רוברט כריסטגאו

רוברט כריסטגאו

רוברט תומאס כריסטגאו (Robert Thomas Christgau; נולד ב-18 באפריל 1942) הוא עיתונאי מוזיקה ומסאי אמריקאי. כאחד ממבקרי המוזיקה המשפיעים ביותר, הוא החל את הקריירה שלו בסוף שנות ה-60 כאחד ממבקרי הרוק המקצועיים הראשונים, ומאוחר יותר הפך לתומך מוקדם בתנועות מוזיקליות כגון היפ הופ, רייט גררל (Riot Grrrl) וייבוא מוזיקה פופולרית אפריקאית למערב. הוא היה מבקר המוזיקה הראשי והעורך הבכיר של הווילג' ווייס (The Village Voice) במשך 37 שנים, תקופה שבה יצר ופיקח על מצעד המבקרים השנתי Pazz & Jop. הוא סיקר מוזיקה פופולרית גם עבור אסקווייר (Esquire), קרים (Creem), ניוסדיי (Newsday), פלייבוי (Playboy), רולינג סטון (Rolling Stone), בילבורד (Billboard), NPR, בלנדר (Blender) ו-MSN Music; הוא היה מורה אורח לאמנויות באוניברסיטת ניו יורק. הכותב הבכיר של CNN, ג'יימי אלן (Jamie Allen), כינה את כריסטגאו "ה-E. F. Hutton של עולם המוזיקה – כשהוא מדבר, אנשים מקשיבים."

כריסטגאו ידוע בעיקר בזכות ביקורות האלבומים התמציתיות שלו, המדורגות באותיות, המורכבות בסגנון כתיבה מרוכז ומקוטע הכולל פסוקיות רב-שכבתיות, שנינות עוקצנית, בדיחות בשורה אחת, סטייה לפוליטיקה ואזכורים החל מידע כללי ועד לאזוטרי. כתיבתו מושפעת לעיתים קרובות מפוליטיקת שמאל (במיוחד פמיניזם והומניזם חילוני). הוא נטה בדרך כלל לטובת צורות מוזיקליות ממוקדות שירים ותכונות של שנינות וקפדנות פורמלית, כמו גם מוזיקליות ממקורות לא שגרתיים.

הביקורות, שפורסמו במקור בטורי ה-"Consumer Guide" שלו במהלך תקופתו בווילג' ווייס מ-1969 עד 2006, קובצו בספרים בשלושה כרכים שסגרו עשורים: Christgau's Record Guide: Rock Albums of the Seventies (1981), Christgau's Record Guide: The '80s (1990) ו-Christgau's Consumer Guide: Albums of the '90s (2000). אוספים מרובים של מסותיו פורסמו בצורת ספרים, ואתר אינטרנט הנושא את שמו מאז 2001 מארח בחינם את רוב עבודתו.

בשנת 2006 פיטר הווייס את כריסטגאו לאחר רכישת העיתון על ידי ניו טיימס מדיה (New Times Media). הוא המשיך לכתוב ביקורות בפורמט ה-"Consumer Guide" עבור MSN Music, Cuepoint ו-Noisey (מדור המוזיקה של וייס) שם הן פורסמו בטור שלו "Expert Witness" עד יולי 2019. בספטמבר באותה שנה הוא השיק עלון הרשמה בתשלום בשם And It Don't Stop, שפורסם בפלטפורמת העלונים Substack וכלל טור חודשי של "Consumer Guide", לצד כתבים אחרים.

חיים מוקדמים

כריסטגאו נולד בגריניץ' וילג' במנהטן, ניו יורק, ב-18 באפריל 1942. הוא גדל בקווינס, בן לכבאי. הוא אמר שנהיה מעריץ של רוק אנד רול כשדי ג'יי אלן פריד (Alan Freed) עבר לעיר ב-1954.

