יצחק בשביס-זינגר: הקול האחרון של עולם שנעלם
הוא הגיע לאמריקה ב-1935 כשהוא יודע שלוש מילים באנגלית — "Take a chair" — והמשיך להפוך לסופר היחיד בשפה שבה כתב בפועל, יידיש, שזכה אי פעם בפרס נובל לספרות. יצחק בשביס-זינגר בילה את הקריירה שלו בהתעקשות ששפה מתה עדיין יכולה לתאר עולם חי, מאוכלס בשדים, ספקנים, ואנשים נואשים רגילים שנתפסו בין השניים.
בן של רב שאיבד את אמונתו
זינגר נולד ב-11 בנובמבר 1903 או בסביבותיו, בכפר לינצ'ין ליד ורשה, למשפחה ספוגה בסמכות דתית משני הצדדים: אביו, פנחס-מנדל זינגר, היה רב חסידי, ואמו, שבעה זילברמן, ירדה משושלת רבנית בפוריצק. הוא גדל כאיצק הרש זינגר ברובע היהודי של ורשה במהלך מלחמת העולם הראשונה, שקוע בתורה, תלמוד, ומקצבי החיים החסידיים. הוא למד בקצרה בסמינר הרבני תחכמוני אך גילה שאין לו טעם בדוכן. שניים מאחיו, אחותו אסתר קרייטמן ואחיו ישראל יהושע זינגר, הפכו לסופרים לפניו, והיה זה ישראל יהושע — מבוגר יותר, עולמי יותר, שכבר נע במעגלים ספרותיים חילוניים בוורשה — שמשך את יצחק מהמסלול הרבני לעיתונאות, וסידר לו עבודה כמגיה במגזין "ליטערארישע בלעטער" ב-1923. לפי עדותו שלו, אחיו נותר השפעתו האמנותית הגדולה ביותר לשארית חייו.
הספקנות הדתית שתגדיר את הסיפורת שלו השתרשה מוקדם. זינגר קרא את שפינוזה ודוסטויבסקי כנער, גילה את "החטא ועונשו" בגיל ארבע-עשרה, ועבד את דרכו דרך טורגנייב, טולסטוי, צ'כוב ומופאסאן — סופרים שהחסכנות והרצינות המוסרית שלהם הוא ניסה מאוחר יותר למזג עם החומר העממי של ילדותו. הוא נטש את שמירת המצוות בשנות העשרים המוקדמות לחייו, נמשך למעגל הבוהמייני של אחיו בוורשה, אך הוא מעולם לא נטש את העולם שהשמירה בנתה. הוא נותר, כפי שניסח זאת, בלתי מסוגל לצמיתות ליישב אל חומל עם הסבל שראה, ובילה את הסיפורת שלו בעיבוד הוויכוח הלא פתור הזה במקום ליישב אותו.
עיתונאות, סדרתיות, ושפה תחת איום
הקריירה הספרותית של זינגר החלה, ונשארה ברובה, בדפי העיתונות ביידיש. סיפור הבכורה שלו זכה בתחרות מגזין ב-1925, ורומן הראשון שלו, "שטן בגוריי", פורסם בהמשכים ב-1933 לפני שהופיע בצורת ספר שנתיים לאחר מכן — דיווח מזעזע וחסר רחמים על שטעטל פולני מהמאה השבע-עשרה שנלכד בטירוף המשיח השקרי של שבתאי צבי, וכבר ניתן לזיהוי כשטח של זינגר: אמונה שמתקלקלת להיסטריה, אדיקות מוצלת על ידי הדמוני. הוא היה שותף להקמת המגזין הספרותי "גלובוס" עם המשורר אהרון צייטלין לפני שעלייתו של היטלר הפכה את השהות בפולין לבלתי אפשרית. ב-1935 היגר לניו יורק, הצטרף לאחיו, והחל לכתוב עבור "הפורוורד" (The Jewish Daily Forward), העיתון היומי הגדול בשפת היידיש של העיתונות המהגרת האמריקאית. כשנפטר ישראל יהושע בפתאומיות ב-1944, ירש יצחק את מעמדו של אחיו כסופר הסיפורת המוביל של העיתון ונשאר קשור אליו לשארית חייו המקצועיים, כשהוא מפרסם רומנים וסיפורים בהמשכים תחת שמו שלו ותחת שמות עט כמו "ורשאבסקי" ו"ד' סיגל".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →זהו הפרט שמפריד את זינגר מרוב זוכי פרס נובל: הוא כתב בשפה שקהל הקוראים שלה הושמד בזמן אמת. הוא חיבר ביידיש תחילה, ואז עבד מקרוב על תרגומים לאנגלית ששימשו, בתורם, כבסיס לתרגומים לשפות אחרות — מה שאומר שה"מקור" שרוב העולם קרא בסופו של דבר כבר עבר דרך ידו שלו כעורך ומתאם. חלקים שלמים מהתפוקה שלו נותרו ללא תרגום עד היום.
