ז'ורז' קלמנסו: הנמר שהוביל את צרפת לניצחון
בנובמבר 1917, צרפת דיממה למוות. הצבאות מרדו, התבוסתנות התפשטה, והמלחמה נראתה אבודה. אל תוך השעה האפלה הזו צעד אדם בן 76 עם שפם עבות ומוניטין של מפיל ממשלות. ז'ורז' קלמנסו תפס את השלטון עם משפט אחד – "אנחנו מופיעים לפניכם עם המחשבה היחידה של מלחמה טוטאלית" – וסירב לשקול דבר מלבד ניצחון. שנה לאחר מכן גרמניה ביקשה שביתת נשק. הם קראו לו "הנמר" ו"אבי הניצחון", ושני השמות היו ראויים לו.
רופא, מורד, גולה
ז'ורז' בנימין קלמנסו נולד ב-28 בספטמבר 1841 במוירון-אן-פארד (Mouilleron-en-Pareds) שבחבל ונדה, למשפחה שהעניקה לו, לדבריו, "אהבת למידה, מסירות לפוליטיקה רדיקלית ושנאה לקתוליות". הוא הוכשר כרופא בפריז, והשלים את התזה הרפואית שלו ב-1865, אך הפוליטיקה כבר זרמה בדמו: ב-1862 בילה 77 ימים בכלא מאזאס (Mazas) על תליית כרזות הפגנה נגד נפוליאון השלישי. הוא נמלט מהדיכוי של האימפריה לארצות הברית בין השנים 1865 ל-1869, שם עסק ברפואה, לימד בניו אינגלנד ועסק בעיתונאות. בניו יורק ב-1869 נישא לאמריקאית, מרי פלאמר – נישואים שהסתיימו בגירושין מרים ב-1891.
מפיל הממשלות
עם חזרתו לאחר תבוסת צרפת ב-1870, הפך קלמנסו לראש עיריית מונמארטר ונכנס לבית הנבחרים ב-1876 כרפובליקני רדיקלי. נאומיו האגרסיביים העניקו לו את הכינוי "le Tombeur de ministères" – מפיל הממשלות – שכן הוא הפיל קבינט אחר קבינט. הוא ייסד את העיתון La Justice ב-1880, דגל בחנינה לקומונארדים הגולים, והפך למצפון ולטרור של הרפובליקה השלישית. כדו-קרבי מושבע שנלחם כתריסר פעמים והמשיך להילחם בסיף עד גיל מבוגר, הוא האמין ש"הזכות להעליב את חברי הממשלה היא בלתי ניתנת לערעור".
אני מאשים
שעתו היפה ביותר של קלמנסו לפני המלחמה הגיעה דרך העיתונות. כאשר הקצין היהודי אלפרד דרייפוס הורשע לשווא בבגידה, קלמנסו רתם את עיתונו L'Aurore לתמיכה בו. ב-13 בינואר 1898 פרסם את מכתבו הפתוח והלוהט של אמיל זולא בעמוד הראשון – וקלמנסו הוא שהעניק לו את הכותרת האלמותית, "אני מאשים...!" (J'Accuse...!). לאורך הפרשה כתב 665 מאמרים להגנת דרייפוס, והפך את העיתונאות לכלי נשק למען הצדק, תוך שהוא מסייע לכפות את האמת על פני השטח. הוא נבחר לסנאטור מטעם מחוז ואר ב-1902 ודגל בהפרדת הדת מהמדינה ב-1905.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הממשלה הראשונה
קלמנסו הפך לראש ממשלה לראשונה ב-1906, לאחר שרפורמה במשטרה כשר הפנים ויצירת יחידות ניידות שעדיין מכונות "בריגדות הנמר" (Brigades du Tigre) לכבודו. ממשלתו בין 1906 ל-1909 העבירה חוקים פרוגרסיביים באמת – ארגון מחדש של בתי הדין לעבודה, מתן אפשרות לנשים נשואות לשלוט בהכנסותיהן, הקלת הבעלות על בתים למעמד הפועלים, והגנה על עובדים מפני הרעלת עופרת. עם זאת, "הנמר" גם דיכא שביתות בכוח צבאי, ושלח חיילים נגד כורים ומגדלי יין, מה שהרחיק ממנו את הסוציאליסטים. הוא היה רפורמטור שלא היה מוכן לסבול אי-סדר.
