ריצ'רד קובדן

ריצ'רד קובדן

ריצ'רד קובדן (Richard Cobden;‏ 3 ביוני 1804 – 2 באפריל 1865) היה פוליטיקאי רדיקלי וליברלי בריטי, תעשיין ופעיל למען סחר חופשי ושלום. הוא היה מזוהה עם הליגה נגד חוקי הדגן והסכם קובדן-שבלייה.

כאדם צעיר, קובדן היה סוכן מסחרי מצליח שהפך לשותף בבעלות על מפעל הדפסת כותנה רווחי ביותר בסבדן (Sabden), אך התגורר במנצ'סטר, עיר עמה הוא יהיה מזוהה מאוד. עם זאת, הוא מצא את עצמו במהרה מעורב יותר בפוליטיקה, ומסעותיו שכנעו אותו בסגולותיו של הסחר החופשי (התנגדות לפרוטקציוניזם) כמפתח ליחסים בינלאומיים טובים יותר.

בשנת 1838, הוא וג'ון ברייט (John Bright) ייסדו את הליגה נגד חוקי הדגן, שמטרתה הייתה לבטל את חוקי הדגן הבלתי פופולריים, שהגנו על האינטרסים של בעלי הקרקעות על ידי הטלת מסים על חיטה מיובאת, ובכך העלו את מחיר הלחם. כחבר פרלמנט משנת 1841, הוא נלחם בהתנגדות מממשל פיל (Peel), והביטול הושג בשנת 1846.

יוזמת סחר חופשי נוספת הייתה הסכם קובדן-שבלייה משנת 1860, שקידם תלות גומלין הדוקה יותר בין בריטניה לצרפת. קמפיין זה נוהל בשיתוף פעולה עם ג'ון ברייט והכלכלן הצרפתי מישל שבלייה (Michel Chevalier), והצליח למרות חוסר האמון האנדמי של הפרלמנט בצרפתים.

חיים

### שנים מוקדמות

קובדן נולד בבית חווה בשם דנפורד (Dunford), בהיישוט (Heyshott) ליד מידהרסט (Midhurst), בסאסקס. הוא היה הרביעי מבין 11 ילדים שנולדו למיליסנט (לבית אמבר) וויליאם קובדן. משפחתו התגוררה בשכונה זו במשך דורות רבים, ועסקה במסחר ובחקלאות. סבו, ריצ'רד קובדן, החזיק בבקס מיל (Bex Mill) בהיישוט והיה מלתת משגשג ששימש כשרף ושופט ראשי במידהרסט. אביו ויליאם, לעומת זאת, זנח את עשיית המלתת לטובת חקלאות, ונטל את ניהול חוות דנפורד כשריצ'רד מת בשנת 1809. כאיש עסקים גרוע, הוא מכר את הנכס כאשר החווה נכשלה והעביר את המשפחה לחווה קטנה יותר בגולארדס אוק (Gullard's Oak) הסמוכה. התנאים לא השתפרו ובשנת 1814, לאחר כמה מעברים נוספים, התיישבה המשפחה לבסוף כחוכרים בווסט מיון (West Meon), ליד אלטון (Alton) בהמפשייר.

קובדן למד בבית ספר לנשים ולאחר מכן בבית הספר באוז הול (Bowes Hall School) בצפון ריידינג של יורקשייר.

### קריירה עסקית מוקדמת

בהיותו בן חמש עשרה נסע ללונדון לעסק המחסנים של דודו ריצ'רד וור קול, שם הפך לסוכן מסחרי במוסלין וכותנה. קרובו, שציין את התמכרותו הנלהבת של הנער ללימודים, הזהיר אותו בחומרה מפני התמכרות לטעם כזה, שכן סביר שיוכיח מכשול קטלני להצלחתו בחיים המסחריים. קובדן לא נרתע ועשה שימוש טוב בספרייה של המוסד הלונדוני (London Institution). כאשר עסקי דודו נכשלו, הוא הצטרף לעסק של פרטרידג' ופרייס (Partridge & Price), באיסטצ'יפ (Eastcheap), כאשר אחד השותפים היה שותפו לשעבר של דודו.

