ריצ'רד דוקינס

ריצ'רד דוקינס

ריצ'רד דוקינס (נולד ב-26 במרץ 1941) הוא ביולוג אבולוציוני, זואולוג, מנגיש מדע, אתאיסט בולט וסופר בריטי. הוא עמית אמריטוס בניו קולג', אוקספורד. בשנת 1995 מונה לפרופסור הראשון להבנת המדע בציבור על שם סימוני, תפקיד בו החזיק עד 2008, והוא חבר במועצה המייעצת של אוניברסיטת אוסטין. דוקינס זכה בפרסים אקדמיים וספרותיים רבים, בהם פרס שייקספיר (2005) ופרס לואיס תומאס (2006). בעת הענקת הפרס האחרון, אמר פול נרס: "בפרוזה רהוטה ומעוררת, ריצ'רד דוקינס מעביר את הוודאות כי המדע, במקום להפחית מיופיים האינסופי של היקום ולכבות את הפליאה מהמסתורין שבו, חושף אמיתות מעוררות השתאות אף יותר מהתעלומות שהוא פותר."

דוקינס כתב מספר ספרים פופולריים המבארים את האבולוציה. בספרו "הגן האנוכי" (1976), הוא הציג את השקפת האבולוציה ממוקדת-הגן וטבע את המונח מם. בספרו "השען העיוור" (1986), הוא מסביר כיצד תהליך מצטבר ולא-אקראי של ברירה טבעית, בשילוב עם וריאציה אקראית, יוצר מורכבות. ב"טיפוס על ההר הבלתי סביר" (1996), הוא חוקר כיצד האבולוציה יוצרת בהדרגה התאמות מורכבות באמצעות סדרה של שלבי ביניים. הספר התפתח מתוך הרצאות חג המולד שלו במוסד המלכותי, "Growing Up in the Universe". יחד עם יאן וונג, הוא חיבר את "סיפורו של האב הקדמון" (2004), המתואר כ"עלייה לרגל צ'וסרית אל שחר החיים".

דוקינס הוא אתאיסט בולט. יחד עם כריסטופר היצ'נס, דניאל דנט וסם האריס, הוא מוכר כאחד מ"ארבעת הפרשים של האתאיזם החדש". הוא הציג את הטיעונים לאתאיזם בספרו "יש אלוהים?" (2006), אשר תואר ב"סאנדיי טיימס" כאחד מ-12 הספרים המשפיעים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. באותה שנה הקים את קרן ריצ'רד דוקינס לתבונה ומדע. הוא ערך את "The Oxford Book of Modern Science Writing" (2008) וכתב ספר ילדים, "קסם המציאות" (2011). הוא פרסם שני כרכי זיכרונות, "An Appetite for Wonder" (2013) ו-"Brief Candle in the Dark" (2015).

רקע

### חיים מוקדמים

דוקינס נולד בשם קלינטון ריצ'רד דוקינס ב-26 במרץ 1941 בניירובי, קניה הקולוניאלית. מאוחר יותר הסיר את השם קלינטון משמו באמצעות תצהיר. הוא בנם של ג'ין מרי ויוויאן (לבית לאדנר; 1916–2019) וקלינטון ג'ון דוקינס (1915–2010), עובד מדינה חקלאי בשירות הקולוניאלי הבריטי בניאסלנד (מלאווי של ימינו), ממשפחת אצולה כפרית מאוקספורדשייר. אביו גויס לרובאים האפריקאים של המלך במהלך מלחמת העולם השנייה וחזר לאנגליה ב-1949, כשהיה דוקינס בן שמונה. אביו ירש אחוזה כפרית, אובר נורטון פארק באוקספורדשייר, אותה עיבד באופן מסחרי. יש לו אחות צעירה בשם שרה.

הוריו התעניינו במדעי הטבע וענו על שאלותיו של דוקינס במונחים מדעיים. דוקינס מתאר את ילדותו כ"חינוך אנגליקני נורמלי". הוא אימץ את הנצרות עד אמצע שנות העשרה שלו, אז הגיע למסקנה שתיאוריית האבולוציה לבדה מהווה הסבר טוב יותר למורכבות החיים, וחדל להאמין באלוהים הנוצרי. הוא מציין: "הסיבה העיקרית שנותרה לכך שהייתי דתי הייתה התרשמותי מהמורכבות של החיים והתחושה שחייב להיות להם מתכנן, ואני חושב שכאשר הבנתי שהדרוויניזם הוא הסבר עדיף בהרבה, זה משך את השטיח מתחת לטיעון התכנון. וזה הותיר אותי ללא כלום". הבנה זו של אתאיזם, בשילוב עם הרקע התרבותי המערבי שלו, משפיעה על דוקינס, שתיאר את עצמו במספר ראיונות כ"נוצרי תרבותי" ו"אנגליקני תרבותי" בשנים 2007, 2013 ו-2024.

### השכלה

עם הגעתו לאנגליה מניאסלנד ב-1949, בגיל שמונה, הצטרף דוקינס לבית הספר צ'אפין גרוב בווילטשייר, שם לדבריו עבר הטרדה על ידי מורה. בין 1954 ל-1959 למד בבית הספר אונדל בנורת'המפטונשייר, פנימייה אנגלית עם אתוס של הכנסייה האנגליקנית. בזמן שהיה באונדל, קרא דוקינס לראשונה את ספרו של ברטראנד ראסל "למה אינני נוצרי". הוא למד זואולוגיה בבייליול קולג', אוקספורד (אותו קולג' שבו למד אביו), וסיים את לימודיו ב-1962; שם למד אצל ניקולאס טינברגן, אתולוג חתן פרס נובל. הוא סיים בתואר מדרגה שנייה.