לאחר שלמד בבית ספר ציבורי בעיר, למד כריסטגאו בדארטמות' קולג' (Dartmouth College), וסיים ב-1962 עם תואר ראשון (B.A.) באנגלית. בקולג', תחומי העניין המוזיקליים שלו פנו לג'אז, אך הוא חזר במהירות לרוק לאחר שחזר לניו יורק. הוא אמר שהאלבום של מיילס דייוויס (Miles Davis) משנת 1960, Sketches of Spain, יזם "שלב אחד של התפכחות (אצלו) מהג'אז שהוביל לחזרתי לרוק אנד רול." הוא הושפע עמוקות מסופרי הניו ג'ורנליזם (New Journalism) ובהם גיי טליז (Gay Talese) וטום וולף (Tom Wolfe). "השאיפות שלי כשהלכתי לעיתונאות היו תמיד, במידה מסוימת, ספרותיות," אמר כריסטגאו מאוחר יותר.

קריירה

כריסטגאו כתב סיפורים קצרים, לפני שזנח את הסיפורת ב-1964 כדי להפוך לכתב ספורט ומאוחר יותר לכתב משטרה ב-ניוארק סטאר-לדג'ר (Newark Star-Ledger). הוא הפך לעיתונאי עצמאי לאחר שסיפור שכתב על מותה של אישה בניו ג'רזי פורסם על ידי המגזין ניו יורק (New York). הוא היה בין מבקרי הרוק הייעודיים הראשונים. הוא התבקש להשתלט על טור המוזיקה הרדום ב-אסקווייר, שהחל לכתוב ביוני 1967. הוא גם תרם למגזין צ'יטה (Cheetah) באותה תקופה. הוא הפך אז לקול מוביל בעיצוב אסתטיקה מוזיקלית-פוליטית המשלבת פוליטיקת שמאל חדש (New Left) ותרבות נגד. לאחר שאסקווייר הפסיק את הטור, עבר כריסטגאו לווילג' ווייס ב-1969, ועבד גם כמרצה בקולג'.

מראשית דרכו כמבקר, היה כריסטגאו מודע לחוסר הידע הפורמלי שלו במוזיקה. בקטע מ-1968 הוא ציין:

> אני לא יודע כלום על מוזיקה, מה שצריך להיות הודאה מזיקה אבל הוא לא. ... העובדה היא שכותבי פופ באופן כללי נרתעים מארקנה כמו סימני מפתח ופעימות לתיבה. ... נהגתי לחשוף את הדאגות שלי לגבי זה בפני חברים בתעשיית התקליטים, שהרגיעו אותי. גם הם לא ידעו כלום על מוזיקה. נאמר לי שהדברים הטכניים לא חשובים. אתה פשוט צריך לאהוב את זה.

בתחילת 1972, קיבל כריסטגאו משרה מלאה כמבקר מוזיקה בניוסדיי. הוא חזר לווילג' ווייס ב-1974 כעורך מוזיקה. בקטע מ-1976 לעיתון, הוא טבע את המונח "ממסד מבקרי הרוק" (Rock Critic Establishment) כדי לתאר את הצמיחה בהשפעתם של מבקרי מוזיקה אמריקאים. מאמרו נשא את כותרת המשנה בסוגריים "אבל האם זה רע לרוק?". הוא מנה את דייב מארש (Dave Marsh), ג'ון רוקוול (John Rockwell), פול נלסון (Paul Nelson), ג'ון לנדאו (Jon Landau) ואת עצמו כחברים ב"ממסד" הזה. כריסטגאו נשאר בווילג' ווייס עד אוגוסט 2006, אז פוטר זמן קצר לאחר רכישת העיתון על ידי ניו טיימס מדיה. חודשיים לאחר מכן, הפך כריסטגאו לעורך תורם ב-רולינג סטון (שפרסם לראשונה את ביקורתו על Wow של מובי גרייפ ב-1968). בסוף 2007 פוטר כריסטגאו מרולינג סטון, אם כי המשיך לעבוד עבור המגזין עוד שלושה חודשים. החל מהגיליון של מרץ 2008, הוא הצטרף לבלנדר, שם צוין כ"מבקר בכיר" במשך שלושה גיליונות ולאחר מכן כ"עורך תורם". כריסטגאו היה תורם קבוע לבלנדר לפני שהצטרף לרולינג סטון. הוא המשיך לכתוב לבלנדר עד שהמגזין הפסיק את פרסומו במרץ 2009. ב-1987 הוא קיבל מלגת גוגנהיים בתחום "פולקלור ותרבות פופולרית" כדי ללמוד את ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית.