בשנת 1828, הקים קובדן עסק משלו עם שריף וג'ילט (Sheriff and Gillet), בחלקו עם הון מג'ון לואיס, כסוכנים לונדוניים של פורט ברדרס (Fort Brothers), מדפיסי כותנה ממנצ'סטר. בשנת 1831 ביקשו השותפים לשכור מפעל מפורט בסבדן, ליד קלית'רו (Clitheroe), לנקשייר. עם זאת, היה להם הון לא מספיק. קובדן ועמיתיו הרשימו את פורט כל כך עד שהם הסכימו לשמור על חלק משמעותי מההון. החברה החדשה שגשגה ועד מהרה היו לה שלושה מוסדות – בית הדפוס בסבדן ונקודות מכירה בלונדון ובמנצ'סטר. נקודת המכירה במנצ'סטר עברה לניהולו הישיר של קובדן, שהתיישב שם בשנת 1832, והחל קשר ארוך עם העיר. הוא חי בבית ברחוב קוואי (Quay Street), שנקרא כיום בית קובדן (Cobden House). לוחית מנציחה את מגוריו. הצלחת המיזם הייתה מכרעת ומהירה, ו"הדפסי קובדן" הפכו עד מהרה ידועים בזכות איכותם.

אילו הקדיש קובדן את כל מרצו לעסק, הוא היה עשוי להפוך עד מהרה לעשיר מאוד. הכנסותיו בעסק היו בדרך כלל 8,000 עד 10,000 ליש"ט בשנה. עם זאת, הרגל הלימוד והחקירה שלו לכל החיים גזל חלק ניכר מזמנו. כשהוא כותב תחת שם העט ליברה (Libra), הוא פרסם מכתבים רבים במנצ'סטר טיימס (Manchester Times) שדנו בשאלות מסחריות וכלכליות. חלק מרעיונותיו הושפעו מאדם סמית'.

### פרסומים ראשונים

בשנת 1835 פרסם את החוברת הראשונה שלו, שכותרתה "אנגליה, אירלנד ואמריקה, מאת יצרן ממנצ'סטר".

קובדן דגל בעקרונות השלום, אי-ההתערבות, הקיצוץ והסחר החופשי, שבהם המשיך לדבוק בנאמנות. הוא ביקר בארצות הברית, ונחת בניו יורק ב-7 ביוני 1835. הוא הקדיש כשלושה חודשים לסיור זה, עבר במהירות דרך מדינות החוף והחלק הסמוך של קנדה, ואסף תוך כדי תנועה מאגרים גדולים של מידע לגבי מצבה, משאביה וסיכוייה של האומה. יצירה נוספת הופיעה לקראת סוף 1836, תחת הכותרת "רוסיה". היא נועדה להילחם בהתפרצות פראית של רוסופוביה בהשראת דייוויד אורקהארט (David Urquhart). היא הכילה גם כתב אישום נועז של כל מערכת מדיניות החוץ המבוססת על רעיונות של מאזן כוחות והצורך בחימוש גדול להגנת המסחר.

### מסעות

בריאות לקויה אילצה אותו לעזוב את בריטניה, ובמשך כמה חודשים, בסוף 1836 ובתחילת 1837, הוא טייל בספרד, טורקיה ומצרים. במהלך ביקורו במצרים קיים ראיון עם מוחמד עלי, שעל דמותו כמונרך רפורמטור לא הותיר אצלו רושם חיובי במיוחד. הוא חזר לבריטניה באפריל 1837. הוא גם ביקר בארצות הברית בתקופה זו.

### צעדים ראשונים בפוליטיקה

קובדן הפך עד מהרה לדמות בולטת בחיים הפוליטיים והאינטלקטואליים של מנצ'סטר. הוא דגל בהקמת האתנאום של מנצ'סטר ונשא את נאום הפתיחה שלו. הוא היה חבר בלשכת המסחר והיה חלק מהקמפיין להתאגדות העיר, ונבחר לאחד מחברי המועצה הראשונים שלה. הוא החל גם לגלות עניין רב בעניין החינוך העממי. כמה מניסיונותיו הראשונים בנאומים פומביים היו באסיפות שכינס במנצ'סטר, סלפורד, בולטון, רוצ'דייל ועיירות סמוכות אחרות, כדי לדגל בהקמת בתי ספר בריטיים. בעת שהיה במשימה למטרה זו ברוצ'דייל, יצר לראשונה היכרות עם ג'ון ברייט. בשנת 1837, מותו של ויליאם הרביעי ועלייתה של המלכה ויקטוריה הובילו לבחירות הכלליות בממלכה המאוחדת בשנת 1837. קובדן היה מועמד לסטוקפורט, אך הובס בהפרש קטן.

תחומי עניין נוספים כללו את ידידותו עם ג'ורג' קומב (George Combe) ומעורבותו בחברה הפרנולוגית של מנצ'סטר בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19. בשנת 1850 ביקש מקומב לספק קריאה פרנולוגית של בנו.

