אייזק אסימוב

אייזק אסימוב

אייזק אסימוב (2 בינואר 1920 בקירוב – 6 באפריל 1992) היה סופר אמריקאי ופרופסור לביוכימיה באוניברסיטת בוסטון. במהלך חייו נחשב אסימוב לאחד מ"שלושת הגדולים" של סופרי המדע הבדיוני, לצד רוברט היינליין וארתור סי. קלארק. הוא כתב או ערך יותר מ-500 ספרים וכ-90,000 מכתבים וגלויות. אסימוב, הידוע בעיקר בזכות המדע הבדיוני ה"קשה" שלו, כתב גם ספרי מסתורין ופנטזיה, כמו גם מדע פופולרי וספרי עיון אחרים. עבודתו משתרעת על פני תשע מתוך עשר הקטגוריות של שיטת דיואי.

יצירתו המפורסמת ביותר של אסימוב היא סדרת "המוסד" על אימפריית חלל שקרסה. שלושת הספרים הראשונים זכו בפרס הוגו החד-פעמי ל"סדרה הטובה ביותר בכל הזמנים" בשנת 1966. סדרותיו העיקריות האחרות הן סדרת "האימפריה הגלקטית" וסדרת "הרובוטים", הכוללות יצירות מרכזיות כמו מערות הפלדה והשמש העירומה, שתיהן נכתבו באמצע שנות ה-50. הרומנים של "האימפריה הגלקטית" מתרחשים בהיסטוריה מוקדמת הרבה יותר של אותו יקום בדיוני כמו סדרת "המוסד". מאוחר יותר, עם המוסד וארץ (1986), הוא קישר את העתיד הרחוק הזה לסדרת "הרובוטים", ויצר "היסטוריה עתידית" מאוחדת ליצירותיו. הוא כתב גם יותר מ-380 סיפורים קצרים, כולל "לילה מתמשך" (Nightfall), שנבחר ב-1964 לסיפור המדע הבדיוני הקצר הטוב ביותר בכל הזמנים על ידי אגודת סופרי המדע הבדיוני של אמריקה. אסימוב כתב את סדרת ספרי המדע הבדיוני לנוער "לאקי סטאר" תחת שם העט פול פרנץ'.

רוב ספרי המדע הפופולרי שלו מסבירים מושגים בצורה היסטורית, תוך חזרה אחורה ככל האפשר לתקופה שבה המדע המדובר היה בשלבו הפשוט ביותר. דוגמאות כוללות את מדריך למדע, שלושת הכרכים של הבנת הפיזיקה, וכרונולוגיית המדע והתגליות של אסימוב. הוא כתב על נושאים מדעיים ולא-מדעיים רבים אחרים, כגון כימיה, אסטרונומיה, מתמטיקה, היסטוריה וביקורת ספרות, כולל מדריכים לתנ"ך ולשייקספיר.

אסימוב היה נשיא האגודה ההומניסטית האמריקאית. ישויות רבות נקראו על שמו, כולל האסטרואיד (5020) אסימוב, מכתש על מאדים, בית ספר יסודי בברוקלין, הרובוט האנושי ASIMO של הונדה, וארבעה פרסים ספרותיים.

חיים

### חיים מוקדמים

אסימוב נולד בפטרוביצ'י, רוסיה הסובייטית, בתאריך לא ידוע בין ה-4 באוקטובר 1919 ל-2 בינואר 1920. אסימוב חגג את יום הולדתו ב-2 בינואר.

הוריו של אסימוב היו יהודים רוסים, אנה רחל (לבית ברמן) ויהודה אסימוב, בנו של טוחן. הוא נקרא אייזק על שם אבי אמו, אייזק ברמן. אסימוב כתב על אביו: "אבי, על אף השכלתו כיהודי אורתודוקסי, לא היה אורתודוקסי בלבו", וציין כי "הוא לא דקלם את אינספור התפילות שנקבעו לכל פעולה, ומעולם לא ניסה ללמד אותן אותי".

בשנת 1921, אסימוב ו-16 ילדים נוספים בפטרוביצ'י חלו בדלקת ריאות כפולה. רק אסימוב שרד. היו לו שני אחים צעירים: אחות ואח, סטנלי, שהפך לסגן נשיא ה-Newsday.

משפחתו של אסימוב נסעה לארצות הברית דרך ליברפול על סיפון ה-RMS Baltic, והגיעה ב-3 בפברואר 1923 כשהיה בן שלוש. מאוחר יותר הוא כתב שני מאמרים על הגעת משפחתו לאמריקה: "אליס איילנד ואני" (ב-The Tyrannosaurus Prescription, 1988) ו-"אליס איילנד: כניסת מהגר אחד... מפתח חצבת" (TV Guide, 1984). הוריו דיברו אליו ביידיש ובאנגלית; הוא מעולם לא למד רוסית, הוריו השתמשו בה כשפה סודית "כשרצו לדון במשהו באופן פרטי שאוזניי הגדולות לא אמורות לשמוע". כשגדל בברוקלין, ניו יורק, אסימוב לימד את עצמו לקרוא בגיל חמש (ומאוחר יותר לימד גם את אחותו לקרוא, מה שאפשר לה להיכנס לבית הספר בכיתה ב'). אמו הכניסה אותו לכיתה א' שנה מוקדם יותר על ידי טענה שנולד ב-7 בספטמבר 1919. בכיתה ג' הוא למד על ה"טעות" והתעקש על תיקון רשמי של התאריך ל-2 בינואר. הוא הפך לאזרח אמריקאי ב-1928 בגיל שמונה.

לאחר שהתבססו בארה"ב, הוריו החזיקו שורה של חנויות ממתקים שבהן כל המשפחה הייתה אמורה לעבוד. חנויות הממתקים מכרו עיתונים ומגזינים, שאסימוב זקף לזכותם כהשפעה מרכזית על אהבתו ארוכת השנים למילה הכתובה, שכן הם הציגו לו כילד אספקה בלתי נגמרת של חומרי קריאה חדשים (כולל מגזיני מדע בדיוני זולים) שלא היה יכול להרשות לעצמו אחרת. אסימוב החל לקרוא מדע בדיוני בגיל תשע, בתקופה שבה הז'אנר הפך לממוקד יותר במדע. אסימוב היה גם לקוח תדיר של הספרייה הציבורית של ברוקלין במהלך שנותיו המעצבות.

### שם משפחה

> ישנן שלוש מילים אנגליות פשוטות מאוד: 'Has', 'him' ו-'of'. שים אותן יחד כך—'has-him-of'—ואמור זאת בצורה הרגילה. עכשיו השמט את שני ה-h's ואמור זאת שוב ויש לך אסימוב.

