ז'אן דה דיו סולט

נכון לעכשיו יש רק שלושה אנשים בעולם שאנחנו יכולים להגדיר בצדק כגדולים, וכולם שייכים לאסלאם; הם: עבד אל-קאדר, מוחמד עלי ושאמיל.

המרשל-גנרל ז'אן דה דיו סולט (Jean-de-Dieu Soult), הדוכס הראשון מדלמטיה, היה גנרל ומדינאי צרפתי, שמונה למרשל האימפריה ב-1804 ונקרא לעיתים קרובות המרשל סולט. סולט היה אחד משישה קצינים בלבד בהיסטוריה הצרפתית שקיבלו את התואר מרשל-גנרל של צרפת. הדוכס כיהן גם שלוש פעמים כנשיא מועצת השרים, או ראש ממשלת צרפת.

תככיו של סולט במלחמת חצי האי בעת שכבש את פורטוגל הקנו לו את הכינוי "המלך ניקולא", ובעת שהיה המושל הצבאי של נפוליאון באנדלוסיה, בזז סולט יצירות אמנות בשווי 1.5 מיליון פרנק. היסטוריון אחד כינה אותו "בוזז ברמה עולמית". הוא הובס במתקפותיו האחרונות בספרד בקרב הפירנאים בסוראורן ועל ידי הספרדים של פריירה בסן מרסיאל. סולט נרדף לבסוף אל מחוץ לספרד ואל אדמת צרפת, שם תמרן אותו האויב אל מחוץ למספר עמדות בניוול, ניב ואורתז, לפני קרב טולוז.

חיים מוקדמים סולט נולד בסן-אמאן-לה-בסטיד (Saint-Amans-la-Bastide), הנקרא כיום סן-אמאן-סולט (Saint-Amans-Soult), ליד קאסטרה שבמחוז טארן, ונקרא על שם יוחנן האלוהי (John of God). הוא היה בנו של נוטריון כפרי בשם ז'אן סולט (1726–1779) מנישואיו לבריז'יט דה גרנייה. סביו מצד אביו היו ז'אן סולט (1698–1772) וז'אן דה קאלווה, בעוד סביו מצד אמו היו פייר פרנסואה דה גרנייה דה לאפייר ומארי דה רובר. אחיו הצעיר פייר הפך אף הוא לגנרל צרפתי.

קריירה צבאית סולט, שהיה משכיל מאוד, התכוון במקור להפוך לעורך דין, אך מות אביו בעודו ילד חייב אותו לחפש עבודה, וב-1785 התגייס כטוראי לצבא הצרפתי.

### המלחמות המהפכניות השכלתו העדיפה של סולט הבטיחה את קידומו לדרגת סמל לאחר שש שנות שירות, וביולי 1791 הפך למדריך של הגדוד הראשון של המתנדבים של הריין התחתון. עד 1794, סולט היה שליש-גנרל בדרגת שף דה בריגאד. לאחר קרב פלורוס ב-1794, שבו הצטיין בקור רוח, הוא הועלה לדרגת בריגדיר-גנרל על ידי נציגי המשימה.

סולט כסמל בגדוד הרגלים ה-23 ב-1792, מאת וינסנט ניקולא ראוורה (1834). במשך חמש השנים הבאות הועסק סולט בגרמניה תחת הגנרלים ז'אן-בטיסט ז'ורדן, ז'אן ויקטור מארי מורו, ז'אן-בטיסט קלבר ופרנסואה לפבר, וב-1799 הועלה לדרגת גנרל דיוויזיה ונצטווה להמשיך לשוויץ. בתקופה זו הוא הניח את היסודות לתהילתו הצבאית; הוא הצטיין במיוחד במסע המלחמה השוויצרי הגדול של הגנרל אנדרה מסנה, ובמיוחד בקרב נהר לינת', שנערך באותו יום שבו ניצח מסנה בקרב ציריך השני. הוא ליווה את מסנה לג'נובה ושימש כסגנו הראשי לאורך המצור הממושך על אותה עיר, שבמהלכו פעל עם כוח נפרד מחוץ לחומות העיר. סולט נפצע ונלקח בשבי במונטה קרטו ב-13 באפריל 1800.

