חורחה לואיס בורחס
חורחה פרנסיסקו איסידורו לואיס בורחס (24 באוגוסט 1899 – 14 ביוני 1986) היה סופר, מסאי, משורר ומתרגם ארגנטינאי, הנחשב לדמות מפתח בספרות הספרדית והעולמית. יצירותיו הידועות ביותר, "בדיונות" (Ficciones) ו"האלף" (El Aleph), שפורסמו בשנות ה-40, הן קבצי סיפורים קצרים הבוחנים מוטיבים כמו חלומות, מבוכים, מקריות, אינסוף, ארכיונים, מראות, סופרים בדיוניים ומיתולוגיה. יצירותיו של בורחס תרמו לספרות הפילוסופית ולז'אנר הפנטזיה, והשפיעו רבות על תנועת הריאליזם הקסום בספרות אמריקה הלטינית של המאה ה-20.
בורחס נולד בבואנוס איירס ועבר עם משפחתו לשווייץ ב-1914, שם למד בקולז' דה ז'נבה. המשפחה טיילה רבות באירופה, כולל בספרד. עם שובו לארגנטינה ב-1921, החל בורחס לפרסם את שיריו ומסותיו בכתבי עת ספרותיים סוריאליסטיים. הוא עבד גם כספרן ומרצה. בשנת 1955 מונה למנהל הספרייה הלאומית הציבורית ופרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת בואנוס איירס. בגיל 55 התעוור לחלוטין. חוקרים הציעו כי אובדן הראייה ההדרגתי שלו השפיע על פיתוח סמלים ספרותיים חדשניים באמצעות טכניקות דמיוניות. עד שנות ה-60, יצירותיו תורגמו ופורסמו בהרחבה בארצות הברית ובאירופה. בורחס עצמו שלט במספר שפות.
בשנת 1961 זכה בורחס לתשומת לב בינלאומית כאשר קיבל את פרס פורמנטור הבינלאומי הראשון, אותו חלק עם סמואל בקט. המוניטין הבינלאומי שלו התבסס בשנות ה-60, בסיוע המספר הגדל של תרגומים לאנגלית, ה"בום" של אמריקה הלטינית והצלחת "מאה שנים של בדידות" של גבריאל גרסיה מארקס. הוא הקדיש את יצירתו האחרונה, "הקונספירטורים", לעיר ז'נבה שבשווייץ. הסופר והמסאי ג'. מ. קוטזי אמר עליו: "הוא, יותר מכל אחד אחר, חידש את שפת הבדיון ובכך פתח את הדרך לדור מופלא של סופרים ספרדים-אמריקאים". דייוויד פוסטר וואלאס כתב: "האמת, בתמצית, היא שבורחס הוא ללא ספק הגשר הגדול בין המודרניזם לפוסט-מודרניזם בספרות העולמית... סיפוריו מופנמים והרמטיים, עם האימה המלוכסנת של משחק שחוקיו אינם ידועים וסיכוייו הם הכל."
חיים וקריירה
### חיים מוקדמים וחינוך
חורחה פרנסיסקו איסידורו לואיס בורחס נולד למשפחה משכילה ממעמד הביניים ב-24 באוגוסט 1899. הם חיו בפלרמו, אזור עני אז בבואנוס איירס. אמו של בורחס, לאונור אסבדו סוארס, עבדה כמתרגמת והגיעה ממשפחה ממוצא קריאולי (ספרדי). משפחתה הייתה מעורבת מאוד בהתיישבות האירופית בדרום אמריקה ובמלחמת העצמאות של ארגנטינה, והיא נהגה לספר לעיתים קרובות על מעשיהם ההרואיים.
ספרו מ-1929 "Cuaderno San Martín" כולל את השיר "איסידורו אסבדו", המנציח את סבו, איסידורו דה אסבדו לאפרידה, חייל בצבא בואנוס איירס. צאצא של עורך הדין והפוליטיקאי הארגנטינאי פרנסיסקו נרסיסו דה לאפרידה, אסבדו לאפרידה נלחם בקרבות ספדה ב-1859, פאבון ב-1861 ולוס קוראלס ב-1880. אסבדו לאפרידה מת מגודש ריאתי בבית שבו נולד נכדו חורחה לואיס בורחס. על פי מחקר של אנטוניו אנדרדה, לחורחה לואיס בורחס היה מוצא פורטוגזי: סבא-רבא של בורחס, פרנסיסקו, נולד בפורטוגל ב-1770, וחי בטורה דה מונקורבו, בצפון המדינה, לפני שהיגר לארגנטינה, שם נישא לכרמן לפינור.