— אסימוב, 1979

שם המשפחה של אסימוב נגזר מהחלק הראשון של azimy khleb, שפירושו 'לחם חורף' (במיוחד שיפון), שבו עסק סבא-רבא-רבא שלו, בתוספת סיומת שם המשפחה הרוסי -ov. אזימוב נכתב Азимов באלפבית הקירילי. כשהמשפחה הגיעה לארצות הברית ב-1923 ושמם היה צריך להיכתב באלפבית לטיני, אביו של אסימוב אייית אותו עם S, מתוך אמונה שהאות הזו נהגית כמו Z (כמו בגרמנית), וכך זה הפך לאסימוב. זה נתן השראה מאוחר יותר לאחד מסיפוריו הקצרים של אסימוב, "איית את שמי עם S".

אסימוב סירב להצעות מוקדמות להשתמש בשם נפוץ יותר כשם עט, מתוך אמונה שהזיהוי שלו עזר לקריירה שלו. לאחר שהתפרסם, הוא פגש לעתים קרובות קוראים שהאמינו ש"אייזק אסימוב" הוא שם עט ייחודי שנוצר על ידי סופר עם שם נפוץ.

### חינוך וקריירה

אסימוב למד בבתי ספר ציבוריים בניו יורק מגיל חמש, כולל בית הספר התיכון לבנים בברוקלין. לאחר שסיים את לימודיו בגיל 15, הוא למד בסיטי קולג' של ניו יורק במשך מספר ימים לפני שקיבל מלגה בסיט' לואו ג'וניור קולג'. זו הייתה שלוחה של אוניברסיטת קולומביה במרכז ברוקלין שנועדה לקלוט חלק מהסטודנטים היהודים והאיטלקים-אמריקאים המוסמכים אקדמית שהגישו מועמדות לקולומביה קולג' היוקרתית יותר אך חרגו ממכסות הקבלה האתניות הלא כתובות שהיו נהוגות באותה עת. במקור סטודנט לזואולוגיה, אסימוב עבר לכימיה לאחר הסמסטר הראשון שלו כי הוא לא אישר "ניתוח של חתול רחוב". לאחר שסיט' לואו ג'וניור קולג' נסגר ב-1936, אסימוב סיים את התואר הראשון שלו במדעים בקמפוס מורנינגסייד הייטס של קולומביה (מאוחר יותר בית הספר ללימודים כלליים של אוניברסיטת קולומביה) ב-1939. (בשנת 1983, ד"ר רוברט פולאק, דיקן קולומביה קולג' מ-1982 עד 1989, העניק לאסימוב דוקטורט לשם כבוד מקולומביה קולג' לאחר שדרש שאסימוב יניח את רגלו בדלי מים כדי לעבור את דרישת השחייה של המכללה.)

לאחר שני סבבי דחיות מבתי ספר לרפואה, אסימוב הגיש מועמדות לתוכנית לתואר שני בכימיה בקולומביה ב-1939; בתחילה הוא נדחה ורק לאחר מכן התקבל על בסיס ניסיון. הוא השלים את התואר השני שלו בכימיה ב-1941 וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה בכימיה ב-1948. במהלך לימודי הכימיה שלו, הוא למד גם צרפתית וגרמנית.

מ-1942 עד 1945 במהלך מלחמת העולם השנייה, בין לימודי התואר השני והדוקטורט שלו, עבד אסימוב ככימאי אזרחי בתחנת הניסויים האווירית של הצי בפילדלפיה והתגורר באזור וולנאט היל במערב פילדלפיה. בספטמבר 1945 הוא גויס לצבא ארה"ב שלאחר המלחמה; אילו לא היה מתקן את תאריך לידתו בזמן הלימודים, הוא היה רשמית בן 26 ולא כשיר. בשנת 1946, טעות ביורוקרטית גרמה להפסקת הקצבה הצבאית שלו, והוא הוסר מכוח משימה ימים לפני שהפליג להשתתף בניסויי הנשק הגרעיני במבצע קרוסרודס באטול ביקיני. הוא הועלה לדרגת רב-טוראי ב-11 ביולי לפני שקיבל שחרור בכבוד ב-26 ביולי 1946.

לאחר השלמת הדוקטורט ושנת פוסט-דוקטורט עם רוברט אלדרפילד, הוצעה לאסימוב משרת פרופסור חבר לביוכימיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת בוסטון. זאת במידה רבה בשל התכתבותו רבת השנים עם ויליאם בויד, פרופסור חבר לשעבר לביוכימיה באוניברסיטת בוסטון, שיצר קשר עם אסימוב בתחילה כדי להחמיא לו על סיפורו "לילה מתמשך". עם קבלת קידום לפרופסור לאימונוכימיה, בויד פנה לאסימוב וביקש ממנו להיות מחליפו. ההצעה הראשונית למשרת פרופסור בוטלה ואסימוב הוצע במקום זאת משרת מדריך לביוכימיה, אותה קיבל. הוא החל לעבוד ב-1949 עם שכר של 5,000 דולר (שווה ערך ל-68,000 דולר ב-2025), ושמר על משרה זו במשך מספר שנים. עד 1952, לעומת זאת, הוא הרוויח יותר כסף כסופר מאשר מהאוניברסיטה, ובסופו של דבר הפסיק לבצע מחקר, והגביל את תפקידו באוניברסיטה להרצאות לסטודנטים. בשנת 1955 הוא קודם לפרופסור חבר קבוע. בדצמבר 1957 פוטר אסימוב ממשרת ההוראה שלו, בתוקף מ-30 ביוני 1958, בשל חוסר מחקר. לאחר מאבק של שנתיים, הוא הגיע להסכמה עם האוניברסיטה שהוא ישמור על תוארו וייתן את הרצאת הפתיחה בכל שנה לשיעור ביוכימיה. ב-18 באוקטובר 1979, האוניברסיטה כיבדה את כתיבתו על ידי קידומו לפרופסור מן המניין לביוכימיה. מסמכיו האישיים של אסימוב משנת 1965 ואילך מאוחסנים בספריית מוגאר ממוריאל של האוניברסיטה, לה תרם אותם לבקשת האוצר הווארד גוטליב.

בשנת 1959, לאחר המלצה מארתור אוברמאייר, חברו של אסימוב ומדען בפרויקט ההגנה מפני טילים של ארה"ב, פנתה DARPA לאסימוב להצטרף לצוות של אוברמאייר. אסימוב סירב בנימוק שיכולתו לכתוב בחופשיות תיפגע אם יקבל מידע מסווג, אך הגיש ל-DARPA מאמר שכותרתו "על יצירתיות" המכיל רעיונות כיצד פרויקטים מדעיים ממשלתיים יכולים לעודד את חברי הצוות לחשוב בצורה יצירתית יותר.