דוקינס המשיך כסטודנט מחקר תחת הנחייתו של טינברגן, קיבל את תואר הדוקטור (D.Phil.) ב-1966, ונשאר עוזר מחקר שנה נוספת. טינברגן היה חלוץ בחקר התנהגות בעלי חיים, במיוחד בתחומי האינסטינקט, הלמידה והבחירה; מחקרו של דוקינס בתקופה זו עסק במודלים של קבלת החלטות אצל בעלי חיים.

### הוראה

בין 1967 ל-1969 היה דוקינס פרופסור עוזר לזואולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. בתקופה זו, הסטודנטים והסגל בברקלי התנגדו ברובם למלחמת וייטנאם, ודוקינס היה מעורב בהפגנות ובפעילויות נגד המלחמה. הוא חזר לאוניברסיטת אוקספורד ב-1970 כמרצה. ב-1990 הפך לקורא (Reader) בזואולוגיה. ב-1995 מונה לפרופסור להבנת המדע בציבור על שם סימוני באוקספורד, משרה שנתרמה על ידי צ'ארלס סימוני מתוך כוונה מפורשת שהמחזיק בה "יצפה לתרום תרומות חשובות להבנת הציבור בתחום מדעי כלשהו", ושהמחזיק הראשון בה יהיה ריצ'רד דוקינס. הוא החזיק במשרה זו מ-1995 עד 2008.

מאז 1970 הוא עמית בניו קולג', אוקספורד, וכיום הוא עמית אמריטוס. הוא נשא הרצאות רבות, בהן הרצאת הנרי סידג'וויק (1989), הרצאת ארסמוס דרווין הראשונה (1990), הרצאת מייקל פאראדיי (1991), הרצאת טי. ה. האקסלי (1992), הרצאת אירווין (1997), הרצאת שלדון דויל (1999), הרצאת טינברגן (2004) והרצאות טאנר (2003). ב-1991 נשא את הרצאות חג המולד של המוסד המלכותי לילדים בנושא "Growing Up in the Universe". הוא גם ערך מספר כתבי עת ושימש כיועץ עריכה לאנציקלופדיה אנקארטה ולאנציקלופדיה של האבולוציה. הוא רשום כעורך בכיר ובעל טור במגזין "Free Inquiry" של המועצה להומניזם חילוני, והיה חבר במועצת המערכת של מגזין "Skeptic" מאז הקמתו.

דוקינס ישב בוועדות שיפוט לפרסים כגון פרס פאראדיי של החברה המלכותית ופרסי האקדמיה הבריטית לטלוויזיה, והיה נשיא מדור מדעי הביולוגיה של האגודה הבריטית לקידום המדע. בשנת 2004, בייליול קולג', אוקספורד, ייסד את פרס דוקינס, המוענק עבור "מחקר מצטיין באקולוגיה ובהתנהגות של בעלי חיים שרווחתם והישרדותם עלולים להיות בסכנה עקב פעילות אנושית". בספטמבר 2008 פרש מהפרופסורה שלו, והכריז על תוכניות "לכתוב ספר המיועד לצעירים שבו יזהיר אותם מפני אמונה באגדות 'אנטי-מדעיות'". בשנת 2011 הצטרף דוקינס לסגל הפרופסורים של הניו קולג' אוף דה יומניטיז, אוניברסיטה פרטית בלונדון שהוקמה על ידי א. סי. גריילינג, שנפתחה בספטמבר 2012.

דוקינס הודיע כי סיבוב ההרצאות האחרון שלו יתקיים בסתיו 2024.

קריירה ומחקר

### ביולוגיה אבולוציונית

דוקינס ידוע בפופולריזציה של הגן כיחידת הברירה העיקרית באבולוציה; השקפה זו מפורטת בצורה הברורה ביותר בשניים מספריו:

"הגן האנוכי" (1976), שבו הוא מציין כי "כל החיים מתפתחים על ידי הישרדות דיפרנציאלית של ישויות משתכפלות".

- "הפנוטיפ המורחב" (1982), שבו הוא מתאר את הברירה הטבעית כ"תהליך שבו משתכפלים מתרבים זה על חשבון זה". הוא מציג לקהל רחב את המושג המשפיע שהציג ב-1977, לפיו ההשפעות הפנוטיפיות של גן אינן מוגבלות בהכרח לגוף האורגניזם, אלא יכולות להשתרע הרחק אל הסביבה, כולל גופם של אורגניזמים אחרים. דוקינס ראה בפנוטיפ המורחב את תרומתו החשובה ביותר לביולוגיה האבולוציונית, והוא החשיב את בניית הנישה כמקרה פרטי של פנוטיפ מורחב. המושג עוזר להסביר את האבולוציה, אך אינו עוזר לחזות תוצאות ספציפיות.

דוקינס גילה בעקביות ספקנות לגבי תהליכים לא-אדפטיביים באבולוציה (כמו ספנדרלים, שתוארו על ידי סטיבן ג'יי גולד וריצ'רד לוונטין) ולגבי ברירה ברמות "מעל" זו של הגן. הוא סקפטי במיוחד לגבי האפשרות המעשית או החשיבות של ברירה קבוצתית כבסיס להבנת אלטרואיזם.

