פרנץ שוברט
פרנץ פטר שוברט (Franz Peter Schubert; 31 בינואר 1797 – 19 בנובמבר 1828) היה מלחין אוסטרי מהתקופה הקלאסית המאוחרת וראשית התקופה הרומנטית. הוא היה פורה להפליא למרות חייו הקצרים, והותיר אחריו מורשת עצומה של למעלה מ-1,000 יצירות, בהן יותר מ-600 לידר (שירי אמנות בגרמנית) ויצירות קוליות אחרות, שבע סימפוניות מלאות, מוזיקה כנסייתית, אופרות, מוזיקה נלווית, וגוף נרחב של מוזיקה לפסנתר ומוזיקה קאמרית. בין יצירותיו נמנים השירים "גרטכן בגלגל הטווייה", "שר היער" ו-"אווה מריה"; חמישיית "הדג"; הסימפוניה בסי מינור, "הבלתי גמורה"; הסימפוניה בדו מז'ור, "הגדולה"; רביעיית המיתרים מס' 14 ברה מינור ("המוות והעלמה"); חמישיית המיתרים בדו מז'ור; האימפרומפטי לפסנתר סולו; שלוש הסונאטות האחרונות לפסנתר; הפנטזיה בפה מינור לפסנתר בארבע ידיים; המוזיקה הנלווית למחזה "רוזמונדה"; מחזורי השירים "הטוחנת היפה" ו-"מסע חורף"; ואוסף השירים "שירת הברבור".
שוברט נולד בפרבר הימלפורטגרונד שבווינה והפגין כישרון מוזיקלי יוצא דופן מגיל צעיר. אביו נתן לו את שיעורי הכינור הראשונים ואחיו הבכור לימד אותו פסנתר, אך שוברט עלה על יכולותיהם במהרה. בשנת 1808, בגיל אחת-עשרה, החל ללמוד בבית הספר "שטאדטקונביקט" (Stadtkonvikt), שם נחשף למוזיקה תזמורתית של יוזף היידן, וולפגנג אמדאוס מוצרט ולודוויג ואן בטהובן. הוא עזב את הלימודים בסוף 1813 וחזר לבית אביו, שם החל ללמוד הוראה. למרות זאת, המשיך בלימודי הלחנה אצל אנטוניו סליירי והמשיך להלחין בהתמדה. בשנת 1821 התקבל שוברט כחבר מבצע ב"אגודת ידידי המוזיקה" (Gesellschaft der Musikfreunde), דבר שסייע לבסס את שמו בקרב תושבי וינה. במרץ 1828 קיים קונצרט מיצירותיו שזכה לשבחי הביקורת – הפעם היחידה שעשה זאת בקריירה שלו. הוא מת שמונה חודשים לאחר מכן בגיל 31; סיבת המוות הרשמית הייתה טיפוס הבהרות, אך יש היסטוריונים הסבורים כי חלה בעגבת.
הערכת המוזיקה של שוברט בחייו הוגבלה למעגל קטן יחסית של מעריצים בווינה, אך העניין ביצירתו גבר משמעותית בעשורים שלאחר מותו. פליקס מנדלסון, רוברט שומאן, פרנץ ליסט, יוהנס ברהמס ומלחינים אחרים מהמאה ה-19 גילו את יצירותיו וקידמו אותן. כיום, שוברט נחשב לאחד המלחינים הגדולים בתולדות המוזיקה הקלאסית המערבית, ויצירותיו ממשיכות להיות מבוצעות בהרחבה.
חיים וקריירה
### חיים מוקדמים וחינוך
פרנץ פטר שוברט נולד בהימלפורטגרונד (כיום חלק מאלזרגרונד), וינה, ארכידוכסות אוסטריה, ב-31 בינואר 1797, והוטבל לכנסייה הקתולית למחרת. הוא היה הילד ה-12 של פרנץ תאודור פלוריאן שוברט (1763–1830) ומריה אליזבת קתרינה ויץ (1756–1812). אבותיו של שוברט הגיעו במקור ממחוז צוקמנטל שבשלזיה האוסטרית. אביו, בנו של איכר מוראבי, היה מורה בבית ספר קהילתי ידוע, ובבית ספרו בליכטנטל (ברובע התשיעי של וינה) למדו תלמידים רבים. הוא הגיע לווינה מצוקמנטל ב-1784 ומונה למורה שנתיים לאחר מכן. אמו הייתה בתו של מנעולן שלזיה ועבדה כמשרתת בבית משפחה וינאית לפני נישואיה. מתוך 14 ילדיהם של פרנץ תאודור ואליזבת (אחד מהם מחוץ לנישואים, נולד ב-1783), רק חמישה שרדו עד לבגרות.