אביו של בורחס, חורחה גיירמו בורחס האסלאם, היה עורך דין וכתב את הרומן "El caudillo" ב-1921. בורחס האסלאם נולד באנטרה ריוס ממוצא ספרדי, פורטוגזי ואנגלי, בנו של פרנסיסקו בורחס לפינור, קולונל, ופרנסס אן האסלאם, אישה אנגלייה. בורחס האסלאם גדל כשהוא דובר אנגלית בבית. המשפחה נסעה לעיתים קרובות לאירופה. בורחס האסלאם נישא ללאונור אסבדו סוארס ב-1898 וילדיהם כללו גם את הציירת נורה בורחס.
בגיל עשר תרגם חורחה לואיס בורחס את "הנסיך המאושר" של אוסקר ויילד לספרדית. הוא פורסם בכתב עת מקומי, אך חבריו של בורחס חשבו שהמחבר האמיתי הוא אביו. בורחס האסלאם היה עורך דין ומורה לפסיכולוגיה שטיפח שאיפות ספרותיות. בורחס אמר שאביו "ניסה להיות סופר ונכשל בניסיון", למרות היצירה "El caudillo" מ-1921. חורחה לואיס בורחס כתב: "מכיוון שרוב אנשיי היו חיילים וידעתי שלעולם לא אהיה, התביישתי, מוקדם מאוד, להיות אדם של ספרים ולא איש מעשה."
בורחס למד בבית עד גיל 11 והיה דו-לשוני בספרדית ובאנגלית, וקרא את שייקספיר בשפה השנייה בגיל 12. המשפחה חיה בבית גדול עם ספרייה אנגלית של מעל אלף כרכים; בורחס יציין מאוחר יותר ש"אם היו מבקשים ממני לציין את האירוע המרכזי בחיי, הייתי אומר הספרייה של אבי".
אביו ויתר על עריכת דין בשל הראייה המידרדרת שגם תשפיע בסופו של דבר על בנו. ב-1914 עברה המשפחה לז'נבה, שווייץ, ובילתה את העשור הבא באירופה. בז'נבה, בורחס האסלאם טופל על ידי מומחה עיניים בעוד בנו ובתו למדו בבית הספר. בורחס למד צרפתית, קרא את תומאס קרלייל באנגלית, והחל לקרוא פילוסופיה בגרמנית. ב-1917, כשהיה בן שמונה-עשרה, פגש את הסופר מוריס אברמוביץ' והחל ידידות ספרותית שנמשכה כל חייו. הוא קיבל את תעודת הבגרות שלו מהקולז' דה ז'נבה ב-1918. משפחת בורחס החליטה, בשל אי-שקט פוליטי בארגנטינה, להישאר בשווייץ במהלך המלחמה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בילתה המשפחה שלוש שנים בערים שונות: לוגאנו, ברצלונה, מיורקה, סביליה ומדריד. הם נשארו באירופה עד 1921.
באותו זמן גילה בורחס את כתביו של ארתור שופנהאואר ואת "הגולם" (1915) של גוסטב מיירינק, שהפכו למשפיעים על יצירתו. בספרד הפך בורחס לחבר בתנועה הספרותית האוונגרדית, האנטי-מודרניסטית "אולטראיזם", בהשראת גיום אפולינר ופיליפו תומאזו מארינטי, קרוב לאימג'יסטים. שירו הראשון, "המנון לים", שנכתב בסגנון וולט ויטמן, פורסם במגזין "Grecia". בזמן שהותו בספרד, פגש סופרים ספרדים בולטים כמו רפאל קנסינוס אסנס ורמון גומס דה לה סרנה.