### חיים אישיים

אסימוב פגש את אשתו הראשונה, גרטרוד בלוגרמן, בדייט עיוור ב-14 בפברואר 1942, ונישא לה ב-26 ביולי. הזוג חי בדירה במערב פילדלפיה בזמן שאסימוב הועסק בתחנת הניסויים האווירית של הצי בפילדלפיה (שם שניים מעמיתיו לעבודה היו ל. ספראג דה קמפ ורוברט היינליין). גרטרוד חזרה לברוקלין בזמן שהוא היה בצבא, ושניהם חיו שם מיולי 1946 לפני שעברו לסטויבסנט טאון, מנהטן, ביולי 1948. הם עברו לבוסטון במאי 1949, לאחר מכן לפרברים הסמוכים סומרוויל ביולי 1949, וולת'אם במאי 1951, ולבסוף, ווסט ניוטון ב-1956. נולדו להם שני ילדים. בשנת 1970 הם נפרדו ואסימוב חזר לניו יורק, הפעם לאפר וסט סייד של מנהטן, שם חי את שארית חייו. הוא החל לצאת עם ג'נט או. ג'פסון, פסיכיאטרית וסופרת מדע בדיוני, ונישא לה ב-30 בנובמבר 1973, שבועיים לאחר גירושיו מגרטרוד.

אסימוב היה קלסטרופיל: הוא נהנה מחללים קטנים וסגורים. בכרך השלישי של האוטוביוגרפיה שלו, הוא נזכר ברצון ילדות להחזיק דוכן מגזינים בתחנת רכבת תחתית בניו יורק, שבתוכו יוכל להסתגר ולהקשיב לרעש הרכבות החולפות בזמן שהוא קורא.

אסימוב פחד מטיסה, ועשה זאת רק פעמיים: פעם אחת במהלך עבודתו בתחנת הניסויים האווירית של הצי ופעם אחת בחזרה הביתה מאואהו ב-1946. כתוצאה מכך, הוא נסע לעתים רחוקות למרחקים גדולים. פוביה זו השפיעה על כמה מיצירות הבדיון שלו, כגון סיפורי המסתורין של ונדל אורת' ורומני הרובוטים הכוללים את אליג'ה ביילי. בשנותיו המאוחרות, אסימוב מצא הנאה בטיולים על ספינות תענוגות, החל מ-1972 כשצפה בשיגור אפולו 17 מספינת תענוגות. בכמה הפלגות, הוא היה חלק מתוכנית הבידור, ונתן הרצאות בנושאי מדע על סיפון ספינות כמו קווין אליזבת 2. הוא הפליג לאנגליה ביוני 1974 על ה-SS France לטיול שהוקדש בעיקר להרצאות בלונדון ובבירמינגהם, אם כי מצא זמן גם לבקר בסטונהנג' ובמקום הולדתו של שייקספיר.

אסימוב היה נמנע משתיית אלכוהול.

הוא היה נואם מוכשר והוזמן בקביעות לתת הרצאות על מדע במבטא הניו-יורקי המובהק שלו. הוא השתתף בכנסים רבים של מדע בדיוני, שם היה ידידותי ונגיש. הוא ענה בסבלנות על עשרות אלפי שאלות ודואר אחר עם גלויות ושמח לתת חתימות. הוא היה בגובה ממוצע, 1.75 מ' ובעל מבנה גוף חסון. בשנותיו המאוחרות, הוא אימץ סגנון חתימה של פאות לחיים "מטון-צ'ופ". הוא החל לענוד עניבות בולו לאחר שאשתו ג'נט התנגדה לעניבות הפרפר שלו. הוא מעולם לא למד לשחות או לרכוב על אופניים, אך למד לנהוג במכונית לאחר שעבר לבוסטון. בספר ההומור שלו אסימוב צוחק שוב, הוא מתאר את הנהיגה בבוסטון כ"אנרכיה על גלגלים".

תחומי העניין הרחבים של אסימוב כללו את השתתפותו בשנים מאוחרות יותר בארגונים המוקדשים לאופרות הקומיות של גילברט וסאליבן. רבים מסיפוריו הקצרים מזכירים או מצטטים את גילברט וסאליבן. הוא היה חבר בולט ב-The Baker Street Irregulars, אגודת שרלוק הולמס המובילה, עבורה כתב מאמר הטוען שעבודתו של פרופסור מוריארטי "הדינמיקה של אסטרואיד" כללה השמדה מכוונת של כוכב לכת עתיק ומתורבת. הוא היה גם חבר במועדון הספרותי לגברים בלבד Trap Door Spiders, ששימש כבסיס לקבוצה הבדיונית שלו של פותרי תעלומות, "האלמנים השחורים". מאוחר יותר הוא השתמש במאמרו על עבודתו של מוריארטי כבסיס לסיפור של "האלמנים השחורים", "הפשע האולטימטיבי", שהופיע ב-More Tales of the Black Widowers.

בשנת 1984, האגודה ההומניסטית האמריקאית (AHA) כינתה אותו ההומניסט של השנה. הוא היה אחד החותמים על המניפסט ההומניסטי. מ-1985 ועד מותו ב-1992, הוא כיהן כנשיא כבוד של ה-AHA, והוחלף על ידי חברו וסופר עמית קורט וונגוט. הוא היה גם חבר קרוב של יוצר מסע בין כוכבים ג'ין רודנברי, וקיבל קרדיט על המסך כ"יועץ מדעי מיוחד" במסע בין כוכבים: הסרט על עצותיו במהלך ההפקה.

אסימוב היה חבר מייסד של הוועדה לחקירה מדעית של טענות על תופעות על-טבעיות, CSICOP (כיום הוועדה לחקירה ספקנית) והוא רשום בפנתיאון הספקנים שלה. בדיון עם ג'יימס רנדי ב-CSICon 2016 בנוגע להקמת CSICOP, קנדריק פרייזר אמר שאסימוב היה "דמות מפתח בתנועה הספקנית שפחות מוכרת ומוערכת כיום, אבל הייתה מאוד בעין הציבור אז". הוא אמר שהיותו של אסימוב קשור ל-CSICOP "נתנה לה מעמד וסמכות עצומים" בעיניו.

אסימוב תיאר את קארל סייגן כאחד משני האנשים היחידים שפגש אי פעם שהאינטלקט שלהם עלה על שלו. השני, טען, היה מדען המחשב ומומחה הבינה המלאכותית מרווין מינסקי. אסימוב היה חבר לסירוגין וסגן נשיא כבוד של מנסה אינטרנשיונל, אם כי בחוסר רצון; הוא תיאר כמה מחברי הארגון ההוא כ"גאים במוחם ואגרסיביים לגבי מנת המשכל שלהם".

