ויליאם באטרפילד: הנזיר שבנה בפסים
ויליאם באטרפילד (William Butterfield) חי, לפי כל העדויות, חיים נזיריים ובודדים: ללא אישה, עם מעט חברויות מתועדות, ומוניטין בקרב בני דורו לקשיחות שגבלה בקנאות. הוא גם, בעודו עובד כמעט אך ורק עבור האגף האנגלו-קתולי של כנסייה שאת הטקסים שלה הוא סלד באופן פרטי, המציא את אחת השפות החזותיות המזוהות ביותר באדריכלות האנגלית — פסים ודגמי מעוינים של לבני אדום, שחור וקרם שעטפו כנסיות בצורה כה אגרסיבית מבחינה מבנית, עד שהערכה מחודשת משנת 2025 יכלה עדיין לכנות אותם, בהערכה, "אדריכלות קשה וחדה".
ממגרש הבנאים לעבודה עצמאית
באטרפילד נולד בלונדון ב-1814. הוא צמח מתוך המקצוע ולא דרך חינוך של ג'נטלמן, כשהחל כשוליה אצל בנאי לפני שעבד במשרדיהם של האדריכלים אדוארד לשינגטון בלקבורן (Edward Lushington Blackburne) והארווי אגינטון (Harvey Eginton), ובזמן קצר אצל משפחת האדריכלים אינווד (Inwood), כשהוא סופג את הצד המעשי של הבנייה בטרם תכנן כנסייה משלו. הוא פתח משרד עצמאי בשנת 1840, ובתוך שנתיים הצטרף ל"אגודת קיימברידג' קמדן" (Cambridge Camden Society), ששמה שונה מאוחר יותר ל"אגודה האקלזיולוגית" (Ecclesiological Society), קבוצת לחץ דתית משפיעה שטענה כי הגותיקה היא האדריכלות היחידה המתאימה לפולחן האנגליקני, וניהלה קמפיין בלתי פוסק, באמצעות כתב העת שלה The Ecclesiologist, לחזרה לצורות ימי הביניים הנכונות. באטרפילד הפך לאחד האדריכלים המועדפים על האגודה, והרצינות הדוקטרינרית שלה לגבי תכנון כנסיות התאימה לאדם שניגש לעבודה עם משהו שקרוב בעצמו לאמונה דתית.
פוליכרומיה מבנית
מה שהפך את הכנסיות של באטרפילד לבלתי ניתנות לטעות לא היה התוכניות שלהן, שעקבו אחר תקדימים גותיים מוכרים מימי הביניים, אלא החזיתות שלהן. הוא בנה במה שזכה לכינוי "פוליכרומיה מבנית": במקום לצייר קישוטים על מבנה, הוא בנה את הקישוט ישירות לתוך הקירות, תוך שימוש בלבנים, אריחים ואבן בצבעים שונים שהונחו בדפוסים, פסים, דגמי שברון ולוחות שחמט של מעוינים, כך שהצבע היה בלתי נפרד מהבנייה עצמה. האפקט היה בעל קצוות חדים ואגרסיבי יותר מכנסיות התחייה הגותית הרכות יותר של העשורים הקודמים, והוא בישר על התחייה הגותית הוויקטוריאנית הגבוהה (High Victorian Gothic) כשלב מובחן ומתעמת יותר של התנועה. הצהרתו הגדולה הראשונה על הסגנון, כנסיית סיינט סייביור (St Saviour's) ב-קולפיט הית' (Coalpit Heath) שבגלוסטרשייר (1844–45), לוותה על ידי הקולג' של רוח הקודש (College of the Holy Spirit) ב-מילפורט (Millport) שבסקוטלנד (1849–51) והקפלה של מכללת בייליול (Balliol College) באוקספורד (1856–57), כאשר כל אחת מהן דוחפת את עבודת הלבנים הצבעונית רחוק יותר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אול סיינטס, רחוב מרגרט
יצירת המופת של באטרפילד, והבניין שהאגודה האקלזיולוגית התייחסה אליו כמודל להדגמת עקרונותיה, הייתה כנסיית אול סיינטס (All Saints) ברחוב מרגרט שבלונדון, שנבנתה בין 1849 ל-1859 באתר עירוני צפוף מאחורי רחוב אוקספורד. כשהיא דחוסה בין בתי מגורים, הכנסייה מתנשאת בקומפוזיציה הדוקה של לבנים אדומות עם פסים שחורים, ופנים הכנסייה מהווה משטח צפוף ונוצץ של אריחים אנקוסטיים, שיש ולבנים צבעוניות ש"עוררו סנסציה" עם השלמתם, ומאז מכונה יצירת מופת של התחייה הגותית הוויקטוריאנית הגבוהה. היא הוכיחה שהסגנון החדש יכול לעבוד בתנאים הדחוסים של קהילה עירונית צפופה, ולא רק באתרים כפריים או אקדמיים פתוחים, והיא נותרה המבנה שאליו פונים רוב ההיסטוריונים תחילה כדי להסביר מה באטרפילד עשה בפועל לאדריכלות הגותית.
