ז'וזף ז'וסט סקליגר (Joseph Justus Scaliger)
ז'וזף ז'וסט סקליגר (5 באוגוסט 1540 – 21 בינואר 1609) היה פילולוג והיסטוריון צרפתי-איטלקי, שנודע בהרחבת מושג ההיסטוריה הקלאסית מעבר להיסטוריה היוונית והרומית העתיקה כך שתכלול גם את ההיסטוריה הפרסית, הבבלית, היהודית והמצרית העתיקה. כפרוטסטנטי שהמיר את דתו, הוא בילה את שש-עשרה השנים האחרונות של חייו בהולנד.
חיים מוקדמים
בשנת 1540 נולד סקליגר באז'ן (Agen) שבצרפת, למלומד והרופא האיטלקי יוליוס קיסר סקליגר (Julius Caesar Scaliger) ולאשתו, אנדייט דה רוק לובז'אק (Andiette de Roques Lobejac). השכלתו הפורמלית היחידה הייתה שלוש שנות לימוד בקולז' דה גיין (College of Guienne) בבורדו, שהסתיימו ב-1555 עקב התפרצות המגפה השחורה. עד למותו בשנת 1558, לימד יוליוס סקליגר את בנו לטינית ושירה; הוא אולץ לכתוב לפחות 80 שורות לטינית ביום.
אוניברסיטה ומסעות
לאחר מות אביו, בילה סקליגר ארבע שנים באוניברסיטת פריז, שם למד יוונית אצל אדריאנוס טורנבוס (Adrianus Turnebus). לאחר חודשיים הגיע למסקנה כי אינו במצב המאפשר לו להפיק תועלת מהרצאותיו של טורנבוס. הוא קרא את הומרוס בתוך עשרים ואחד ימים, ולאחר מכן קרא משוררים, נואמים והיסטוריונים יווניים קלאסיים אחרים, תוך שהוא מגבש לעצמו דקדוק תוך כדי קריאה. בהצעתו של גיום פוסטל (Guillaume Postel), לאחר שלמד יוונית, למד עברית ואז ערבית, והפך למומחה בשתיהן.
לדברי כריסטי וסנדיס, מורו החשוב ביותר היה ז'אן דורה (Jean Dorat), שהקנה לו ידע והתלהבות כאחד. לדורה חב סקליגר את ביתו לשלושים השנים הבאות של חייו, שכן בשנת 1563 המליץ עליו הפרופסור ללואי דה שסטן (Louis de Chasteigner), האדון הצעיר של לה רוש-פוזה (La Roche-Posay), כבן לוויה למסעותיו. השניים רקמו ידידות קרובה שנמשכה עד מותו של לואי ב-1595. המטיילים יצאו תחילה לרומא. שם מצאו את מארק אנטואן מורה (Marc Antoine Muret), שבעת שהותו בבורדו ובטולוז היה מבקר מזדמן של יוליוס קיסר סקליגר באז'ן. מורה הציג את סקליגר הצעיר למספר קשרים מועילים.
לאחר שביקרו בחלק גדול מאיטליה, המשיכו המטיילים לאנגליה וסקוטלנד, כשהם עוברים דרך העיירה לה רוש-פוזה בדרכם. במהלך שהותו באיים הבריטיים גיבש סקליגר דעה לא אוהדת על האנגלים, כשהוא מוחה במיוחד על מה שראה כקשיחותם ויחסם הבלתי מסביר פנים כלפי זרים. הוא התאכזב גם מכך שמצא רק כתבי יד יווניים מעטים, ולדעתו, גם מעט מלומדים. רק בתקופה מאוחרת הרבה יותר התקרב לריצ'רד תומסון (Richard Thomson) ולאנגלים אחרים. במהלך מסעותיו הפך לפרוטסטנטי.