בגיל חמש החל שוברט לקבל שיעורים סדירים מאביו, וכעבור שנה נרשם לבית הספר של אביו. אף שלא ידוע בדיוק מתי קיבל את הכשרתו המוזיקלית הראשונה, הוא למד פסנתר אצל אחיו איגנץ, אך השיעורים נמשכו זמן קצר מאוד שכן שוברט עלה עליו בתוך חודשים ספורים. איגנץ נזכר מאוחר יותר:
> הופתעתי כאשר פרנץ אמר לי, חודשים ספורים לאחר שהתחלנו, שאין לו צורך בהדרכה נוספת ממני, וכי מעתה יפלס את דרכו בעצמו. ובאמת, התקדמותו בתקופה קצרה הייתה כה גדולה שנאלצתי להכיר בו כמאסטר שהתרחק והקדים אותי לחלוטין, ושלא העזתי לקוות להשיגו.
כשהיה שוברט בן שמונה, נתן לו אביו את שיעורי הכינור הראשונים, והכשיר אותו לנגן דואטים קלים במיומנות. זמן קצר לאחר מכן, קיבל שוברט את שיעוריו הראשונים מחוץ למעגל המשפחתי אצל מיכאל הולצר, נגן עוגב ומנצח מקהלה בכנסייה המקומית בליכטנטל. בנוסף להוראת פסנתר וכינור, הולצר נתן לשוברט הצעיר שיעורים בעוגב, פיתוח קול, הרמוניה ובס ממוספר. הולצר טען מאוחר יותר שלא נתן לו הדרכה של ממש, שכן שוברט כבר ידע כל מה שניסה ללמד אותו, ונזכר כי הביט בשוברט ב"תדהמה ושתיקה". הוא גם ניגן בוויולה ברביעיית המיתרים המשפחתית, עם אחיו פרדיננד ואיגנץ בכינור ראשון ושני ואביו בצ'לו. שוברט כתב את רביעיות המיתרים הראשונות שלו עבור הרכב זה. לדברי פרדיננד, שוברט הלחין גם שירים וקטעי פסנתר בתקופה זו, אם כי לא ידוע על אף אחת מיצירות מוקדמות אלו ששרדה.
שוברט הצעיר הגיע לראשונה לתשומת לבו של אנטוניו סליירי, הסמכות המוזיקלית המובילה בווינה דאז, בשנת 1804, ככל הנראה בהמלצת הולצר. בין תלמידיו הקודמים של סליירי נמנה לודוויג ואן בטהובן. בנובמבר 1808 הפך לתלמיד ב"שטאדטקונביקט" (סמינר קיסרי) באמצעות מלגת מקהלה. במוסד זה נחשף לאוברטורות ולסימפוניות של מוצרט, לסימפוניות של יוזף היידן ואחיו הצעיר מיכאל היידן, ולאוברטורות וסימפוניות מוקדמות של בטהובן, מלחין שפיתח כלפיו הערצה עמוקה. חשיפתו ליצירות אלו ואחרות, בשילוב ביקורים מזדמנים באופרה, הניחו את היסודות להשכלה מוזיקלית רחבה יותר. השפעה מוזיקלית חשובה הגיעה מהשירים של יוהאן רודולף צומשטג, מלחין לידר חשוב. התלמיד הצעיר והמחונן "רצה למודרניזציה" של שירי צומשטג, כפי שדיווח יוזף פון שפאון, חברו של שוברט. ידידותו של שוברט עם שפאון החלה בשטאדטקונביקט ונמשכה לאורך כל חייו הקצרים. בימים ההם, שפאון האמיד סיפק לשוברט העני חלק ניכר מנייר התווים שלו.
בינתיים, כישרונו של שוברט החל לבוא לידי ביטוי בהלחנותיו, כולל יצירת הפסנתר המוקדמת ביותר ששרדה, פנטזיה לארבע ידיים בדו מז'ור משנת 1810 (D. 1), והליד הראשון שלו, "Klagegesang der Hagar" (D. 5), שנכתב שנה לאחר מכן. מעבר מכריע בחייו ובחינוכו התרחש במאי 1812, כאשר אמו של שוברט מתה מטיפוס הבהרות. בחודש שלאחר מכן, סליירי לקח את שוברט כתלמיד פרטי בביתו ונתן לו שיעורים פעמיים בשבוע בבס ממוספר ובהלחנה. המוזיקולוגית לוריין ביירן בודלי מפרשת את היצירה שהגיעה בעקבות מות אמו כניסיון שלו למצוא "מפלט מהאבל בעבודה קשה ובלתי פוסקת". חודש לאחר מות אמו, השלים שוברט את ה-"Salve Regina" הראשון שלו בפה מז'ור (D. 27) עבור הכנסייה הקהילתית שלו, שבוצע ככל הנראה בטקס אזכרה לאמו. באותה שנה הלחין גם את יצירתו האופראית הראשונה, "Der Spiegelritter" (D. 11), זינגשפיל לטקסט מאת אוגוסט פון קוצבו, שהותיר לא גמור. בינתיים, בשטאדטקונביקט, הותר לשוברט לעיתים לנצח על תזמורת המוסד, ובודלי כותבת כי יצירותיו התזמורתיות המוקדמות ביותר נכתבו ככל הנראה עבור תזמורת זו, כולל הסימפוניה מס' 1 ברה מז'ור (D. 82), אותה הקדיש למנהל המוסד פרנץ אינוקנץ לאנג.
