בנג'מין דיזראעלי (Benjamin Disraeli): סופר שהעפיל לראש הפירמידה הפוליטית
הוא תיאר פעם את זהותו הדתית כ"עמוד הריק שבין הברית הישנה לברית החדשה" – משפט שתופס, טוב יותר מכל סיכום של ביוגרף, את מעמדו המוזר של אדם שנולד יהודי, הוטבל לנצרות בגיל שלוש-עשרה מסיבות שלא קשורות כלל לאמונה, וכוּנה פעמים רבות "היהודי הגיהנומי ההוא" בידי יריביו גם לאחר שהיה לראש ממשלת בריטניה. בנג'מין דיזראעלי (Benjamin Disraeli) בילה את הקריירה שלו בהפיכת מעמד של אאוטסיידר לתיאטרון פוליטי, וזה עבד.
הטבלה שאפשרה קריירה
דיזראעלי נולד בדצמבר 1804 בלונדון, הבן הבכור של אייזיק דיזראעלי (Isaac D'Israeli), סופר ואיש חפצים עתיקים, ומריה באסבי (Maria Basevi). המשפחה השתייכה לבית הכנסת הספרדי ביוויס מרקס (Bevis Marks) בלונדון עד שאייזיק הסתכסך עם נאמניו על סירובו לשמש כגבאי, ובמקום לשלם את הקנס המקובל, התפטר מחברותו. חמישה חודשים לאחר מכן הוא הטביל את ילדיו לכנסייה של אנגליה. ההחלטה הייתה מנהלית יותר מאשר דתית, אך התבררה כחורצת גורלות: יהודים מוצהרים הודחו מכהונה בפרלמנט עד 1858, וללא אותה הטבלה בילדותו, כל הקריירה הפוליטית של דיזראעלי הייתה בלתי אפשרית מבחינה משפטית.
ספקולטור שנכשל, סופר שהצליח
לפני הפוליטיקה, דיזראעלי ניסה את מזלו ונכשל בכמה עיסוקים, בהם ספקולציות במניות ועיתונות, ושניהם הותירו אותו בחובות כבדים במשך שנים. במקום זאת, הוא מצא הצלחה אמיתית כסופר, ופרסם את "ויויאן גריי" (Vivian Grey) בשנים 1826–1827 ואחריו את "הדוכס הצעיר" (The Young Duke), "קונינגסבי" (Coningsby) ו"סיביל" (Sybil), רומנים ששימשו גם ככלי קיבול לפילוסופיה הפוליטית המתגבשת שלו – ביקורת על אי-השוויון בעידן התעשייתי וחזון רומנטי של טורייה (Toryism) פטרנליסטית חוצת מעמדות שניסה מאחר יותר ליישם בממשלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הטיפוס הארוך
דיזראעלי נכנס לפרלמנט ב-1837 לאחר שלושה ניסיונות כושלים כמועמד רדיקלי, והצטרף למפלגה השמרנית ב-1835 ברגע שהתברר כי נתיב זה מציע דרך ריאלית לשלטון. הוא בנה לעצמו מוניטין של נואם אימתני ותיאטרלי וטיפס בשורות המפלגה במשך שלושה עשורים, כיהן במספר קדנציות כשר האוצר (Chancellor of the Exchequer) בטרם נעשה לבסוף ראש ממשלה ב-1868, הישג שאותו קיבל בלגלוג עצמי אופייני: "טיפסתי לראש הפירמידה החלקה". אותו ממשל ראשון ארך פחות משנה; הוא שב לקדנציה ארוכה ומשמעותית יותר בשנים 1874 עד 1880.
האימפריה, תעלת סואץ והרדיקליזם של הטורים
המוניטין האימפריאלי של דיזראעלי נשען במידה רבה על שני מהלכים. ב-1875 הוא ארגן את רכישתם של כמעט ארבעים וחמישה אחוזים ממניות תעלת סואץ מידי הח'ديو (Khedive) של מצריים, מהלך פיננסי ממולח שהעניק לבריטניה שליטה בנתיב להודו מבלי להמתין לאישור פרלמנטרי, ומומן תחת זאת באמצעות הלוואה ממשפחת הבנקאים רוטשילד (Rothschild). ב-1876 הוא חסה תחת חוק התארים המלכותיים, שהפך את המלכה ויكتورיה (Queen Victoria) ל"קיסרית הודו", פיסת תיאטרון פוליטי שביססה את מעמדו כשר האהוב עליה והחמיאה הן למונרך והן לפרויקט האימפריאלי בעת ובעונה אחת. עם זאת, היסטוריונים טוענים יותר ויותר כי הרטוריקה האימפריאלית השחצנית של דיזראעלי הקדימה את מדיניותו בפועל, שלעיתים קרובות הייתה זהירה וריאקטיבית ולא מתפשטת מעיקרה. מורשתו המהותית יותר, לדעתם, היא מקומית: "הרדיקליזם של הטורים" בממשלתו בשנים 1874–1880 הפיק חקיקת דיור ובריאות הציבור וכן רפורמות עבודה שנועדו למשוך מצביעים ממעמד הפועלים לעבר המפלגה השמרנית על ידי שיפור תנאיהם החומריים הישירים – אסטרטגיה שיריבו ויליאם גלדסטון (William Gladstone), מנהג הליברלים, דחה כאופורטוניזם העוטה מסוה של עקרון. שני הגברים תיעבו זה את זה ביסודיות הדירה אפילו בפוליטיקה הוויקטוריאנית, ויריבותם הגדירה דור של מאבקים פרלמנטריים בריטיים.
