בנג'מין פרנקלין (Benjamin Franklin)
בנג'מין פרנקלין (Benjamin Franklin) (17 בינואר 1706 [לפוחת הלוח הישן: 6 בינואר 1705] – 17 באפריל 1790) היה איש אשכולות אמריקאי שהיה אחד ממייסדי ארצות הברית; ממנסחי וחותמי הצהרת העצמאות; ומנהל הדואר הכללי הראשון.
נולד בפרובינציית מפרץ במסצ'וסטס, ופרנקלין נעשה עורך עיתון ומדפיס מצליח בפילדלפיה, העיר המובילה במושבות, ופרסם את "הפנסילבניה גאזט" (The Pennsylvania Gazette) בגיל 23. הוא התעשר מפרסום עיתון זה ומ"האלמנך של ריצ'רד העני" (Poor Richard's Almanack), שאותו כתב תחת שם העט "ריצ'רד סונדרס" (Richard Saunders). לאחר 1767, הוא היה קשור ל"פנסילבניה כרוניקל" (Pennsylvania Chronicle), עיתון הידוע ברגשותיו המהפכניים ובביקורות על מדיניות הפרלמנט הבריטי והכתר. הוא היה החלוץ והנשיא הראשון של האקדמיה והמכללה של פילדלפיה, שנפתחה ב-1751 ולימים הפכה לאוניברסיטת פנסילבניה. הוא ארגן והיה המזכיר הראשון של האגודה הפילוסופית האמריקאית ונבחר לנשיאה ב-1769. הוא מונה למשנה למנהל הדואר הכללי של המושבות הבריטיות ב-1753, דבר שאפשר לו להקים את רשת התקשורת הלאומית הראשונה.
פרנקלין היה פעיל בעניינים קהילתיים ובפוליטיקה קולוניאלית ומדינתית, וכן בעניינים לאומיים ובינלאומיים. הוא הפך לגיבור בצפון אמריקה כאשר, כסוכן בלונדון עבור מספר מושבות, הוביל את ביטול חוק הבולים הבלתי פופולרי על ידי הפרלמנט הבריטי. כדיפלומט מוכשר, הוא זכה להערצה רבה כשגריר ארצות הברית הראשון בצרפת והיה דמות מרכזית בפיתוח יחסים חיוביים בין צרפת לאמריקה. מאמציו התבררו כחיוניים בהשגת סיוע צרפתי למהפכה האמריקאית. מ-1785 עד 1788 כיהן כנשיא פנסילבניה. לפחות החל מ-1735 ובמשך העשורים שלאחר מכן, פרנקלין היה בעלים של לפחות שבעה עבדים והריץ מודעות "למכירה" של עבדים בעיתונו, אך עד סוף שנות ה-50 של המאה ה-18, הוא החל לטעון נגד העבדות, הפך לאבוליציוניסט פעיל, וקידם את החינוך והשילוב של אפרו-אמריקאים בחברה האמריקאית.
כמדען, מחקריו של פרנקלין על חשמל הפכו אותו לדמות מרכזית בהשכלה האמריקאית ובהיסטוריה של הפיזיקה. הוא גם מיפה וקרא בשם לזרם הגולף. ההמצאות החשובות הרבות שלו כוללות את כלי המציל מברקים (כelisha rod), משקפי קריאה כפולות (ביפוקל), מפוחית זכוכית ותנור פרנקלין. הוא ייסד ארגונים אזרחיים רבים, כולל חברת הספרייה, אוניברסיטת פנסילבניה, ותחנת הכיבוי הראשונה של פילדלפיה. פרנקלין זכה בתואר "האמריקאי הראשון" בשל מסעות הפרסום המוקדמים והבלתי נלאים שלו למען אחדות קולוניאלית. הוא היה האדם היחיד שחתם על הצהרת העצמאות, על חוזה השלום של פריז עם בריטניה, ועל החוקה. פרנקלין, שהיה בעל יסוד בהגדרת האתוס האמריקאי, כונה "האמריקאי המוכשר ביותר של תקופתו והמשפיע ביותר בהמצאת סוג החברה שאמריקה תהפוך אליה".