אלטרואיזם נראה במבט ראשון כפרדוקס אבולוציוני, שכן עזרה לאחרים עולה במשאבים יקרים ומפחיתה את סיכויי ההישרדות או הכשירות של הפרט. בעבר, רבים פירשו אלטרואיזם כהיבט של ברירה קבוצתית, והציעו שפרטים עושים את מה שטוב להישרדות האוכלוסייה או המין כולו. הביולוג האבולוציוני הבריטי ו. ד. המילטון השתמש בניתוח תדירות גנים בתיאוריית הכשירות הכוללת שלו כדי להראות כיצד תכונות אלטרואיסטיות תורשתיות יכולות להתפתח אם יש דמיון גנטי מספיק בין המבצעים לבין מקבלי האלטרואיזם, כולל קרובי משפחה. הכשירות הכוללת של המילטון יושמה מאז בהצלחה על מגוון רחב של אורגניזמים, כולל בני אדם. באופן דומה, הביולוג האבולוציוני רוברט טריברס, שחשב במונחים של המודל ממוקד-הגן, פיתח את תיאוריית האלטרואיזם ההדדי, שבה אורגניזם אחד מספק תועלת לאחר בציפייה להדדיות עתידית. דוקינס הפך רעיונות אלו לפופולריים ב"הגן האנוכי" ופיתח אותם בעבודתו שלו.

ביוני 2012 ביקר דוקינס בחריפות את ספרו של עמיתו הביולוג א. או. וילסון משנת 2012, "The Social Conquest of Earth", בטענה שהוא אינו מבין את תיאוריית ברירת השארים של המילטון. דוקינס גם ביקר בחריפות את השערת גאיה של המדען העצמאי ג'יימס לאבלוק.

מבקרי הגישה הביולוגית של דוקינס מציעים כי התייחסות לגן כיחידת הברירה (אירוע בודד שבו פרט מצליח או נכשל להתרבות) היא מטעה. לדבריהם, עדיף לתאר את הגן כיחידת אבולוציה (השינויים ארוכי הטווח בתדירויות האללים באוכלוסייה). ב"הגן האנוכי", דוקינס מסביר שהוא משתמש בהגדרתו של הביולוג ג'ורג' סי. ויליאמס לגן כ"מה שמתפלג ומתארגן מחדש בתדירות ניכרת". התנגדות נפוצה נוספת היא שגן אינו יכול לשרוד לבדו, אלא חייב לשתף פעולה עם גנים אחרים כדי לבנות פרט, ולכן גן אינו יכול להיות "יחידה" עצמאית. ב"הפנוטיפ המורחב", דוקינס מציע שמנקודת מבטו של גן בודד, כל שאר הגנים הם חלק מהסביבה שאליה הוא מותאם.

תומכי רמות ברירה גבוהות יותר (כמו ריצ'רד לוונטין, דייוויד סלואן וילסון ואליוט סובר) מציעים שיש תופעות רבות (כולל אלטרואיזם) שברירה מבוססת-גן אינה יכולה להסביר בצורה מספקת. הפילוסופית מרי מידג'לי, שאיתה התעמת דוקינס בדפוס בנוגע ל"הגן האנוכי", ביקרה את ברירת הגנים, הממטיקה והסוציוביולוגיה כרדוקציוניסטיות מדי; היא הציעה שהפופולריות של עבודתו של דוקינס נובעת מגורמים ברוח התקופה (Zeitgeist), כגון האינדיבידואליזם המוגבר של עשורי תאצ'ר/רייגן. חוץ מזה, קיימות גם השקפות וניתוחים עדכניים יותר על עבודות המדע הפופולרי שלו.

בסדרת מחלוקות על המנגנונים והפרשנות של האבולוציה (מה שנקרא 'מלחמות דרווין'), פלג אחד נקרא לעיתים קרובות על שם דוקינס, בעוד הפלג השני נקרא על שם הפליאונטולוג האמריקאי סטיבן ג'יי גולד, מה שמשקף את עליונותו של כל אחד מהם כמנגיש של הרעיונות הרלוונטיים. בפרט, דוקינס וגולד היו פרשנים בולטים במחלוקת על סוציוביולוגיה ופסיכולוגיה אבולוציונית, כאשר דוקינס בדרך כלל תומך וגולד בדרך כלל ביקורתי. דוגמה טיפוסית לעמדתו של דוקינס היא הביקורת החריפה שלו על הספר "Not in Our Genes" מאת סטיבן רוז, ליאון ג'. קאמין וריצ'רד סי. לוונטין. שני הוגים נוספים שנחשבים לעיתים קרובות כבעלי ברית של דוקינס בנושא הם סטיבן פינקר ודניאל דנט; דנט קידם השקפה ממוקדת-גן על האבולוציה והגן על רדוקציוניזם בביולוגיה. למרות חילוקי הדעות האקדמיים ביניהם, לדוקינס ולגולד לא הייתה מערכת יחסים אישית עוינת, ודוקינס הקדיש חלק גדול מספרו מ-2003 "A Devil's Chaplain" לזכרו של גולד, שנפטר שנה קודם לכן.

כשנשאל האם הדרוויניזם משפיע על תפיסת חייו היומיומית, אומר דוקינס: "במובן אחד כן. עיניי פקוחות לרווחה לעובדה יוצאת הדופן של הקיום. לא רק הקיום האנושי אלא הקיום של החיים וכיצד התהליך העוצמתי להדהים הזה, שהוא הברירה הטבעית, הצליח לקחת את העובדות הפשוטות ביותר של הפיזיקה והכימיה ולבנות מהן עצי סקויה ובני אדם. זה לעולם לא רחוק ממחשבותיי, תחושת הפליאה הזו. מצד שני, אני בהחלט לא נותן לדרוויניזם להשפיע על רגשותיי לגבי החיים החברתיים האנושיים", כשהוא רומז שהוא מרגיש שבני אדם יכולים לבחור לצאת ממכונת ההישרדות של הדרוויניזם מכיוון שהם משוחררים על ידי המודעות העצמית.

בשנת 1991 נשא את הרצאות חג המולד של המוסד המלכותי בנושא "Growing Up in the Universe". זה היה הזרע ל"טיפוס על ההר הבלתי סביר" (1996), שדוקינס מכנה הספר האהוב עליו מבין ספריו.