### קריירת כתיבה מוקדמת
ב-1921 חזר בורחס עם משפחתו לבואנוס איירס. היה לו מעט חינוך פורמלי, ללא כישורים ומעט חברים. הוא כתב לחבר שבואנוס איירס מוצפת כעת ב"מטפסים, בצעירים נכונים חסרי כל ציוד מנטלי, ובגברות צעירות דקורטיביות". הוא הביא איתו את דוקטרינת האולטראיזם. לגבי זה, בורחס הצעיר כתב ב-1921 במגזין "Nosotros":
> מילים אלו נכתבו בסתיו 1918. כיום, לאחר שנתיים של ניסויים ליריים מגוונים ביותר שבוצעו על ידי כ-30 משוררים בכתבי העת הספרדיים "Cervantes" ו-"Grecia" – האחרון בהנהגת יצחק דל ואנדו-וילאר – אנו יכולים לציין ולהגדיר את ההצהרה הרחבה והזהירה ההיא של המאסטר. בצורה סכמטית, ניתן לסכם את הגישה הנוכחית של האולטראיזם בעקרונות הבאים:
צמצום השירה הלירית לאלמנט העיקרי שלה: המטאפורה. ביטול ביטויי מעבר, קישורים ותארים מיותרים. ביטול מכשירים קישוטיים, וידויים, פירוט נסיבתי, הטפה ועמימות מאולצת. סינתזה של שתי תמונות או יותר לאחת, ובכך הרחבת כוחן המרמז. שירי האולטראיזם מורכבים אפוא מסדרה של מטאפורות, שלכל אחת מהן יש את הרמיזה שלה והיא מגלמת חזון חסר תקדים של שבר חיים כלשהו. ההבדל הבסיסי בין השירה הנוכחית לשלנו הוא כדלקמן: בראשונה, התגלית הלירית מוגדלת, מורחבת ומפותחת; באחרונה, היא מצוינת בקצרה. ואל תאמינו שהליך כזה מפחית את הכוח הרגשי!
באותו מאמר, הוא סיכם בסיכום:
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →> השירה הלירית לא עשתה עד כה דבר מלבד להתנודד בין המרדף אחר אפקטים שמיעתיים או חזותיים לבין הדחף לבטא את אישיותו של יוצרה. המטרה הראשונה מבין אלו שייכת לציור או למוזיקה, והשנייה נשענת על טעות פסיכולוגית, שכן האישיות, העצמי, היא רק ייעוד קולקטיבי רחב המקיף את ריבוי מצבי התודעה. כל מצב חדש שנוסף לאחרים הופך לחלק מהותי מהעצמי ומבטא אותו: גם האינדיבידואל וגם החיצוני כאחד. כל אירוע, כל תפיסה, כל רעיון מבטא אותנו בעוצמה שווה; כלומר, ניתן להוסיף אותנו... על ידי התגברות על עקשנות עקרה זו בקיבוע מילולי של עצמי נודד המשתנה בכל רגע, האולטראיזם נוטה לעבר המטרה העיקרית של כל שירה, כלומר, הטרנסמוטציה של המציאות המוחשית של העולם למציאות פנימית ורגשית.
ואז השיק בורחס את הקריירה שלו בפרסום שירים ומסות סוריאליסטיים בכתבי עת ספרותיים. ב-1923 פרסם אוסף משיריו, "Fervor de Buenos Aires", ותרם לסקירה האוונגרדית "Martín Fierro". בורחס היה שותף להקמת כתבי העת "Prisma", עלון שהופץ ברובו על ידי הדבקת עותקים על קירות בואנוס איירס, ו-"Proa". מאוחר יותר בחייו, בורחס התחרט על חלק מהפרסומים המוקדמים הללו, וניסה לרכוש את כל העותקים הידועים כדי להבטיח את השמדתם.
באמצע שנות ה-30 החל לחקור שאלות קיומיות ובדיון. הוא עבד בסגנון שהמבקרת הארגנטינאית אנה מריה ברנצ'אה כינתה "אי-מציאות". סופרים רבים אחרים מאמריקה הלטינית, כמו חואן רולפו, חואן חוסה ארולה ואלחו קרפנטייר, חקרו נושאים אלו, בהשפעת הפנומנולוגיה של הוסרל והיידגר. ברוח זו, הביוגרף של בורחס אדווין ויליאמסון מדגיש את הסכנה בהסקה של בסיס בהשראה אוטוביוגרפית לתוכן או לטון של יצירות מסוימות שלו: ספרים, פילוסופיה ודמיון היו מקור השראה אמיתי עבורו לא פחות מניסיונו החי, אם לא יותר.