### מורה בבית הספר של אביו
בנובמבר 1813 עזב שוברט את השטאדטקונביקט וחזר הביתה להכשרה כמורה בבית הספר "סנט אנה". ב-1814 החל לעבוד בבית הספר של אביו כמורה לתלמידים הצעירים ביותר. במקביל, המשיך שוברט לקחת שיעורים פרטיים בהלחנה אצל סליירי, שהעניק לו הכשרה טכנית רבה יותר מכל מוריו האחרים, עד שנפרדו דרכיהם ב-1817.
ב-1814 פגש שוברט זמרת סופרן צעירה בשם תרזה גרוב, בתו של יצרן משי מקומי, וכתב עבורה כמה מיצירותיו הליטורגיות (כולל "Salve Regina" ו-"Tantum Ergo"); היא הייתה גם סולנית בביצוע הבכורה של המיסה מס' 1 שלו (D. 105) בספטמבר 1814. שוברט רצה לשאת אותה לאישה, אך נבלם על ידי חוק הסכמת הנישואין הנוקשה של 1815, שדרש מחתן שואף להוכיח שיש לו אמצעים לפרנס משפחה. בנובמבר 1816, לאחר שנכשל בקבלת משרה מוזיקלית בלייבאך (כיום לובליאנה, סלובניה), שלח שוברט לאחיה של גרוב, היינריך, אוסף שירים שנשמר על ידי המשפחה עד המאה ה-20.
אחת השנים הפוריות ביותר של שוברט הייתה 1815. הוא הלחין מעל 20,000 תיבות מוזיקה, יותר ממחציתן לתזמורת, כולל תשע יצירות כנסייתיות, סימפוניה וכ-140 לידר. באותה שנה הוצג בפני אנסלם היטנברנר ופרנץ פון שובר, שהפכו לחבריו לכל החיים. חבר נוסף, יוהאן מאירהופר, הוצג בפניו על ידי שפאון ב-1815.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לאורך 1815 חי שוברט בבית עם אביו. הוא המשיך ללמד בבית הספר ולתת שיעורי מוזיקה פרטיים, והרוויח מספיק כסף לצרכיו הבסיסיים, כולל ביגוד, נייר תווים, עטים ודיו, אך ללא כסף למותרות. שפאון היה מודע היטב לכך ששוברט אינו מרוצה מחייו בבית הספר, והיה מודאג מהתפתחותו האינטלקטואלית והמוזיקלית. במאי 1816 עבר שפאון מדירתו בלנדסקרונגאסה (בעיר הפנימית) לבית חדש בפרבר לנדשטראסה; אחד הדברים הראשונים שעשה לאחר שהתמקם בביתו החדש היה להזמין את שוברט לבלות איתו כמה ימים. זה היה כנראה ביקורו הראשון של שוברט מחוץ לבית או לבית הספר. חוסר האושר של שוברט במהלך שנותיו כמורה הראה ככל הנראה סימנים מוקדמים של דיכאון, וכמעט ודאי ששוברט סבל מציקלותימיה לאורך חייו.
בשנת 1989 הציע המוזיקולוג מיינארד סולומון ששוברט נמשך ארוטית לגברים, תזה שעוררה ויכוח סוער. המוזיקולוגית ומומחית שוברט ריטה סטבלין טענה כי הוא "רדף אחרי נשים". התיאוריה על מיניותו של שוברט או "שוברט כ'אחר'" המשיכה להשפיע על המחקר הנוכחי. הביוגרפית לוריין ביירן בודלי סקפטית לגבי "הוצאתו מהארון" של שוברט על ידי סולומון, באומרה כי הדבר מפרש לא נכון את הידידויות ה"הומו-סוציאליות" הנלהבות של אירופה במאה ה-19.
### תמיכה מחברים
שינויים משמעותיים התרחשו בחייו של שוברט ב-1816 כאשר שובר, סטודנט ממשפחה אמידה, הזמין אותו להתגורר בבית אמו. ההצעה הייתה בעיתוי מושלם, שכן שוברט בדיוק הגיש מועמדות לא מוצלחת למשרת קאפלמייסטר בלייבאך, והחליט לא לחזור להוראה בבית הספר של אביו. עד סוף השנה הפך לאורח בדירתו של שובר. לזמן מה ניסה להגדיל את משאבי משק הבית על ידי מתן שיעורי מוזיקה, אך אלו ננטשו במהרה, והוא הקדיש את עצמו להלחנה. "אני מלחין בכל בוקר, וכשיצירה אחת מסתיימת, אני מתחיל אחרת". במהלך שנה זו התמקד ביצירות תזמורתיות ומקהלתיות, אם כי המשיך לכתוב לידר. רוב עבודה זו לא פורסמה, אך כתבי יד והעתקים הופצו בין חברים ומעריצים.