יחד עם תלמידו יאן וונג, הוא חיבר את "סיפורו של האב הקדמון". בהתבסס על "סיפורי קנטרברי" של צ'וסר, הספר בנוי כ"עלייה לרגל אל שחר האבולוציה", עם להקת מטיילים המספרים סיפורים המאירים היבטים של הביולוגיה. בשנת 2005, במהלך עלייה לרגל לאיי גלאפגוס, כתב דוקינס שלושה סיפורים חדשים. הוא הציג את הראיות לאבולוציה ב"ההצגה הגדולה בתבל".

### "מם" כמושג התנהגותי

בספרו "הגן האנוכי", טבע דוקינס את המילה מם (המקבילה ההתנהגותית לגן) כדרך לעודד את הקוראים לחשוב כיצד ניתן להרחיב עקרונות דרוויניסטיים מעבר לתחום הגנים. הכוונה הייתה להרחבה של טיעון ה"משתכפלים" שלו, אך הוא קיבל חיים משלו בידיהם של מחברים אחרים, כגון דניאל דנט וסוזן בלקמור. פופולריזציות אלו הובילו להופעת הממטיקה, תחום שממנו דוקינס הסתייג.

המם של דוקינס מתייחס לכל ישות תרבותית שצופה עשוי לראות כמשתכפל של רעיון מסוים או קבוצת רעיונות. הוא שיער שאנשים יכולים לראות ישויות תרבותיות רבות כבעלות יכולת לשכפול כזה, בדרך כלל באמצעות תקשורת ומגע עם בני אדם, שהתפתחו כמעתיקים יעילים (אם כי לא מושלמים) של מידע והתנהגות. מכיוון שממים לא תמיד מועתקים בצורה מושלמת, הם עשויים להשתכלל, להשתלב או להשתנות בדרכים אחרות עם רעיונות אחרים; זה מביא לממים חדשים, שעשויים להוכיח את עצמם כמשתכפלים יעילים יותר או פחות מקודמיהם, ובכך לספק מסגרת להשערה של אבולוציה תרבותית המבוססת על ממים, מושג המקביל לתיאוריית האבולוציה הביולוגית המבוססת על גנים.

אף על פי שדוקינס המציא את המונח מם, הוא לא אמר שהרעיון היה חדש לחלוטין, והיו ביטויים אחרים לרעיונות דומים בעבר. לדוגמה, ג'ון לורן הציע שהמונח עשוי היה להיגזר מעבודתו של הביולוג הגרמני הלא-מוכר ריצ'רד סמון. סמון ראה ב"מנמה" (mneme) את הקבוצה הקולקטיבית של עקבות זיכרון עצביים (מודעים או תת-מודעים) שעברו בירושה, אם כי השקפה כזו תיחשב ללמארקיסטית על ידי ביולוגים מודרניים. לורן גם מצא את השימוש במונח מנמה בספרו של מוריס מטרלינק "חיי הנמלים הלבנות" (1926), ומטרלינק עצמו הצהיר שהוא קיבל את הביטוי מעבודתו של סמון. בעבודתו שלו, ניסה מטרלינק להסביר זיכרון בטרמיטים ובנמלים על ידי קביעה שעקבות זיכרון עצביים נוספו "על המנמה האינדיבידואלית". עם זאת, היסטוריון המדע ג'יימס גליק מתאר את המושג של דוקינס למם כ"המצאתו המפורסמת והזכירה ביותר, משפיעה הרבה יותר מהגנים האנוכיים שלו או מהטפת המוסר המאוחרת שלו נגד דתיות".

### קרן

בשנת 2006 הקים דוקינס את קרן ריצ'רד דוקינס לתבונה ומדע (RDFRS), ארגון ללא מטרות רווח. הקרן מימנה מחקר על הפסיכולוגיה של האמונה והדת, מימנה תוכניות וחומרים לחינוך מדעי, ופרסמה ותמכה בארגוני צדקה בעלי אופי חילוני. בינואר 2016 הוכרז כי הקרן מתמזגת עם הארגון האמריקאי ללא מטרות רווח "Center for Inquiry", כאשר דוקינס הפך לחבר במועצת המנהלים של הארגון החדש.

### ביקורת על הדת

דוקינס עבר טקס אישור (קונפירמציה) לכנסייה האנגליקנית בגיל 13, אך החל לפתח ספקנות כלפי האמונות. הוא אמר שהבנתו את המדע ואת התהליכים האבולוציוניים הובילה אותו לתהות כיצד מבוגרים בעמדות מנהיגות בעולם מתורבת יכולים להיות כה חסרי השכלה בביולוגיה, והוא מופתע מכך שאמונה באלוהים יכולה להישאר בקרב אנשים משכילים במדע. דוקינס אומר שחלק מהפיזיקאים משתמשים ב'אלוהים' כמטאפורה למסתורין מעורר ההשתאות הכללי של היקום, מה שלדבריו גורם לבלבול ואי-הבנה בקרב אנשים שחושבים בטעות שהם מדברים על ישות מיסטית שסולחת על חטאים, הופכת יין לדם, או גורמת לאנשים לחיות לאחר מותם.

דוקינס אינו מסכים עם עקרון ה"מגיסטריה הלא-חופפת" (NOMA) של סטיבן ג'יי גולד, ומציע שיש להתייחס לקיומו של אלוהים כאל השערה מדעית כמו כל השערה אחרת. דוקינס הפך למבקר בולט של הדת והצהיר שהתנגדותו לדת היא כפולה: הדת היא גם מקור לסכסוך וגם הצדקה לאמונה ללא ראיות. הוא מחשיב אמונה—אמונה שאינה מבוססת על ראיות—כ"אחד הרעות הגדולות בעולם".