עידן הקונסולט כאשר בשנת 1800 הקונסול הראשון נפוליאון בונפרטה הטיל על מסנה לארגן מחדש את צבא איטליה, הוא התעקש שסולט יהיה סגנו; והעניק לו את הפיקוד על האגף הימני.

הוא הצטיין בחלקו הפעיל בהגנה על אזור ג'נובה. ב-6 באפריל, בגיחה ראשונה בראש מספר גדודים, הוא חצה את הצבא האוסטרי וסייע לגנרל גארדן, הדף את האויב מעבר לפיאוטה, רדף אחרי הגנרל סובורוב לתוך האלפים, תפס את סאסלו וחזר לג'נובה עם שבויים, תותחים ודגלים רבים. במהלך גיחה חדשה, הגנרל הדף שוב את הצבא האוסטרי ולוכד דיוויזיה במונטה-פאצ'יו. אולם, במהלך קרב במונטה קרטו ב-13 באפריל 1800, יריית אקדח ניפצה את רגלו, וכשהוא שוכב פצוע בשדה הקרב הוא נשדד ונלקח בשבי, ומבלה ימים בייסורים בבית חולים מטונף. חוויה זו גרמה לסולט טראומה, והוא מעולם לא היה נועז כל כך בקו החזית בקרב.

הוא חולץ לאחר הניצחון במרנגו ב-14 ביוני 1800. סולט מונה למפקד הצבאי של פיימונטה, שהייתה בעיצומו של מרד, והצליח לדכא את מה שנקרא מרידת ה"בארבה". הוא אפילו מצליח למשמע את ההמונים הפרועים הללו ומשתמש בהם לשירותו. לאחר מכן קיבל סולט את הפיקוד על החלק הדרומי של ממלכת נאפולי.

זמן קצר לפני חוזה אמיין, חזר הגנרל סולט לפריז שם קיבל אותו הקונסול הראשון בהצטיינות יתרה. ב-5 במרץ 1802, הוא היה אחד מארבעת הגנרלים שנקראו לפקד על המשמר הקונסולרי בתפקיד קולונל-גנרל. לפיכך הוא נשבע אמונים למשטר החדש. באוגוסט 1803 הופקד סולט על הפיקוד העליון של מחנה בולון. סולט, מדריך טירונים לשעבר, כפה שם משמעת קפדנית, שהבטיחה את יעילותם של הכוחות הצרפתיים במהלך מסעות המלחמה העתידיים, וגם הקנתה לסולט את הכינוי "זרוע ברזל" (Bras de Fer). אפילו נפוליאון תהה אם הוא קפדן מדי, למה השיב סולט:

"מי שלא יכול להתמודד עם מה שאני עצמי סובל, יישאר מאחור במחסנים. מי שיכול, יהיה כשיר לכבוש את העולם."

### מרשל האימפריה הניצחון במרנגו השיב לו את חירותו, וסולט קיבל את הפיקוד על החלק הדרומי של ממלכת נאפולי. ב-1802 הוא מונה לאחד מארבעת הגנרלים המפקדים על המשמר הקונסולרי. למרות שהיה אחד מאותם גנרלים ששירתו תחת מורו, ושבשל כך, ככלל, לא חיבבו את נפוליאון בונפרטה, לסולט הייתה התבונה להפגין את מסירותו לשלטון. כתוצאה מכך, הוא מונה באוגוסט 1803 למפקד העליון של מחנה בולון, ובמאי 1804 מונה לאחד משמונה-עשר המרשלים הראשונים של האימפריה. הוא פיקד על קורפוס בהתקדמות לעבר אולם, ובאוסטרליץ הוביל את ההתקפה המכרעת על מרכז בעלות הברית.

סולט כמרשל האימפריה. העתק של דיוקן משנת 1805 מאת ז'אן ברוק. סולט מילא תפקיד גדול בקרבות מפורסמים רבים של ה-Grande Armée, כולל קרב אוסטרליץ ב-1805 וקרב ינה ב-1806. עם זאת, הוא לא נכח בקרב פרידלנד כי באותו יום הוא כבש את קניגסברג. לאחר חתימת חוזי טילזיט, הוא חזר לצרפת וב-1808 נמשח על ידי נפוליאון כדוכס הראשון מדלמטיה (צרפתית: Duc de Dalmatie). הענקת תואר זה לא מצאה חן בעיניו, שכן חשב שתוארו צריך להיות דוכס אוסטרליץ, תואר שנפוליאון שמר לעצמו. בשנה שלאחר מכן מונה סולט למפקד הקורפוס השני שאיתו התכוון נפוליאון לכבוש את ספרד. לאחר שניצח בקרב גמונל, סולט נשלח על ידי הקיסר לרדוף אחרי צבאו הבריטי של לוטננט-גנרל סר ג'ון מור. בקרב קורוניה, שבו נהרג מור, נכשל סולט במניעת בריחת הכוחות הבריטיים דרך הים.