חייו ומורשתו של פרנקלין של הישגים מדעיים ופוליטיים, ומעמדו כאחד ממייסדיה המשפיעים ביותר של אמריקה, הביאו לכך שהוא זכה להוקרה במשך יותר ממאתיים שנה לאחר מותו על שטר 100 הדולר ובשמות של עיירות ומחוזות רבים, מוסדות חינוך ותאגידים, וכן באזכורים תרבותיים רבים ובדיוקן בחדر הסגלגל. יותר מ-30,000 המכתבים והמסמכים שלו נאספו ב"כתבי בנג'מין פרנקלין" (The Papers of Benjamin Franklin).
מוצא משפחתי
אביו של בנג'מין פרנקלין, ג'וזיה פרנקלין (Josiah Franklin), היה יצרן נרות חֵלֶב וסבון. ג'וזיה פרנקלין נולד באקטון, נורת'המפטשייר, אנגליה, ב-23 בדצמבר 1657, לתומאס פרנקלין וג'יין ווייט. אביו של בנג'מין וכל ארבעת סביו וסבתותיו נולדו באנגליה.
לג'וזיה פרנקלין היו בסך הכל שבעה עשר ילדים משתי נשותיו. הוא התחתן עם אשתו הראשונה, אן צ'יילד, בסביבות 1677 באקטון והיגר עמה לבוסטון ב-1683; היו להם שלושה ילדים לפני ההגירה וארבעה לאחר מכן. בעקבות מותה, ג'וזיה התחתן עם אביה פולג'ר ב-9 ביולי 1689, בבית האסיפה הדרומי הישן על ידי הכומר סמואל ווילארד, והביא איתה עשרה ילדים. בנג'מין, ילדם השמיני, היה ילדו החמישה עשר בסך הכל של ג'וזיה פרנקלין, ובנו העשירי והאחרון.
אמו של בנג'מין פרנקלין, אביה (Abiah), נולדה בננטוקט, מושבת מפרץ במסצ'וסטס, ב-15 באוגוסט 1667, לפטר פולג'ר, טוחן ומורה במקצועו, ולאשתו מاري מורל פולג'ר, שפחה משוחררת לשעבר. מاري פולג'ר הגיעה ממשפחה פוריטנית שהייתה בין הצליינים הראשונים שנמלטו למסצ'וסטס למען חופש דת, והפליגה לבוסטון ב-1635 לאחר שקרל הראשון, מלך אנגליה החל לרדוף פוריטנים. אביה פטר היה "מסוג המורדים שנועדו לשנות את אמריקה הקולוניאלית". כרשם בית המשפט, הוא נעצר ב-10 בפברואר 1676, ונכלא ב-19 בפברואר בגין חוסר יכולתו לשלם ערבות. הוא בילה יותר משנה וחצי בכלא.
חיים מוקדמים וחינוך
### בוסטון
פרנקלין נולד ברחוב מילק בבוסטון, מושבת מפרץ במסצ'וסטס, ב-17 בינואר 1706, והוטבל בבית האסיפה הדרומי הישן בבוסטון. כילד שגדל לאורך נהר צ'ארלס, פרנקלין נזכר שהוא היה "בדרך כלל המנהיג בין הבנים."
אביו של פרנקלין רצה שילמד בית ספר כדי לכהן כאיש דת, אך היה לו מספיק כסף רק לשלוח אותו לבית ספר במשך שנתיים. הוא למד בבית הספר הלטיני של בוסטון אך לא סיים את לימודיו; הוא המשיך את השכנוד העצמי שלו באמצעות קריאה רעבתנית. אף על פי ש"הוריו דיברו על הכנסייה כקריירה" עבור פרנקלין, לימודיו הסתיימו כשהיה בן עשר. הוא עבד עבור אביו במשך תקופה, ובגיל 12 הפך לשוליה של אחיו ג'יימס, מדפיס, שלימד אותו את מקצוע הדפוס. כאשר בנג'מין היה בן 15, ג'יימס ייסד את "הניו אינגלנד קוראנט" (The New-England Courant), שהיה העיתון השלישי שנוסד בבוסטון.
כאשר נמנעה ממנו ההזדמנות לכתוב מכתב לעיתון לפרסום, פרנקלין אימץ את שם העט של "סיילנס דוגוד" (Silence Dogood), אלמנה בגיל המעבי. מכתביה של גב' דוגוד פורסמו והפכו לנושא שיחה ברחבי העיר. לא ג'יימס ולא קוראי הקוראנט ידעו על התרמית, וג'יימס היה מרוצה מכך שהכתב הפופולרי היה אחיו הצעיר. פרנקלין היה תומך בחופש הביטוי מגיל צעיר. כאשר אחיו נכלא למשך שלושה שבועות ב-1722 בשל פרסום חומר לא מחמיא על המושל, פרנקלין הצעיר השתלט על העיתון וגרם לגב' דוגוד להצהיר, כשהיא מצטטת את "המכתבים של קאטו" (Cato's Letters), "ללא חופש מחשבה אין דבר כזה חוכמה ואין דבר כזה חירות ציבורית ללא חופש ביטוי." פרנקלין עזב את התלמדותו ללא רשות אחיו, ובכך הפך לפושע נמלט.