על הספקטרום שלו להסתברות תאיסטית, הנע בין 1 (ודאות של 100 אחוז שאלוהים או אלים קיימים) ל-7 (ודאות של 100 אחוז שאלוהים או אלים אינם קיימים), אמר דוקינס שהוא נמצא ב-6.9, המייצג "אתאיסט דה-פקטו" שחושב "איני יכול לדעת בוודאות אבל אני חושב שאלוהים הוא בלתי סביר מאוד, ואני חי את חיי בהנחה שהוא אינו שם". כשנשאל על חוסר הוודאות הקל שלו, דוקינס מתבדח: "אני אגנוסטי במידה שאני אגנוסטי לגבי פיות בתחתית הגינה". במאי 2014, בפסטיבל הספרות היי בוויילס, הסביר דוקינס כי בעוד שאינו מאמין באלמנטים העל-טבעיים של האמונה הנוצרית, הוא עדיין חש נוסטלגיה לצד הטקסי של הדת.

דוקינס עלה לגדולה בדיונים ציבוריים בנושאי מדע ודת מאז פרסום ספרו הפופולרי ביותר, "יש אלוהים?", ב-2006, שהפך לרב-מכר בינלאומי. נכון ל-2015, נמכרו יותר משלושה מיליון עותקים, והספר תורגם ליותר מ-30 שפות. הצלחתו נתפסה על ידי רבים כמעידה על שינוי ברוח התקופה התרבותית העכשווית וזוהתה גם עם עליית האתאיזם החדש. בספר, דוקינס טוען שבורא על-טבעי כמעט בוודאות אינו קיים ושאמונה דתית היא אשליה—"אמונה כוזבת קבועה". בהרצאת ה-TED שלו מפברואר 2002, שכותרתה "אתאיזם מיליטנטי", דחף דוקינס את כל האתאיסטים להצהיר בגלוי על עמדתם ולהילחם בחדירת הכנסייה לפוליטיקה ולמדע. ב-30 בספטמבר 2007 נפגשו דוקינס, כריסטופר היצ'נס, סם האריס ודניאל דנט במעונו של היצ'נס בוושינגטון די.סי., לדיון פרטי ולא מונחה שנמשך שעתיים. הוא הוקלט ונקרא "ארבעת הפרשים".

דוקינס רואה בחינוך ובהעלאת מודעות את הכלים העיקריים בהתנגדות למה שהוא מחשיב כדוגמה דתית ואינדוקטרינציה. כלים אלו כוללים את המאבק נגד סטריאוטיפים מסוימים, והוא אימץ את המונח "Bright" (מבריק/נאור) כדרך לקשור קונוטציות ציבוריות חיוביות לאלו המחזיקים בהשקפת עולם נטורליסטית. הוא הביע תמיכה ברעיון של בית ספר לחשיבה חופשית, שלא "יעשה אינדוקטרינציה לילדים" אלא ילמד ילדים לבקש ראיות ולהיות ספקנים, ביקורתיים ובעלי ראש פתוח. בית ספר כזה, אומר דוקינס, צריך "ללמד דתות השוואתיות, וללמד זאת כראוי ללא כל הטיה כלפי דתות מסוימות, כולל דתות חשובות היסטורית אך מתות, כגון אלו של יוון העתיקה והאלים הנורדיים, ולו רק בגלל שאלו, כמו כתבי הקודש האברהמיים, חשובים להבנת הספרות האנגלית וההיסטוריה האירופית". בהשראת הצלחות הפמיניסטיות בהעלאת המודעות לעורר מבוכה נרחבת בשימוש השגרתי ב"הוא" במקום "היא", דוקינס מציע באופן דומה שביטויים כמו "ילד קתולי" ו"ילד מוסלמי" צריכים להיחשב אבסורדיים חברתית כמו, למשל, "ילד מרקסיסטי", שכן הוא מאמין שאין לסווג ילדים על בסיס האמונות האידיאולוגיות או הדתיות של הוריהם.

בעוד שחלק מהמבקרים, כמו חברו היצ'נס, הפסיכולוג סטיבן פינקר וחתני פרס נובל סר הרולד קרוטו, ג'יימס ד. ווטסון וסטיבן ויינברג, הגנו על עמדתו של דוקינס בנושא דת ושיבחו את עבודתו, אחרים, כולל הפיזיקאי התיאורטי חתן פרס נובל פיטר היגס, האסטרופיזיקאי מרטין ריס, פילוסוף המדע מייקל רוס, מבקר הספרות טרי איגלטון, הפילוסוף רוג'ר סקרוטון, האקדמאית והמבקרת החברתית קמיל פאליה, הפילוסוף האתאיסט דניאל קיימ והתיאולוג אליסטר מקגראת', ביקרו את דוקינס על בסיסים שונים, כולל הטענה שעבודתו פשוט משמשת כעמית אתאיסטי לפונדמנטליזם דתי במקום כביקורת פרודוקטיבית עליו, ושהוא תפס באופן מהותי לא נכון את יסודות העמדות התיאולוגיות שהוא טוען להפריך. ריס והיגס, בפרט, דחו שניהם את עמדתו העימותית של דוקינס כלפי הדת כצרה ו"מביכה", כאשר היגס השווה את דוקינס לפונדמנטליסטים הדתיים שהוא מבקר. הפילוסוף האתאיסט ג'ון גריי גינה את דוקינס כ"מיסיונר אנטי-דתי", שטענותיו "אינן חדשות או מקוריות בשום מובן", והציע ש"מרותק מפליאה מהפעולות של מוחו שלו, דוקינס מפספס הרבה ממה שחשוב בבני אדם". גריי גם ביקר את נאמנותו הנתפסת של דוקינס לדרווין, וקבע שאם "המדע, עבור דרווין, היה שיטת חקירה שאפשרה לו להתקדם בהיסוס ובענווה לעבר האמת, עבור דוקינס, המדע הוא השקפה בלתי מעורערת על העולם". מחקר משנת 2016 מצא שמדענים בריטים רבים החזיקו בדעה לא חיובית על דוקינס ועל יחסו כלפי הדת. בתגובה למבקריו, דוקינס טוען שתיאולוגים אינם טובים יותר ממדענים בהתמודדות עם שאלות קוסמולוגיות עמוקות ושהוא אינו פונדמנטליסט, שכן הוא מוכן לשנות את דעתו מול ראיות חדשות.