### חוקי הדגן

חוקי הדגן היו מסים על דגנים מיובאים שנועדו לשמור על מחירים גבוהים עבור יצרני דגנים בבריטניה הגדולה. החוקים אכן העלו את מחירי המזון והפכו למוקד ההתנגדות מצד אזורים עירוניים, שהיו בעלי ייצוג פוליטי קטן בהרבה מבריטניה הכפרית. חוקי הדגן הטילו מכסי יבוא כבדים, שהפחיתו את כמות הדגנים המיובאים ממדינות אחרות, גם כאשר אספקת המזון הייתה מצומצמת. החוקים נתמכו על ידי בעלי קרקעות שמרנים והתנגדו להם תעשיינים ופועלים ויגים. הליגה נגד חוקי הדגן הייתה אחראית להפניית דעת הקהל והמעמד השליט נגד החוקים. זה היה מסע צלב מוסרי גדול, כלל-ארצי, ממעמד הביניים, עם חזון אוטופי. התומך המוביל שלה היה ריצ'רד קובדן. לדברי ההיסטוריון אסה בריגס (Asa Briggs), קובדן הבטיח שוב ושוב שביטול החוקים יפתור ארבע בעיות גדולות בו-זמנית:

> ראשית, הוא יבטיח את שגשוג היצרן על ידי אספקת מוצא למוצריו. שנית, הוא יקל על "שאלת מצב אנגליה" על ידי הוזלת מחיר המזון והבטחת תעסוקה סדירה יותר. שלישית, הוא יהפוך את החקלאות האנגלית ליעילה יותר על ידי גירוי הביקוש למוצריה באזורים עירוניים ותעשייתיים. רביעית, הוא יציג, באמצעות סחר בינלאומי מועיל הדדית, עידן חדש של אחווה ושלום בינלאומיים. המחסום היחיד לפתרונות מיטיבים אלו היה האינטרס העצמי הבור של בעלי הקרקעות, ה"אוליגרכיה ממסת הלחם, חסרת העקרונות, חסרת הרגש, החמדנית והבוזזת."

בשנת 1838 הוקמה הליגה במנצ'סטר; לפי הצעתו של קובדן, היא הפכה לאגודה לאומית, הליגה נגד חוקי הדגן. במהלך שבע שנות קיומה של הליגה, קובדן היה הדובר הראשי והרוח החיה שלה. הוא לא פחד לקחת את האתגר שלו באופן אישי לבעלי הקרקעות החקלאיים או להתעמת עם הצ'רטיסטים ממעמד הפועלים, בראשות פרגוס או'קונור (Feargus O'Connor).

בשנת 1841, לאחר שסר רוברט פיל הביס את ממשלת מלבורן בפרלמנט, נערכו בחירות כלליות, וקובדן הוחזר כחבר החדש של סטוקפורט. מתנגדיו חזו בביטחון שהוא ייכשל לחלוטין בבית הנבחרים. הוא לא המתין זמן רב לאחר כניסתו לאספה זו כדי להעמיד את תחזיותיהם למבחן. הפרלמנט התכנס ב-19 באוגוסט. ב-24, במהלך הדיון על נאום המלכה, נשא קובדן את נאום הבכורה שלו. "הוער," דיווחה הרייט מרטינו (Harriet Martineau) ב"היסטוריה של השלום" שלה, "שהוא לא טופל בבית באדיבות המוענקת בדרך כלל לחבר חדש, והובן שהוא לא זקוק להקפדה כזו." מבלי להירתע, הוא נתן תיאור פשוט ועוצמתי של עמדתו בנוגע לחוקי הדגן. זה סימן את תחילת המוניטין שלו כאמן של הנושאים.

ב-21 באפריל 1842, יחד עם 67 חברי פרלמנט אחרים, הצביע קובדן בעד הצעתו של ויליאם שרמן קרופורד (עמית בליגה נגד חוקי הדגן) להקים ועדה שתשקול את דרישות הצ'רטר העממי (1838): הצבעה לפועלים, מוגנת על ידי הצבעה חשאית.

ב-17 בפברואר 1843, פתח קובדן במתקפה על פיל, והטיל עליו אחריות למצבו האומלל והמנוכר של מעמד הפועלים במדינה. פיל לא הגיב בדיון, אך הנאום נישא בתקופה של רגשות פוליטיים מוגברים. אדוארד דראמונד (Edward Drummond), מזכירו הפרטי של פיל, נחשב לאחרונה בטעות לראש הממשלה ונורה למוות ברחוב על ידי מטורף. עם זאת, מאוחר יותר בערב, התייחס פיל בטון נרגש ומתוח להערה, כהסתה לאלימות נגד גופו. מפלגת הטורים של פיל, שתפסה רמז זה, נקלעה למצב של התרגשות קדחתנית, וכשקובדן ניסה להסביר שהוא התכוון לאחריות רשמית ולא אישית, הוא הושתק.

