פרידריך השני, מלך פרוסיה: החלילן שהמציא מעצמה
ב-6 בנובמבר 1730, במבצר קיסטרין, אולץ נסיך הכתר בן השמונה-עשרה לעמוד ליד חלון ולצפות בעריפת ראשו של הנס הרמן פון קאטה, הקצין שעזר לו לנסות לברוח מאביו. הוא התעלף רגע לפני שהלהב נפל. עשר שנים לאחר מכן הוא היה מלך פרוסיה, ובתוך חודשים מעלייתו לכס המלוכה הוא פלש למחוז שכן שלא הייתה לו שום תביעה עליו ופתח במלחמה אירופית.
בנו של המלך החייל
הוא נולד ב-24 בינואר 1712 בארמון ברלין, יורש לפרידריך ויליאם הראשון, המלך החייל. הילד העדיף מוזיקה, ספרות וצרפתית, שאביו החשיב כנשיים וענה עליהם במה שהתיעוד מכנה מכות והשפלה תכופות. מזימת הבריחה עם קאטה נחשפה ליד מנהיים ב-5 באוגוסט 1730. לאחר ההוצאה להורג פרידריך זכה לחנינה, נשלל מדרגתו הצבאית, והועבר דרך התמחות מענישה במינהל המדינה.
הפיוס היה עסקתי. לאחר ששוחרר מקיסטרין בפברואר 1732, הוא נדרש להינשא לאליזבת כריסטין מבראונשווייג-בוורן. הוא כתב ש-"לא יכולה להיות אהבה או ידידות בינינו" ואיים להתאבד; הוא נישא לה ביוני 1733 בכל זאת. הנישואים מעולם לא מומשו ולא הולידו ילדים. הוא היה כמעט בוודאות הומוסקסואל, והקשרים הקרובים ביותר שלו היו עם גברים.
ריינסברג
אביו נתן לו את טירת ריינסברג, ושם הוא בנה את החיים שבאמת רצה: מוזיקאים, שחקנים ואמנים בתושבות, ימים שבילה בקריאה, משחק במחזות, והלחנה ונגינה במוזיקה. הוא היה חלילן מוכשר ומלחין עובד, ומאוחר יותר כינה זאת התקופה המאושרת בחייו.
הוא גם כתב. ה-Anti-Machiavel, שהושלם ב-1739 ופורסם בעילום שם בצרפתית בשנה שלאחר מכן — וולטר ארגן את הפצתו באמסטרדם — היה הפרכה נקודה-אחר-נקודה של הנסיך, בטענה שחובתו של שליט היא מוסרית ושהריבון הוא כראוי "המשרת הראשון של המדינה". זוהי תרומה רצינית למחשבה הפוליטית. הוא הופיע ב-1740, השנה שבה עלה לכס המלוכה.
שלזיה
פרידריך ויליאם הראשון מת ב-1740 ופרידריך הפך למלך בגיל עשרים ושמונה, כשהוא יורש מדינה שדורגה במקום ה-12 באירופה לפי אוכלוסייה ובמקום ה-4 לפי גודל צבאה, עם חייל אחד על כל עשרים ושמונה אזרחים לעומת אחד ל-310 בבריטניה. ב-16 בדצמבר 1740 הוא צעד לתוך שלזיה ההבסבורגית וכבש כמעט את כל המחוז בשבעה שבועות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הקרב האמיתי הראשון שלו עבר רע. במולוויץ ב-10 באפריל 1741 הפרשים שלו קרסו והוא עזב את השדה; חיל הרגלים שלו ניצח בלעדיו. הוא הודה בהשפלה ולאחר מכן כינה את מולוויץ "בית הספר שלו" — הראיה הראשונה לתכונה שהפכה אותו לאדיר, נכונות ללמוד מהכישלונות שלו. הסכם ברסלאו נתן לו את שלזיה ב-1742. מלחמה שנייה הגיעה, והניצחון שלו על הצבאות האוסטריים והסכסוניים המשולבים בהוהנפרידברג ב-4 ביוני 1745 הבטיח את המחוז בהסכם דרזדן באותו חג מולד. הוא היה בן שלושים ושלוש, וכבר "הגדול".
שבע שנים, כמעט מושמד
באוגוסט 1756 הוא הכה ראשון שוב, פלש לסקסוניה והחל במלחמה שכמעט סיימה אותו. הוא ניצח בפראג במאי 1757 במחיר הרסני, ואז ספג את התבוסה הגדולה הראשונה שלו בקולין ביוני. אותה שנה הפיקה את שתי יצירות המופת שלו: רוסבאך, שם השמיד כוח צרפתי-אוסטרי גדול בהרבה, ולויטן נגד האוסטרים.
ואז החשבון הדביק אותו. בזורנדורף ב-1758 כמעט שליש מחייליו הפכו לנפגעים. הוא הובס בהוכקירך באוקטובר ההוא, ובקונרסדורף ב-12 באוגוסט 1759 הוא הובס וכמעט נהרג — כדור ניפץ קופסת טבק בכיסו — כשהוא מאבד קרוב למחצית מצבאו. עד 6 בינואר 1762 הוא כתב על הצלת "כל שברי הטריטוריה שלי שאנחנו יכולים להציל". מה שהציל אותו לא היה גנרליות. הקיסרית אליזבת מרוסיה מתה באותו חודש ויורשה הפרו-פרוסי פטר השלישי משך את רוסיה ישר מהמלחמה; שוודיה הלכה בעקבותיה. הסכם הוברטוסבורג ב-1763 החזיר את גבולות אירופה למקום שבו היו, אלא שפרידריך שמר על שלזיה.