### מלחמת חצי האי במשך ארבע השנים הבאות נשאר סולט בספרד ועסק במלחמת חצי האי. ב-1809 פלש לפורטוגל וכבש את פורטו, אך בודד על ידי אסטרטגיית העימות של הגנרל פרנסיסקו דה סילביירה. כשהוא עסוק בהסדר הפוליטי של כיבושיו באינטרסים צרפתיים, וכפי שקיווה, לתועלתו האישית כמועמד אפשרי לכס המלכות הפורטוגזי, הוא עורר את שנאתם של הקצינים הרפובליקנים בצבאו. הוא לא היה יכול לנוע, ובסופו של דבר גורש מפורטוגל בקרב פורטו השני על ידי לוטננט-גנרל סר ארתור ולסלי, שלימים הפך לדוכס ולינגטון, כשהוא מבצע נסיגה כואבת וכמעט הרסנית מעל ההרים, כשהוא נרדוף על ידי הגנרל ויליאם ברספורד וסילביירה. לאחר קרב טלאברה, מונה סולט לראש מטה הכוחות הצרפתיים בספרד עם סמכויות מורחבות, וב-19 בנובמבר 1809 זכה בניצחון גדול בקרב אוקניה.

בשנת 1810 הוא פלש לאנדלוסיה, אותה כבש במהירות. עם זאת, מכיוון שפנה אז לתפוס את סביליה, כיבוש קדיס חמק ממנו, באומרו: "תנו לי את סביליה ואני אענה על קדיס". זה הוביל למצור הממושך והעקר על קדיס, אסון אסטרטגי עבור הצרפתים. ב-1811 צעד סולט צפונה לתוך אקסטרמדורה וכבש את בדחוס. כאשר הצבא האנגלו-פורטוגזי הטיל מצור על העיר, הוא צעד להצלתה ונלחם וכמעט ניצח בקרב אלבוארה המפורסם ועקוב מדם ב-16 במאי.

סולט בקרב פורטו הראשון, מאת ז'וזף בום. ב-1812, לאחר ניצחונו הגדול של ולינגטון בסלמנקה, נאלץ סולט לפנות את אנדלוסיה. במצור בורגוס שלאחר מכן, הוא הצליח להדוף את הצבא האנגלו-בעלות הברית של ולינגטון בחזרה לסלמנקה. שם, הדוכס מדלמטיה, כפי שסולט נודע כעת, לא הצליח לתקוף את ולינגטון למרות עליונות במספרים, והצבא הבריטי נסוג לגבול הפורטוגזי. זמן קצר לאחר מכן, הוא נקרא חזרה מספרד לבקשת ז'וזף בונפרטה שהוצב על ידי אחיו כמלך ספרד, איתו, כמו עם שאר המרשלים, הוא תמיד לא הסכים.

### בגרמניה ובהגנה על דרום צרפת במרץ 1813, קיבל סולט את הפיקוד על הקורפוס הרביעי של ה-Grande Armée ופיקד על המרכז בליצן ובבאוצן, אך עד מהרה נשלח, עם סמכויות בלתי מוגבלות, לדרום צרפת כדי לתקן את הנזק שנגרם על ידי התבוסה בוויטוריה. זה לזכותו של סולט שהוא הצליח לארגן מחדש את הכוחות הצרפתיים המוראליים.

מתקפותיו האחרונות לתוך ספרד נהדפו על ידי ולינגטון בקרב הפירנאים בסוראורן ועל ידי הספרדים של הגנרל מנואל פריירה בסן מרסיאל. לאחר שנרדף לאדמת צרפת, סולט תמרן מחוץ למספר עמדות בניוול, ניב ואורתז, לפני שסבל ממה שהיה טכנית תבוסה מידיו של ולינגטון בקרב טולוז. עם זאת, הוא גרם לנפגעים קשים לולינגטון והצליח למנוע ממנו ללכוד את הכוחות הצרפתיים.