פיל שינה את עמדתו ובשנת 1846 קרא לביטול חוקי הדגן. קובדן והליגה הכינו את הרגע במשך שנים, אך הם שיחקו תפקיד קטן בשנת 1846. לאחר הפוליטיקה האגרסיבית של פיל, ביטול חוקי הדגן עבר בבית הנבחרים ב-16 במאי 1846 ברוב של 98 קולות. פיל הקים קואליציה של ההנהגה השמרנית ושליש מחברי הפרלמנט שלה שהצטרפו לוויגים, כאשר שני שלישים מהשמרנים הצביעו נגדו. זה פיצל את מפלגת הטורים של פיל והוביל לנפילת ממשלתו.

בנאום ההתפטרות של פיל הוא ייחס לקובדן, יותר מכל אחד אחר, את ביטול חוקי הדגן.

### מחווה, מסע והתיישבות מחדש

קובדן הקריב את עסקיו, את נוחותו הביתית ולזמן מה את בריאותו למען הקמפיין. ידידיו הרגישו אפוא שהאומה חייבת לו סימן משמעותי של הכרת תודה והערצה על ההקרבות הללו. מנוי ציבורי גייס סכום של 80,000 ליש"ט. אילו היה מלא אמביציה אישית, הוא היה יכול להיכנס למרוץ הקידום הפוליטי עם סיכוי להגיע למשרה הגבוהה ביותר. לורד ג'ון ראסל (Lord John Russell), שזמן קצר לאחר ביטול חוקי הדגן החליף את פיל כראש ממשלה, הזמין את קובדן להצטרף לממשלתו, אך קובדן דחה את ההזמנה.

קובדן קיווה למצוא פרטיות משקמת בחו"ל, אך תהילתו התפשטה ברחבי אירופה והוא מצא את עצמו מואדר על ידי התנועה הרדיקלית. ביולי 1846 כתב לידיד "אני הולך לספר לך על פרויקט טרי שמתבשל במוחי. ויתרתי על כל רעיון לקבור את עצמי במצרים או באיטליה. אני יוצא לסיור תסיסה ברחבי יבשת אירופה." הוא התייחס להזמנות שקיבל מצרפת, פרוסיה, אוסטריה, רוסיה וספרד והוסיף,

> ובכן, אני, בעזרת האל במהלך שתים עשרה החודשים הבאים, אבקר בכל המדינות הגדולות של אירופה, אראה את שליטיהן או מדינאיהן, ואנסה לאכוף את אותן אמיתות שהיו בלתי ניתנות לעצירה בבית. למה שאחליד בחוסר פעילות? אם הרוח הציבורית של בני ארצי מספקת לי את האמצעים לנסוע כשליחם, אהיה השגריר הראשון מהעם של מדינה זו לאומות היבשת. אני מונע לכך על ידי רגש אינסטינקטיבי שמעולם לא הוליך אותי שולל. אני מרגיש שאוכל להצליח בלהציג טיעון חזק יותר עבור המדינות הפרוטקציוניסטיות של אירופה כדי לכפות עליהן לאמץ מערכת חופשית יותר מאשר עשיתי כאן כדי לערער את מדיניות ההגנה שלנו.

הוא ביקר בצרפת, ספרד, איטליה, גרמניה ורוסיה בזו אחר זו, וזכה לכבוד בכל מקום אליו הגיע. הוא לא רק פנה להפגנות ציבוריות אלא גם קיים מספר פגישות פרטיות עם מדינאים מובילים. במהלך היעדרותו נערכו בחירות כלליות, והוא הוחזר (1847) לסטוקפורט ולמערב ריידינג של יורקשייר. הוא בחר לייצג את האחרונה.

ביוני 1848 העביר ריצ'רד קובדן את משפחתו ממנצ'סטר לפדינגטון, לונדון, ושכר בית ב-103 וסטבורן טרס (Westbourne Terrace). בשנת 1847 הוא גם רכש מחדש את בית המשפחה הישן בדנפורד ובשנת 1852 או 1853 בנה מחדש את הבית שם, שאותו המשיך לתפוס עד מותו.

### אקטיביזם פציפיסטי

כשקובדן חזר מחו"ל, הוא פנה למה שנראה לו כמשלים הלוגי של הסחר החופשי, כלומר, קידום השלום והפחתת החימוש הימי והצבאי. הוא היה תומך באי-התערבות ותיעובו למלחמה הסתכם בתשוקה, ולמעשה, הקמפיינים שלו נגד חוקי הדגן הונעו מאמונתו שהסחר החופשי הוא כוח רב עוצמה לשלום והגנה מפני מלחמה. הוא חשף את עצמו ביודעין לסיכון של לעג וגינוי של אוטופיזם. בשנת 1849 הגיש הצעה בפרלמנט בעד בוררות בינלאומית, ובשנת 1851 הצעה להפחתה הדדית של חימוש. הוא לא הצליח באף אחד מהמקרים, וגם לא ציפה להצליח. במרדף אחר אותה מטרה, הוא הזדהה עם סדרה של קונגרסים לשלום שבין 1848 ל-1851 נערכו ברציפות בבריסל, פריז, פרנקפורט, לונדון, מנצ'סטר ואדינבורו.