החשבון, ופולין
המלחמה רוקנה אותו. סובסידיות בריטיות של 670,000 ליש"ט בשנה פסקו כשהוא התחבר עם פטר השלישי, והוא מימן את הלחימה על ידי פיחות המטבע שלו חמש פעמים נפרדות — יותר מחמישית מעלות המלחמה — מה שהפיק אינפלציה חמורה וסקסוניה שנותרה כמעט חסרת כל. הקצינים הטובים ביותר שלו היו מתים.
הוא התאושש על ידי התרחבות. כבר ב-1731 הוא תיאר את פולין כ-"ארטישוק, מוכן לצריכה עלה אחר עלה". ב-1772 הוא הסכים עם רוסיה ואוסטריה על החלוקה הראשונה, כשהוא לוקח 38,000 קמ"ר ו-600,000 איש ללא לחימה — החלק הקטן ביותר אך השימושי ביותר, שכן הוא יצר את פרוסיה המערבית, חיבר את הטריטוריות המזרחיות שלו לשאר ונתן לו את שפך הוויסלה. מריה תרזה, הוא ציין בחומציות, בכתה אך לקחה את חלקה. הוא המשיך בגרמניזציה שיטתית של המחוז החדש, החרים אדמות ומיסה את האצולה הפולנית, לאחר שתיאר את תושביה כ-"זבל פולני מרושל".
סנסוסי
בבית התוכנית הנאורה הייתה אמיתית. הוא ביטל את רוב העינויים השיפוטיים והפחית את מספר פשעי המוות; עם השר הגדול סמואל פון קוצ'י הוא הסיר את בתי המשפט הנפרדים למעמדות חברתיים שונים, עבודה שהסתיימה בקוד החוק הפרוסי של 1794. הוא התיר חופש דת וסבל יהודים וקתולים, הרחיב את חופש העיתונות, ועודד התיישבות מהגרים.
והוא בנה את סנסוסי בפוטסדאם, מעל טרסות הכרמים שלה — "ללא דאגה", נסיגת קיץ שהוא תיאר כארקדיה פרוסית ושם, לפי תיעודי קרן הארמון, הוא הכי אהב לסגת בחברת כלביו. הוא ביקש להיקבר בקריפטה בטרסה הגבוהה ביותר. משאלה זו לא כובדה עד 1991.
מדוע פרידריך מכונה גאון
לפרידריך יש את הטענה החזקה ביותר מכל מונרך מהמאה ה-18, והיא נשענת על שלושה דברים שניתן לאמת בנפרד. הוא היה מפקד שדה בעל מקוריות אמיתית — רוסבאך ולויטן ניצחו שניהם נגד צבאות עדיפים חומרית — ו, בצורה משמעותית יותר, הוא ניתח את התבוסות שלו: כינוי מולוויץ, שבו רץ, "בית הספר שלו" היא הערה של מוח שמתייחס להשפלה כנתונים. הוא היה אמן עובד, חלילן ומלחין שהמוזיקה שלו הייתה שלו. והוא היה הוגה פוליטי שניסוחו של הריבון כ-"המשרת הראשון של המדינה" הגדיר מחדש את המלוכה כמשרד עם חובות ולא כרכוש.
טיעון הנגד הוא המקום שבו הוא הופך למעניין ולא למעורר הערצה. ה-Anti-Machiavel טען ששליטים לא צריכים לנהל מלחמות תוקפנות; הוא פרסם זאת ב-1740 ופלש לשלזיה באותה שנה, ללא שום תביעה משפטית כלל. הפער בין הפילוסופיה להתנהגות אינו חוסר עקביות אלא האדם כולו. הנאורות שלו לא התרחבה לפולנים, אותם תיאר במונחים גזעיים בגלוי והחל לנשל במכוון. הוא ביצע פיחות במטבע שלו חמש פעמים והרס את כלכלת סקסוניה כדי לשלם על מלחמה שהתחיל. והוא שרד את מלחמת שבע השנים כי קיסרית מתה ברגע הנכון, לא כי הוא ניצח מישהו.
הוא היה גאון של יישום וניתוח — במלחמה, מינהל ופרוזה — שהשתמש בכישרונות האלה בשירות התיאבון של מדינה, וכתב את הביקורת הטובה ביותר הזמינה על מה בדיוק עשה.
מורשת
הוא מת ב-17 באוגוסט 1786, בגיל שבעים וארבע וללא ילדים, יורש על ידי אחיינו. היסטוריונים גרמנים מהמאה ה-19 הפכו אותו ללוחם מהולל; הנאצים תבעו אותו כמבשר, מה שהרעיל את המוניטין שלו במשך עשורים לאחר 1945. מה ששורד את הוויכוח ניתן למדידה: הממלכה המביכה, חמושה מדי שירש הותירה אותו מעצמה גדולה, חזקה מספיק כדי להתמודד על הנהגת ההבסבורגים של האדמות הגרמניות — עם קוד החוק, חוקי הסובלנות והארמון על הכרם כראיה לחצי השני שלו.