### מעבר לפילדלפיה ולונדון
בגיל 17, פרנקלין ברח לפילדלפיה, כשהוא מחפש התחלה חדשה בעיר חדשה. כשהגיע לראשונה, הוא עבד במספר בתי דפוס שם, אך לא היה מרוצה מהסיכויים המיידיים באף אחת מהעבודות הללו. לאחר מספר חודשים, בזמן שפרנקלין עבד באחד מבתי הדפוס, מושל פנסילבניה סר ויליאם קית' שכנע אותו לנסוע לונדונа, לכאורה כדי לרכוש את הציוד הדרוש להקמת עיתון נוסף בפילדלפיה. לאחר שגילה שהבטחותיו של קית' לגבות עיתון היו ריקות, הוא עבד כמסדר אותיות בבית דפוס במה שהיום הוא הקפלה של ליידי של כנסיית סנט ברתולומאוס הגדול באזור סמית'פילד בלונדון, אשר באותה עת חוללה. הוא חזר לפילדלפיה ב-1726 בעזרתו של תומאס דנהאם, סוחר אנגלי שהיגר אך חזר לאנגליה, ואשר העסיק את פרנקלין כפקיד, מוכר בחנות ומנהל חשבונות בעסקו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### חבורת ג'ונטו וספרייה
בשנת 1727, בגיל 21, הקים פרנקלין את ג'ונטו (Junto), קבוצה של "אומנים ובעלי מלאכה שואפים בעלי דעות דומות שקוו לשפר את עצמם תוך כדי שיפור הקהילה שלהם." ג'ונטו הייתה קבוצת דיון בנושאים העומדים על הפרק; לאחר מכן היא הולידה ארגונים רבים בפילדלפיה. ג'ונטו עוצב על פי בתי הקפה האנגליים שפרנקלין הכיר היטב ואשר הפכו למרכז הפצת רעיונות ההשכלה בבריטניה.
קריאה הייתה בילוי מרכזי של ג'ונטו, אך ספרים היו נדירים ויקרים. החברים יצרו ספרייה, שגובשה בתחילה מספרייהם שלהם, לאחר שפרנקלין כתב:
> הועלתה על ידי הצעה שמאחר שספרינו צוינו לעיתים קרובות בדיונים שלנו על החקירות, ייתכן שיהיה נוח שיהיו לנו יחד במקום שבו נפגשנו, כדי שבעת הצורך אפשר יהיה להתייעץ בהם; ועל ידי כך שנאגד את ספרינו לספרייה משותפת, יהיה לכל אחד מאיתנו, כל עוד נרצה לשמור אותם יחד, את היתרון להשתמש בספרים של שאר החברים, שיהיה כמעט מועיל כאילו כל אחד היה בעלים של הכל.
עם זאת, זה לא הספיק. פרנקלין הגה את הרעיון של ספריית מנויים, שתאחד את כספי החברים כדי לקנות ספרים שכולם יוכלו לקרוא. זו הייתה לידתה של חברת הספרייה של פילדלפיה, שאותה ניסח את האמנה שלה ב-1731.
### איש עיתונות
עם מותו של דנהאם, חזר פרנקלין למקצועו הקודם. ב-1728, הוא הקים בית דפוס בשותפות עם יו מרדית'; בשנה שלאחר מכן הוא הפך למוציא לאור של "הפנסילבניה גאזט" (The Pennsylvania Gazette), עיתון בפילדלפיה. הגאזט העניק לפרנקלין במה להסחת דעת על מגוון רפורמות ויוזמות מקומיות באמצעות מאساות ותצפיות מודפסות. במשך הזמן, פרשנותו, וטיפוחו המיומן של תדמית חיובית כאדם צעיר שקדן ואינטלקטואלי, זיכו אותו בכבוד חברתי רב. אך אפילו לאחר שהגיע לתהילה כמדען ומדינאי, הוא נהג לחתום על מכתביו באורח לא יומרני 'ב. פרנקלין, מדפיס'.