צרפת, ז'נבה וחזרה לצרפת
עם שובו לצרפת, בילה שלוש שנים עם משפחת שסטן, כשהוא מלווה אותם לטירותיהם השונות בפואטו (Poitou), כפי שדרשו קריאות מלחמת האזרחים. בשנת 1570 קיבל את הזמנתו של ז'אק קז'א (Jacques Cujas) והמשיך לוואלנס (Valence) כדי ללמוד משפטים. הוא נשאר שם שלוש שנים, כשהוא מפיק תועלת לא רק מההרצאות אלא אפילו יותר מהספרייה של קז'א, שמילאה שבעה או שמונה חדרים וכללה חמש מאות כתבי יד.
טבח ליל ברתולומאוס הקדוש – שהתרחש ממש לפני שהיה אמור ללוות את בישוף ואלנס לשגרירות בפולין – גרם לסקליגר להימלט, לצד הוגנוטים אחרים, לז'נבה, שם מונה לפרופסור באקדמיה של ז'נבה. שם הרצה על האורגנון של אריסטו ועל De Finibus של קיקרו. תלמידיו היו מרוצים לכאורה, אך סקליגר עצמו לא היה: הוא לא חיבב הרצאות ונמאס לו מהמטיפים המקומיים. בשנת 1574 חזר לצרפת וקבע את ביתו לעשרים השנים הבאות אצל שסטן.
פרטים על חייו בתקופה זו מופיעים ב-Lettres françaises inédites de Joseph Scaliger, בעריכת טאמיזה דה לארוק (Tamizey de Larroque) (אז'ן, 1881). הוא נע ללא הרף ברחבי פואטו והלימוזן כפי שדרשה מלחמת האזרחים, לעיתים לוקח את תורו כשומר, ובמקרה אחד לפחות נושא רומח במשלחת נגד הליגה הקתולית, ללא גישה לספריות ולעיתים קרובות מופרד מספריו שלו. עם זאת, היה לו מה שמעט מלומדים בני זמנו החזיקו: פנאי וחופש מדאגות כלכליות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תפוקה אקדמית
בתקופה זו של חייו חיבר ופרסם את ספריו על ביקורת היסטורית. מהדורותיו ל-Catalecta (1575), ל-Festus (1575), ולכתבי קטולוס, טיבולוס ופרופרטיוס (1577) ביקשו לבסס את המשמעות והכוח של הטקסט של כל מחבר. הוא היה בין הראשונים לקבוע וליישם כללים שיטתיים של ביקורת ותיקון, ולשנות את הביקורת הטקסטואלית מסדרה של ניחושים אקראיים למה שמרק פטיסון (Mark Pattison) כינה "הליך רציונלי הכפוף לחוקים קבועים".
עבודות אלו ביססו את מעמדו של סקליגר בקרב בני זמנו כמלומד ומבקר לטיני. מהדורתו למניליוס (1579) וה-De emendatione temporum (1583) שלו הרחיקו לכת, כשהן מתקנות רעיונות מבוססים על כרונולוגיה עתיקה על ידי הוכחה שההיסטוריה העתיקה לא הייתה מוגבלת לזו של היוונים והרומאים, אלא כללה גם את זו של הפרסים, הבבלים והמצרים, שהוזנחו עד כה, ואת זו של היהודים, שהתייחסו אליהם עד כה כדבר נפרד; וכי הנרטיבים ההיסטוריים והקטעים של כל אחד מאלה, ומערכות הכרונולוגיה השונות שלהם, חייבים להיות מושווים באופן ביקורתי. לדברי כריסטי וסנדיס, חידוש זה הוא שהבדיל את סקליגר מבני זמנו, אם כי נראה שאף לא אחד מהם או מאלו שבאו מיד אחריו העריכו זאת, כשהם מעדיפים להעריך את ביקורתו המתקנת ואת מיומנותו ביוונית. פרשנותו למניליוס היא מסה על אסטרונומיה עתיקה ומהווה מבוא ל-De emendatione temporum; ביצירה זו, סקליגר חוקר מערכות עתיקות לקביעת תקופות, לוחות שנה וחישובי זמן, תוך הסתמכות על עבודתם של ניקולאוס קופרניקוס ואסטרונומים בני זמנו אחרים.