מהגיליון הראשון, בורחס היה תורם קבוע ל-"Sur", שנוסד ב-1931 על ידי ויקטוריה אוקמפו. זה היה אז כתב העת הספרותי החשוב ביותר בארגנטינה ועזר לבורחס למצוא את תהילתו. אוקמפו הציגה את בורחס לאדולפו ביוי קאסארס, דמות ידועה נוספת בספרות הארגנטינאית שהפכה למשתף פעולה תדיר וחבר קרוב. הם כתבו מספר יצירות יחד, חלקן תחת שם העט ה. בוסטוס דומק, כולל סדרת בלשים פארודית וסיפורי פנטזיה. במהלך שנים אלו, חבר משפחה, מסדוניו פרננדס, הפך להשפעה מרכזית על בורחס. השניים היו מנהלים דיונים בבתי קפה, בנסיגות כפריות, או בדירתו הקטנה של פרננדס ברובע בלוואנרה. הוא מופיע בשמו ב"דיאלוג על דיאלוג" של בורחס, שבו השניים דנים באלמוות של הנשמה.
ב-1933 קיבל בורחס מינוי עריכה ב-"Revista Multicolor de los Sábados" (המוסף הספרותי של עיתון בואנוס איירס "Crítica"), שם פרסם לראשונה את הקטעים שנאספו כ-"Historia universal de la infamia" (היסטוריה אוניברסלית של שחיתות) ב-1935. הספר כולל שני סוגי כתיבה: הראשון נמצא איפשהו בין מסות עיון לסיפורים קצרים, תוך שימוש בטכניקות בדיוניות כדי לספר סיפורים אמיתיים בעיקרם. השני מורכב מזיופים ספרותיים, שבורחס הציג בתחילה כתרגומים של קטעים מיצירות מפורסמות אך נדירות לקריאה.
בשנים שלאחר מכן, הוא שימש כיועץ ספרותי להוצאת הספרים "Emecé Editores", ומ-1936 עד 1939 כתב טורים שבועיים ל-"El Hogar". ב-1938 מצא בורחס עבודה כעוזר ראשון בספרייה העירונית מיגל קאנה. זה היה באזור של מעמד הפועלים והיו כל כך מעט ספרים שקיטלוג יותר מ-100 ביום, נאמר לו, ישאיר מעט לעשות עבור שאר הצוות ויגרום להם להיראות רע. המשימה לקחה לו כשעה בכל יום ואת שאר זמנו בילה במרתף הספרייה, כותב ומתרגם.
### קריירה מאוחרת
אביו של בורחס מת ב-1938, זמן קצר לפני יום הולדתו ה-64. בערב חג המולד באותה שנה, בורחס סבל מפציעת ראש קשה; במהלך הטיפול, הוא כמעט מת מספסיס. בזמן שהחלים מהתאונה, החל בורחס לחקור סגנון כתיבה חדש שעבורו יתפרסם. סיפורו הראשון שנכתב לאחר התאונה, "פייר מנאר, מחבר הקישוט", יצא במאי 1939. אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר, "מנאר" בוחנת את טבעה של המחברות, כמו גם את הקשר בין מחבר להקשר ההיסטורי שלו. אוסף הסיפורים הקצרים הראשון שלו, "גן השבילים המתפצלים" (El jardín de senderos que se bifurcan), הופיע ב-1941, מורכב ברובו מיצירות שפורסמו בעבר ב-"Sur".
סיפור הכותרת נוגע בפרופסור סיני באנגליה, ד"ר יו צון, שמרגל עבור גרמניה במהלך מלחמת העולם הראשונה, בניסיון להוכיח לרשויות שאדם אסיאתי מסוגל להשיג את המידע שהם מחפשים. הסיפור כולל כתב יד שהיה שילוב של ספר ומבוך, שניתן לקרוא בדרכים רבות. דרך סיפור זה, בורחס המציא ככל הנראה את רומן ההיפרטקסט והמשיך לתאר תיאוריה של היקום המבוססת על המבנה של רומן כזה.
מורכב מסיפורים שתופסים מעל שישים עמודים, הספר התקבל בדרך כלל היטב, אך "גן השבילים המתפצלים" לא הצליח לזכות עבורו בפרסים הספרותיים שרבים במעגל שלו ציפו להם. ויקטוריה אוקמפו הקדישה חלק גדול מגיליון יולי 1942 של "Sur" ל-"פיצוי עבור בורחס". סופרים ומבקרים מובילים רבים מארגנטינה ומרחבי העולם דובר הספרדית תרמו כתבים לפרויקט ה"פיצוי".