כריסטגאו כתב גם לעיתים קרובות עבור פלייבוי, ספין (Spin) וקרים. הוא מופיע בסרט התיעודי על רוק מ-2011, Color Me Obsessed, על להקת ה-Replacements. בעבר הוא לימד בשנים המעצבות של המכון לאמנויות של קליפורניה (California Institute of the Arts). נכון ל-2007, הוא היה פרופסור חבר במחלקה למוזיקה מוקלטת ע"ש קלייב דייוויס באוניברסיטת ניו יורק.

באוגוסט 2013, חשף כריסטגאו במאמר שנכתב עבור אתר האינטרנט של בארנס אנד נובל (Barnes & Noble) שהוא כותב ספר זיכרונות. ב-15 ביולי 2014 הופיע כריסטגאו לראשונה בטור חודשי באתר האינטרנט של בילבורד.

### טורי "Consumer Guide" ו-"Expert Witness"

כריסטגאו ידוע אולי יותר מכל בזכות טורי ה-"Consumer Guide" שלו, שפורסמו פחות או יותר מדי חודש מאז 10 ביולי 1969 בווילג' ווייס, וכן בתקופה קצרה בקרים. בפורמט המקורי שלו, כל מהדורה של ה-"Consumer Guide" כללה כ-20 ביקורות אלבומים בפיסקה אחת, שכל אחת מהן קיבלה ציון באותיות שנע בין +A ל-E−. הביקורות נאספו מאוחר יותר, הורחבו ועובדו באופן נרחב בסדרת ספרים בת שלושה כרכים, שהראשון שבהם פורסם ב-1981 כ-Christgau's Record Guide: Rock Albums of the Seventies; אחריו הגיעו Christgau's Record Guide: The '80s (1990) ו-Christgau's Consumer Guide: Albums of the '90s (2000).

במערכת הדירוג המקורית שלו מ-1969 עד 1990, אלבומים קיבלו ציון שנע בין +A ל-E−. תחת מערכת זו, כריסטגאו החשיב בדרך כלל +B ומעלה כהמלצה אישית. הוא ציין כי בפועל, ציונים מתחת ל-C− היו נדירים. בשנת 1990 שינה כריסטגאו את פורמט ה-"Consumer Guide" כדי להתמקד יותר באלבומים שאהב. תקליטי +B שכריסטגאו סבר ש"אינם ראויים לביקורת מלאה" קיבלו לרוב הערות קצרות וסימני כוכבים שנעו בין שלושה לאחד, המציינים "אזכור מכובד", תקליטים שכריסטגאו האמין שעשויים לעניין את קהל היעד שלהם. אלבומים פחותים סווגו תחת קטגוריות כגון "Neither" (שעשויים להרשים בהתחלה עם "מלאכה קוהרנטית או שיר או שניים עוצרי נשימה", לפני שהם נכשלים בהשארת רושם שוב) ו-"Duds" (שציינו תקליטים גרועים ופורסמו ללא הערה נוספת). כריסטגאו אכן נתן ביקורות מלאות וציונים מסורתיים לתקליטים שהוא קטל בטור שנתי בנובמבר בשם "Turkey Shoot" בווילג' ווייס, עד שעזב את העיתון ב-2006.

בשנת 2001, robertchristgau.com – ארכיון מקוון של ביקורות ה-"Consumer Guide" של כריסטגאו וכתבים אחרים מהקריירה שלו – הוקם כפרויקט שיתופי בין כריסטגאו לחבר הוותיק טום האל (Tom Hull); השניים נפגשו ב-1975 זמן קצר לאחר שהאל פנה לכריסטגאו כעורך האזורי של הווילג' ווייס לסנט לואיס. האתר נוצר לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001, כאשר האל נתקע בניו יורק בזמן שביקר ממקום הולדתו ויצ'יטה. בעוד שכריסטגאו בילה לילות רבים בהכנת כתבי עבר מהווילג' ווייס לאתר, עד 2002 רוב טורי ה-"Consumer Guide" הישנים הוכנסו על ידי האל וקבוצה קטנה של מעריצים. לדברי כריסטגאו, האל הוא "גאון מחשבים וגם מבקר מוזיקה מצוין ובעל ידע רב, אבל הוא מעולם לא עשה הרבה עבודת אתרים. העיצוב של אתר האינטרנט, במיוחד יכולת החיפוש הגבוהה שלו והעניין המועט בגרפיקה, הם התפיסה שלו לגבי מה אתר מוזיקה שימושי צריך להיות".