בתחילת 1817 הציג שובר את שוברט בפני יוהאן מיכאל פוגל, בריטון בולט המבוגר משוברט בעשרים שנה. פוגל, שעבורו המשיך שוברט לכתוב שירים רבים, הפך לאחד התומכים העיקריים של שוברט בחוגים המוזיקליים בווינה. שוברט פגש גם את יוזף היטנברנר (אחיו של אנסלם), שגם הוא מילא תפקיד בקידום המוזיקה שלו. אלו, ומעגל הולך וגדל של חברים ומוזיקאים, הפכו לאחראים לקידום, איסוף ושימור יצירתו לאחר מותו. היינריך אנשוץ כתב בזיכרונותיו ששוברט היה חבר פעיל ב"אגודת השטויות" (Unsinnsgesellschaft) בשנים 1817–1818, וחוקרים שונים מסכימים עם כך.
בסוף 1817 קיבל אביו של שוברט משרה חדשה בבית ספר ברוסאו, לא רחוק מליכטנטל. שוברט הצטרף שוב לאביו ולקח על עצמו בחוסר רצון תפקידי הוראה שם. בתחילת 1818 הגיש מועמדות לחברות ב"אגודת ידידי המוזיקה" היוקרתית, מתוך כוונה להתקבל כמלווה, אך גם כדי שהמוזיקה שלו, במיוחד השירים, תוכל להתבצע בקונצרטים של הערב. הוא נדחה על בסיס היותו "לא חובבן", אף שהועסק כמורה בבית ספר באותה עת והיו מוזיקאים מקצועיים שכבר היו חברים באגודה. עם זאת, הוא החל לזכות בתשומת לב רבה יותר בעיתונות, והביצוע הפומבי הראשון של יצירה חילונית, אוברטורה שבוצעה בפברואר 1818, זכה לשבחים בעיתונות בווינה ומחוצה לה.
שוברט בילה את קיץ 1818 כמורה למוזיקה למשפחתו של הרוזן יוהאן קרל אסטרהאזי בטירתם בזליץ (כיום ז'לייזובצה, סלובקיה). השכר היה טוב יחסית, ותפקידיו בהוראת פסנתר ושירה לשתי הבנות, מארי וקרולין, היו קלים יחסית, מה שאפשר לו להלחין בשמחה. ייתכן ששוברט כתב את "מארשים צבאיים" ברה מז'ור (D. 733 מס' 1) עבור מארי וקרולין, בנוסף לדואטים אחרים לפסנתר. עם חזרתו מזליץ, עבר להתגורר עם חברו מאירהופר.
בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-19 היה שוברט חלק ממעגל קרוב של אמנים וסטודנטים שקיימו מפגשים חברתיים שנודעו בשם "שוברטיאדות". רבים מהם התקיימו בדירתו הגדולה של איגנץ פון זונלייטנר ב"גונדלהוף" (ברנדשטאטה 5, וינה). המעגל הקרוב של חברים ששוברט הקיף את עצמו בו ספג מכה בתחילת 1820. שוברט וארבעה מחבריו נעצרו על ידי המשטרה האוסטרית, שבעקבות המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות, הייתה על המשמר מפני פעילויות מהפכניות וחשדנית כלפי כל התקהלות של נוער או סטודנטים. אחד מחבריו של שוברט, יוהאן זן, הועמד לדין, נכלא למעלה משנה, ונאסר עליו לצמיתות להיכנס לווינה. ארבעת האחרים, כולל שוברט, "ננזפו בחומרה", בין היתר על "התבטאות נגד [פקידים] בשפה מעליבה ומגונה". בעוד ששוברט מעולם לא ראה את זן שוב, הוא הלחין כמה משיריו, "Selige Welt" (D. 743) ו-"Schwanengesang" (D. 744). ייתכן שהתקרית מילאה תפקיד בפרידה ממאירהופר, שאיתו התגורר באותה עת.
שוברט, שגובהו היה 1.52 מטר בלבד, כונה "שוואמרל" (Schwammerl) על ידי חבריו, מה שגיבס מתאר כתרגום ל"שמנמן" או "פטרייה קטנה". ("Schwamm" הוא "פטרייה" בניבים האוסטריים והבוואריים של הגרמנית; הסיומת "-erl" הופכת זאת להקטנה.) גיבס גם טוען שהוא אולי שתה לעיתים בצורה מופרזת, ומציין כי התייחסויות לשתייה הכבדה של שוברט "... מגיעות לא רק בדיווחים מאוחרים יותר, אלא גם במסמכים המתוארכים לתקופת חייו."