### מערכת ווטרלו לאחר התפטרותו הראשונה של נפוליאון ב-1814, הכריז סולט על עצמו כמלוכני, קיבל את מסדר סן לואי, ושימש כשר המלחמה מ-26 בנובמבר 1814 עד 11 במרץ 1815. כאשר חזר נפוליאון מאלבה, סולט הכריז מיד על עצמו כבונפרטיסט, הפך לעמית (Peer) של צרפת, ושימש כראש המטה של הקיסר במהלך מערכת ווטרלו, תפקיד שבו הצטיין הרבה פחות ממה שעשה כמפקד צבא מובס.

בספרו, ווטרלו: היסטוריה של ארבעה ימים, שלושה צבאות ושלושה קרבות, ברנרד קורנוול מסכם את דעותיהם של כמה היסטוריונים שנוכחותו של סולט בצבא הצפון הייתה אחד מכמה גורמים שתרמו לתבוסתו של נפוליאון, בגלל האיבה בינו לבין המרשל מישל ניי, המפקד הבכיר האחר, ובגלל, למרות ניסיונו כחייל, לסולט חסרו הכישורים האדמיניסטרטיביים של קודמו המרשל לואי-אלכסנדר ברתייה. המקרה הבולט ביותר לכך היה הוראתו הכתובה, על פי הוראותיו של נפוליאון, למרשל עמנואל דה גרושי למקם את כוחו באגף השמאלי של הצבא הבריטי כדי למנוע תגבורת על ידי הפרוסים. קורנוול מגנה את הניסוח של פקודתו של סולט כ"שטויות כמעט בלתי חדירות", וגרושי פירש לא נכון את הפקודה, וצעד במקום זאת נגד המאסף הפרוסי בוור.

קריירה פוליטית בעקבות הרסטורציה השנייה של הבורבונים ב-1815, יצא סולט לגלות בגרמניה, אך ב-1819 הוא נקרא חזרה וב-1820 שוב הפך למרשל של צרפת. הוא ניסה שוב להראות את עצמו כמלוכן נלהב והפך לעמית ב-1827. לאחר מהפכת 1830 הוא הכריז על עצמו כפרטיזן של לואי פיליפ, שקיבל בברכה את תמיכתו והחיה עבורו את התואר מרשל-גנרל של צרפת, שבעבר הוחזק רק על ידי טורן, קלוד לואי הקטור דה וילאר, ומוריס דה סאקס.

סולט כיהן כשר המלחמה מ-1830 עד 1834, כנשיא מועצת השרים או ראש ממשלה מ-1832 עד 1834, כשגריר מיוחד בלונדון להכתרת המלכה ויקטוריה ב-1838 – שם אויבו לשעבר, הדוכס מוולינגטון, לכאורה תפס אותו בזרועו וקרא "יש לי אותך סוף סוף!" –, שוב כראש ממשלה מ-1839 עד 1840 ומ-1840 עד 1847, ושוב כשר המלחמה מ-1840 עד 1844. ב-1848, כאשר לואי פיליפ הופל, סולט הכריז שוב על עצמו כרפובליקן. הוא מת בטירתו סולט-ברג, ליד מקום הולדתו.

הקמת לגיון הזרים הצרפתי כשר המלחמה (1830 עד 1834), ארגן סולט ופיקח על החימוש מחדש של הצבא הצרפתי. כוחו של צבא הרסטורציה מנה רק קצת יותר מ-200,000 איש וסולט ביקש להכפיל את גודלו, תוך ביצוע הרפורמות הדרושות מ-1831 עד 1832. החוק הראשון של רפורמה צבאית חשובה זו היה הקמת לגיון הזרים, ב-9 במרץ 1831; כוח של מתנדבים זרים שניתן היה להשתמש בו רק מחוץ לשטח צרפת המטרופוליטנית, שמטרתו העיקרית הייתה חיל מצב באלג'יר שנכבשה לאחרונה. הלגיון, עם הקמתו, היה שנוא על הצבא ונחשב להצבה נחותה; הכוח כונה בלשון עממית כ"ממזר של סולט".