בדצמבר 2006 החל כריסטגאו לכתוב את טורי ה-"Consumer Guide" שלו עבור MSN Music, שהופיעו בתחילה מדי חודשיים, לפני שעברו ללוח זמנים חודשי ביוני 2007. ב-1 ביולי 2010 הודיע במבוא לטור ה-"Consumer Guide" שלו שהמהדורה של יולי 2010 תהיה האחרונה ב-MSN. ב-22 בנובמבר הוא השיק בלוג ב-MSN, בשם "Expert Witness", שכלל ביקורות רק על אלבומים שהוא דירג ב-+B ומעלה, שכן אלבומים אלו "הם הליבה ועמוד השדרה של ההנאה המוזיקלית שלי"; כתיבת הביקורות עבורם "מתגמלת כל כך פסיכולוגית שאני שמח לעשות זאת בתעריפי בלוגר". הוא החל להתכתב עם קוראים מסורים של הטור, שכונו "העדים" (The Witnesses) על שם הטור. ב-20 בספטמבר 2013 הודיע כריסטגאו במדור התגובות כי "Expert Witness" יפסיק להתפרסם עד 1 באוקטובר 2013, וכתב: "למיטב הבנתי, מיקרוסופט סוגרת את כל פעילות האמנויות העצמאית של MSN באותו זמן..."

ב-10 בספטמבר 2014 הופיע כריסטגאו בגרסה חדשה של "Expert Witness" ב-Cuepoint, מגזין מוזיקה מקוון שפורסם בפלטפורמת הבלוגים Medium. באוגוסט 2015 הוא נשכר על ידי וייס כדי לכתוב את הטור עבור מדור המוזיקה של המגזין, Noisey. ביולי 2019 פורסמה המהדורה האחרונה של "Expert Witness".

בספטמבר 2019, בעידודו של החבר והקולגה ג'ו לוי (Joe Levy), החל כריסטגאו לפרסם את העלון "And It Don't Stop" בפלטפורמת המנויים לעלונים Substack. עם חיוב מנויים של 5 דולר לחודש, הוא כולל את טור ה-"Consumer Guide" החודשי שלו, פודקאסטים ותוכן שבועי בחינם כמו ביקורות ספרים. הוא היה סקפטי לגבי הפלטפורמה בהתחלה: "בעצם אמרתי לג'ו שאם לא יהיו לי מספיק מנויים כדי לשלם את מה שהרווחתי ב-Noisey עד חג המולד, אני הולך להתפטר. לא התכוונתי לעשות את זה בפחות מהכסף הזה. היו לי כל כך הרבה מנויים תוך שלושה ימים." עד מאי 2020, ל-"And It Don't Stop" היו יותר מ-1,000 מנויים. כריסטגאו היה אמביוולנטי לגבי הפלטפורמה בהתחלה, אך מאז מצא אותה "מתגמלת מאוד", והסביר כי "אדם בגילי, שעדיין פעיל אינטלקטואלית באמת? זה מחמיא ומתגמל מאוד שיש אנשים שמוכנים לעזור לתמוך בי."

### Pazz & Jop

בין 1968 ל-1970 הגיש כריסטגאו טפסים למצעד המבקרים השנתי של המגזין ג'אז אנד פופ (Jazz & Pop). הוא בחר ב-John Wesley Harding של בוב דילן (שוחרר בסוף 1967), Tommy של המי (1969), ו-12 Songs של רנדי ניומן (1970) כאלבומי הפופ הטובים ביותר של שנותיהם, וב-Bitches Brew של מיילס דייוויס (1970) כאלבום הג'אז הטוב ביותר של שנתו. ג'אז אנד פופ הפסיק את הפרסום ב-1971.