לאחר מות אביו ב-1969, אסימוב תרם מדי שנה לקרן מלגות יהודה אסימוב באוניברסיטת ברנדייס.

בשנת 2006, הוא נבחר על ידי תאגיד קרנגי מניו יורק למחזור הזוכים הראשון של פרס המהגרים הגדולים.

### תקיפה מינית

אסימוב היה נוהג לעתים קרובות למשש, לנשק ולצבוט נשים בכנסים ובמקומות אחרים ללא התחשבות בהסכמתן. לדברי אלק נוואלה-לי, מחבר ביוגרפיה של אסימוב וכותב על ההיסטוריה של המדע הבדיוני, הוא הגן על עצמו לעתים קרובות באומרו שרחוק מלהראות התנגדות, הנשים הללו שיתפו פעולה. במאמר סאטירי מ-1971, The Sensuous Dirty Old Man, כתב אסימוב: "השאלה היא אם כן לא אם בחורה צריכה להיות נגועה או לא. השאלה היא רק איפה, מתי ואיך היא צריכה להיות נגועה".

לדברי נוואלה-לי "רבים מהמפגשים הללו היו בבירור ללא הסכמה". הוא כתב שהתנהגותו של אסימוב, כסופר מדע בדיוני ואישיות מובילה, תרמה לאווירה לא רצויה לנשים בקהילת המדע הבדיוני הנשלטת על ידי גברים. בתמיכה בכך, הוא ציטט כמה מסופריו העכשוויים של אסימוב כמו ג'ודית מריל, הרלן אליסון ופרדריק פול, כמו גם עורכים כמו טימותי סלדס. תקריות דווחו על ידי אנשים אחרים כולל אדוארד ל. פרמן, עורך ותיק של The Magazine of Fantasy & Science Fiction, שכתב "...במקום ללחוץ את ידה של בת זוגי, הוא לחץ את שדה השמאלי".

### מחלה ומוות

בשנת 1977, אסימוב עבר התקף לב. בדצמבר 1983, הוא עבר ניתוח מעקפים משולש במרכז הרפואי NYU לותרן, שבמהלכו נדבק ב-HIV מעירוי דם. מצב ה-HIV שלו נשמר בסוד מתוך חשש שהדעה הקדומה נגד איידס עלולה להתרחב לבני משפחתו.

הוא מת במנהטן ב-6 באפריל 1992, ונשרף. סיבת המוות דווחה כאי-ספיקת לב וכליות. עשר שנים לאחר מותו של אסימוב, ג'נט ורובין אסימוב הסכימו שסיפור ה-HIV צריך להתפרסם; ג'נט חשפה זאת במהדורתה לאוטוביוגרפיה שלו, It's Been a Good Life.

כתבים

> [ה]דבר היחיד לגבי עצמי שאני מחשיב כחמור מספיק כדי להצדיק טיפול פסיכואנליטי הוא הכפייה שלי לכתוב ... זה אומר שהרעיון שלי לזמן נעים הוא לעלות לעליית הגג שלי, לשבת ליד מכונת הכתיבה החשמלית שלי (כפי שאני עושה ממש עכשיו), ולדפוק עליה, לצפות במילים מקבלות צורה כמו קסם לנגד עיניי.

— אסימוב, 1969

### סקירה

ניתן לחלק את הקריירה של אסימוב למספר תקופות. הקריירה המוקדמת שלו, שנשלטה על ידי מדע בדיוני, החלה עם סיפורים קצרים ב-1939 ורומנים ב-1950. זה נמשך עד בערך 1958, כמעט והסתיים לאחר פרסום השמש העירומה (1957). הוא החל לפרסם ספרי עיון כמחבר שותף של ספר לימוד ברמה אוניברסיטאית בשם ביוכימיה ומטבוליזם אנושי. בעקבות המסלול הקצר של הלוויין הראשון מעשה ידי אדם ספוטניק 1 על ידי ברית המועצות ב-1957, הוא כתב יותר ספרי עיון, במיוחד ספרי מדע פופולרי, ופחות מדע בדיוני. במהלך הרבע מאה הבאה, הוא כתב רק ארבעה רומני מדע בדיוני, ו-120 ספרי עיון.

החל מ-1982, המחצית השנייה של קריירת המדע הבדיוני שלו החלה עם פרסום המוסד וארץ. מאז ועד מותו, אסימוב פרסם עוד כמה ספרי המשך וספרי פריקוול לרומנים הקיימים שלו, וקשר אותם יחד בצורה שלא צפה במקור, מה שיצר סדרה מאוחדת. ישנן אי-עקביויות רבות באיחוד זה, במיוחד בסיפוריו המוקדמים. דאבלדיי והוטון מיפלין פרסמו כ-60% מעבודתו עד 1969, כאשר אסימוב הצהיר ש"שניהם מייצגים דמות אב".

אסימוב האמין שהתרומות המתמשכות ביותר שלו יהיו "שלושת חוקי הרובוטיקה" שלו וסדרת "המוסד". מילון אוקספורד האנגלי נותן קרדיט למדע הבדיוני שלו על הכנסת המילים "רובוטיקה", "פוזיטרוני" (טכנולוגיה בדיונית לחלוטין), ו"פסיכו-היסטוריה" (שמשמשת גם למחקר אחר על מניעים היסטוריים) לשפה האנגלית. אסימוב טבע את המונח "רובוטיקה" מבלי לחשוד שזו עשויה להיות מילה מקורית; באותה עת, הוא האמין שזה פשוט האנלוג הטבעי של מילים כמו מכניקה והידראוליקה, אך עבור רובוטים. בניגוד למילה שלו "פסיכו-היסטוריה", המילה "רובוטיקה" ממשיכה בשימוש טכני מיינסטרימי עם ההגדרה המקורית של אסימוב. מסע בין כוכבים: הדור הבא הציג אנדרואידים עם "מוחות פוזיטרוניים" והפרק בעונה הראשונה "Datalore" כינה את המוח הפוזיטרוני "החלום של אסימוב".

אסימוב היה כל כך פורה ומגוון בכתיבתו שספריו משתרעים על פני כל הקטגוריות העיקריות של שיטת דיואי למעט קטגוריה 100, פילוסופיה ופסיכולוגיה. עם זאת, הוא כתב כמה מאמרים על פסיכולוגיה, והקדמות לספרים The Humanist Way (1988) ו-In Pursuit of Truth (1982), שסווגו בקטגוריית ה-100, אך אף אחד מספריו שלו לא סווג בקטגוריה זו.