### בגרות מוזיקלית
יצירותיו של שוברט משנים 1819 ו-1820 מראות התקדמות ניכרת בפיתוח ובבגרות הסגנון. הוא החל את האורטוריה הבלתי גמורה "לזרוס" (D. 689) בפברואר 1820. לאחר מכן הגיעו המזמור "Der 23. Psalm" (D. 706), האוקטט "Gesang der Geister über den Wassern" (D. 714), ה-"Quartettsatz" בדו מינור (D. 703), פנטזיית "הנודד" בדו מז'ור לפסנתר (D. 760), ויצירות קטנות נוספות. בשנת 1820 הועלו שתיים מאופרות של שוברט: "Die Zwillingsbrüder" (D. 647) הופיעה בתיאטרון אם קרנטנרטור ב-14 ביוני, ו-"Die Zauberharfe" (D. 644) הופיעה בתיאטרון אן דר וין ב-21 באוגוסט. עד כה, יצירותיו הגדולות (מלבד המיסות שלו) הוגבלו לתזמורת החובבים בגונדלהוף, אגודה שצמחה מתוך מסיבות הרביעייה בביתו. כעת החל לתפוס עמדה בולטת יותר, תוך פנייה לקהל רחב יותר. המוציאים לאור, לעומת זאת, נותרו מרוחקים, כאשר אנטון דיאבלי הסכים בהיסוס להדפיס כמה מיצירותיו בהזמנה. שבעת מספרי האופוס הראשונים, כולם שירים, הופיעו בתנאים אלו; לאחר מכן ההזמנה פסקה, והוא החל לקבל תמלוגים קמצניים. המצב השתפר במקצת במרץ 1821 כאשר פוגל ביצע את השיר "שר היער" (D. 328) בקונצרט שהתקבל בצורה טובה מאוד. באותו חודש הלחין שוברט וריאציה על ואלס מאת דיאבלי (D. 718), בהיותו אחד מחמישים המלחינים שתרמו לפרסום "Vaterländischer Künstlerverein".
הפקת שתי האופרות הפנתה את תשומת לבו של שוברט בנחישות רבה יותר מאי פעם לכיוון הבמה, שם, מסיבות שונות, הוא נכשל כמעט לחלוטין. בסך הכל יצא לדרך עם עשרים פרויקטים בימתיים, שכולם היו כישלונות שנשכחו במהרה. ב-1822 נדחתה "אלפונסו ואסטרלה", בין היתר בשל הליברית שלה, שנכתבה על ידי חברו של שוברט, פרנץ פון שובר. ב-1823 נדחתה "פיירבראס" (D. 796): דומניקו ברבאיה, אמרגן תיאטראות החצר, איבד במידה רבה עניין באופרה גרמנית חדשה בשל הפופולריות של רוסיני והסגנון האופראי האיטלקי, וכישלון ה-"Euryanthe" של קרל מריה פון ובר. "Die Verschworenen" (הקונספירטורים, D. 787) נאסרה על ידי הצנזור, ככל הנראה בגלל שמה, והמחזה "רוזמונדה, נסיכת קפריסין", שעבורו כתב שוברט מוזיקה נלווית (D. 797), הוסר לאחר שני לילות, בשל איכותו הירודה של המחזה.
למרות כישלונותיו האופראיים, המוניטין של שוברט גדל בהתמדה בחזיתות אחרות. ב-1821 קיבלה אותו "אגודת ידידי המוזיקה" סוף סוף כחבר מבצע, ומספר הביצועים של המוזיקה שלו גדל באופן מדהים. ביצועים אלו סייעו למוניטין של שוברט לצמוח במהירות בקרב חברי האגודה וביססו את שמו. כמה מחברי האגודה, בעיקר איגנץ פון זונלייטנר ובנו לאופולד פון זונלייטנר, השפיעו רבות על ענייני האגודה, וכתוצאה מכך ומהמוניטין הגובר של שוברט, יצירותיו נכללו בשלושה קונצרטים מרכזיים של האגודה ב-1821. באפריל בוצעה אחת מרביעיות הקולות הגבריים שלו, ובנובמבר בוצעה לראשונה בפומבי האוברטורה במי מינור (D. 648); בקונצרט אחר באותו יום של בכורת האוברטורה, בוצע שירו "הנודד" (D. 489).
בשנת 1822 הכיר שוברט את ובר ואת בטהובן, אך לא יצא מכך דבר באף אחד מהמקרים; עם זאת, נאמר כי בטהובן הכיר בכישרונותיו של הצעיר בכמה הזדמנויות. על ערש דווי, נאמר כי בטהובן עיין בכמה מיצירותיו של הצעיר וקרא: "באמת, ניצוץ הגאונות האלוהית שוכן בשוברט הזה!" בטהובן גם חזה כביכול ששוברט "יעורר סנסציה גדולה בעולם", והצטער שלא הכיר אותו טוב יותר קודם לכן; הוא רצה לראות את האופרות והיצירות שלו לפסנתר, אך מחלתו הקשה מנעה זאת ממנו.