בשנת 1971 חנך כריסטגאו את מצעד המוזיקה השנתי Pazz & Jop, שנקרא כמחווה ל-ג'אז אנד פופ. המצעד סקר מבקרי מוזיקה לגבי המהדורות המועדפות עליהם באותה שנה. תוצאות המצעד פורסמו בווילג' ווייס בכל פברואר לאחר ריכוז רשימות "עשרת הגדולים" שהוגשו על ידי מבקרי מוזיקה ברחבי הארץ. לאורך הקריירה שלו בווייס, כל מצעד לווה במסה ארוכה של כריסטגאו המנתחת את התוצאות ומהרהרת בתפוקה המוזיקלית הכוללת של השנה. הווייס המשיך עם הפיצ'ר גם לאחר פיטוריו של כריסטגאו. למרות שהוא כבר לא פיקח על המצעד, כריסטגאו המשיך להצביע ומאז המצעד של 2015, גם תרם מסות לתוצאות.

"רשימות הדיקן" ("Dean's Lists")

בכל שנה שבה פעל Pazz & Jop, יצר כריסטגאו רשימה אישית של המהדורות המועדפות עליו שנקראה "רשימת הדיקן". רק עשרת הראשונים שלו נספרו לקולו במצעד, אך רשימות המועדפים המלאות שלו מנו בדרך כלל הרבה יותר מכך. רשימות אלו – או לפחות עשרת הראשונים של כריסטגאו – פורסמו בדרך כלל בווילג' ווייס יחד עם תוצאות Pazz & Jop. לאחר פיטוריו של כריסטגאו מהווייס, הוא המשיך לפרסם את רשימותיו השנתיות באתר האינטרנט שלו וב-The Barnes & Noble Review.

בעוד שמצעד המבקרים המצטבר של Pazz & Jop הוא האטרקציה העיקרית שלו, רשימות הדיקן של כריסטגאו ראויות לציון בזכות עצמן. הנרי האוזר (Henry Hauser) מ-Consequence of Sound אמר שהמצעד השנתי של כריסטגאו Pazz & Jop "היה מוסד אמריקאי בתום לב. עבור כותבי מוזיקה, המסות סוף השנה שלו ו-'רשימת הדיקן' הנרחבת הם כמו לצפות בכדור הגדול נופל בטיימס סקוור."

אלו הן בחירותיו של כריסטגאו לאלבום מספר אחת של השנה, כולל ניקוד הנקודות שהקצה למצעד. כללי Pazz & Jop קבעו שניתן להקצות לכל פריט בעשירייה הראשונה בין 5 ל-30 נקודות, כאשר כל עשרת הפריטים מסתכמים ב-100, מה שאפשר למבקרים לשקול אלבומים מסוימים בכבדות רבה יותר אם בחרו לעשות זאת. בחלק מהשנים, הוא העניק לעיתים קרובות מספר שווה של נקודות לאלבומים שדורגו במקום הראשון והשני שלו, אך הם דורגו בכל זאת כראשון ושני, לא כתיקו למקום הראשון. הרשימה מציגה רק את בחירות מספר אחת שלו.

סגנון והשפעה

"הבלורבים של כריסטגאו", כותב מבקר המוזיקה של סלייט (Slate) ג'ודי רוזן (Jody Rosen), "אינם כמו של אף אחד אחר – עמוסים ברעיונות ואזכורים, וידויים בגוף ראשון וגידופים, אזכורים אינטלקטואליים וסלנג". רוזן מתאר את כתיבתו של כריסטגאו כ"לפעמים מעצבנת, תמיד מעוררת מחשבה. ... יחד עם פולין קייל (Pauline Kael), כריסטגאו הוא ללא ספק אחד משני מבקרי תרבות ההמונים האמריקאים החשובים ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20. ... כל מבקרי הרוק שעובדים היום, לפחות אלו שרוצים לעשות יותר מאשר לשכתב עותקי יחסי ציבור, הם במובן מסוים כריסטגאואינים." מגזין ספין אמר ב-2015, "כנראה לא הייתם קוראים את הפרסום הזה אם רוברט כריסטגאו לא היה ממציא במידה רבה את ביקורת הרוק כפי שאנו מכירים אותה."