על פי מסד הנתונים Index Translationum של אונסק"ו, אסימוב הוא הסופר ה-24 המתורגם ביותר בעולם.

### מדע בדיוני

> לא משנה כמה מגוונים הנושאים שאני כותב עליהם, הייתי קודם כל סופר מדע בדיוני וכסופר מדע בדיוני אני רוצה להיות מזוהה.

— אסימוב, 1980

אסימוב הפך למעריץ מדע בדיוני ב-1929, כשהחל לקרוא את מגזיני ה-pulp שנמכרו בחנות הממתקים של משפחתו. בהתחלה אביו אסר על קריאת מגזינים אלו עד שאסימוב שכנע אותו שמכיוון שלמגזיני המדע הבדיוני יש "מדע" בכותרת, הם חייבים להיות חינוכיים. בגיל 18 הוא הצטרף למועדון מעריצי המדע הבדיוני Futurians, שם רכש חברים שהמשיכו להפוך לסופרי מדע בדיוני או עורכים.

אסימוב החל לכתוב בגיל 11, בחיקוי של The Rover Boys עם שמונה פרקים של The Greenville Chums at College. אביו קנה לו מכונת כתיבה משומשת בגיל 16. עבודתו הראשונה שפורסמה הייתה פריט הומוריסטי על לידת אחיו עבור כתב העת הספרותי של בית הספר התיכון לבנים ב-1934. במאי 1937 הוא חשב לראשונה על כתיבה מקצועית, והחל לכתוב את סיפור המדע הבדיוני הראשון שלו, "Cosmic Corkscrew" (כעת אבוד), באותה שנה. ב-17 במאי 1938, מופתע משינוי בלוח הזמנים של Astounding Science Fiction, ביקר אסימוב את המוציא לאור שלו Street & Smith Publications. בהשראת הביקור, הוא סיים את הסיפור ב-19 ביוני 1938, והגיש אותו באופן אישי לעורך Astounding ג'ון ו. קמפבל יומיים לאחר מכן. קמפבל נפגש עם אסימוב במשך יותר משעה והבטיח לקרוא את הסיפור בעצמו. יומיים לאחר מכן הוא קיבל מכתב דחייה מפורט. זו הייתה הראשונה ממה שהפכו למפגשים כמעט שבועיים עם העורך בזמן שאסימוב חי בניו יורק, עד שעבר לבוסטון ב-1949; לקמפבל הייתה השפעה מעצבת חזקה על אסימוב והוא הפך לחבר אישי.

עד סוף החודש, אסימוב השלים סיפור שני, "Stowaway". קמפבל דחה אותו ב-22 ביולי אך—ב"מכתב הכי נחמד שאפשר לדמיין"—עודד אותו להמשיך לכתוב, והבטיח שאסימוב עשוי למכור את עבודתו לאחר שנה נוספת ותריסר סיפורי תרגול. ב-21 באוקטובר 1938, הוא מכר את הסיפור השלישי שסיים, "Marooned Off Vesta", ל-Amazing Stories, בעריכת ריימונד א. פאלמר, והוא הופיע בגיליון מרץ 1939. אסימוב קיבל 64 דולר (שווה ערך ל-1,464 דולר ב-2025), או סנט אחד למילה. שני סיפורים נוספים הופיעו באותה שנה, "The Weapon Too Dreadful to Use" ב-Amazing של מאי ו-"Trends" ב-Astounding של יולי, הגיליון שמעריצים בחרו מאוחר יותר כתחילת תור הזהב של המדע הבדיוני. עבור 1940, ISFDB קטלג שבעה סיפורים בארבעה מגזיני pulp שונים, כולל אחד ב-Astounding. רווחיו הפכו למספיקים כדי לשלם עבור השכלתו, אך עדיין לא מספיקים כדי שיהפוך לסופר במשרה מלאה.

הוא אמר מאוחר יותר שבניגוד לסופרי תור הזהב האחרים היינליין וא. א. ואן ווגט—שפורסמו גם הם לראשונה ב-1939, ושכישרונם וכוכבותם היו ברורים מיד—אסימוב "(זו לא צניעות מזויפת) עלה רק בהדרגה". עד 29 ביולי 1940, אסימוב כתב 22 סיפורים ב-25 חודשים, מתוכם 13 פורסמו; הוא כתב ב-1972 שמאותו תאריך הוא מעולם לא כתב סיפור מדע בדיוני שלא פורסם (למעט שני "מקרים מיוחדים"). עד 1941 אסימוב היה מפורסם מספיק כדי שדונלד וולהיים יגיד לו שהוא רכש את "The Secret Sense" למגזין חדש רק בגלל שמו, והגיליון של דצמבר 1940 של Astonishing—שכלל את שמו של אסימוב מודגש—היה המגזין הראשון שביסס אמנות שער על עבודתו, אך אסימוב אמר מאוחר יותר שאף אחד—חוץ אולי מקמפבל—לא החשיב אותו לטוב יותר מ"דרג שלישי" שפורסם לעתים קרובות.

בהתבסס על שיחה עם קמפבל, אסימוב כתב את "לילה מתמשך", הסיפור ה-32 שלו, במרץ ואפריל 1941, ו-Astounding פרסם אותו בספטמבר 1941. בשנת 1968 הצביעה אגודת סופרי המדע הבדיוני של אמריקה על "לילה מתמשך" כסיפור המדע הבדיוני הקצר הטוב ביותר שנכתב אי פעם. ב-Nightfall and Other Stories כתב אסימוב, "הכתיבה של 'לילה מתמשך' הייתה קו פרשת מים בקריירה המקצועית שלי ... פתאום התייחסו אליי ברצינות ועולם המדע הבדיוני הפך מודע לכך שאני קיים. ככל שחלפו השנים, למעשה, התברר שכתבתי 'קלאסיקה'." "לילה מתמשך" הוא דוגמה ארכיטיפית למדע בדיוני חברתי, מונח שהוא יצר כדי לתאר מגמה חדשה בשנות ה-40, בהובלת סופרים כולל הוא והיינליין, הרחק מגאדג'טים ואופרת חלל ולכיוון ספקולציות על המצב האנושי.