### שנים אחרונות ויצירות מופת
למרות עיסוקו בבמה ובחובות רשמיים לאחר מכן, שוברט כתב כמות משמעותית של מוזיקה במהלך שנים אלו. הוא השלים את המיסה בלה במול מז'ור (D. 678) ב-1822, ובהמשך אותה שנה החל פתאום ביצירה שהראתה, בצורה נחרצת יותר כמעט מכל יצירה אחרת באותן שנים, את החזון האישי המתבגר שלו: הסימפוניה בסי מינור, הידועה כסימפוניה "הבלתי גמורה" (D. 759). הסיבה לכך שהותיר אותה לא גמורה – לאחר שכתב שני פרקים וסקיצות לפרק שלישי – ממשיכה להיות נושא לדיון וכתיבה, וראוי לציון גם שלא הזכיר זאת לאף אחד מחבריו, אף ש, כפי שמציין בריאן ניובולד, הוא בוודאי הרגיש נרגש ממה שהשיג.
בשנת 1823 כתב שוברט את מחזור השירים הגדול הראשון שלו, "הטוחנת היפה" (D. 795), לשיריו של וילהלם מילר. יצירה זו, יחד עם המחזור המאוחר יותר "מסע חורף" (D. 911, גם הוא לטקסטים של מילר ב-1827), נחשבת בעיני רבים לאחד משיאי הלידר. הוא גם הלחין את השיר "Du bist die Ruh'" (את המנוחה והשלום, D. 776) במהלך שנה זו. באותה שנה הופיעו לראשונה תסמיני עגבת.
ב-1824 הלחין את הווריאציות במי מינור לחליל ופסנתר המבוססות על "פרחים יבשים" – שיר מתוך "הטוחנת היפה" – וכן כמה רביעיות מיתרים. הוא גם כתב את הסונאטה בלה מינור לארפג'ונה ופסנתר (D. 821) בתקופה שבה הייתה התלהבות קלה מהכלי הזה. באביב אותה שנה כתב את האוקטט בפה מז'ור (D. 803) וסקיצה ל"סימפוניה גדולה", ובקיץ חזר לזליץ. שם נמשך לניבים מוזיקליים הונגריים וכתב את ה-"Divertissement à la hongroise" בסול מינור לדואט פסנתר (D. 818) ואת רביעיית המיתרים בלה מינור "רוזמונדה" (D. 804). נאמר כי נשא תשוקה חסרת סיכוי לתלמידתו, הרוזנת קרולין אסטרהאזי, אך היצירה היחידה שנושאת הקדשה לה היא הפנטזיה בפה מינור לדואט פסנתר (D. 940). הקדשה זו, עם זאת, נמצאת רק במהדורה הראשונה ולא בכתב היד של שוברט. חברו אדוארד פון באוארנפלד כתב את השורות הבאות, שנראה כי מתייחסות לרגשותיו הנכזבים של שוברט:
> מאוהב ברוזנת בעלת חן נעורים, —תלמידה של גאלט; במצב נואש שוברט הצעיר נכנע לאחרת, ורוצה להימנע ממהומה רגשית שכזו
הנסיגות של השנים הקודמות פוצו על ידי השגשוג והאושר של 1825. הפרסום התקדם במהירות רבה יותר, הלחץ של העוני הוקל לזמן מה, ובקיץ הוא נהנה מחופשה נעימה באוסטריה עילית, שם התקבל בהתלהבות. במהלך סיור זה הפיק את מחזור שבעת השירים "Fräulein am See", המבוסס על "העלמה מהאגם" של וולטר סקוט, וכולל את "Ellens Gesang III" ("המנון לבתולה") (D. 839, אופוס 52, מס' 6); המילים של התרגום הגרמני של אדם שטורק לשיר של סקוט מוחלפות כיום לעיתים קרובות בטקסט המלא של התפילה הקתולית המסורתית "אווה מריה" (בלטינית), אך המלודיה של שוברט אינה לחן מקורי עבורה. המקור נפתח רק בברכה "אווה מריה", שגם חוזרת רק בפזמון. ב-1825 כתב שוברט גם את הסונאטה לפסנתר בלה מינור (D. 845, פורסמה לראשונה כאופוס 42), והחל את הסימפוניה בדו מז'ור ("הגדולה", D. 944), שהושלמה בשנה שלאחר מכן.