דוקינס התמודד עם תגובות נגד על כמה מהערותיו הציבוריות על האסלאם. בשנת 2013 צייץ דוקינס כי "לכל המוסלמים בעולם יש פחות פרסי נובל מאשר לטריניטי קולג', קיימברידג'. הם עשו דברים נהדרים בימי הביניים, עם זאת." בשנת 2016 בוטלה הזמנתו של דוקינס לנאום בוועידה הצפון-מזרחית למדע וספקנות על שיתוף מה שתואר כ"סרטון פוגעני ביותר" המציג באופן סאטירי דמויות מצוירות של פמיניסטית ואיסלאמיסטית שרות על הדברים המשותפים להן. בהוצאת הציוץ הצהיר דוקינס כי הוא "ברור שלא חל על הרוב המכריע של הפמיניסטיות, שביניהן אני מונה את עצמי. אבל המיעוט הם מזיקים."

ביקורת על בריאתנות

דוקינס הוא מבקר בולט של בריאתנות, אמונה דתית לפיה האנושות, החיים והיקום נוצרו על ידי ישות אלוהית ללא צורך באבולוציה. הוא תיאר את השקפת הבריאתנות של כדור הארץ הצעיר, לפיה כדור הארץ בן אלפי שנים בלבד, כ"שקר מופרך ומצמצם מחשבה". ספרו מ-1986, "השען העיוור", מכיל ביקורת מתמשכת על טיעון התכנון, טיעון בריאתני חשוב. בספר, דוקינס טוען נגד אנלוגיית השען שהתפרסמה על ידי התיאולוג האנגלי מהמאה ה-18 ויליאם פיילי בספרו "תיאולוגיה טבעית", שבו טוען פיילי שכמו ששעון הוא מסובך מדי ופונקציונלי מדי מכדי שיופיע במקרה, כך גם כל היצורים החיים—עם מורכבותם הגדולה בהרבה—חייבים להיות מתוכננים במכוון. דוקינס שותף להשקפה המקובלת בדרך כלל על מדענים שהברירה הטבעית מספיקה כדי להסביר את הפונקציונליות לכאורה ואת המורכבות הלא-אקראית של העולם הביולוגי, וניתן לומר שהיא ממלאת את תפקיד השען בטבע, אם כי כשען אוטומטי, לא מונחה על ידי מתכנן כלשהו, לא אינטליגנטי ועיוור.

בשנת 1986 השתתפו דוקינס והביולוג ג'ון מיינארד סמית' בדיון באוקספורד יוניון נגד א. א. ויילדר-סמית' (בריאתן של כדור הארץ הצעיר) ואדגר אנדרוז (נשיא החברה לבריאתנות מקראית). באופן כללי, עם זאת, דוקינס עקב אחר עצתו של עמיתו המנוח סטיבן ג'יי גולד וסירב להשתתף בדיונים רשמיים עם בריאתנים מכיוון ש"מה שהם מחפשים הוא החמצן של הכבוד", ועשיית זאת "תיתן להם את החמצן הזה על ידי עצם הפעולה של עיסוק בהם בכלל". הוא מציע שבריאתנים "לא אכפת להם להיות מובסים בוויכוח. מה שחשוב הוא שאנחנו נותנים להם הכרה על ידי כך שאנחנו טורחים להתווכח איתם בפומבי". בראיון בדצמבר 2004 עם העיתונאי האמריקאי ביל מויירס, אמר דוקינס ש"בין הדברים שהמדע אכן יודע, אבולוציה היא ודאית בערך כמו כל דבר שאנחנו יודעים". כשמויירס שאל אותו על השימוש במילה תיאוריה, הצהיר דוקינס ש"אבולוציה נצפתה. זה רק שהיא לא נצפתה בזמן שהיא קורית." הוא הוסיף ש"זה די דומה לבלש שמגיע לרצח אחרי הזירה... הבלש לא באמת ראה את הרצח מתרחש, כמובן. אבל מה שאתה כן רואה הוא רמז מסיבי... כמויות עצומות של ראיות נסיבתיות. זה יכול היה להיות מאוית במילים של אנגלית".

דוקינס התנגד להכללת תכנון תבוני בחינוך המדעי, ותיאר זאת כ"לא טיעון מדעי בכלל, אלא דתי". הוא כונה בתקשורת "הרוטוויילר של דרווין", התייחסות לביולוג האנגלי תומאס הנרי האקסלי, שהיה ידוע כ"בולדוג של דרווין" בשל תמיכתו ברעיונות האבולוציוניים של צ'ארלס דרווין. הוא היה מבקר חריף של הארגון הבריטי "Truth in Science", המקדם את הוראת הבריאתנות בבתי ספר ממלכתיים, ושעבודתו תוארה על ידי דוקינס כ"שערורייה חינוכית". הוא מתכנן לסבסד בתי ספר דרך קרן ריצ'רד דוקינס לתבונה ומדע עם אספקת ספרים, תקליטורי DVD ועלונים שנוגדים את עבודתם.