דאגלס וולק (Douglas Wolk) אמר שטורי ה-"Consumer Guide" המוקדמים היו בדרך כלל קצרים ומפורטים, אך "בתוך כמה שנים ... הוא פיתח את הכישרון המיוחד שלו ל'עוצמה, שנינות וחיסכון', ביטוי שבו השתמש כדי לתאר את הרמונס (Ramones) בביקורת מדויקת של 37 מילים על Leave Home". לדעתו, ביקורות ה-"Consumer Guide" היו "תענוג עצום לקרוא לאט, ככתיבה, גם אם אין לכם עניין מיוחד במוזיקת פופ ... אם במקרה יש לכם יותר מקצת עניין במוזיקת פופ, הן אוצר." בעודו מתייחס לטורים המוקדמים כ"מודל של ביקורת משכנעת ושנונה", דייב מארש אמר ב-1976 כי "טון הכתיבה הוא כעת חצוף – הוא חסר חמלה, שלא לדבר על אמפתיה, עם הרוק הנוכחי."

מעריציו של ה-"Consumer Guide" של כריסטגאו אוהבים לשתף שורות מהביקורות המועדפות עליהם. וולק כתב, "סטינג (Sting) לובש את הטינה המינית שלו על שינויי האקורדים שלו כמו מעריץ סמוי של 'American Woman'" (מתוך הביקורת של כריסטגאו על אלבום הפוליס (The Police) מ-1983, Synchronicity). "לקרוא לניל טננט (Neil Tennant) רכרוכי משועמם זה כמו להאשים את ג'קסון פולוק (Jackson Pollock) בעשיית בלגן" (בביקורת על אלבום הפט שופ בויז (Pet Shop Boys) מ-1987, Actually); ו-"מיק ג'אגר (Mick Jagger) צריך לקפל את הפין שלו וללכת הביתה" (בביקורת על אלבום הפרינס (Prince) מ-1980, Dirty Mind).

בשנת 1978 הקליט לו ריד (Lou Reed) נאום תוכחה נגד כריסטגאו והטור שלו באלבום ההופעה מ-1978, Take No Prisoners: "מה רוברט כריסטגאו עושה במיטה? כלומר, האם הוא מציצן בהונות? ... אתם יכולים לדמיין לעבוד שנה מזוינת, ולקבל +B מאיזה חרא בווילג' ווייס?" כריסטגאו דירג את האלבום ב-+C וכתב בביקורתו, "אני מודה ללו על שהגייה את שמי נכון."

בדצמבר 1980 עורר כריסטגאו תגובות כועסות מקוראי הווייס כאשר הטור שלו ציטט באישור את תגובת אשתו קרולה דיבל (Carola Dibbell) לרצח ג'ון לנון: "למה זה תמיד בובי קנדי או ג'ון לנון? למה זה לא ריצ'רד ניקסון או פול מקרטני?" ביקורת דומה הגיעה מסוניק יות' (Sonic Youth) בשירם "Kill Yr Idols". כריסטגאו הגיב באומרו "האדלה היא עבור כוכבי רוק, אפילו כוכבי רוק מאנה (manqué) כמו הבוהמיינים חסרי האונים האלה – מבקרים רק רוצים קצת כבוד. אז אם אני לא רגיש מדי, לא הוחמאתי לשמוע את שמי נהגה נכון, לא בשיר הנושא הספציפי הזה."

### השקפות

כריסטגאו מנה את לואי ארמסטרונג (Louis Armstrong), תלוניוס מונק (Thelonious Monk), צ'אק ברי (Chuck Berry), הביטלס (The Beatles) והניו יורק דולס (New York Dolls) כחמישה האמנים המובילים שלו בכל הזמנים. בהספד מ-1998, הוא כינה את פרנק סינטרה (Frank Sinatra) "הזמר הגדול ביותר של המאה ה-20". הוא מחשיב את בילי הולידיי (Billie Holiday) כ"כנראה הזמרת המועדפת [עליו]". בספרו Consumer Guide מ-2000, אמר כריסטגאו שאלבום הרוק האהוב עליו היה או The Clash (1977) או New York Dolls (1973), בעוד שהתקליט האהוב עליו באופן כללי היה Misterioso של מונק מ-1958. ביולי 2013, במהלך ראיון עם פיטר גרסטנזאנג (Peter Gerstenzang) ממגזין אסקווייר, כריסטגאו מתח ביקורת על המצביעים בהיכל התהילה של הרוק אנד רול, ואמר ש"הם די טיפשים" על כך שלא הצביעו עבור הניו יורק דולס. כשנשאל על אלבומי הביטלס, אמר שהוא מקשיב הכי הרבה ל-The Beatles' Second Album, שאותו רכש ב-1965, ול-Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band.