לאחר כתיבת "Victory Unintentional" בינואר ופברואר 1942, אסימוב לא כתב סיפור נוסף במשך שנה. הוא ציפה להפוך את הכימיה לקריירה שלו, ושולם לו 2,600 דולר בשנה בתחנת הניסויים האווירית של הצי, מספיק כדי להתחתן עם חברתו; הוא לא ציפה להרוויח הרבה יותר מכתיבה מאשר 1,788.50 הדולרים שהרוויח מ-28 הסיפורים שכבר מכר במשך ארבע שנים. אסימוב עזב את קהילת המדע הבדיוני ולא קרא יותר מגזינים חדשים, ואולי היה עוזב את מקצוע הכתיבה אלמלא היינליין ודה קמפ היו עמיתיו לעבודה בתחנת הצי וסיפורים שנמכרו בעבר המשיכו להופיע.

בשנת 1942, אסימוב פרסם את הראשון מסיפורי "המוסד" שלו—שנאספו מאוחר יותר בטרילוגיית המוסד: המוסד (1951), המוסד וקיסרות (1952), והמוסד האחר (1953). הספרים מתארים את נפילתה של אימפריה בין-כוכבית עצומה ואת הקמת יורשתה העתידית. הם כוללים את המדע הבדיוני שלו, פסיכו-היסטוריה, שתאוריותיה יכולות לחזות את מהלך ההיסטוריה העתידי על פי חוקים דינמיים הנוגעים לניתוח סטטיסטי של פעולות אנושיות המוניות.

קמפבל העלה את התעריף שלו למילה, אורסון ולס רכש זכויות ל-"Evidence", ואנתולוגיות הדפיסו מחדש את סיפוריו. עד סוף המלחמה אסימוב הרוויח כסופר סכום השווה למחצית משכרו בתחנת הצי, אפילו אחרי העלאה, אך אסימוב עדיין לא האמין שכתיבה יכולה לפרנס אותו, את אשתו ואת ילדיו העתידיים.

סיפורי הרובוטים ה"פוזיטרוניים" שלו—רבים מהם נאספו ב-אני, רובוט (1950)—החלו בערך באותו זמן. הם הפיצו קבוצת חוקי אתיקה לרובוטים (ראו שלושת חוקי הרובוטיקה) ומכונות אינטליגנטיות שהשפיעו מאוד על סופרים והוגים אחרים בטיפולם בנושא. אסימוב מציין בהקדמתו לאוסף הסיפורים הקצרים The Complete Robot (1982) שהוא קיבל השראה רבה מהנטייה של רובוטים עד לאותה עת ליפול בעקביות לעלילת פרנקנשטיין שבה הם השמידו את יוצריהם. סדרת הרובוטים הובילה לעיבודים קולנועיים. בשיתוף פעולה עם אסימוב, בערך ב-1977, הרלן אליסון כתב תסריט של אני, רובוט שאסימוב קיווה שיוביל ל"סרט המדע הבדיוני הראשון באמת בוגר, מורכב וכדאי שנעשה אי פעם". התסריט מעולם לא צולם ובסופו של דבר פורסם בצורת ספר ב-1994. הסרט אני, רובוט מ-2004, בכיכובו של ויל סמית', התבסס על תסריט לא קשור מאת ג'ף וינטר שכותרתו Hardwired, עם רעיונות של אסימוב ששולבו מאוחר יותר לאחר שנרכשו הזכויות לכותרת של אסימוב. (הכותרת לא הייתה מקורית לאסימוב אלא שימשה בעבר לסיפור מאת אינדו ביינדר.) כמו כן, אחד מסיפורי הרובוטים הקצרים של אסימוב, "האדם הדו-מאתי", הורחב לרומן The Positronic Man מאת אסימוב ורוברט סילברברג, וזה עובד לסרט איש המאתיים מ-1999, בכיכובו של רובין ויליאמס.

בשנת 1966 טרילוגיית המוסד זכתה בפרס הוגו לסדרת המדע הבדיוני והפנטזיה הטובה ביותר בכל הזמנים, והם יחד עם סדרת הרובוטים הם המדע הבדיוני המפורסם ביותר שלו. מלבד סרטים, סיפורי המוסד והרובוטים שלו נתנו השראה ליצירות נגזרות אחרות של ספרות מדע בדיוני, רבות על ידי סופרים ידועים ומבוססים כמו רוג'ר מקברייד אלן, גרג בר, גרגורי בנפורד, דייוויד ברין ודונלד קינגסברי. לפחות חלק מאלה נראה שנעשו בברכתו של, או לבקשתה של, אלמנתו של אסימוב, ג'נט אסימוב.

בשנת 1948, הוא כתב גם מאמר כימיה פארודי, "The Endochronic Properties of Resublimated Thiotimoline". באותה עת, אסימוב הכין את עבודת הדוקטורט שלו, שתכלול בחינה בעל פה. מחשש לתגובה דעות קדומות מוועדת ההערכה של בית הספר לתארים מתקדמים באוניברסיטת קולומביה, אסימוב ביקש מהעורך שלו שהיא תפורסם תחת שם עט. כשזה בכל זאת הופיע תחת שמו שלו, אסימוב החל לחשוש שבוחני הדוקטורט שלו עשויים לחשוב שהוא לא לוקח את המדע ברצינות. בסוף הבחינה, אחד המעריכים פנה אליו, מחייך, ואמר, "מה אתה יכול לספר לנו, מר אסימוב, על התכונות התרמודינמיות של התרכובת הידועה בשם תיוטימולין". צוחק בהיסטריה מהקלה, אסימוב נאלץ להיות מובל מחוץ לחדר. לאחר המתנה של חמש דקות, הוא נקרא חזרה לחדר וזכה לברכות כ"ד"ר אסימוב".

הביקוש למדע בדיוני גדל מאוד במהלך שנות ה-50, מה שאפשר לסופר ז'אנר לכתוב במשרה מלאה. בשנת 1949, עורך המדע הבדיוני של מוציא לאור הספרים דאבלדיי, וולטר א. בראדבורי, קיבל את "Grow Old with Me" (40,000 מילים) שלא פורסם של אסימוב, אך ביקש שהוא יורחב לרומן מלא של 70,000 מילים. הספר הופיע תחת חותם דאבלדיי בינואר 1950 עם הכותרת Pebble in the Sky. דאבלדיי פרסמה עוד חמישה רומני מדע בדיוני מקוריים מאת אסימוב בשנות ה-50, יחד עם ששת רומני "לאקי סטאר" לנוער, האחרונים תחת שם העט "פול פרנץ'". דאבלדיי פרסמה גם אוספים של סיפוריו הקצרים של אסימוב, החל מ-The Martian Way and Other Stories ב-1955. תחילת שנות ה-50 ראו גם את Gnome Press מפרסמת אוסף אחד של סיפורי הרובוטים הפוזיטרוניים של אסימוב כאני, רובוט וסיפורי המוסד והנובלות שלו כשלושת הספרים של טרילוגיית המוסד. עוד סיפורי רובוטים פוזיטרוניים פורסמו מחדש בצורת ספר כ-The Rest of the Robots.