עם הקמת הקיסרות הצרפתית השנייה בשנים 1851–1852, פאניקה אלימה, מונעת על ידי העיתונות, אחזה בציבור. לואי נפוליאון הוצג כמי שמתכנן נחיתה פתאומית ופיראטית על החוף הבריטי ללא עילה או פרובוקציה. באמצעות סדרה של נאומים וחוברות, בתוך ומחוץ לפרלמנט, ביקש קובדן להרגיע את יצרי בני ארצו. בכך, הוא הקריב את הפופולריות הגדולה שזכה בה כאלוף הסחר החופשי, והפך לזמן מה לאדם המושמץ ביותר בבריטניה.

עם זאת, בשל הסכסוך על האתרים הדתיים של פלשתינה (א"י), שהתעורר במזרח אירופה, דעת הקהל השתנתה לפתע, וכל החשד והשנאה שהופנו כלפי קיסר הצרפתים הופנו ממנו אל קיסר רוסיה. לואי נפוליאון התקבל בחיוב כבעל ברית נאמן של בריטניה, ובמערבולת של התרגשות ציבורית נסחפה האומה למלחמת קרים.

בהתעמתות שוב עם הרגש הציבורי, קובדן, שטייל בטורקיה ולמד את הפוליטיקה שלה, ביטל את הזעקה על שמירת העצמאות והשלמות של האימפריה העות'מאנית. הוא הכחיש שאפשר לשמור עליהן, והכחיש בנחישות לא פחות שזה רצוי. הוא האמין שהקנאות להגדלת רוסיה והפחד מכוחה של רוסיה היו הגזמות אבסורדיות. הוא טען שעתידה של טורקיה האירופית נמצא בידי האוכלוסייה הנוצרית, ושהיה חכם יותר עבור בריטניה להתחבר אליהן ולא עם מה שראה ככוח איסלאמי נידון ודועך. הוא אמר בבית הנבחרים

> עליכם לפנות לעצמכם כאנשי היגיון ואנשי אנרגיה, לשאלה – מה עליכם לעשות עם האוכלוסייה הנוצרית? שכן מוחמדיזם [אסלאם] אינו יכול להישמר, ואני אצטער לראות את המדינה הזו נלחמת למען שימור המוחמדיזם... אתם יכולים להשאיר את טורקיה על מפת אירופה, אתם יכולים לקרוא למדינה בשם טורקיה אם תרצו, אבל אל תחשבו שאתם יכולים לקיים את השלטון המוחמדי במדינה.

זרם הרגש הציבורי בעד המלחמה היה, עם זאת, בלתי ניתן לעצירה; וגם קובדן וגם ג'ון ברייט הוצפו בגינויים. קארל מרקס כתב "ובלא נטישה מוחלטת של חוק הקוראן [טוען חבר הפרלמנט מהאופוזיציה קובדן], אי אפשר היה להעמיד את הנוצרים של טורקיה בשוויון עם הטורקים. באותה מידה נוכל לשאול את מר קובדן האם, עם כנסיית המדינה והחוקים הקיימים של אנגליה, אפשר להעמיד את פועליה בשוויון עם הקובדנים והברייטים?"

### מלחמת האופיום השנייה

בתחילת 1857 הגיעה לבריטניה בשורה מסין על קרע בין הנציג הבריטי באותה מדינה לבין מושל מחוז קנטון בהתייחס לכלי שיט קטן או לורצ'ה (lorcha) שנקרא ארו (Arrow), שהביא לכך שהאדמירל הבריטי השמיד את מבצרי הנהר, שרף 23 ספינות השייכות לצי צ'ינג והפציץ את העיר קנטון. לאחר חקירה מדוקדקת של המסמכים הרשמיים, קובדן השתכנע כי מדובר בהליכים בלתי צודקים לחלוטין. הוא העלה הצעה בפרלמנט בעניין זה, שהובילה לדיון ארוך ובלתי נשכח, שנמשך למעלה מארבעה לילות, שבו נתמך על ידי סידני הרברט (Sidney Herbert), סר ג'יימס גרהאם (Sir James Graham), ויליאם גלאדסטון (William Gladstone), לורד ג'ון ראסל ובנימין דיזראלי (Benjamin Disraeli), ושסתיים בתבוסתו של לורד פלמרסטון ברוב של שישה עשר.

