, היה הפופולרי ביותר.

ב-11 בינואר 1821, בעודו שואף לבנות קריירה משפטית, נישא בריאנט לפרנסס פיירצ'יילד (Frances Fairchild). זמן קצר לאחר מכן קיבל הזמנה לשאת דברים מטעם אחוות פי בטא קפא (Phi Beta Kappa) באוניברסיטת הרווארד (Harvard University) לכבוד טקס הסיום של אוגוסט. בריאנט בילה חודשים בעבודה על "העידנים" (The Ages), פנורמה בחרוזים על היסטוריית הציוויליזציה, שהגיעה לשיאה בכינון ארצות הברית. הוא פרסם לאחר מכן את "העידנים", שפתח את הכרך שכותרתו "שירים" (Poems), אותו דאג לפרסם באותה נסיעה להרווארד. עבור ספר זה, הוא הוסיף שורות בתחילת ובסוף "תנאטופסיס" ששינו את השיר.

"תנאטופסיס" ביסס את הקריירה של בריאנט כמשורר. מ-1816 עד 1825, בריאנט היה תלוי בפרקטיקה המשפטית שלו בגרייט ברינגטון, מסצ'וסטס, כדי לפרנס את משפחתו, אך הוא המיר את מקצועו הלא-מתגמל בעיר ניו יורק ובהבטחה לקריירה ספרותית. בעידודה של משפחה ספרותית מכובדת ובעלת קשרים, משפחת סדג'וויק (Sedgwicks), הוא תפס במהירות דריסת רגל בחיי התרבות התוססים של ניו יורק.

עד שנת 1832, לאחר פרסום גרסה מורחבת של "שירים" בארצות הברית ובעזרתו של וושינגטון אירווינג (Washington Irving) בבריטניה, החל בריאנט להיות מוכר כאחד המשוררים הגדולים של דורו.

### ניו-יורק ריוויו

עבודתו הראשונה של בריאנט, בשנת 1825, הייתה כעורך ה-New-York Review, שהתמזג עם ה-United States Review and Literary Gazette בשנה שלאחר מכן, 1826. הסיפורים של בריאנט במהלך שבע השנים מתקופתו ב-Review ועד לפרסום "סיפורי גלאובר ספא" (Tales of Glauber Spa) ב-1832 מראים מגוון אסטרטגיות, מה שהופך אותו לממציא ביותר מבין העוסקים בז'אנר זה בשלב מוקדם זה של התפתחותו.

### ניו-יורק איבנינג פוסט

בעיצומו של המאבק הכושל לגיוס מנויים, הוא קיבל תפקידי משרה חלקית ב-New-York Evening Post תחת ויליאם קולמן (William Coleman); לאחר מכן, בחלקו בשל בריאותו הלקויה של קולמן, שניתן לייחסה לתוצאות של דו-קרב ולאחר מכן שבץ, אחריותיות של בריאנט התרחבו במהירות. מעוזר עורך הוא עלה לדרגת עורך ראשי ובעלים משותף של העיתון שנוסד על ידי אלכסנדר המילטון (Alexander Hamilton). במהלך חצי המאה הבאה, ה-Post הפך לעיתון המכובד ביותר בעיר, ומבחירתו של אנדרו ג'קסון (Andrew Jackson), לבמה המרכזית בצפון-מזרח עבור המפלגה הדמוקרטית ולאחר מכן עבור מפלגות ה-Free Soil והמפלגה הרפובליקנית. בתהליך זה, ה-Evening-Post הפך גם לעמוד התווך של הון משמעותי. למרות התחלותיו הפדרליסטיות, בריאנט עבר להיות אחד הקולות הליברליים ביותר של המאה. בשנת 1848, צירף בריאנט את ג'ון ביגלו (John Bigelow) כשותף ובעלים משותף, לאחר שביגלו הצליח ללוות כסף מצ'ארלס או'קונור (Charles O'Conor) כדי לקנות את חלקו.