מוציאי לאור של ספרים והמגזינים Galaxy ו-Fantasy & Science Fiction סיימו את התלות של אסימוב ב-Astounding. מאוחר יותר הוא תיאר את התקופה כ"תקופה ה'בוגרת'" שלו. "השאלה האחרונה" של אסימוב (1956), על יכולתה של האנושות להתמודד עם ואולי להפוך את תהליך האנטרופיה, היה הסיפור האהוב עליו באופן אישי.

בשנת 1972, הרומן העצמאי שלו האלים עצמם פורסם לשבחים כלליים, וזכה בפרס הרומן הטוב ביותר בפרסי הוגו, נבולה ולוקוס.

בדצמבר 1974, הביטל לשעבר פול מקרטני פנה לאסימוב וביקש ממנו לכתוב את התסריט לסרט מוזיקלי של מדע בדיוני. למקרטני היה רעיון מעורפל לעלילה ופיסת דיאלוג קטנה, על להקת רוק שחבריה מגלים שהם מתחזים על ידי חוצנים. הלהקה והמתחזים שלהם כנראה היו מגולמים על ידי להקתו של מקרטני Wings, אז בשיא הקריירה שלהם. למרות שלא היה מעריץ גדול של מוזיקת רוק, אסימוב הסתקרן מהרעיון והפיק במהירות מתווה עלילה של הסיפור הדבק ברעיון הכללי של מקרטני אך משמיט את פיסת הדיאלוג של מקרטני. מקרטני דחה זאת, והמתווה קיים כעת רק בארכיוני אוניברסיטת בוסטון.

אסימוב אמר ב-1969 שהיו לו "המאושרות מכל ההתקשרויות שלי עם מגזיני מדע בדיוני" עם Fantasy & Science Fiction; "אין לי תלונות על Astounding, Galaxy, או כל השאר, השמיים יודעים, אבל F&SF הפך למשהו מיוחד עבורי". החל מ-1977, אסימוב השאיל את שמו ל-Isaac Asimov's Science Fiction Magazine (כיום Asimov's Science Fiction) וכתב מאמר מערכת לכל גיליון. היה גם Asimov's SF Adventure Magazine קצר ימים וסדרת הדפסה חוזרת נלווית Asimov's Science Fiction Anthology, שפורסמה כמגזינים (באותו אופן כמו ה-"אנתולוגיות" של Ellery Queen's Mystery Magazine ו-Alfred Hitchcock's Mystery Magazine).

בשל לחץ של מעריצים על אסימוב לכתוב ספר נוסף בסדרת המוסד שלו, הוא עשה זאת עם המוסד וארץ (1982) ו-המוסד וארץ (1986), ואז חזר ללפני הטרילוגיה המקורית עם Prelude to Foundation (1988) ו-Forward the Foundation (1992), הרומן האחרון שלו.

בשנת 1988 הוא שיתף פעולה עם התסריטאי מייקל וגנר כיועץ יצירתי בסדרת הטלוויזיה הבלשית-מדע בדיוני קצרת הימים Probe בכיכובו של פארקר סטיבנסון. הוא גם עזר ללנארד נימוי בגיבוש הנחת היסוד של קומיקס המדע הבדיוני Primortals (1995–1997).

### מדע פופולרי

> רק תגידו שאני אחד הסופרים המגוונים ביותר בעולם, והפופולריזטור הגדול ביותר של נושאים רבים.

— אסימוב, 1969

אסימוב ושני עמיתים פרסמו ספר לימוד ב-1949, עם שתי מהדורות נוספות עד 1969. במהלך סוף שנות ה-50 ושנות ה-60, אסימוב הפחית משמעותית את תפוקת הבדיון שלו (הוא פרסם רק ארבעה רומנים למבוגרים בין השמש העירומה של 1957 ל-המוסד וארץ של 1982, שניים מהם היו ספרי מסתורין). הוא הגדיל מאוד את הפקת ספרי העיון שלו, כשהוא כותב בעיקר על נושאי מדע; השיגור של ספוטניק ב-1957 עורר דאגה ציבורית לגבי "פער מדעי". אסימוב הסביר ב-The Rest of the Robots שהוא לא הצליח לכתוב בדיון משמעותי מאז קיץ 1958, וצופים הבינו אותו כאומר שקריירת הבדיון שלו הסתיימה, או הופסקה לצמיתות. אסימוב נזכר ב-1969 ש"ארצות הברית נכנסה לסוג של בהלה, וגם אני. נכבשתי על ידי הרצון הלוהט לכתוב מדע פופולרי עבור אמריקה שעלולה להיות בסכנה גדולה בגלל הזנחת המדע שלה, ומספר מוציאים לאור קיבלו רצון לוהט באותה מידה לפרסם מדע פופולרי מאותה סיבה".

Fantasy and Science Fiction הזמין את אסימוב להמשיך את טור העיון הקבוע שלו, שהחל במגזין הנלווה הדו-חודשי שנסגר כעת Venture Science Fiction Magazine. הראשון מתוך 399 טורי F&SF חודשיים הופיע בנובמבר 1958 והם נמשכו עד מחלתו הסופנית. טורים אלה, שנאספו מעת לעת לספרים על ידי דאבלדיי, העניקו לאסימוב מוניטין כ"מסביר הגדול" של המדע; הוא תיאר אותם ככתיבת המדע הפופולרי היחידה שלו שבה מעולם לא היה צריך להניח בורות מוחלטת בנושאים מצד קוראיו. הטור הוקדש לכאורה למדע פופולרי אך לאסימוב הייתה חופש עריכה מלא, וכתב על סוגיות חברתיות עכשוויות במאמרים כמו "Thinking About Thinking" ו-"Knock Plastic!". בשנת 1975 הוא כתב על מאמרים אלה: "אני מקבל מהם יותר הנאה מאשר מכל משימת כתיבה אחרת".

עבודת העיון רחבת ההיקף הראשונה של אסימוב, The Intelligent Man's Guide to Science (1960), הייתה מועמדת לפרס הספר הלאומי, וב-1963 הוא זכה בפרס הוגו—הראשון שלו—על מאמריו ל-F&SF. הפופולריות של ספרי המדע שלו וההכנסה שהפיק מהם אפשרו לו לוותר על רוב האחריות האקדמית ולהפוך לסופר פרילנסר במשרה מלאה. הוא עודד סופרי מדע בדיוני אחרים לכתוב מדע פופולרי, וקבע ב-1967 ש"סופר המדע המיומן והידען שווה את משקלו בחוזים", עם "פעמיים עבודה ממה שהוא יכול אי פעם לטפל".