אך ניצחון זה עלה לו במושבו בפרלמנט. בפיזור שבא בעקבות תבוסתו של לורד פלמרסטון, קובדן הפך למועמד להאדרספילד (Huddersfield), אך המצביעים בעיירה ההיא העדיפו את יריבו, שתמך במלחמה הרוסית ואישר את ההליכים בקנטון. קובדן נדחק אפוא לחייו הפרטיים, ופרש לבית הכפר שלו בדנפורד, הוא בילה את זמנו בשביעות רצון מוחלטת בעיבוד אדמתו ובהאכלת חזיריו.

הוא ניצל את עונת הפנאי הזו כדי לבקר שוב בארצות הברית. במהלך היעדרותו התקיימו הבחירות הכלליות של 1859, אז הוחזר ללא התנגדות לרוצ'דייל. לורד פלמרסטון היה שוב ראש ממשלה, ולאחר שגילה שהמפלגה הליברלית המתקדמת לא "נמחצה" בקלות כפי שחשש, הוא הגיש הצעות פיוס, והזמין את קובדן ותומס מילנר גיבסון (Thomas Milner Gibson) להפוך לחברים בממשלתו. במכתב גלוי ולבבי שנמסר לקובדן עם נחיתתו בליברפול, הציע לו לורד פלמרסטון את תפקיד נשיא מועצת המסחר, עם מושב בקבינט. רבים מידידיו לחצו עליו בדחיפות לקבל, אך ללא היסוס רגע אחד הוא החליט לדחות את הכבוד המוצע. עם הגיעו ללונדון קרא ללורד פלמרסטון, ובכנות מרבית אמר לו שהוא התנגד וגינה אותו לעיתים כה קרובות בציבור, ושהוא עדיין חלוק כל כך על דעותיו, במיוחד בשאלות של מדיניות חוץ, שהוא לא יכול, מבלי לפגוע בחוש החובה והעקביות של עצמו, לשרת תחתיו כשר. לורד פלמרסטון ניסה ברוח טובה להילחם בהתנגדויותיו, אך ללא הצלחה.

### הסכם קובדן-שבלייה

אף שקובדן סירב לחלוק באחריות הממשל של לורד פלמרסטון, הוא היה מוכן לפעול כנציגו בקידום יחסי מסחר חופשיים יותר בין בריטניה לצרפת. אך המשא ומתן למטרה זו מקורו בו עצמו בשיתוף עם ברייט ומישל שבלייה. לקראת סוף 1859 קרא ללורד פלמרסטון, לורד ג'ון ראסל וגלאדסטון, והודיע על כוונתו לבקר בצרפת וליצור קשר עם נפוליאון השלישי מצרפת ושריו, במטרה לקדם מטרה זו. מדינאים אלו הביעו במונחים כלליים את אישורם למטרתו, אך הוא הלך לחלוטין על חשבונו, לבוש בתחילה ללא סמכות רשמית. עם הגיעו לפריז קיים ראיון ארוך עם נפוליאון, בו הציג טיעונים רבים בעד הסרת אותם מכשולים שמנעו משתי המדינות להיות תלויות יותר זו בזו, והוא הצליח לעשות רושם ניכר על מוחו בעד סחר חופשי. לאחר מכן פנה לשרי צרפת, וניהל שיחה רצינית רבה, במיוחד עם אז'ן רוהה (Eugène Rouher), אותו מצא נוטה היטב לעקרונות הכלכליים והמסחריים שדגל בהם. לאחר זמן רב שהושקע במשא ומתן ראשוני ובלתי רשמי זה, שאלת הסכם מסחרי בין שתי המדינות נכנסה לזירת הדיפלומטיה, וקובדן התבקש על ידי ממשלת בריטניה לפעול כשליחם בעניין זה בשיתוף עם הנרי ולסלי, הרוזן הראשון מקאולי (Henry Wellesley, 1st Earl Cowley), שגרירם בצרפת. אך זו התבררה כמשימה ארוכה ומייגעת מאוד. הוא נאלץ להתמודד עם עוינות מרה של הפרוטקציוניסטים הצרפתים, שגרמה לתנודות רבות מצד הקיסר ושריו. היו גם עיכובים, היסוסים וערעורים בבית, שהיו בלתי מוסברים יותר.