עם ראייתו שהחלה לדעוך בשנות השלושים המוקדמות לחייו ולא מסוגל לפרנס את עצמו כסופר, החל בורחס קריירה חדשה כמרצה ציבורי. הוא הפך לדמות ציבורית יותר ויותר, וקיבל מינויים כנשיא האגודה הארגנטינאית לסופרים וכפרופסור לספרות אנגלית ואמריקאית באגודה הארגנטינאית לתרבות אנגלית. סיפורו הקצר "אמה זונץ" עובד לסרט (תחת השם "Días de odio", ימי שנאה, בבימויו ב-1954 של לאופולדו טורה נילסון). בסביבות זמן זה, בורחס החל גם לכתוב תסריטים.
הסופר האמריקאי ויליאם פוקנר כבר היה סופר ידוע בעולם דובר הספרדית כשבורחס תרגם את הרומן שלו "הדקלים הפראיים" ב-1940. בורחס היה מעריץ גדול של פוקנר, אך סביר להניח שהבחירה שלו לתרגם רומן פחות טוב נולדה מתוך הזדמנות וצורך. הרומן פורסם בארה"ב ב-1939, וייתכן שבורחס היה זקוק לכסף שעבודה כזו תביא. אף על פי כן, התרגום שלו יצר גשר בל יימחה בין הספרות הלטינו-אמריקאית העכשווית לבין הסופר של דרום ארצות הברית. ההבנה האינטואיטיבית של בורחס והיכולת לעבד את סגנונו של פוקנר היו השפעה חשובה על דור מאוחר יותר של סופרים כמו חואן רולפו, מריו ורגאס יוסה וגבריאל גרסיה מארקס.
בשנת 1955 הפך בורחס למנהל הספרייה הלאומית של ארגנטינה. עד סוף שנות ה-50 הוא התעוור לחלוטין. לא המקריות ולא האירוניה של עיוורונו כסופר נעלמו מעיני בורחס:
אוסף השירה המאוחר שלו, "Elogio de la Sombra" (בשבח החשיכה), מפתח נושא זה. בשנת 1956 העניקה אוניברסיטת קויו לבורחס את הראשון מבין תארי דוקטור לשם כבוד רבים ובשנה שלאחר מכן קיבל את הפרס הלאומי לספרות. מ-1956 עד 1970, החזיק בורחס גם במשרה כפרופסור לספרות באוניברסיטת בואנוס איירס ומינויים זמניים אחרים באוניברסיטאות אחרות. הוא קיבל תואר אבירות בריטי לשם כבוד ב-1964. בסתיו 1967 ובאביב 1968, הוא העביר את הרצאות צ'ארלס אליוט נורטון באוניברסיטת הרווארד.
ככל שראייתו הידרדרה, בורחס הסתמך יותר ויותר על עזרת אמו. כשלא היה מסוגל לקרוא ולכתוב יותר (הוא מעולם לא למד לקרוא ברייל), אמו, שאליה תמיד היה קרוב, הפכה למזכירתו האישית. כשחואן פרון חזר מגלות ונבחר מחדש לנשיא ב-1973, בורחס התפטר מיד מתפקידו כמנהל הספרייה הלאומית. ב-1976 השתתף בורחס בארוחת צהריים עם הדיקטטור הצבאי חורחה רפאל וידלה לצד הסופר ארנסטו סבאטו והכומר לאונרדו קסטלני, בהזדמנות זו הודה לוידלה על "הצלת המדינה מבושה" עם ההפיכה שלו במרץ 1976.
### תהילה בינלאומית
שמונה משיריו של בורחס מופיעים באנתולוגיה של משוררים אמריקאים ספרדים מ-1943 מאת ה. ר. הייז. "גן השבילים המתפצלים", אחד מסיפורי בורחס הראשונים שתורגמו לאנגלית, הופיע בגיליון אוגוסט 1948 של "Ellery Queen's Mystery Magazine", בתרגום אנתוני בוצ'ר. למרות שתרגומים אחרים של בורחס הופיעו במגזינים ספרותיים ואנתולוגיות במהלך שנות ה-50 (וסיפור אחד הופיע במגזין הפנטזיה והמדע הבדיוני "Fantastic Universe" ב-1960), תהילתו הבינלאומית מתוארכת לתחילת שנות ה-60.