### השקפות פוליטיות

דוקינס הוא אתאיסט גלוי ותומך בארגונים אתאיסטיים, חילוניים והומניסטיים שונים, כולל Humanists UK ותנועת ה-Brights. דוקינס מציע שאתאיסטים צריכים להיות גאים, לא מתנצלים, ומדגיש שאתאיזם הוא עדות למוח בריא ועצמאי. הוא מקווה שככל שיותר אתאיסטים יזהו את עצמם, כך הציבור יהיה מודע לכמה אנשים הם לא-מאמינים, ובכך יפחית את הדעה השלילית על אתאיזם בקרב הרוב הדתי. בהשראת התנועה לזכויות הלהט"ב, הוא תמך ב-"Out Campaign" כדי לעודד אתאיסטים ברחבי העולם להצהיר על עמדתם בפומבי. הוא תמך ביוזמת פרסום אתאיסטית בבריטניה, "קמפיין האוטובוס האתאיסטי" ב-2008 וב-2009, שמטרתו הייתה לגייס כספים להצבת פרסומות אתאיסטיות על אוטובוסים באזור לונדון.

דוקינס הביע דאגה לגבי גידול האוכלוסייה האנושית ולגבי עניין פיצוץ האוכלוסין. ב"הגן האנוכי", הוא מזכיר בקצרה את גידול האוכלוסייה, ומביא את הדוגמה של אמריקה הלטינית, שאוכלוסייתה, בזמן כתיבת הספר, הכפילה את עצמה כל 40 שנה. הוא ביקורתי כלפי עמדות הכנסייה הקתולית בנושאי תכנון משפחה ושליטה באוכלוסייה, וקובע שמנהיגים שאוסרים על אמצעי מניעה ו"מביעים העדפה לשיטות 'טבעיות' של הגבלת אוכלוסייה" יקבלו בדיוק שיטה כזו בצורה של רעב.

כתומך ב-"Great Ape Project"—תנועה להרחבת זכויות מוסריות ומשפטיות מסוימות לכל הקופים הגדולים—דוקינס תרם את המאמר 'Gaps in the Mind' לספר "Great Ape Project" בעריכת פאולה קוואליירי ופיטר סינגר. במאמר זה, הוא מבקר את העמדות המוסריות של החברה העכשווית ככאלו המבוססות על "ציווי לא-רציף וספישיסיסטי (מפלה על בסיס מין ביולוגי)".

דוקינס גם מגיב בקביעות בעיתונים ובבלוגים על שאלות פוליטיות עכשוויות והוא תורם תדיר למדור המדע והתרבות המקוון "3 Quarks Daily". דעותיו כוללות התנגדות לפלישה לעיראק ב-2003, להרתעה הגרעינית הבריטית, לפעולותיו של נשיא ארה"ב דאז ג'ורג' ו. בוש, ולאתיקה של תינוקות מעוצבים. כמה מאמרים כאלה נכללו ב-"A Devil's Chaplain", אנתולוגיה של כתבים על מדע, דת ופוליטיקה. הוא גם תומך בקמפיין של "Republic" להחלפת המלוכה הבריטית בסוג של רפובליקה דמוקרטית. דוקינס תיאר את עצמו כמצביע למפלגת הלייבור בשנות ה-70 וכמצביע למפלגה הליברל-דמוקרטית מאז הקמתה. בשנת 2009 נאם בוועידת המפלגה בהתנגדות לחוקי חילול השם, לרפואה אלטרנטיבית ולבתי ספר דתיים. במהלך הבחירות הכלליות בבריטניה ב-2010, דוקינס תמך רשמית בליברל-דמוקרטים, בתמיכה בקמפיין שלהם לרפורמה בבחירות וב"סירובם להתחנף ל'אמונה'". לקראת הבחירות הכלליות בבריטניה ב-2017, דוקינס תמך שוב בליברל-דמוקרטים ודחק בבוחרים להצטרף למפלגה.

באפריל 2021 אמר דוקינס בטוויטר כי "בשנת 2015, רייצ'ל דולזל, נשיאת סניף לבנה של NAACP, הושמצה על כך שהזדהתה כשחורה. גברים מסוימים בוחרים להזדהות כנשים, ונשים מסוימות בוחרות להזדהות כגברים. אתם תושמצו אם תכחישו שהם פשוטו כמשמעו מה שהם מזדהים כמותו. דנו". לאחר שספג ביקורת על ציוץ זה, הגיב דוקינס באומרו כי "אין לי כוונה לזלזל באנשים טרנסג'נדרים. אני רואה ששאלת ה'דנו' האקדמית שלי פורשה בטעות ככזו ואני מצר על כך. כמו כן, לא הייתה לי כוונה להזדהות בשום אופן עם קנאים רפובליקנים בארה"ב שמנצלים כעת את הנושא הזה". בראיון ב-2021, הצהיר דוקינס לגבי אנשים טרנסג'נדרים שהוא אינו "מכחיש את קיומם ואינו מדכא אותם בשום אופן". הוא מתנגד לקביעה ש"אישה טרנסית היא אישה", מכיוון שזה "עיוות של השפה ועיוות של המדע". האגודה ההומניסטית האמריקאית חזרה בה מפרס "הומניסט השנה" של דוקינס משנת 1996 בתגובה להערות אלו. רובי סוואב ממגזין "Reason" ביקר את הנסיגה, באומרו כי "הדחף להעניש מתנגדים מאורתודוקסיות שונות הוא בעצמו לא ליברלי".

דוקינס הביע את תמיכתו ב-"Campaign for the Establishment of a United Nations Parliamentary Assembly", ארגון הפועל לרפורמה דמוקרטית באו"ם, וליצירת מערכת פוליטית בינלאומית אחראית יותר.