מלחמה טוטאלית
מלחמת העולם הראשונה הפכה אותו לאלמותי. כאשר הממשלה צנזרה את עיתונו L'Homme libre (האדם החופשי), הוא שינה את שמו בדווקא ל-L'Homme enchaîné (האדם הכבול). הוא נקרא חזרה לשלטון במשבר של נובמבר 1917 כראש ממשלה ושר מלחמה, ודגל ב-"la guerre jusqu'au bout" – מלחמה עד הסוף. הוא כלא תבוסתנים חשודים, כולל ראש הממשלה לשעבר ז'וזף קאיו (Joseph Caillaux), וסייר בחפירות, שם נוכחותו חיזקה את נחישות החיילים. צ'רצ'יל, שצפה בו, כתב שקלמנסו "נראה כמו חיית פרא המסתובבת הלוך ושוב מאחורי סורגים". הוא תמך בהקמת פיקוד בעלות הברית מאוחד תחת המרשל פוש (Foch), וב-11 בנובמבר 1918 הגיעה שביתת הנשק. המונים חיבקו אותו ברחובות.
השלום
כמנהיג המדינה המארחת, קלמנסו עמד בראש ועידת השלום בפריז ב-1919 והיה אחד מ"ארבעת הגדולים". הוא נלחם בעוז למען הביטחון הצרפתי, מעל הכל בנוגע לחבל הריין, שלדעתו הותיר את צרפת חשופה. הוא התפשר: בתמורה לכיבוש בעלות הברית למשך חמש-עשרה שנה וערבויות סיוע אנגלו-אמריקאיות אם גרמניה תתקוף, הוא ויתר על הדרישה למדינת חיץ קבועה. פוש גינה את העסקה – "זה לא שלום. זו שביתת נשק לעשרים שנה" – נבואה שהתבררה כמדויקת. שיקול דעתו של קלמנסו היה שברית עם אמריקה ובריטניה שווה יותר מצרפת מבודדת האוחזת בריין; כאשר הסנאט האמריקאי סירב לאשרר את הערבות, ההימור הזה התפרק. הוא שרד כדור של מתנקש בפברואר 1919, שנותר סמוך לצלעותיו לשארית חייו, והתבדח שיש לכלוא את התוקף "עם אימון אינטנסיבי במטווח". חוזה ורסאי נחתם ב-28 ביוני 1919.
מדוע ז'ורז' מכונה גאון
גאונותו של קלמנסו הייתה גאונות של רצון פוליטי ומילה – לא מדעית או אמנותית, אלא שילוב נדיר של כוח רטורי, עצבים מוסריים ופיקוד ביצועי, וזה הוגן לכנות זאת כך. כישרונו המגדיר היה היכולת לכפות נחישות על אומה קורסת: להיכנס לרגע הגרוע ביותר של המלחמה, ובכוח אישיות, נאום והחלטה חסרת רחמים, לשכנע את צרפת שהיא עדיין יכולה לנצח. זוהי גאונות מנהיגותית, המוכחת בתוצאה – שביתת נשק בתוך שנה מחזרתו. כעיתונאי הוא הראה גאונות שנייה וקשורה, בשימוש בפרוזה כנשק בפרשת דרייפוס עם 665 מאמרים וטביעת המונח "אני מאשים". אף מקור רציני אינו חולק על יעילותו; בריטניקה מכנה אותו "דמות דומיננטית ברפובליקה הצרפתית השלישית" ו"תורם מרכזי לניצחון בעלות הברית". הטיעון הנגדי הכנה הוא משמעותי. קלמנסו היה סמכותני, כלא יריבים וירה בשובתים; פשרות ורסאי שלו לא סיפקו לא את הניצים ולא את העתיד, ותחזיתו הקודרת של פוש על שביתת נשק לעשרים שנה התגשמה כמעט במדויק. זו הייתה גאונות של פיקוד במשבר ושכנוע לוחמני, לא של הסדר בר-קיימא – מפואר במלחמה, בעייתי יותר בשלום.
מורשת
קלמנסו התפטר בינואר 1920 לאחר שסירב לנהל קמפיין לנשיאות, ופרש מהפוליטיקה לחלוטין. הוא טייל, הרצה באמריקה בהגנה על חובות המלחמה של צרפת – "צרפת אינה למכירה, אפילו לא לידידיה", כתב לנשיא קולידג' ב-1926 – וכתב ספרים על דמוסתנס ועל חברו קלוד מונה, אותו שכנע להעניק את חבצלות המים לצרפת. הוא מת בפריז ב-24 בנובמבר 1929, בגיל 88, ונקבר, לפי בקשתו, בקבר פשוט בחבל ונדה. "הנמר" נותר התגלמות ההתרסה הצרפתית: האיש שסירב להפסיד.