כתומך מוקדם בעבודה מאורגנת, עם מאמרי המערכת שלו מ-1836 שטענו לזכותם של פועלים לשבות, בריאנט הגן גם על מיעוטים דתיים ומהגרים, וקידם את ביטול העבדות. הוא "השליך את עצמו לחזית המאבק לזכויות אדם" ולא חדל להתבטא נגד ההשפעה המשחיתה של בנקאים מסוימים למרות ניסיונותיהם למוטט את העיתון. לדברי היסטוריון העיתונות פרנק לותר מוט (Frank Luther Mott), בריאנט היה "ליברל גדול שסופרים מודרניים לעיתים נדירות עושים עמו צדק".

הוא נבחר לחבר עמית באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים בשנת 1855.

למרות התנגדותו הנחרצת בעבר לתומאס ג'פרסון ולמפלגתו, הפך בריאנט לאחד התומכים המרכזיים בצפון-מזרח באותה מפלגה תחת ג'קסון. דעותיו של בריאנט, שתמיד היו פרוגרסיביות אם כי לא פופוליסטיות לחלוטין, הובילו אותו להצטרף ל-Free Soilers כאשר מפלגת ה-Free Soil הפכה לליבה של המפלגה הרפובליקנית החדשה ב-1856.

בריאנט ניהל קמפיין נמרץ עבור ג'ון פרימונט (John Frémont), מה שחיזק את מעמדו במועצות המפלגה. ב-1860, הוא היה אחד מהדוברים המזרחיים המרכזיים של אברהם לינקולן (Abraham Lincoln), ובריאנט הציג את לינקולן ב-Cooper Union לפני נאום ה-Cooper Union שלו, שנחשב למשפיע בהעלאת לינקולן למועמדות ולאחר מכן לנשיאות. בבחירות לנשיאות ב-1860, הוא בחר בלינקולן ובהניבל המלין (Hannibal Hamlin) כאלקטור נשיאותי.

### אמריקה הציורית

בריאנט ערך את "אמריקה הציורית" (Picturesque America), שפורסם בין 1872 ל-1874. סט זה בן שני כרכים היה מאויר להפליא ותיאר מקומות נופיים בארצות הברית ובקנדה.

### תרגום הומרוס

בשנותיו האחרונות עבר בריאנט מכתיבת שירה משלו לתרגום בחרוזים לבנים של יצירות הומרוס (Homer). הוא עבד בחריצות על ה"איליאדה" (Iliad) וה"אודיסיאה" (Odyssey) בין השנים 1871 ל-1874. הוא זכור גם כאחד הסמכויות הראשיות בהומאופתיה וככותב מזמורים עבור הכנסייה האוניטרית, שניהם מורשת השפעתו של אביו עליו.

בשנת 1843 קנה בריאנט בית ברוזלין הארבור (Roslyn Harbor) בלונג איילנד. הוא הטביל וקרא לבית "סידרמיר" (Cedarmere) בשל עצי הארז סביב הבריכה שלו.

בשנת 1865 קנה את בית החווה בקאמינגטון, שם גדל ובילה מדי קיץ עד מותו. הוא ביצע שיפורים משמעותיים בבתים בשני הנכסים. הוא היה ידוע בתשומת הלב שלו לעצים באדמתו, ולימים הביע חששות כי כריתת יערות בארצות הברית תתברר כאסונית לחקלאות האמריקאית.

מוות

בריאנט מת ב-1878 מסיבוכים של נפילה מקרית שספג לאחר שהשתתף בטקס בסנטרל פארק לכבוד הפטריוט האיטלקי ג'וזפה מציני (Giuseppe Mazzini). הוא קבור בבית הקברות רוזלין בגרינווייל, ניו יורק.