דאגלס וולק כתב: "כשהוא אומר שהוא 'אנציקלופדי' לגבי מוזיקה פופולרית, הוא מתכוון לזה. אין הרבה בחורים לבנים בשנות ה-60 לחייהם שמנופפים בדגל עבור Da Drought 3 של ליל ויין (Lil Wayne), במיוחד לא באותו טור שבו הם מנופפים בדגל עבור אלבום שלישייה של וילי נלסון (Willie Nelson)/מרל האגארד (Merle Haggard)/ריי פרייס (Ray Price), אנתולוגיה של פופ סיני חדש, ומפייר ויקנד (Vampire Weekend), ו-Wussy ..." כריסטגאו הרהר ב-2004: "ביקורת רוק הייתה ללא ספק מהנה יותר בימים ההם, לא משנה כמה מגניבים הטירונים שחוות דעתם ניתנת תמורת פרוטות באתרי אינטרנט כמו PopMatters ו-Pitchfork חושבים שהיא כיום."

במובן רחב, כריסטגאו אומר שהוא מגיב לתכונות של "טון, רוח, [ו]מוזיקה", תוך התעלמות, למשל, מניתוח מלומד של אמנים כמו בוב דילן. הוא מודה בנקל שיש לו דעות קדומות ובדרך כלל לא אוהב ז'אנרים כמו הבי מטאל, סלסה, דאנס, ארט רוק, פרוגרסיב רוק, בלו גראס, גוספל, מוזיקה אירית מסורתית, ג'אז פיוז'ן ומוזיקה קלאסית. "אני מעריץ את היושרה, הברוטליות והאובססיביות של המטאל", כתב כריסטגאו ב-1986, "אבל אני לא יכול לסבול את האשליות שלו לגדולה, את הדרך שבה הוא מחקה וטועה בפירוש מושגים ריאקציוניים של אצילות". בראיון ב-2015, הוא תיאר את ההבי מטאל כ"פצצת רעש סימפונית ללא האינטליגנציה והמורכבות, אם כי יש הרבה וירטואוזיות. ... המוזיקה הזו כל כך גברית בצורה רטרוגרדית באמת; אני לא אוהב את זה בכלל. נראה לי שיש לה מושג מאוד של המאה ה-19 לגבי כוח." הוא אמר ב-2018 שהוא כותב לעיתים רחוקות על ג'אז מכיוון ש"קשה" לכתוב עליו ב"צורה אימפרסיוניסטית", שהוא "לא מלומד בכלל באלבומי הג'אז של שנות ה-50 וה-60", ושיש לו "לא את השפה ולא את מסגרת ההתייחסות לכתוב עליהם בקלות". זאת אפילו תוך כדי ביקורת על אמני ג'אז כמו מיילס דייוויס, אורנט קולמן (Ornette Coleman) וסוני רולינס (Sonny Rollins); הוא אמר ש"מציאת המילים כרוכה במאמץ ניכר או במזל".

כריסטגאו הודה גם שהוא לא אוהב את התקליטים של ג'ף באקלי (Jeff Buckley) ונינה סימון (Nina Simone), וקבע כי הרקע הקלאסי של האחרונה, "כובד ברירת המחדל ונטייה לדיכאון הם תכונות שאני כמעט ולא נמשך אליהן בשום סוג של אמנות." הוא סקפטי לגבי המושג של מוזיקת חוץ (outsider music), ותיאר אותה באחד מטורי ה-Consumer Guide שלו כ"רמאות" המונצחת על ידי אירווין צ'וסיד (Irwin Chusid), שאותו מתאר כריסטגאו כ"אידיאולוג מעיק". בכתיבה בפיצ'ר דו-חלקי על מבקרי מוזיקה עבור רולינג סטון ב-1976, דייב מארש קונן על כריסטגאו כ"דוגמה קלאסית ועצובה" לאופן שבו "מבקרים רבים ... כופים את הסטנדרטים שלהם, שלעיתים קרובות הם שרירותיים, על מבצעים." מארש האשים אותו בכך שנהיה "יהיר וחסר הומור – ההתלהבות שמורה לאמני ג'אז, בעוד שגם הרוק הטוב ביותר מטופל בהתנשאות אלא אם כן הוא תואם את התשוקה של כריסטגאו לפוליטיקת שמאל (במיוחד פמיניזם) ולתרבות בוהמית." מארש מנה דעה קדומה נוספת של כריסטגאו להיותו "מבצעים א-פוליטיים או ממעמד הביניים" של מוזיקת רוק.