יתרה מכך, הוא הותקף באלימות רבה על ידי חלק עוצמתי מהעיתונות הבריטית, בעוד שהמספר הגדול של פרטים דקות שנאלץ להתמודד איתם בקשר לשינויים המוצעים בתעריף הצרפתי, כרוך במס על סבלנותו וחריצותו שהיה מרתיע אדם נחוש פחות. אך היה מקור מבוכה אחד גדול מכל השאר. מניע חזק אחד שהניע אותו לעסוק במיזם זה היה רצונו העז לבסס יחסים ידידותיים יותר בין בריטניה לצרפת, ולפזר את אותם רגשות של קנאות ובהלה הדדית שהתפרצו לעיתים כה קרובות וסיכנו את השלום בין שתי המדינות. זה היה הטיעון החזק ביותר שבו הציף את הקיסר ואת חברי ממשלת צרפת, ושמצא כיעיל ביותר אצלם. אך בעודו בעיצומו של המשא ומתן, העלה לורד פלמרסטון בבית הנבחרים צעד לביצור ארסנלים ימיים של בריטניה, שהציג בנאום מלחמתי המופנה בפירוש נגד צרפת, כמקור לסכנת פלישה והתקפה, מפניה יש להישמר. זה עורר גירוי וטינה בפריז, ולולא ההשפעה שקובדן רכש, והאמון המושלם שניתן בכנותו, המשא ומתן כנראה היה נהרס כליל. לבסוף, עם זאת, לאחר כמעט שנים עשר חודשים של עבודה בלתי פוסקת, העבודה הושלמה בנובמבר 1860. "נדירה," אמר מר גלאדסטון, "היא הפריבילגיה של כל אדם אשר, לאחר שלפני ארבע עשרה שנים העניק למדינתו שירות אות אחד, כעת שוב, בתוך אותו טווח זמן קצר של חיים, מעוטר לא בארץ ולא בתואר, נושא שום סימן להבחין בינו לבין האנשים שהוא אוהב, הורשה לבצע שירות גדול ובלתי נשכח נוסף לריבונו ולמדינתו."

עם סיום עבודה זו הוצעו לקובדן כיבודים על ידי ממשלות שתי המדינות שמהן הפיק תועלת כה רבה. לורד פלמרסטון הציע לו תואר ברונט ומושב במועצה המלכותית, וקיסר הצרפתים היה מעניק לו בשמחה סימן מכובד כלשהו של חיבתו. אך בחוסר אנוכיות וצניעות אופייניים הוא דחה את כל הכבודים הללו.

מאמציו של קובדן לקידום הסחר החופשי היו כפופים תמיד למה שנחשב בעיניו למטרות המוסריות הגבוהות ביותר: קידום השלום עלי אדמות ורצון טוב בין בני אדם. זה היה רצונו ותקוותו ביחס להסכם המסחרי עם צרפת. לכן הוא התאכזב ונעצב עמוקות למצוא את רגש חוסר האמון הישן עדיין מוסט באופן פעיל על ידי העיתונות וכמה מהפוליטיקאים המובילים של המדינה. בשנת 1862 פרסם את חוברתו "שלושת הפאניקות", שמטרתה הייתה להתחקות אחר ההיסטוריה ולחשוף את הטיפשות של אותם ביקורים תקופתיים של בהלה בנוגע לעיצובים צרפתיים שמהם סבלה בריטניה במשך חמש עשרה או שש עשרה השנים הקודמות.

### מלחמת האזרחים האמריקאית

כאשר מלחמת האזרחים האמריקאית איימה לפרוץ בארצות הברית, קובדן היה נעצב עמוקות, אך לאחר שהסכסוך הפך לבלתי נמנע אהדתו הייתה כולה עם האיחוד מכיוון שהקונפדרציה נלחמה למען העבדות. אף על פי כן, חרדתו הגדולה הייתה שהאומה הבריטית לא תתחייב לשום קורס לא ראוי במהלך התקדמות המאבק ההוא. כאשר היחסים עם ארצות הברית הפכו לקריטיים ומאיימים כתוצאה ממעשי ביזה שבוצעו נגד ארצות הברית על ידי סיוע לקונפדרציה מצד מריצי הסגר ופושטי מסחר של הקונפדרציה שיצאו מנמלים בריטיים בהתאמה, פעולות שיובילו לתביעות אלבמה שלאחר המלחמה, הוא העלה את השאלה לפני בית הנבחרים בסדרה של נאומים בעלי בהירות ועוצמה נדירות. בנאום ברוצ'דייל ב-1862 על רעב הכותנה של לנקשייר אמר כי "יהיה זול יותר לשמור על כל האוכלוסייה של אזורי הכותנה [...] על צב, שמפניה וצבי מאשר לשלוח לאמריקה כדי להשיג כותנה בכוח הזרוע".

### דמות ומוטיבציות

קובדן התאפיין משנותיו המוקדמות באנרגיה וחברותיות, אך גם במיוחד ברצון ללמוד ולהבין את תכונות העולם, מאפיין שנשאר איתו לאורך כל חייו. היו לו חברים רבים מכל תחומי החיים.

דיזראלי שיבח את קובדן על אמנותו הזהירה להימנע מלהוביל את טיעוניו לקיצוניות, שהיה סוד אחד לשכנוע הייחודי שלו.