תגובה ביקורתית

בריאנט הפך לאחד המשוררים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה הספרותית האמריקאית המוקדמת. הוא נכלל בדרך כלל בקבוצת המשוררים המכונים "משוררי האח", לצד לונגפלו, ג'ון גרינליף ויטייר (John Greenleaf Whittier), ג'יימס ראסל לוול (James Russell Lowell) ואוליבר ונדל הולמס האב (Oliver Wendell Holmes Sr.). הם נחשבים בין המשוררים האמריקאים הראשונים שהפופולריות שלהם התחרתה בזו של משוררים בריטים, הן מבית והן בחוץ לארץ, והם נקראים כך משום שכתיבתם הייתה מקור בידור למשפחות שהתאספו סביב האח בבית. שירתו של בריאנט תוארה כבעלת "אופי מהורהר ומדיטטיבי, ופונה רק מעט להמוני הקוראים".

אדגר אלן פו (Edgar Allan Poe) שיבח את בריאנט ובאופן ספציפי את השיר "יוני" (June) במאמרו "העיקרון השירי" (The Poetic Principle):

> הזרימה הקצבית, כאן, היא אפילו חושנית – שום דבר לא יכול להיות מלודי יותר. השיר תמיד השפיע עליי בצורה מדהימה. המלנכוליה העזה שנראית כפורצת, בכוח, אל פני השטח של כל אמירותיו העליזות של המשורר על קברו, מרעידה אותנו עד עמקי הנשמה – בעוד שישנה התעלות שירית אמיתית ברעד הזה. הרושם שנותר הוא של עצב מהנה.

העורכת וסופרת הילדים מרי מייפס דודג' (Mary Mapes Dodge) כתבה ששיריו של בריאנט "חוללו טוב עצום ומרחיק לכת בעולם". היא חזתה: "אתה תעריץ יותר ויותר, ככל שתתבגר, את הפואמות האציליות של האיש הגדול והטוב הזה". המשורר והמבקר הספרותי תומאס הולי צ'ייברס (Thomas Holley Chivers) אמר ש"הדבר היחיד ש[בריאנט] כתב אי פעם שאפשר לקרוא לו שירה הוא 'תנאטופסיס', שאותו גנב שורה אחר שורה מהספרדית. העובדה היא שהוא מעולם לא עשה דבר מלבד לגנוב – שכן שום דבר שכתב אי פעם אינו מקורי". הסופר והמבקר ג'ון ניל (John Neal) כתב ב"סופרים אמריקאים" (1824–25): "מר ב' אינו ולא יהיה לעולם משורר טוב. חסרה לו אש – חסרה לו הפזיזות של משורר – הבזבזנות והלהט של אלו העולים על גדותיהם בהשראה". ביקורת זו עשויה הייתה להשפיע על לוול, שכתב ביקורת דומה מאוד בפואמה שלו מ-1848 "משל למבקרים" (A Fable for Critics).

שירתו של בריאנט עדינה וחיננית, חדורה במלנכוליה מהורהרת, ואהבת הבדידות ושקט היערות. למרות שחונך להעריץ את פופ, ובילדותו חיקה אותו, הוא היה אחד המשוררים האמריקאים הראשונים שהשליכו מעליהם את השפעתו. לבריאנט היה עניין במדע ובגיאולוגיה במיוחד. תומאס קול (Thomas Cole) היה חבר ושניהם, בזמנים שונים, בחנו את ה"מבנה הגיאולוגי" של וולטרה באיטליה. הוא פגש את צ'ארלס לייל (Charles Lyell) באנגליה ב-1845.

כסופר, בריאנט היה תומך מוקדם בלאומיות ספרותית אמריקאית, ושירתו המתמקדת בטבע כמטאפורה לאמת ביססה דפוס מרכזי במסורת הספרותית האמריקאית.