ב-1732, הוא פרסם את עיתון בשפה הגרמנית הראשון באמריקה – "די פילדלפישה צייטונג" (Die Philadelphische Zeitung) – למרות שהוא כשל לאחר שנה אחת בלבד מכיוון שארבעה עיתונים גרמניים חדשים אחרים השתלטו במהירות על שוק העיתונים. פרנקלין הדפיס גם ספרי דת מוראביים בגרמניה. הוא ביקר לעתים קרובות בבתלחם, פנסילבניה, כשהוא מתאכסן בפונדק השמש המוראבי. בחוברת משנת 1751 על צמיחה דמוגרפית והשלכותיה על שלוש עשרה המושבות, הוא כינה את הגרמנים של פנסילבניה "איכרים פלטיניים" שלעולם לא יוכלו לרכוש את "גוון העור" של המתיישבים האנגלו-אמריקאים והתייחס אל "שחורים וכהי עור" כמחלישים את המבנה החברתי של המושבות. למרות שנראה שהוא חזר בו זמן קצר לאחר מכן, והביטויים הושמטו מכל ההדפסות המאוחרות יותר של החוברת, ייתכן שדעותיו מילאו תפקיד בתבוסתו הפוליטית ב-1764.
לדברי ראלף פראסקה, פרנקלין קידם את מכונת הדפוס כמכשיר להוראת מעלות מוסריות לאמריקאים הקולוניאליים. פראסקה טוען שהוא ראה בכך שירות לאלוהים, משום שהבין מעלה מוסרית במונחים של מעשים, כך שעשיית טוב מספקת שירות לאלוהים. למרות מחדליו המוסריים שלו, פרנקלין ראה את עצמו כמוכשיר באופן ייחודי להוראת מוסר לאמריקאים. הוא ניסה להשפיע על חיי המוסר האמריקאי באמצעות בניית רשת דפוס המבוססת על שרשרת שותפויות מקרוליינה ועד ניו אינגלנד. זה היה יותר ממיזם עסקי, שכן כמו מוציאים לאור רבים הוא האמין שלעיתונות יש חובת שירות ציבורי.
כאשר ביסס את עצמו בפילדלפיה, זמן קצר לפני 1730, התפארה העיירה בשני עיתוני חדשות "עלובים וקטנים", "המרקורי השבועי האמריקאי" של אנדרו ברادفורד ו"המדריך האוניברסלי לכל האמנויות והמדעים, והפנסילבניה גאזט" של סמואל קיימר. מדריך זה לכל האמנויות והמדעים כלל קטעים שבועיים מתוך "המילון האוניברסלי" של צ'יימברס. פרנקלין חיסל במהירות את כל זה כאשר השתלט על המדריך והפך אותו ל"פנסילבניה גאזט". הגאזט הפך במהרה לאורגן האופייני לו, שבו השתמש בחופשיות לסאטירה, למשחקי שנונו, ואף לשפע של תעלולים או כיף. מההתחלה, הייתה לו דרך להתאים את הדגמים שלו לשימושיו שלו. סדרת המאמרים שנקראה "הטרחן" (The Busy-Body), שאותה כתב עבור "המרקורי האמריקאי" של ברادفורד ב-1729, עקבה אחר צורת אדיסון הכללית, שכבר שונתה כדי להתאים לתנאים ביתיים יותר. פיישנס החסכנית בחנותה הקטנה והטרחנית, המתלוננת על המבקרים חסרי התועלת המבזבזים את זמנה היקר, קשורה לנשים הפונות אל מר ספקטייטור. הטרחן עצמו הוא צנסור מורום (Censor Morum) אמיתי, כפי שהיה אייזק ביקרסטאף בטאטלר. ומספר דמויות פיקטיביות, רידנטיוס, אוגניוס, קאטו וקרטיקו, מייצגות את הקלאסיציזם המסורתי של המאה ה-18. פרנקלין אף השתמש במסגרת קלאסית זו לסאטירה בת זמננו, כפי שניתן לראות בדמותו של קרטיקו, "הפילוסוף החמוץ", שהוא בבירור קריקטורה של יריבו, סמואל קיימר.
