ויליאם קרוץ (William Crotch): הילד שניגן בפני מלך בגיל שלוש
עוד לפני שידע לקרוא, ויליאם קרוץ (William Crotch) נתן רסיטלים יומיים בעוגב בסלון בפיקדילי, והפסיק בין היצירות כדי לקבל ממתקים ממעריצים שבאו להתפעל מפעוט שהעדיף את מזמור 104 על פני שירי ילדים. עד שהגיע לגיל שלוש וחצי, הוא כבר ניגן בפני המלך ג'ורג' הש troisième (George III). זוהי אחת מפתיחות המערכה המוזרות ביותר בתולדות המוזיקה האנגלית, וכפי שקריירה מאוחרת יותר שלו מראה – אחת הקשות ביותר לשחזור.
בנו של נגר, פלא מקומי
קרוץ נולד ב-5 ביולי 1775 בנוריץ' (Norwich), בנם של אמן נגרות שבין יתר עבודותיו בנה את העוגב הקטן שעליו למד בנו לנגן בכוחות עצמו טרם מלאו לו שנתיים. הכלי הפך לאטרקציה מקומית קטנה, והמשפחה העבירה עד מהרה את התצוגה ללונדון, שם בגיל שלוש וחצי הופיע הילד מדי יום בפיקדילי והובא אל הקפלה המלכותית בארמון סנט ג'יימס כדי לנגן בפני המלך. כתב העת London Magazine סיקר אותו באפריל 1779, וציין את העדפתו "למנגינות רציניות ולמוזיקת כנסייה, בעיקר מזמור 104", ותיאר כיצד הילד עצר בין היצירות כדי לקבל כיבוד מהקהנים שבאו לראותו. קרוץ הודה לאחר מכן, בכנות צלולה של אדם המביט לאחור על ילדותו שלו, שתשומת הלב הפכה אותו "לילד מפונק למדי, שמקבל יתר על המידה" – ולפי עדויות אחרות היא הותירה בו קו עקשני של מזג רע ומה שתיאור מודעות אחד מכנה בעיות פסיכולוגיות שנמשכו אל תוך הבגרות.
מילד פלא לפרופסור
בניגוד לפלאי ילדות רבים, כישרונו של קרוץ לא התפוגה עם ההתבגרות, אף על פי שתהילתו התקררה בהדרגה. הוא נעשה נגן עוגב בכרייסט צ'רץ' (Christ Church), אוקספורד, עוד בהיותו נער, וב-1789, בגיל ארבע עשרה, ראה את האורטוריה הראשונה שלו, שביה של יהודה (The Captivity of Judah), מבוצעת בטריניטי הול (Trinity Hall), קיימברידג'. הוא זכה בתואר בוגר במוזיקה באוקספורד ולאחר מכן, באופן יוצא דופן, מונה לפרופסור למוזיקה על שם היט'ר (Heather Professor of Music) באוניברסיטה ב-1797, בגיל עשרים ושתיים בלבד – אחד האנשים הצעירים ביותר אי פעם שכיהנו בקתדרה זו – טרם קיבל את הדוקטורט שלו במוזיקה שנתיים לאחר מכן. המוזיקולוג ניקולס טמפרלי (Nicholas Temperley), שכתב דורות לאחר מכן, כינה אותו "ילד פלא שאין לו אח ורע בתולדות המוזיקה" ו-"ללא ספק המוזיקאי האנגלי הדגול ביותר בדורו", שיפוט המשקף פחות את הישגי ההלחנה הבוגרים שלו מאשר את עצם חוסר הסבירות המוחלט של הילדות שקדמה לכך.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פלסטינה וקריירה שנייה בצלילים
יצירתו המפורסמת ביותר בבגרותו של קרוץ הייתה האורטוריה פלסטינה (Palestine), יצירה בת שעתיים וחצי שבוצעה לראשונה בחדרי האנובר סקוור (Hanover Square Rooms) ב-21 באפריל 1812 והוחזרה חודש לאחר מכן, ב-26 במאי, לבקשת הקהל – סימן נדיר להצלחה מסחרית עבור יצירה מקהלתית אנגלית רצינית של התקופה. המנון חג ההתגלות שלו "הנה! מנהיגים מודחי כוכב" ("Lo! star-led chiefs") האריך ימים מעבר לשאר האורטוריה ועדיין מבוצע ומוקלט באופן עצמאי כיום. כמו כן, מיוחסת לו, אם כי לא בוודאות מוחלטת, הלחנת מנגינת הפעמונים ב-1793 שנועדה לאמץ מאחר יותר עבור שעון ארמון וסטמינסטר וכיום ידועה ברחבי העולם כפעמוני וסטמינסטר (Westminster Chimes) – הנשמעת, בעצם, בכל שעה עגולה בביג בן. הקטלוג הרחב יותר שלו כלל שלוש סונאטות לפסנתר מ-1793, קובץ של עשרה המנונים שפורסם לראשונה ב-1798 ותוקן ב-1804, שלושה קונצ'רטות לעוגב, האודה אודה לפנטזיה (Ode to Fancy), וכמה סימפוניות ויצירות מקהלתיות, לצד אחת האנתולוגיות האנליטיות המוקדמות ביותר של תולדות המוזיקה, שנערכה בשلاثה כרכים בין 1808 ל-1811 – מפעל מלומד באופן חריג עבור מלחין פעיל בדורו.