### ז'אנרים מוזיקליים

כריסטגאו טבע את המונח "skronk", שיאומץ על ידי מבקר המוזיקה לסטר בנגס (Lester Bangs) במאמרו "A Reasonable Guide to Horrible Noise" (1981). הוא גם טבע את המונח "pigfuck" בתחילת שנות ה-80, כדי לתאר את הצלילים העוקצניים של להקת הנويז רוק המתהווה סוניק יות'.

### "דיקן מבקרי הרוק האמריקאים"

כריסטגאו ידוע בכינוי "דיקן מבקרי הרוק האמריקאים", כינוי שהוא העניק לעצמו במקור כשהיה מעט שיכור באירוע עיתונאים עבור ה-5th Dimension בתחילת שנות ה-70. לדברי רוזן, "כריסטגאו היה בשנות ה-20 המאוחרות לחייו באותה תקופה – לא בדיוק 'éminence grise' – אז אולי זה היה האלכוהול שדיבר, או אולי הוא פשוט היה צעיר יהיר מאוד. בכל מקרה, ככל שחלפו השנים, הבדיחה הפכה לעובדה." כשנשאל על כך שנים מאוחר יותר, אמר כריסטגאו שהכותרת "נראתה כמעוררת את העצבים של אנשים, אז דבקתי בה. ברור שאין היררכיה רשמית בביקורת רוק – רק אקדמיות אמיתיות יכולות לעשות זאת. אבל אם אתם מתכוונים לשאול אם אני חושב שמבקרי רוק מסוימים טובים מאחרים, אתם צודקים לחלוטין שאני חושב כך. אתם לא?" "במשך זמן רב הוא כונה 'דיקן מבקרי הרוק האמריקאים'", כתב מבקר הספרות של הניו יורק טיימס דווייט גארנר (Dwight Garner) ב-2015. "זה משפט שהתחיל כבדיחה אגבית. בימים אלה, מעטים מערערים על כך."

חיים אישיים

כריסטגאו התחתן עם המבקרת והסופרת עמיתה קרולה דיבל ב-1974 ויש להם בת מאומצת שנולדה בהונדורס ב-1986. הוא אמר שהוא גדל ב"כנסייה של נוצרים שנולדו מחדש" בקווינס אך מאז הפך לאתאיסט.

כריסטגאו הוא חבר ותיק, אם כי ווכחני, של המבקרים טום האל, דייב מארש, גריל מרקוס (Greil Marcus) ואלן ויליס (Ellen Willis) המנוחה, שאיתה יצא מ-1966 עד 1969. הוא חנך את המבקרים הצעירים אן פאוורס (Ann Powers) וצ'אק אדי (Chuck Eddy).

ספרים

Any Old Way You Choose It: Rock and Other Pop Music, 1967–1973, Penguin Books, 1973

- Christgau's Record Guide: Rock Albums of the Seventies, Ticknor & Fields, 1981

- Christgau's Record Guide: The '80s, Pantheon Books, 1990

- Grown Up All Wrong: 75 Great Rock and Pop Artists from Vaudeville to Techno, Harvard University Press, 1998

- Christgau's Consumer Guide: Albums of the '90s, St. Martin's Griffin, 2000

- Going into the City: Portrait of a Critic as a Young Man, Dey Street Books, 2015

- Is It Still Good to Ya? Fifty Years of Rock Criticism 1967–2017, Duke University Press, 2018

- Book Reports: A Music Critic on His First Love, Which Was Reading, Duke University Press, 2019