רפורמות צבאיות לואי-פיליפ, המודאג מכך שעליו להסתמך רק על המשמר הלאומי כדי לשמור על הסדר הציבורי, הורה למרשל סולט לארגן מחדש את צבא הקו ללא דיחוי. סולט כתב דו"ח למלך, שהוצג בפני בית הנבחרים ב-20 בפברואר 1831, שבו ביקר את חוק הגיוס גוביון-סן-סיר משנת 1818: מערכת ההתנדבות בשילוב עם עריכת הגרלות והאפשרות להיות מוחלף לא אפשרה להגדיל את מספר כוח האדם מספיק, וכי נהלי הקידום סייעו לשמר כוח אדם עודף. סולט הציע את הקווים העיקריים של מדיניות צבאית שמטרתה הגדלת עוצמת הצבא, הפחתת כוח האדם העודף והבטחת אספקת נשק ותחמושת.

קריקטורה של הדוכס מדלמטיה מאת אונורה דומייה, 1832. בעקבות הקמת הלגיון ב-9 במרץ, העביר סולט את חוקי ה-11 באפריל 1831 על פנסיות צבאיות, ה-21 במרץ וה-14 באפריל 1832 על גיוס וקידום צבא, וה-19 במאי 1834 על מעמד הקצינים. סולט פיקח גם על בניית ביצורי פריז. בשנת 1831 הוא נשלח על ידי לואי-פיליפ לליון עם 20,000 איש כדי למחוץ את המרד הראשון של עובדי המשי בעיר, הקאנו (canuts). הסדר הושב על כנו, אך סולט הפך ללא פופולרי מאוד במחנה הרפובליקני. במחזהו "נפוליאון בונפרטה או שלושים שנה בהיסטוריה של צרפת" (Napoléon Bonaparte ou Trente ans de l'histoire de France), דיומא האב מציג אותו בהופעה נוראית במהלך מאה הימים.

בשנת 1834, כאשר פרץ מרד חדש באפריל בליון, קיבל המרשל סולט מהלוטננט-גנרל איימר, מפקד הכוחות בעיר, הודעה טלגרפית נואשת על פינוי העיר. תגובתו הנחרצת של הדוכס מדלמטיה לא איחרה לבוא, כשהוא נוזף בגנרל ומורה לו להחזיק בכל עמדותיו ולאייש את החומות ולהיקבר תחתיהן.

ראש ממשלה בעודו שר המלחמה, החזיק בנשיאות מועצת השרים (או ראש הממשלה) בפעם הראשונה בשנים 1832-1834. מכיוון שצרפת הייתה הערבה לאמנת 24 הסעיפים, הוא דאג לביצוע משלחת אנטוורפן על ידי המרשל ז'ראר, שתפס את העיר לאחר התנגדות הירואית של ההולנדים (דצמבר 1832) והחזיר אותה לבלגיה, מדינת השיוך שלה.

באפריל 1838 בחר לואי-פיליפ בסולט שייצג אותו בהכתרת המלכה ויקטוריה. הוא זוכה לקבלת פנים מנצחת בלונדון – שם אויבו לשעבר, הדוכס מוולינגטון, לכאורה תפס אותו בזרועו וקרא "יש לי אותך סוף סוף!"

שוב בראש הממשלה (1839-1840), הוא החזיק במקביל בתיק החוץ. הוא השתתף בטקסים להחזרת אפרו של נפוליאון בדצמבר 1840.

קבינט סולט ב-1842, עם פרנסואה גיזו (ראשון משמאל), המלך לואי פיליפ (יושב) וראש הממשלה סולט (באמצע), מאת קלאודיוס ז'אקנד (1844). נשיא המועצה במשך כמעט שבע שנים, מ-1840 עד 1847, הוא הותיר את הניהול האפקטיבי של הקבינט לשר החוץ שלו, פרנסואה גיזו, שירש אותו באופן הגיוני כשעזב את הממשלה מסיבות בריאותיות. במשך חמש שנים (1840-1845), הוא שילב את תפקידו עם זה של שר המלחמה. ב-26 בספטמבר 1847, לואי-פיליפ שחזר עבורו את הכבוד הרשמי של מרשל-גנרל של מחנות וצבאות המלך, אולם שינה תואר זה למרשל-גנרל היחיד של צרפת.