מ-1826 עד 1828 התגורר שוברט ברציפות בווינה, למעט ביקור קצר בגראץ, אוסטריה, ב-1827. ב-1826 הקדיש סימפוניה (D. 944, שנודעה מאוחר יותר כ"גדולה בדו מז'ור") ל"אגודת ידידי המוזיקה" וקיבל בתמורה שכר. רביעיית המיתרים מס' 14 ברה מינור (D. 810), עם הווריאציות על "המוות והעלמה", נכתבה במהלך חורף 1825–1826, ובוצעה לראשונה ב-25 בינואר 1826. מאוחר יותר באותה שנה הגיעה רביעיית המיתרים מס' 15 בסול מז'ור (D. 887, פורסמה לראשונה כאופוס 161), ה-"Rondo" בסי מינור לכינור ופסנתר (D. 895), "Rondeau brillant", והסונאטה לפסנתר בסול מז'ור (D. 894, פורסמה לראשונה כפנטזיה בסול, אופוס 78). הוא הפיק גם ב-1826 שלושה שירים שייקספיריים, שמהם "Ständchen" (D. 889) ו-"An Sylvia" (D. 891) נכתבו כביכול באותו יום; הראשון הולחן בפונדק שבו עצר במהלך טיול אחר הצהריים, והשני עם חזרתו לדירתו בערב.
יצירותיו של שוברט בשנתיים האחרונות לחייו חושפות מלחין הנכנס לשלב מקצועי ויצירתי חדש. אף שחלקים מאישיותו הושפעו מחבריו, הוא טיפח ממד אישי עמוק בבדידות; מתוך ממד זה כתב את המוזיקה הגדולה ביותר שלו. מותו של בטהובן השפיע על שוברט עמוקות, ואולי הניע אותו להגיע לשיאים אמנותיים חדשים. ב-1827 כתב שוברט את מחזור השירים "מסע חורף" (D. 911), הפנטזיה בדו מז'ור לכינור ופסנתר (D. 934, פורסמה לראשונה כאופוס פוסטום 159), האימפרומפטי (D. 899 ו-D. 935, שני סטים של ארבעה קטעים שמהם האחרון פורסם לאחר מותו) לפסנתר, ושני שלישיות הפסנתר (הראשונה בסי במול מז'ור (D. 898), והשנייה במי במול מז'ור (D. 929); ב-1828 את הקנטטה "Mirjams Siegesgesang" (שיר הניצחון של מרים, D. 942) לטקסט מאת פרנץ גרילפרצר, המיסה במי במול מז'ור (D. 950), ה-"Tantum Ergo" (D. 962) באותו סולם, חמישיית המיתרים בדו מז'ור (D. 956), ה-"Benedictus" השני למיסה בדו מז'ור (D. 961), שלוש הסונאטות האחרונות לפסנתר (D. 958, D. 959 ו-D. 960), ואוסף 13 הלידר לשירי רלשטאב והיינה לקול ופסנתר, הידוע גם כ"שירת הברבור" (D. 957). (אוסף זה – הכולל לחנים למילים של היינריך היינה, לודוויג רלשטאב ויוהאן גבריאל זיידל – אינו מחזור שירים אמיתי כמו "הטוחנת היפה" או "מסע חורף", שכן שיריו נאספו לאחר מותו – ייתכן ששוברט לא התכוון אליהם כמחזור שירים.) הסימפוניה "הגדולה בדו מז'ור" מתוארכת ל-1828, אך חוקרי שוברט מאמינים שהיא נכתבה ברובה בשנים 1825–1826 (התייחסו אליה בזמן שהיה בחופשה בגאשטיין ב-1825 – יצירה זו, שנחשבה פעם לאבודה, נתפסת כיום בדרך כלל כשלב מוקדם של הסימפוניה בדו מז'ור שלו) ועובדה מחדש לקראת ביצוע פוטנציאלי ב-1828. תזמורת האגודה קראה כביכול את הסימפוניה בחזרה, אך מעולם לא קבעה לה ביצוע פומבי. הסיבות לכך נותרו לא ידועות, אם כי הקושי של הסימפוניה הוא הסבר אפשרי. בשבועות האחרונים לחייו החל לשרטט שלושה פרקים לסימפוניה חדשה ברה מז'ור (D. 936A); ביצירה זו הוא צופה את השימוש של גוסטב מאהלר בהרמוניות דמויות שירי עם ונופים קוליים חשופים. שוברט הביע את המשאלה, אם יחלים ממחלתו האחרונה, להמשיך ולפתח את ידיעותיו בהרמוניה ובקונטרפונקט, ואף קבע שיעורים עם מומחה הקונטרפונקט סימון זכטר.
ב-26 במרץ 1828, יום השנה למותו של בטהובן, קיים שוברט, בפעם היחידה בקריירה שלו, קונצרט פומבי של יצירותיו. הקונצרט זכה להצלחה פופולרית וכלכלית, אם כי הוא הועם על ידי הופעותיו הראשונות של ניקולו פגניני בווינה זמן קצר לאחר מכן.