המגוון הגדול של מידע המכוסה בכתביו של אסימוב הניע את קורט וונגוט לשאול, "איך זה מרגיש לדעת הכל?" אסימוב השיב שהוא רק יודע איך זה מרגיש לקבל את ה'מוניטין' של יודע-כל: "לא בנוח". פלויד סי. גייל אמר ש"לאסימוב יש כישרון נדיר. הוא יכול לגרום לפה המנטלי שלך להזיל ריר על עובדות יבשות", ו"ההפסד של המדע הבדיוני היה הרווח של הפופולריזציה של המדע". אסימוב אמר ש"מכל הכתיבה שאני עושה, בדיון, עיון, למבוגרים, או לנוער, מאמרי F & SF אלה הם ללא ספק הכי מהנים". הוא הצטער, עם זאת, שיש לו פחות זמן לבדיון—מה שגרם לקוראים לא מרוצים לשלוח לו מכתבי תלונה—וקבע ב-1969 ש"בעשר השנים האחרונות, עשיתי כמה רומנים, כמה אוספים, תריסר סיפורים בערך, אבל זה כלום".

במאמרו "To Tell a Chemist" (1965), אסימוב הציע סיסמה פשוטה להבחנה בין כימאים ללא-כימאים: בקשו מהאדם לקרוא את המילה "unionized". כימאים, הוא ציין, יקראו un-ionized (נייטרלי חשמלית), בעוד לא-כימאים יקראו union-ized (שייך לאיגוד מקצועי).

### מונחים שטבע

אסימוב טבע את המונח "רובוטיקה" בסיפורו ממאי 1941 "Liar!", אם כי מאוחר יותר הוא ציין שהוא האמין אז שהוא רק משתמש במילה קיימת, כפי שציין ב-Gold ("דברי ימי הרובוט"). תוך הכרה בהפניה של מילון אוקספורד, הוא מציין באופן שגוי שהמילה הודפסה לראשונה כשליש הדרך במורד הטור הראשון של עמוד 100 בגיליון מרץ 1942 של Astounding Science Fiction – ההדפסה של סיפורו הקצר "Runaround".

באותו סיפור, אסימוב טבע גם את המונח "פוזיטרוני" (המקביל ל"אלקטרוני" עבור פוזיטרונים).

אסימוב טבע את המונח "פסיכו-היסטוריה" בסיפורי המוסד שלו כדי לקרוא לענף בדיוני של מדע המשלב היסטוריה, סוציולוגיה וסטטיסטיקה מתמטית כדי לבצע תחזיות כלליות לגבי התנהגות עתידית של קבוצות גדולות מאוד של אנשים, כגון האימפריה הגלקטית. אסימוב אמר מאוחר יותר שהוא היה צריך לקרוא לזה פסיכו-סוציולוגיה. זה הוצג לראשונה בחמשת הסיפורים הקצרים (1942–1944) שייאספו מאוחר יותר כרומן התיקון המוסד מ-1951. מעט מאוחר יותר, המונח "פסיכו-היסטוריה" יושם על ידי אחרים למחקר של השפעות הפסיכולוגיה על ההיסטוריה.

### כתבים אחרים

בנוסף לעניינו במדע, אסימוב התעניין בהיסטוריה. החל משנות ה-60, הוא כתב 18 ספרי היסטוריה פופולריים, כולל The Greeks: A Great Adventure (1965), The Roman Republic (1966), The Roman Empire (1967), The Egyptians (1967), The Near East: 10,000 Years of History (1968), ו-Asimov's Chronology of the World (1991).

הוא פרסם את Asimov's Guide to the Bible בשני כרכים—המכסים את הברית הישנה ב-1967 ואת הברית החדשה ב-1969—ואז שילב אותם לכרך אחד של 1,300 עמודים ב-1981. מלא במפות וטבלאות, המדריך עובר על ספרי התנ"ך לפי הסדר, ומסביר את ההיסטוריה של כל אחד ואת ההשפעות הפוליטיות שהשפיעו עליו, כמו גם מידע ביוגרפי על הדמויות החשובות. עניינו בספרות התבטא בכמה ביאורים של יצירות ספרותיות, כולל Asimov's Guide to Shakespeare (1970), Asimov's Annotated Don Juan (1972), Asimov's Annotated Paradise Lost (1974), ו-The Annotated Gulliver's Travels (1980).

אסימוב היה גם סופר מסתורין ידוע ותורם תדיר ל-Ellery Queen's Mystery Magazine. הוא החל בכתיבת מסתורין של מדע בדיוני כמו סיפורי ונדל אורת' שלו, אך עד מהרה עבר לכתיבת מסתורין "טהורים". הוא פרסם שני רומני מסתורין באורך מלא, וכתב 66 סיפורים על "האלמנים השחורים", קבוצת גברים שנפגשו מדי חודש לארוחת ערב, שיחה וחידה. הוא קיבל את הרעיון לאלמנים מההתאגדות שלו בקבוצת גברים בשם Trap Door Spiders, וכל הדמויות הראשיות (למעט המלצר, הנרי, שהודה שדמה לג'יבס של וודהאוס) עוצבו לפי חבריו הקרובים ביותר. פרודיה על האלמנים השחורים, "An Evening with the White Divorcés," נכתבה על ידי הסופר, המבקר והספרן ג'ון ל. ברין. אסימוב התבדח, "כל מה שאני יכול לעשות ... זה לחכות עד שאפוס אותו בסמטה חשוכה, יום אחד".

לקראת סוף חייו, אסימוב פרסם סדרה של אוספי לימריקים, שרובם נכתבו על ידו, החל מ-Lecherous Limericks, שהופיע ב-1975. Limericks: Too Gross, שכותרתו מציגה את אהבתו של אסימוב למשחקי מילים, מכיל 144 לימריקים מאת אסימוב ומספר שווה מאת ג'ון צ'ארדי. הוא אפילו יצר כרך דק של לימריקים שרלוקיאניים. אסימוב הציג הומור יידיש ב-Azazel, The Two Centimeter Demon. שתי הדמויות הראשיות, שניהם יהודים, מדברים על ארוחת ערב, או צהריים, או בוקר, על אנקדוטות של "ג'ורג'" וחברו עזאזל. Asimov's Treasury of Humor הוא גם ספר בדיחות עבודה וגם מסה המציגה את השקפותיו על תיאוריית ההומור. על פי אסימוב, האלמנט החיוני ביותר בהומור הוא שינוי פתאומי בנקודת המבט, כזה שמעביר פתאום את המיקוד מהחשוב לטריוויאלי, או מהנשגב למגוחך.

במיוחד בשנותיו המאוחרות