בשנת 1848 הכריז סולט על עצמו כרפובליקן. הוא מת שלוש שנים לאחר מכן בטירתו בסולט-ברג, ליד סן-אמאן-לה-בסטיד שבה נולד, ימים ספורים לפני מהפכת 1848. לכבודו, העיר שונתה לשם סן-אמאן-סולט בדצמבר 1851. הוא אחד משמונה-עשר המרשלים של האימפריה (מתוך עשרים ושישה) שהיו שייכים לבונים החופשיים.

עבודות סולט פרסם ספר זיכרונות המצדיק את דבקותו בנפוליאון במהלך מאה הימים, והערותיו ויומניו סודרו על ידי בנו נפוליאון הקטור, שפרסם את החלק הראשון "זיכרונות המרשל-גנרל סולט" (Mémoires du maréchal-général Soult) ב-1854. הזיכרונות על פעולות הצרפתים בגליציה מאת לה נובל (Le Noble's Mémoires sur les operations des Français en Galicie) אמורים להיכתב מתוך ניירותיו של סולט.

יכולת צבאית למרות שלעיתים קרובות נמצא חסר מבחינה טקטית – אפילו כמה מעוזריו תהו על חוסר יכולתו לתקן תוכנית כדי להתחשב בנסיבות משתנות בשדה הקרב – ביצועיו של סולט בחודשים האחרונים של מלחמת חצי האי נחשבים לעיתים קרובות כהוכחה לכישרונותיו המצוינים כגנרל. הוא הובס שוב ושוב במסעות אלה על ידי בעלות הברית תחת ולינגטון, שהיה המקרה שרבים מחייליו היו מגויסים טירונים בעוד בעלות הברית יכלו לספור מספרים גדולים יותר של ותיקים בשורותיהן. סולט היה אסטרטג צבאי מיומן. דוגמה לכך הייתה מאמצו לנתק את הצבא הבריטי של ולינגטון מפורטוגל לאחר טלאברה, שכמעט הצליח. למרות שהובס שוב ושוב על ידי ולינגטון ב-1813–1814, הוא ניהל נגדו הגנה מתוחכמת.

צבאותיו של סולט היו בדרך כלל מוכנים היטב לפני היציאה לקרב. לאחר ויטוריה, הוא ארגן מחדש את הכוחות הצרפתיים המוראליים של ז'וזף בונפרטה לצבא אימתני בזמן קצר להפליא. יוצא מן הכלל להישג לוגיסטי טוב זה היה פתיחת מתקפת קרב הפירנאים כאשר לחייליו היו מנות של ארבעה ימים בלבד.

פסל של סולט בלובר. טקטית, סולט תכנן את קרבותיו היטב, אך לעיתים קרובות השאיר יותר מדי לפקודיו. ולינגטון אמר ש"סולט מעולם לא נראה כידע כיצד לטפל בחיילים לאחר שהחל קרב". דוגמה לכך הייתה בקרב אלבוארה, שבו הוא סיבב בצורה מבריקה את אגפו של ברספורד כדי לפתוח את הקרב, אך כשהוא מצא את עצמו מול התנגדות בלתי צפויה מכוחות בריטיים וספרדיים, הוא אפשר לגנרלים שלו לאמץ מערך התקפה מגושם והובס. דוגמה נוספת לחוזקותיו וחולשותיו ניתן לראות בקרב ניב. סולט זיהה את הדילמה האסטרטגית של ולינגטון וניצל זאת על ידי פתיחה במתקפות פתע על שני האגפים של הצבא האנגלו-בעלות הברית. אבל הביצוע הטקטי הצרפתי היה גרוע והגנרל הבריטי הצליח להדוף את מהלומותיו של סולט. עבודת מטה מרושלת העיבה על כהונתו כראש המטה של נפוליאון במערכת ווטרלו.

חיים אישיים ב-26 באפריל 1796, סולט התחתן עם יוהנה לואיז אליזבת ברג (1771–1852), בתו של יוהאן אברהם ברג (1730–1786) מנישואיו לווילהלמינה מום בזולינגן. היא מתה בטירת סולט-ברג ב-22 במרץ 1852. לזוג היו שלושה ילדים:

- נפוליאון (1802–1857), הדוכס השני מדלמטיה, שמת ללא יורש זכר, ובזמן זה התואר נכחד - הורטנס (1804–1862) - קרוליין (1817–1817)