לפרנקלין הייתה הצלחה מעורבת בתוכניתו להקים רשת בין-קולוניאלית של עיתונים שתייצר עבורו רווח ותפיץ מעלות. במשך השנים הוא מימן תריסר מדפיסים בפנסילבניה, קרוליינה הדרומית, ניו יורק, קונטיקט ואפילו באיים הקריביים. עד 1753, שמונה מתוך חמישה עשר העיתונים בשפה האנגלית במושבות פורסמו על ידיו או על ידי שותפיו. הוא התחיל בצ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית, ב-1731. לאחר מותו של העורך השני שלו, האלמנה, אליזבת טימותי, השתלטה על המקום והפכה אותו להצלחה. היא הייתה אחת המדפיסות הראשונות של העידן הקולוניאלי. במשך שלושה עשורים שמר פרנקלין על קשרי עבודה הדוקים עמה ועם בנה פיטר טימותי, שהשתלט על "הגאזט של קרוליינה הדרומית" ב-1746. הגאזט היה ניטרלי בוויכוחים פוליטיים, תוך יצירת הזדמנות לדיון ציבורי, שעודד אחרים לאתגר את הסמכות. טימותי נמנע מחוסר צבע ומהטיה גסה ולאחר 1765 אימץ יותר ויותר עמדה פטריוטית במשבר הגובר עם בריטניה. עם זאת, "הגאזט של קונטיקט" של פרנקלין (1755–68) התברר כלא מוצלח. עם התקרבות המהפכה, סכסוך פוליטי קרע לאט לאט את הרשת שלו.
### בונים חופשיים (Freemasonry)
בשנת 1730 או 1731, פרנקלין התקבל ללשכת הבונים החופשיים המקומית. הוא הפך למאסטר גדול ב-1734, מה שהעיד על עלייתו המהירה לגדולה בפנסילבניה. באותה שנה, הוא ערך ופרסם את הספר המאוני הראשון באמריקה, הדפסה חוזרת של "החוקה של הבונים החופשיים" מאת ג'יימס אנדרסון. הוא היה מזכיר לשכת סנט ג'ון בפילדלפיה מ-1735 עד 1738.
בינואר 1738, "פרנקלין הופיע כעד" במשפט הריגה נגד שני גברים שהרגו "שוליה תמים" בשם דניאל ריס בטקס חניכה מאוני מזויף שהשתבש. אחד הגברים "זרק, או שפך בטעות, את המשקאות החריפים הבוערים, ודניאל ריס מת מכוויותיו יומיים לאחר מכן." אמנם פרנקלין לא השתתף ישירות בהתעללות שהובילה למותו של ריס, אך הוא ידע על ההתעללות לפני שהפכה לקטלנית, ולא עשה דבר כדי לעצור אותה. הוא ספג ביקורת על חוסר הפעילות שלו ב"מרקורי השבועי האמריקאי", על ידי יריבו המוציא לאור אנדרו ברادفורד. בסופו של דבר, "פרנקלין הגיב להגנתו בגאזט."
פרנקלין נשאר בונה חופשי למשך שאר חייו.
### נישואים משפטיים-מקובלים עם דבורה ריד
בגיל 17 ב-1723, פרנקלין הציע נישואים לדבורה ריד בת ה-15 בזמן שהיה דייר בבית משפחת ריד. באותה תקופה, אמה של דבורה חששה לאפשר לבתה הצעירה להתחתן עם פרנקלין, שהיה בדרכו ללונדון לבקשתו של המושל קית', וגם בגלל חוסר היציבות הכלכלית שלו. בעלה שלה מת לאחרונה, והיא דחתה את בקשתו של פרנקלין להתחתן עם בתה.
פרנקלין נסע ללונדון, ולאחר שלא תקשר כמצופה עם דבורה ומשפחתה, הם פירשו את שתיקתו הארוכה כהפרת הבטחותיו. בדחיפת אמה, דבורה התחתנה עם קדר בשם ג'ון רוג'רס ב-5 באוגוסט 1725. ג'ון ברח במהרה לברבדוס עם נדוניתה כדי להימנע מחובות והעמדה לדין. מאחר שגורלו של רוג'רס לא היה ידוע, חוקי הביגמיה מנעו מדבורה להינשא מחדש.
פרנקלין חזר ב-1726 וחידש את החיזור שלו אחרי דבורה. הם כוננו נישואים משפטיים-מקובלים ב-1 בספטמבר 1730. הם אירחו את בנו הצעיר הבלתי חוקי שהוכר לאחרונה וגידלו אותו בביתם. היו להם שני ילדים משותפים. בנם, פרנסיס פולג'ר פרנקלין, נולד באוקטובר 1732 ומת מאבעבעות שחורות ב-1736. בתם, שרה "סאלי" פרנקלין, נולדה ב-1743 ולימים התחתנה עם ריצ'רד באצ'.