הסיפורת: שדים, ספקנים, והגוף
על פני כ-18 רומנים ועשרות קובצי סיפורים — "משפחת מושקאט" (1950), "הקוסם מלובלין" (1960), "העבד" (1962), "אויבים, סיפור אהבה" (1972), וקובצי הסיפורים "גימפל תם" (1957) ו"כתר של נוצות" (1974) ביניהם — זינגר בנה גוף עבודה אובססיבי למתח בין מסורת מורשת למשיכה של המודרני, הכוח המשחית של תשוקה ללא מעצורים, ומצע פולקלורי של דיבוקים, שדונים ושדים שמספרים כמה מסיפוריו ישירות. הוא כתב בכנות יוצאת דופן לתקופתו על מיניות, כולל הומוסקסואליות נשית ב"זייטל וריקל" ומסירות דתית של לבישת בגדי המין השני ב"ינטל בחור הישיבה", והוא אכלס את הסיפורת שלו ברבנים מושחתים ואנשי קודש פשרניים לצד מחפשים אמיתיים. שני פרסי הספר הלאומי הכירו בטווח הזה: אחד ב-1970 עבור ספר הזיכרונות "יום של תענוגות", ואחד ב-1974 עבור "כתר של נוצות", שחולק עם "הקשת של כוח המשיכה" של תומאס פינצ'ון. כמה מספרי הילדים שלו, כולל "זלטה העז", קיבלו את עיטור ניוברי.
האקדמיה השוודית העניקה לו את פרס נובל לספרות ב-1978, תוך ציון "אמנות הסיפור הנלהבת שלו אשר, עם שורשים במסורת תרבותית פולנית-יהודית, מביאה לחיים תנאים אנושיים אוניברסליים." הוא נותר, לצד צ'סלב מילוש, אחד מזוכי פרס נובל לספרות מבוססי אמריקה הנדירים שמעולם לא זכו בפוליצר.
מיסטיקה פרטית
זינגר מעולם לא חזר ליהדות שומרת מצוות, אך הוא מעולם לא הפך לאתאיסט פשוט גם כן. הוא תיאר הגעה ל"מיסטיקה פרטית", תוך נימוק שמכיוון שאלוהים היה "לא ידוע לחלוטין ושקט לנצח, ניתן היה להעניק לו כל תכונה שבוחרים לתלות עליו" — ניסוח שאפשר לו להמשיך לכתוב על אלוהות מבלי להעמיד פנים שיישב משהו לגביה. במשך שלושים וחמש השנים האחרונות לחייו הוא היה צמחוני קפדני מסיבות מוסריות ולא רפואיות; כשנשאל מדוע, הוא ענה שהוא עושה זאת "למען בריאות התרנגולות", וב"כותב המכתבים" הוא כתב את השורה שהפכה מאז לקבועה בוויכוח על זכויות בעלי חיים: "ביחס לבעלי חיים, כל האנשים הם נאצים; עבור בעלי החיים, זו טרבלינקה נצחית."
מדוע יצחק מכונה גאון
המילה המצורפת לזינגר נשענת פחות על בניית מערכת אינטלקטואלית מאשר על מתנה צרה יותר, קשה יותר לזיוף: היכולת לגרום לפולקלור לשאת את מלוא המשקל של מורכבות פסיכולוגית ומוסרית מודרנית מבלי שז'אנר אחד יקרוס לתוך השני. הציטוט של האקדמיה השוודית שיבח בדיוק את זה — "אמנות סיפור נלהבת" שנשארה מושרשת במסורת פולנית-יהודית ספציפית ונעלמת תוך הגעה ל"תנאים אנושיים אוניברסליים." השליטה הטכנית שלו בסיפורת קצרה, מושחזת על צ'כוב ומופאסאן, היא הטענה הניתנת להגנה יותר לגדולה מאשר כל תווית של גאונות: הוא יכול היה לדחוס מבט של שד על שערוריית שטעטל לכמה אלפי מילים עם המשמעת של ריאליסט צנוע הרבה יותר. מקרה הנגד אמיתי. זינגר היה, לפי עדותו שלו, סופר סדרתי ופועל של עיתונות היידיש במשך עשורים לפני הכרה רחבה יותר, כשהוא מוציא סיפורת עיתונאית תחת שמות מרובים, ומבקרים טענו מזמן שהסיפורים הקצרים שלו עולים על הרומנים המפוזרים יותר שלו. הוא גם עבד בשפה שקהל הקוראים שלה הושמד ברובו, מה שאומר שהמוניטין הגלובלי שלו נשען בכבדות על תרגומים שהוא עצמו פיקח עליהם ולא על המקור ביידיש שלא תורגם — גאונות מתווכת, באופן בלתי נמנע, דרך פעולת התרגום העצמי שלו.
מורשת
זינגר מת ב-24 ביולי 1991, בסרפסיד, פלורידה, לאחר סדרה של שבצים, ונקבר בבית הקברות סידר פארק בפרמוס, ניו ג'רזי. רחובות נושאים את שמו בסרפסיד, בצד המערבי העליון של מנהטן, ובעיירות הפולניות של ילדותו — לינצ'ין, רדזימין, בילגוריי ולובלין. הוא נזכר פחות כמתעד של נוסטלגיה מאשר כסופר שסירב לתת לעולם ההרוס של יהדות מזרח אירופה להפוך לסנטימנטלי, והתעקש במקום זאת על השדים שלו, הצבועים שלו, והאנושיות העקשנית והספקנית שלו.