בשנים שנותרו לחייו, הרחיב את עבודתו ב-De emendatione. הוא שחזר את הכרוניקה האבודה של אאוסביוס, מסמך בעל ערך מיוחד לכרונולוגיה עתיקה. הוא הדפיס אותה בשנת 1606 ב-Thesaurus temporum שלו, שבו אסף, שחזר וסידר כל שריד כרונולוגי שקיים ביוונית או בלטינית.
הולנד
כאשר יוסטוס ליפסיוס (Justus Lipsius) פרש מאוניברסיטת ליידן בשנת 1590, החליטו האוניברסיטה ומגיניה, הפרלמנט של הולנד והנסיך מאורנז', למנות את סקליגר ליורשו. הוא סירב; הוא לא אהב להרצות, וחלק מחבריו האמינו, בטעות, שעם הצלחתו של אנרי הרביעי הלמידה תפרח בצרפת והפרוטסטנטיות לא תהווה מחסום לקידומו. ההזמנה חודשה שנה לאחר מכן בתנאים שסקליגר לא יידרש להרצות, ושהאוניברסיטה חפצה רק בנוכחותו, כשהיא משאירה אותו חופשי לנהל את זמנו. סקליגר קיבל הצעה זו על תנאי. באמצע 1593 יצא להולנד, שם בילה את שש-עשרה השנים האחרונות לחייו, מבלי לחזור לצרפת לעולם. הוא קיבל הכנסה משמעותית וזכה ליחס של כבוד רב; דרגתו הנטענת כנסיך ורונה, סוגיה רגישה עבור משפחת סקליגרי, הוכרה. מכיוון שליידן שוכנת בין האג לאמסטרדם, סקליגר היה יכול לנוע במעגלים החברתיים של שתי הערים כמו גם במעגל המלומדים של ליידן.
במהלך שבע השנים הראשונות למגוריו בליידן, המוניטין שלו היה בשיאו, וכריסטי וסנדיס מתארים את שיקול דעתו הספרותי בתקופה זו כבלתי מוטל בספק ואת דעתו כמסוגלת לבנות או להרוס מוניטין עולה. הוא היה מוקף בצעירים להוטים להפיק תועלת משיחתו. הוא עודד את גרוטיוס (Grotius), שהיה אז נער בן שש-עשרה, לערוך את מרטיאנוס קפלה. דניאל היינזיוס (Daniel Heinsius), בתחילה תלמידו המועדף, הפך לחברו הקרוב ביותר, ונאמר כי התאבל עמוקות על מותו המוקדם של דוסה הצעיר.
באותו זמן, סקליגר רכש אויבים רבים. הייתה לו סובלנות מועטה למה שראה כחצי-למידה, או לחוסר יושר בטיעונים או בציטוטים, והסרקזם שלו והתקפותיו הכתובות הגיעו לאלו אליהם כוונו. כריסטי וסנדיס גם שפטו שהוא לא תמיד צדק: הוא הסתמך רבות על זיכרון שלעיתים היה לא אמין, חלק מהתיקונים שלו היו לא מבוססים, ובהנחת היסודות למדע הכרונולוגיה העתיקה הוא פעל לעיתים מתוך השערות חלשות או אינדוקציה לא מושלמת של עובדות. הם מוסיפים שהוא לעיתים הבין לא נכון את המדע האסטרונומי של הקדמונים, ושל קופרניקוס וטיכו ברהה, ושהוא לא היה מתמטיקאי.