אנטישמיות ועיצוב עצמי
הטבלתו של דיזראעלי לא הגנה עליו מפני דעות קדומות. יריבים תקפו אותו לאורך הקריירה שלו תוך שימוש בשפה אנטישמית מפורשת – עמית שמרני אחד כינה אותו לכאורה "היהודי הגיהנומי ההוא" – ומבקרים ייחסו את נטיות מדיניות החוץ שלו לאהדות יהודיות לכאורה ולא לאינטרס הבריטי גם לאחר שהגיע לראשות הממשלה. יחסו שלו למורשת זו נותר בלתי פתור באמת: ספריו מכילים הן סטריאוטיפים אנטישמיים שנקלטו מהתרבות סביבו והן קטעים המהללים את מה שהגדיר כעליונות גזעית יהודית מולדת, סתירה שאותה מעולם לא פתר עד תום ושחוקרים עדיין רואים בה מרכזית להבנת ההצגה העצמית שלו כאאוטסיידר אקזוטי אשר בכל זאת השתלט על משחקו של הממסד האנגלי עצמו.
מדוע בנג'מין מכונה גאון
הטיעון בעד גאונותו של דיזראעלי הוא בעיקרו תיאטרלי ופוליטי ולא אינטלקטואלי במובן הצר: אדם חסר עושר מדור קודם, ללא ייחוס אוניברסיטאי מסוג זה שהיה ליריביו, ועם רקע דתי שמנע ממנו מבחינה משפטית את הקריירה שרצה, דיבר, כתב ותמרן את דרכו לפסגת הפוליטיקה הבריטית פעמיים, תוך כדי המצאה מחדש של הקואליציה האלקטורלית של המפלגה השמרנית. בני דורו והיסטוריונים מאוחרים כאחד ייחסו לו אינסטינקט חסר תקדים לתיאטרון פוליטי – והפכו את זהות האאוטסיידר שלו לנכס במקום להסתיר אותה. הטיעון הנגדי הוא שרב מה שנראה כגאונות אסטרטגית במבט לאחור היה קרוב יותר לאופורטוניזם ולאלתור, וש"הרדיקליזם של הטורים" והניצחונות האימפריאליים שלו היו, לפי ההערכה ההיסטורית האחרונה, רטוריים במידה ניכרת יותר מאשר מהותיים; רכישת סואץ חשבה פחות לאסטרטגיה הבריטית בטווח הקצר ממה שהאגדה רומזת, ורפורמות הפנים שלו עשו רושם רב בניסיון לעקוף את גלדסטון מאשר בשל עקרון.
מורשת
דיזראעלי מת ב-19 באפריל 1881 בלונדון ונקבר לצד אשתו באחוזתם בהאגנדן (Hughenden). הוא נותר האדם היחיד ממוצא יהודי שכיהן כראש ממשלת בריטניה, עובדה שעיצבה הן את האופן שבו בני דורו תקפו אותו והן את האופן שבו דורות מאוחרים בחרו לזכור אותו – כסמל למה שאאוטסיידרים יכלו להשיג בתוך, ונגד, הממסד הוויקטוריאני. המלכה ויקטוריה, שהחלה לסמוך עליו יותר מאשר על כל שר אחר, שלחה זר פרחי פרימרוז (primroses) להלוויו ועליו הכיתוב "הפרחים האהובים עליו", ומאוחר יותר ביקרה בקברו בעצמה; חמש שנים לאחר מכן היא קבעה יום פרימרוז שנתי ביום השנה למותו, הנצחה שהחזיקה מעמד עשרות שנים וסייעה לקבע את דמותו, עבור דורות מאוחרים, כבן החצר והמדינאי האהוב ולא האאוטסיידר המחוشב שאותו ראו בני דורו בתדירות גבוהה יותר. ספריו, שנקראו פעם בעיקר כקוריוזים לצד הרקורד הפוליטי שלו, מטופלים כעת בידי היסטוריונים כעדויות אמיתיות לאופן שבו הבין את המתיחויות המעמדיות של בריטניה התעשייתית, מה שהעניק לבדיוני שחייה שנייה כמסמך מקור למאות השנים שעזר לשלוט בהן.