מכללת קיבל והזמנות מאוחרות
ההזמנה החשובה האחרת של באטרפילד הגיעה מאוניברסיטת אוקספורד: מכללת קיבל (Keble College), שנבנתה בשלבים מסוף שנות ה-60 של המאה ה-19 ועד 1883 כזיכרון לתאולוג הטרקטיאני ג'ון קיבל (John Keble). חזיתות הלבנים המפוספסות והארוכות שלה יישמו את אותה פוליכרומיה מבנית בקנה מידה של חצר פנימית שלמה, מה שהעניק לאוקספורד הוויקטוריאנית את אחד הבניינים המעוררים ביותר לוויכוח, שהיה מוערך על ידי חלק בשל מקוריותו הבלתי מתפשרת ונדחה על ידי אחרים, כולל מנהל מכללת בייליול של אוקספורד, בנג'מין ג'וואט (Benjamin Jowett), שהזהיר בשנת 1866 מפני ה"אקסצנטריות" של באטרפילד. מאוחר יותר בקריירה שלו, השלים באטרפילד את הקפלה בבית הספר רוגבי (Rugby School) בשנת 1872, תכנן את כנסיית אול סיינטס בבבאקומב (Babbacombe) שב-דבון (Devon) בין 1865 ל-1874, תרם חלק מהקתדרלה האנגליקנית של מלבורן באוסטרליה בין 1877 ל-1884, ולקח על עצמו רשימה ארוכה של כנסיות קהילתיות, בתי כמרים ומבני מוסדות, כולל בית הספר אקסטר (Exeter School) ובית הילדים גורדון (Gordon Boys' Home). בשנת 1884 העניק לו המכון המלכותי לאדריכלים בריטים (Royal Institute of British Architects) את מדליית הזהב שלו, הכבוד המקצועי הגבוה ביותר שלו.
מדוע ויליאם מכונה גאון
הטענה לגאונותו של באטרפילד היא באופן נכון יותר טענה על מלאכת כפיים שהובאה לקיצוניות יוצאת דופן מאשר על מקוריות אינטלקטואלית במופשט. הוא לא המציא את התחייה הגותית, שהייתה כבר בת עשרות שנים ומונעת על ידי תאורטיקנים ואדריכלים אחרים עד שהחל לעסוק במקצוע; מה שהוא עשה היה לקחת אלמנט אחד בתוכה, הצביעה והדגמנות של הבנייה עצמה, ולדחוף אותו רחוק ואגרסיבי יותר מכל אדריכל אנגלי לפניו, ולהפוך מכשיר דקורטיבי להצהרה מבנית ונושאת עומס של סגנון. זוהי גאונות של העצמה ומשמעת מלאכת כפיים: לדעת בדיוק עד כמה ניתן לדחוף רעיון צורני יחיד ואז לדחוף אותו עד לשם, בעקביות, לאורך קריירה של חמישים שנה, ולא גאונות של המצאה מכלום. בני זמנו היו חלוקים בשאלה אם התוצאה הייתה מבריקה או סתם אקסצנטרית, והביקורת לא הייתה חסרת בסיס — הבניינים של באטרפילד יכולים להרגיש קשים, אפילו מענישים, והמוניטין האישי שלו לקנאות וחוסר הומור, שמאז תוקן על ידי היסטוריונים שמצאו ראיות לחברויות אמיתיות ואינטימיות כמו זו עם האדריכל הצעיר ג'ון פרנסיס בנטלי (John Francis Bentley), עיצבו את האופן שבו התקבלו עבודותיו במשך מאה שנה. פסק הדין הכנה, אליו הגיע גל הערכה מחודש לאחרונה, הוא שבאטרפילד היה טכנאי וקולוריסט בעל אמונה יוצאת דופן ולא חדשן פילוסופי, ושהאמונה עצמה, שיושמה ללא פשרות במשך עשורים, היא מה שבסופו של דבר נקרא גאונות.
מורשת
באטרפילד מת בשנת 1900, לאחר שזכה גם למוניטין, לא מחמיא לחלוטין, כ"משקם אכזרי" של כנסיות ימי הביניים, אם כי גישת השיקום שלו למעשה תעדוף שמירה על מבנים ישנים בריאים מאשר החלפתם בסיטונאות. עיצובי בתי הכמרים שלו השפיעו בשקט על האדריכלות המקומית של הדור הבא, כולל נורמן שו (Norman Shaw) ופיליפ וב (Philip Webb), והעבירו את האינסטינקט שלו לכנות חומרית לתוך בתי ה-Arts and Crafts הרגועים יותר שבאו בעקבותיהם. לאחר עשורים שבהם המוניטין שלו נטה לכיוון אקסצנטרי ומאיים, מחקרים עדכניים, כולל מחקר משנת 2025 שהוקדש כולו לעבודתו, החזירו אותו למקום מרכזי בתולדות האדריכלות הוויקטוריאנית, והוא נחגג כעת בדיוק בזכות האיכויות שפעם הטרידו את מבקריו: מבריקות של קומפוזיציה, פירוט מקורי ושליטה בצבע שנבנה ישירות לתוך לבנים ואבן.