### מחלה אחרונה ומוות
בעיצומה של פעילות יצירתית זו, בריאותו של שוברט הידרדרה. בסוף שנות ה-20 של המאה ה-19 בריאותו כשלה והוא התוודה בפני כמה חברים שהוא חושש שהוא קרוב למוות. בסוף קיץ 1828 ראה את הרופא ארנסט רינה, שאולי אישר את חשדותיו של שוברט שהוא חולה ללא מרפא וצפוי למות בקרוב. חלק מהתסמינים שלו תאמו לאלו של הרעלת כספית (כספית הייתה אז טיפול נפוץ לעגבת, מה ששוב מרמז ששוברט סבל ממנה). בתחילת נובמבר חלה שוב, וחווה כאבי ראש, חום, מפרקים נפוחים והקאות. הוא היה בדרך כלל לא מסוגל להחזיק מזון מוצק ומצבו החמיר. חמישה ימים לפני מותו של שוברט, חברו הכנר קרל הולץ ורביעיית המיתרים שלו ביקרו כדי לנגן עבורו. היצירה המוזיקלית האחרונה שרצה לשמוע הייתה רביעיית המיתרים מס' 14 של בטהובן; הולץ העיר: "מלך ההרמוניה שלח למלך השיר הזמנה ידידותית למעבר".
שוברט מת בווינה, בגיל 31, ב-19 בנובמבר 1828, בדירתו של אחיו פרדיננד. סיבת מותו אובחנה רשמית כטיפוס הבהרות, אם כי הוצעו תיאוריות אחרות, כולל השלב השלישוני של עגבת. עם זאת, תסמיני מחלתו האחרונה לא תאמו לאלו של עגבת שלישונית (למרות דיווחים קיימים מחבריו המרמזים בעקיפין שחלה במחלה מוקדם יותר). שישה שבועות לפני מותו, הוא צעד 68 ק"מ בשלושה ימים, מה ששולל עגבת שלד-שריר. בחודשים שלפני מותו הלחין את יצירתו האחרונה, "הרועה על הסלע", מה שהופך עגבת עצבית לבלתי סבירה. עגבת של כלי הדם במוח גם היא בלתי סבירה מכיוון שהיא מציגה תמונה פרוגרסיבית דמוית שבץ, ולשוברט לא היו ביטויים נוירולוגיים עד להזיה האחרונה שלו, שהחלה רק יומיים לפני מותו. לבסוף, מחלתו האחרונה התאפיינה בתסמינים במערכת העיכול (כלומר הקאות). סוגיות אלו הובילו את רוברט ל. רולד לטעון כי (למרות שהאמין ששוברט חלה בעגבת), המחלה הקטלנית האחרונה הייתה של מערכת העיכול כגון סלמונלה או אכן טיפוס הבהרות. רולד גם ציין כי במהלך מחלתו האחרונה של שוברט, חברו הקרוב שובר נמנע מלבקר אותו "מחשש מהדבקה". עם זאת, שובר ידע על העגבת האפשרית שלו בעבר ומעולם לא נמנע משוברט בעבר. אווה מ. ציבולסקה מרחיקה לכת ואומרת שהעגבת של שוברט היא השערה. הסימנים והתסמינים הרב-מערכתיים שלו, לדבריה, יכולים להצביע על מספר מחלות שונות כגון לוקמיה, אנמיה או מחלת השימוטו, וכי סימנים מעידים רבים של עגבת – כיב, פלאקים ריריים, פריחה על בית החזה, חריגות אישונים, דיסגרפיה – היו חסרים. היא טוענת שאבחנת העגבת מקורה בביוגרף של שוברט אוטו דויטש ב-1907, בהתבסס על ההתייחסויות העקיפות הנזכרות של חבריו, וחוזרת על עצמה ללא ביקורת מאז.
לבקשתו, נקבר שוברט ליד קברו של בטהובן (אותו העריץ כל חייו) בבית הקברות הכפרי של ורינג בקצה יערות וינה. שנה קודם לכן שימש כנושא לפיד בהלווייתו של בטהובן. ב-1872 הוקמה אנדרטה לפרנץ שוברט בפארק העירוני של וינה. ב-1888 הועברו קבריהם של שוברט ובטהובן לבית הקברות המרכזי (Zentralfriedhof), שם הם נמצאים ליד קבריהם המאוחרים יותר של יוהאן שטראוס הבן ויוהנס ברהמס. אנטון ברוקנר נכח בשני הוצאות הקברים, והוא הושיט יד לשני הארונות והחזיק את הגולגולות הנערצות בידיו. בית הקברות בורינג הוסב לפארק ב-1925, הנקרא פארק שוברט, ומקום קברו הקודם סומן על ידי פסל חזה. האפיטף שלו, שנכתב על ידי חברו המשורר פרנץ גרילפרצר, קורא: Die Tonkunst begrub hier einen reichen Besitz, aber noch viel schönere Hoffnungen ("אמנות המוזיקה קברה כאן אוצר יקר, אך תקוות יפות עוד יותר").