בשנת 1961 קיבל בורחס את ה-"Prix International" הראשון, אותו חלק עם סמואל בקט. בעוד שבקט צבר מוניטין מכובד באירופה ובאמריקה, בורחס היה ברובו לא ידוע ולא מתורגם בעולם דובר האנגלית והפרס עורר עניין רב ביצירתו. ממשלת איטליה מינתה את בורחס ל-"Commendatore" ואוניברסיטת טקסס באוסטין מינתה אותו לשנה אחת לקתדרת טינקר. זה הוביל לסיבוב ההרצאות הראשון שלו בארצות הברית. בשנת 1962 פורסמו שתי אנתולוגיות מרכזיות של כתבי בורחס באנגלית על ידי הוצאות ניו יורקיות: "בדיונות" ו-"מבוכים". באותה שנה החל בורחס בסיבובי הרצאות באירופה. כבוד רב הצטבר לאורך השנים כמו פרס אדגר אלן פו מיוחד מאיגוד סופרי המסתורין של אמריקה "על תרומה מכובדת לז'אנר המסתורין" (1976), פרס בלזן (לפילולוגיה, בלשנות וביקורת ספרות) ופרס "Prix mondial Cino Del Duca", פרס מיגל דה סרוואנטס (כולם ב-1980), וכן לגיון הכבוד הצרפתי (1983) ופרס "Diamond Konex" לאמנויות הספרות כסופר החשוב ביותר בעשור האחרון במדינתו.
בשנת 1967 החל בורחס תקופה של חמש שנים של שיתוף פעולה עם המתרגם האמריקאי נורמן תומאס די ג'ובאני, שדרכו הפך לידוע יותר בעולם דובר האנגלית. די ג'ובאני טען שהפופולריות של בורחס נבעה מכך שכתב תוך מחשבה על שפות מרובות ושימוש מכוון במילים לטיניות כגשר מספרדית לאנגלית.
בורחס המשיך לפרסם ספרים, ביניהם "El libro de los seres imaginarios" (ספר היצורים הדמיוניים, 1967, נכתב בשיתוף עם מרגריטה גררו), "El informe de Brodie" (הדו"ח של ברודי, 1970), ו-"El libro de arena" (ספר החול, 1975). הוא הרצה בפוריות. רבות מהרצאות אלו נאספו בכרכים כמו "Siete noches" (שבעה לילות) ו-"Nueve ensayos dantescos" (תשע מסות דנטסקיות).
נוכחותו ב-1967 בקמפוס של אוניברסיטת וירג'יניה (UVA) בארה"ב שיקפה את כהונתו של ויליאם פוקנר שם עשר שנים קודם לכן כסופר הבית הראשון של UVA והשפיעה על קבוצת סטודנטים שביניהם היה ג'ארד לוונשטיין, שלימים יהפוך למייסד ואוצר אוסף חורחה לואיס בורחס ב-UVA, אחד המאגרים הגדולים ביותר של מסמכים וכתבי יד הנוגעים ליצירותיו המוקדמות של בורחס. ב-1984 נסע לאתונה, יוון, ומאוחר יותר לרתימנו, כרתים, שם הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מהפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת כרתים.
### חיים אישיים מאוחרים
באמצע שנות ה-60 התוודע בורחס לחורחה מריו ברגוליו, האפיפיור פרנציסקוס לעתיד, שהיה באותה עת כומר ישועי צעיר. ב-1979 דיבר בורחס בהערכה ובאריכות על ברגוליו למשורר והמסאי הארגנטינאי רוברטו אליפאנו.
בשנת 1967 נישא בורחס לאלסה אסטטה מיליאן שהתאלמנה לאחרונה. חברים האמינו שאמו, שהייתה בת 90 וציפתה למותה שלה, רצתה למצוא מישהו שידאג לבנה העיוור. הנישואים נמשכו פחות משלוש שנים. לאחר פרידה משפטית, עבר בורחס חזרה לגור עם אמו, שאיתה חי עד מותה בגיל 99. לאחר מכן, חי לבדו בדירה הקטנה שחלק איתה, בטיפולה של פאני, עוזרת הבית שלהם מזה עשורים רבים.
מ-1975 ועד מותו, טייל בורחס בעולם. לעיתים קרובות ליוותה אותו בנסיעות אלו עוזרתו האישית מריה קודאמה, אישה ארגנטינאית ממוצא יפני וגרמני. באפריל 1986, חודשים ספורים לפני מותו, הוא נישא לה באמצעות עורך דין בפרגוואי, במה שהיה אז נוהג נפוץ בקרב ארגנטינאים שביקשו לעקוף את חוקי ארגנטינה של אז בנוגע לגירושין.