דוקינס מגדיר את עצמו כפמיניסט. הוא אמר שפמיניזם הוא "חשוב מאוד". דוקינס הואשם על ידי כותבות כמו אמנדה מרקוט, קייטלין דיקסון ואדם לי במיזוגיניה, על כך שביקר את אלו המדברים על הטרדה מינית והתעללות תוך התעלמות מסקסיזם בתוך תנועת האתאיזם החדש.

### השקפות על פוסט-מודרניזם

בשנת 1998, בביקורת ספרים שפורסמה ב-"Nature", הביע דוקינס את הערכתו לשני ספרים הקשורים לפרשת סוקאל: "Higher Superstition: The Academic Left and Its Quarrels with Science" מאת פול ר. גרוס ונורמן לוויט, ו-"Intellectual Impostures" מאת אלן סוקאל וז'אן ברימון. ספרים אלו מפורסמים בביקורתם על הפוסט-מודרניזם באוניברסיטאות בארה"ב (כלומר במחלקות ללימודי ספרות, אנתרופולוגיה ולימודי תרבות אחרים).

בהדהוד של מבקרים רבים, דוקינס טוען שהפוסט-מודרניזם משתמש בשפה עמומה כדי להסתיר את חוסר התוכן המשמעותי שלו. כדוגמה הוא מצטט את הפסיכואנליטיקאי פליקס גואטרי: "אנו יכולים לראות בבירור שאין התאמה דו-חד-ערכית בין קישורים מסמנים ליניאריים או ארכי-כתיבה, תלוי במחבר, לבין קטליזה מכנית רב-התייחסותית ורב-ממדית זו." זה מוסבר, טוען דוקינס, על ידי השאיפות האקדמיות של אינטלקטואלים מסוימים. דמויות כמו גואטרי או ז'אק לאקאן, לדברי דוקינס, אין להן מה לומר אך הן רוצות לקצור את היתרונות של מוניטין ותהילה הנובעים מקריירה אקדמית מצליחה: "נניח שאתה מתחזה אינטלקטואלי ללא מה לומר, אך עם שאיפות חזקות להצליח בחיים האקדמיים, לאסוף חבורה של תלמידים מעריצים ולגרום לסטודנטים ברחבי העולם למשוח את דפיך במרקר צהוב מכבד. איזה סגנון ספרותי היית מטפח? לא כזה צלול, בוודאי, שכן בהירות הייתה חושפת את חוסר התוכן שלך".

בשנת 2024 חיבר דוקינס מאמר דעה ב-"The Boston Globe" יחד עם סוקאל, המבקר את השימוש בטרמינולוגיה "מין שנקבע בלידה" במקום "מין" על ידי האגודה הרפואית האמריקאית, האגודה הפסיכולוגית האמריקאית, האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים והמרכזים לבקרת מחלות ומניעתן. דוקינס וסוקאל טענו שמין הוא "מציאות ביולוגית אובייקטיבית" ש"נקבעת בהפריה ואז נצפית בלידה", ולא נקבעת על ידי איש מקצוע רפואי. בכינוי זאת "קונסטרוקציוניזם חברתי שיצא משליטה", טענו דוקינס וסוקאל עוד כי "עיוות העובדות המדעיות בשירות מטרה חברתית" מסתכן בערעור האמון במוסדות רפואיים.

### תחומים אחרים

בתפקידו כפרופסור להבנת המדע בציבור, דוקינס היה מבקר של פסאודו-מדע ורפואה אלטרנטיבית. ספרו מ-1998 "Unweaving the Rainbow" שוקל את האשמתו של ג'ון קיטס כי בהסבירו את הקשת, יצחק ניוטון הפחית מיופיה; דוקינס טוען למסקנה ההפוכה. הוא מציע שחלל עמוק, מיליארדי השנים של אבולוציית החיים, והפעולות המיקרוסקופיות של הביולוגיה והתורשה מכילים יותר יופי ופליאה מאשר "מיתוסים" ו"פסאודו-מדע". הוא דן ב"גילויי המדע" עם איאן מקיואן ב-"In Our Time". עבור ספרו של ג'ון דיימונד שפורסם לאחר מותו, "Snake Oil", ספר המוקדש להפרכת רפואה אלטרנטיבית, כתב דוקינס הקדמה שבה הוא קובע שרפואה אלטרנטיבית היא מזיקה, ולו רק בגלל שהיא מסיחה את דעתם של חולים מטיפולים קונבנציונליים מוצלחים יותר ונותנת לאנשים תקוות שווא. דוקינס קובע ש"אין רפואה אלטרנטיבית. יש רק רפואה שעובדת ורפואה שלא עובדת." בסרטו מ-2007 בערוץ 4, "אויבי התבונה", הגיע דוקינס למסקנה שבריטניה נתונה ב"מגיפה של חשיבה טפלה".

בהמשך לשותפות ארוכת שנים עם ערוץ 4, השתתף דוקינס בסדרת טלוויזיה בת חמישה חלקים, "Genius of Britain", יחד עם עמיתיו המדענים סטיבן הוקינג, ג'יימס דייסון, פול נרס וג'ים אל-חלילי. הסדרה שודרה לראשונה ביוני 2010, ומתמקדת בהישגים מדעיים בריטיים מרכזיים לאורך ההיסטוריה. בשנת 2014 הצטרף לתנועת המודעות העולמית "יום האסטרואיד" כ-"100x Signatory".

בשנת 2025 הצטרף לג'ון מקוורטר כדי לדון ב"קשר בין אבולוציה לשפה".

בשנת 2026 במאמר דעה ל-"Unherd", טען דוקינס שבינה מלאכותית היא מודעת לאחר שיחה עם קלוד של אנתרופיק.