מחלוקות עם הישועים
תוצאות שיטת הביקורת ההיסטורית של סקליגר ערערו על אנשי פולמוס קתולים ועל האותנטיות של מספר מסמכים עליהם הסתמכו. הישועים, ששאפו להיות מקור כל הלמידה והביקורת, ראו בכתביו ובסמכותו מכשול לטענותיהם. מורה, בחלקו האחרון של חייו, התוודה על אורתודוקסיה קפדנית; ליפסיוס התפייס עם הכנסייה הרומית; יצחק קזובון (Isaac Casaubon) היה אמור להיות מהסס, אך סקליגר היה ידוע כפרוטסטנטי בלתי ניתן לפיוס. כל עוד מעמדו האינטלקטואלי לא הוטל בספק, לדברי כריסטי וסנדיס, הפרוטסטנטים החזיקו ביתרון בלמידה ובמלומדות. לפיכך, מתנגדיו כיוונו פחות למענה לביקורת שלו ויותר לתקיפתו באופן אישי ולהרס המוניטין שלו.
מוצא ורונזי
בשנת 1594 פרסם סקליגר את ספרו Epistola de vetustate et splendore gentis Scaligerae et JC Scaligeri vita. בשנת 1601, גספר סקיופיוס (Gaspar Scioppius), ששירת אז את הישועים, פרסם את ספרו Scaliger Hypobolimaeus ("סקליגר המתחזה"), כרך בפורמט קווארטו של יותר מארבע מאות עמודים. המחבר מתיימר להצביע על חמש מאות שקרים ב-Epistola de vetustate של סקליגר, אך הטיעון המרכזי של הספר הוא להראות את השקריות של טענתו להשתייך למשפחת לה סקאלה (La Scala), ושל הנרטיב על חייו המוקדמים של אביו. פטיסון כתב שלא ניתן לתת הוכחה חזקה יותר לרושם שנוצר על ידי הפיליפיקה הזו מאשר העובדה שהיא הפכה למקור העיקרי לביוגרפיה של סקליגר כפי שהופיעה אז בספרי עיון.
פרסום Scaliger Hypobolimaeus היה מכה קשה לסקליגר. יהיה אשר יהיה מה שאביו יוליוס האמין, ז'וזף מעולם לא פקפק בעצמו כנסיך ורונה, וב-Epistola שלו הציג את כל מה ששמע מאביו. הוא כתב תשובה לסקיופיוס שכותרתה Confutatio fabulae Burdonum. פטיסון ראה בה הפרכה מלאה; כריסטי וסנדיס לא הסכימו, וציינו שאף על פי שסקליגר טען שסקיופיוס עשה יותר טעויות מאשר תיקן, הוא לא הציג הוכחה למוצאו של אביו ממשפחת לה סקאלה או לאירוע כלשהו שסופר על ידי יוליוס לפני שהגיע לאז'ן, ולא התייחס לנקודה המרכזית, דהיינו שלוויליאם, הנסיך האחרון של ורונה, לא היה בן בשם ניקולס שיכול היה להיות הסבא כביכול של יוליוס.
ל-Confutatio הייתה הצלחה מועטה, ונאמר שסקיופיוס התרברב שספרו הרג את סקליגר. ה-Confutatio הייתה עבודתו האחרונה של סקליגר. חמישה חודשים לאחר שהופיעה, ב-21 בינואר 1609, בשעה ארבע לפנות בוקר, הוא מת בליידן בנוכחות תלמידו וחברו היינזיוס. בצוואתו הוריש סקליגר את אוסף כתבי היד והספרים שלו (tous mes livres de langues étrangères, Hebraiques, Syriens, Arabiques, Ethiopiens) לספריית אוניברסיטת ליידן.
עבודות
- Mesolabium (בלטינית). ליידן: פרנציסקוס רפלינגיוס (1.). 1594.
- Cyclometrica elementa duo (בלטינית). ליידן: פרנציסקוס רפלינגיוס (1.). 1594.
- Iosephi Scaligeri Elenchus et Castigatio calendarij Gregoriani (בלטינית). רומא: לואיג'י זאנטי. 1595.