לדברי קודאמה, בורחס שתה כשהיה צעיר, אך בסופו של דבר ויתר על אלכוהול ככל שהזדקן ו"הרגיש בטוח יותר".
על השקפותיו הדתיות, בורחס הכריז על עצמו כאגנוסטיקן, וקבע: "להיות אגנוסטיקן אומר שכל הדברים אפשריים, אפילו אלוהים, אפילו השילוש הקדוש. העולם הזה כל כך מוזר שכל דבר עשוי לקרות, או עשוי שלא לקרות". בורחס למד לקרוא את התנ"ך מסבתו הפרוטסטנטית האנגלייה והוא התפלל את "אבינו שבשמיים" בכל לילה בגלל הבטחה שנתן לאמו. הוא גם מת בנוכחות כומר.
מוות
במהלך ימיו האחרונים בז'נבה, החל בורחס להרהר באפשרות של חיים שלאחר המוות. למרות שהיה רגוע ושלו לגבי מותו שלו, החל בורחס לחקור את קודאמה האם היא נוטה יותר לאמונות השינטו של אביה או לקתוליות של אמה. קודאמה "תמיד ראתה בבורחס אגנוסטיקן, כפי שהיא עצמה הייתה", אך לאור התעקשות שאלותיו, היא הציעה לקרוא למישהו "מוסמך" יותר. בורחס השיב, "את שואלת אותי אם אני רוצה כומר". לאחר מכן הורה לה לקרוא לשני אנשי דת, כומר קתולי, לזכר אמו, וכומר פרוטסטנטי, לזכר סבתו האנגלייה. הוא בוקר תחילה על ידי האב פייר ז'אקה ועל ידי הכומר אדוארד דה מונטמולן.
בורחס מת מסרטן הכבד ב-14 ביוני 1986, בגיל 86, בז'נבה. קבורתו קדמה לתפילה אקומנית בקתדרלת סן פייר הפרוטסטנטית ב-18 ביוני. בנוכחות אישי ציבור שווייצרים וארגנטינאים רבים, קרא הכומר דה מונטמולן את הפרק הראשון של הבשורה על פי יוחנן. לאחר מכן הטיף ש"בורחס היה אדם שחיפש ללא הרף את המילה הנכונה, המונח שיכול לסכם את השלם, את המשמעות הסופית של הדברים". הוא אמר, עם זאת, שאף אדם לא יכול להגיע למילה זו במאמציו שלו ובניסיון הופך לאבוד במבוך. הכומר דה מונטמולן סיכם, "זה לא האדם שמגלה את המילה, זו המילה שבאה אליו".
האב ז'אקה הטיף גם הוא, ואמר שכאשר ביקר את בורחס לפני מותו, הוא מצא "אדם מלא אהבה, שקיבל מהכנסייה את מחילת חטאיו". לאחר ההלוויה, הובא בורחס למנוחות בבית הקברות Plainpalais Cimetière des Rois. קברו, המסומן במצבה גולמית, מעוטר בגילופים הנגזרים מאמנות וספרות אנגלו-סכסית ונורדית עתיקה.
מורשת
מריה קודאמה, אלמנתו ויורשתו על בסיס הנישואים ושתי צוואות, קיבלה שליטה על יצירותיו. ניהולו האסרטיבי של עזבונו הביא לסכסוך מר עם המוציא לאור הצרפתי גלימאר בנוגע לפרסום מחדש של כל יצירות בורחס בצרפתית, כאשר פייר אסולין ב-"Le Nouvel Observateur" (אוגוסט 2006) כינה אותה "מכשול להפצת יצירותיו של בורחס". קודאמה נקטה צעדים משפטיים נגד אסולין, וראתה בהערה לא מוצדקת ומשמיצה, וביקשה פיצוי סמלי של אירו אחד. קודאמה גם ביטלה את כל זכויות הפרסום לאוספים קיימים של יצירתו באנגלית, כולל התרגומים של נורמן תומאס די ג'ובאני, שבהם בורחס עצמו שיתף פעולה, ומהם די ג'ובאני היה מקבל חמישים אחוז גבוהים מהרגיל מהתמלוגים. קודאמה הזמינה תרגומים חדשים מאת אנדרו הארלי, שהפכו לתרגומים הרשמיים באנגלית. בזמן מותה, קודאמה לא הותירה צוואה ומצבו של עזבון בורחס נמצא בלימבו.