עיסוק צדדי בלתי צפוי ברישום
בהיותו באוקספורד, קרוץ יצר קשרי ידידות עם המוזיקאי והאמן החובש ג'ון מלצ'ייר (John Malchair), ממנו קלט את הרישום ויותר מכך, את הרגלו של מלצ'ייר לרשום את התאריך והשעה המדויקים על גבי יצירות האמנות שלו. קרוץ נשא איתו הרגל זה לונדון, שם פגש ב-1805 את הצייר הצעיר ג'ון קונסטבל (John Constable) והעביר לו לפי הדיווחים את ההרגלים – חוט קטן אך מתועד המחבר בין פלא מוזיקלי לאחת הדמויות המגדירות של ציור הנוף האנגלי.
ייסוד האקדמיה המלכותית למוזיקה
ב-1822, קרוץ מונה למנהל הראשון של האקדמיה המלכותית למוזיקה (Royal Academy of Music) שנוסדה לא מכבר בלונדון, משרה בעלת משקל מוסדי ניכר שהציבה אותו בראש הקונסרבטוריון המוביל של המדינה במהלך העשור המכונן שלו. הוא החזיק בתפקיד במשך עשר שנים, התפטר ב-1832, ובאותה תקופה לימד שורה של סטודנטים שעתידים היו לעצב את המוזיקה האנגלית בזכות עצמם, ביניהם ויליאם סטרנדייל בנט (William Sterndale Bennett), לוסי אנדרסון (Lucy Anderson), ג'ורג' ג'וב אלבי (George Job Elvey), וצ'יפריאני פוטר (Cipriani Potter).
מדוע ויליאם מכונה גאון
המילה נצמדת לקרוץ כמעט לחלוטין בגלל מה שעשה לפני גיל ארבע, ולא בגלל מה שהלחין לאחר מכן. קביעתו של ניקולס טמפרלי – "ילד פלא שאין לו אח ורע בתולדות המוזיקה" – היא טענה בדבר קוגניציה מוזיקלית גולמית ומוקדמת: שליטה מוחלטת בכלי נגן, אינסטינקט הרמוני, וסיבולת הופעה ציבורית אצל פעוט, שהיא תופעה נוירולוגית ותפיסתית נדירה באמת ולא סתם מוקדמות רגילה. אבל ראוי להיות מדויקים לגבי מה שהתפוגה ומה שלא. התוצרת הבוגרת שלו – אורטוריה מוצלחת, מנגינת פעמונים סבירה הנשמעת כיום על ידי מיונים מדי יום, פרופסורות באוקספורד ובאקדמיה המלכותית החדשה – היא קריירה יציבה ומכובדת, ולא עדות לגאונות יצירתית מתמשכת בסדר הגודל של מוצרט (Mozart), שילדותו שלו הושוותה כל העת לזו של קרוץ באותה עת. פסק הדין הכן ביותר מגיע מהיסטורוינים מאוחרים ולא מב בני דורו: דיווח מודעות אחד קובע בפירוש שאחרי מותו "הגאונות המוזיקלית שלו והמוזיקה שלו נשכחו במהרה", וקרוץ עצמו, בשמרנותו ובמזגו המתבודד לעת זקנה, נראה כמי שהרגיש שילד הפלא האפיל על האדם שהפך להיות.
מורשת
קרוץ מת ב-29 בדצמבר 1847 בביתו של בנו בטאונטון (Taunton), סומרסט (Somerset), ונקבר בחצר הכנסייה של סנט פיטר וסנט פול בבישופס הול (Bishop's Hull) הסמוכה. שניים מנכדיו, ג'ורג' רוברט קרוץ (George Robert Crotch) וויליאם דאפה קרוץ (William Duppa Crotch), הפכו לאנטומולוגים דגולים, ובכך נשאו את המוקדמות המשפחתית אל תחום מדע שונה לחלוטין. כיום קרוץ זכור פחות בזכות יצירה כלשהי – אפילו "הנה! מנהיגים מודחי כוכב" היא פריט רפרטואר משני ולא אבן פינה – מאשר בשל המוזרות העצומה של ראשית דרכו: הפפעוט בעוגב, בן השלוש לפני המלך, והמורשת המוסדית שהותיר כאיש שהוביל לראשונה את הקימתה של האקדמיה המלכותית למוזיקה.