קובדן אולי התאכזב מכך ששיפורים בעושר חומרי לא הביאו לשיפורים מוסריים. הוא כתב לקראת סוף חייו "אומות עדיין לא למדו לשאת שגשוג, חירות ושלום. הן ילמדו זאת במצב גבוה יותר של ציוויליזציה. אנחנו חושבים שאנחנו מודלים לדורות הבאים, כשאנחנו בקושי טובים יותר ממגדלורים שיעזרו לו להימנע מהסלעים והחולות הטובעניים. העולם איטי להחריד ללמוד..."

מוות

במשך מספר שנים קובדן לא חש בטוב עם גירוי ברונכיאלי וקושי בנשימה. בשל כך הוא בילה את חורף 1860 באלג'יריה, ובכל חורף שלאחר מכן הוא הסתגר בבית, במיוחד במזג אוויר לח וערפילי. הוא נותר מעורב אינטלקטואלית בחיפוש אחר שלום בינלאומי ונושאים אחרים. ב-2 באפריל 1865 מת בשלווה בדירתו בלונדון. הוא נקבר בכנסיית ווסט לבינגטון (West Lavington) במערב סאסקס ב-7 באפריל. תהלוכת לוויה גדולה התאספה ב-Cocking Causeway כדי לצעוד לכנסייה במרחק מייל משם. קברו היה מוקף בקהל גדול של אבלים, ביניהם גלאדסטון, ברייט, מילנר גיבסון, צ'ארלס ויליירס (Charles Villiers) ורבים אחרים מכל חלקי הארץ.

### מחוות

ביום שלאחר מותו אמר לורד פלמרסטון "לא היה אפשרי לבית להמשיך לעסוק בעניינים מבלי שכל חבר יזכור במוחו את האובדן הגדול שהבית והמדינה ספגו מהאירוע שהתרחש אתמול בבוקר." דיזראלי אמר שהכרעת הדורות הבאים תהיה שקובדן היה הדמות הפוליטית הגדולה ביותר שמעמד הביניים הטהור של מדינה זו הפיק עד כה, וש"הוא היה קישוט לבית הנבחרים וכבוד לאנגליה."

בגוף המחוקק הצרפתי (Corps Législatif), גם סגן הנשיא, פורקאד לה רוקט (Forcade La Roquette), התייחס למותו, וביטויים חמים של הערכה חזרו על עצמם וזכו לתשואות מכל עבר. "מותו של ריצ'רד קובדן," אמר מ. לה רוקט, "אינו רק אסון לאנגליה (בריטניה), אלא סיבה לאבל לצרפת ולאנושות." דרוין דה לויס (Drouyn de Lhuys), שר החוץ הצרפתי, הפך את מותו לנושא של משלוח מיוחד, וביקש מהשגריר הצרפתי להביע בפני הממשלה "את ההזדהות האבלה והצער הלאומי האמיתי שהמוות, המקונן כבטרם עת, של ריצ'רד קובדן עורר בצד ההוא של התעלה האנגלית... הוא מעל הכל", הוסיף, "בעינינו הנציג של אותם רגשות ואותם עקרונות קוסמופוליטיים שלפניהם נעלמים גבולות ויריבויות לאומיים; בעודו מהותי לארצו, הוא היה עוד יותר מזמנו; הוא ידע מה יחסי גומלין יכולים להשיג בימינו למען שגשוג העמים. קובדן, אם יורשה לי לומר כך, היה אדם בינלאומי."

קובדן כונה "ההוגה הליברלי הקלאסי הגדול ביותר בעניינים בינלאומיים" על ידי הליברטריאן וההיסטוריון ראלף רייקו (Ralph Raico).

חיים אישיים

הוא נבחר לחברות בחברה הספרותית והפילוסופית של מנצ'סטר ב-29 באפריל 1836, וב-1840 נישא קובדן לקתרין אן ויליאמס, אישה וולשית. נולדו להם חמש בנות ששרדו. מביניהן, ג'יין, פוליטיקאית ליברלית בריטית, נישאה למוציא לאור תומס פישר אנווין (Thomas Fisher Unwin) והייתה ידועה כגברת קובדן אנווין; אלן הייתה סופרת מפורסמת והראשונה מבין שלוש נשותיו של הצייר וולטר סיקרט (Walter Sickert); ואן נישאה לכורך הספרים ט.ג'. סנדרסון (T.J. Sanderson) והוא הוסיף את שם משפחתה לשלו. בשנת 1856, בנם היחיד מת בגיל 15 לאחר מחלת חום ארגמנית קצרה. שני ילדים נוספים מתו בינקותם.

קובדן היה מחויב למשפחתו, אם כי חייו הציבוריים היו סוחפים.