יש הטוענים, עם זאת, כי הערכה מחודשת היא מזמן באיחור. היא מוצאת יתרונות גדולים בכמה סיפורים קצרים שכתב בריאנט בזמן שניסה לעורר עניין בכתבי העת שערך. חשוב מכך, היא תופסת משורר בעל תחכום טכני רב שהיה אב קדמון לוולט ויטמן (Walt Whitman), שהיה בן חסותו.

מורשת

אף על פי שבריאנט נולד בניו אינגלנד, שם היו למשפחתו קשרים עמוקים, הוא בילה כמעט את כל חייו כתושב ניו יורק מסור ומשפיע. הוא עזר להגות את הרעיון של פארק גדול במנהטן, מה שהוביל בסופו של דבר לפיתוח סנטרל פארק. הוא היה גם תומך מוביל ביצירת מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, והיה אחד מקבוצת המייסדים של המכללה הרפואית של ניו יורק (New York Medical College) וכן של אגודת המאה (Century Association). היו לו זיקות קרובות לבית הספר לאמנות של נהר ההדסון (Hudson River School) והוא היה חבר קרוב של תומאס קול.

בשנת 1884, כהוקרה לבריאנט, שונה שמו של כיכר המאגר (Reservoir Square), במפגש הרחובות 42 והשדרה השישית, לבראיינט פארק (Bryant Park). כיכר המאגר הייתה מאחורי המאגר העילי המסיבי של העיר ניו יורק, בשדרה החמישית. בשנת 1900 נהרס המאגר והוחלף בבניין הראשי של הספרייה הציבורית של ניו יורק. בשנת 1915, פסל של ויליאם קאלן בריאנט מאת הפסל הרברט אדמס (Herbert Adams) היה אחד מפסלי "אמריקאים דגולים" שהקיפו את ארמון האמנויות היפות בתערוכה הבינלאומית פנמה-פסיפיק בסן פרנסיסקו, קליפורניה. אנדרטת ויליאם קאלן בריאנט בבראיינט פארק כוללת ברונזה של אותה יצירה.

ממש מחוץ לעיר ניו יורק, הכפר רוזלין הארבור שבלונג איילנד, ניו יורק, הוא ביתו של שמורת ויליאם קאלן בריאנט, הממוקמת על אדמה שהייתה בבעלותו בעבר לצד מה שהוא כיום מוזיאון נסאו לאמנות (Nassau County Museum of Art). בריאנט הוא גם שמה של ספריית בראיינט ברוזלין, ניו יורק, הממוקמת ליד אחוזת סידרמיר שלו.

מיקומים אחרים הקרואים על שם בריאנט כוללים: בראיינט, שכונה בסיאטל; בראיינט וודס, אחד מארבעת הכפרים המקוריים בקולומביה, מרילנד; פארק קאלן בראיינט בטורונטו, אונטריו; ספריית בראיינט החופשית בקאמינגטון, מסצ'וסטס; ובית בראיינט במכללת ויליאמס.

מספר בתי ספר קרויים על שם בריאנט, כולל תיכון ויליאם קאלן בריאנט בלונג איילנד סיטי, ניו יורק, ובתי ספר יסודיים במילווקי, ויסקונסין; טינק, ניו ג'רזי; לונג ביץ', קליפורניה; קליבלנד, אוהיו; וגרייט ברינגטון, מסצ'וסטס. בית ספר כפרי בסנפורד, מיין נקרא גם הוא על שם בריאנט.

הוויאדוקט של ויליאם קאלן בריאנט בין פלאוור היל לרוזלין, ניו יורק נקרא לכבודו של בריאנט – וכך גם ספריית בראיינט, המשמשת כספרייה הציבורית של קהילת רוזלין.

מרטין לותר קינג הבן (Martin Luther King Jr.) ציטט את בריאנט בנאומו "תנו לנו את הקלפי" (Give Us the Ballot), כאשר אמר: "יש משהו ביקום הזה שמצדיק את ויליאם קאלן בריאנט באומרו: 'האמת שנדרסה ארצה תקום שוב'."