הפחד של דבורה מהים גרם לכך שהיא מעולם לא לוותה את פרנקלין באף אחת מנסיעותיה הארוכות לאירופה; סיבה אפשרית נוספת לכך שהם בילו זמן רב בנפרד היא שאולי הוא האשים אותה בכך שאולי מנעה את חיסון בנם פרנסיס נגד המחלה שהרגה אותו לאחר מכן. דבורה כתבה לו בנובמבר 1769, ואמרה שהיא חולה עקב "מצוקת חוסר שביעות רצון" מהיעדרו הממושך, אך הוא לא חזר עד שעסקיו הסתיימו. דבורה ריד פרנקלין מתה משבץ מוחי ב-14 בדצמבר 1774, בזמן שפרנקלין היה במשימה ממושכת בבריטניה; הוא חזר ב-1775.
### ויליאם פרנקלין
בשנת 1730, פרנקלין בן ה-24 הודה בציבור בבנו הבלתי חוקי ויליאם וגידל אותו בביתו. ויליאם נולד ב-22 בפברואר 1730, אך זהות אמו אינה ידועה. הוא קיבל חינוך בפילדלפיה והחל מגיל 30 בערך למד משפטים בלונדון בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-18. ויליאם עצמו הוליד בן בלתי חוקי, ויליאם טמפל פרנקלין, שנולד באותו יום וחודש: 22 בפברואר 1760. אמו של הילד מעולם לא זוהתה, והוא הושם במשפחת אומנה. ב-1762, ויליאם פרנקלין המבוגר התחתן עם אליזבת דונס, בת של בעל מטעים מברבדוס, בלונדון. ב-1763, הוא מונה כמושל המלכותי האחרון של ניו ג'רזי.
כנאמן למלך (Loyalist), ויליאם פרנקלין ראה את יחסיו עם אביו בנג'מין מתדרדרים בסופו של דבר בשל חילוקי הדעות שלהם סביב מלחמת העצמאות האמריקאית, שכן בנג'מין פרנקלין מעולם לא הצליח לקבל את עמדתו של ויליאם. לאחר שהודח ב-1776 על ידי ממשלת ניו ג'רזי המהפכנית, ויליאם הושם במעצר בית בביתו בפרת' אמבוי למשך שישה חודשים. לאחר הצהרת העצמאות, הוא נלקח רשמית למעצר בהוראת הקונגרס הפרובינציאלי של ניו ג'רזי, ישות שסירב להכיר בה, בהתייחסו אליה כאל "אספה בלתי חוקית." הוא נכלא בקונטיקט במשך שנתיים, בנמינגפורד ובמידלטאון, ולאחר שנתפס כשהוא מפעיל אמריקאים בחשאי לתמיכה בעניין הנאמנים, הוחזק בבידוד בליצ'פילד במשך שמונה חודשים. כששוחרר לבסוף בחילופי שבויים ב-1778, הוא עבר לעיר ניו יורק, שהייתה כבושה על ידי הבריטים באותו זמן.
בזמן שהותו בניו יורק, הוא נעשה למנהד מועצת הנאמנים המשויכים, ארגון מעין-צבאי שנוסד על ידי המלך ג'ורג' השלישי ושמרכזו היה בעיר ניו יורק. הם יזמו פשיטות גרילה לניו ג'רזי, דרום קונטיקט, ומחוזות ניו יורק שמצפון לעיר. כאשר כוחות בריטיים פינו את ניו יורק, ויליאם פרנקלין עזב איתם והפליג לאנגליה. הוא התיישב בלונדון, לעולם לא לחזור לצפון אמריקה. בשיחות השלום המוקדמות ב-1782 עם בריטניה, "... בנג'מין פרנקלין עמד על כך שנאמנים שנשאו נשק נגד ארצות הברית יוכלו להיכלל בבקשה זו (שהם יקבלו חנינה כללית). הוא ללא ספק חשב על ויליאם פרנקלין."
### הצלחה כסופר
ב-1732, החל פרנקלין לפרסם את "האלמנך של ריצ'רד העני" (Poor Richard's Almanack) הידוע (עם תוכן מקורי ומושאל כאחד) תחת שם העט ריצ'רד סונדרס, שעליו מבוססת חלק ניכר מהמוניטין הפופולרי שלו. הוא כתב לעתים קרובות תחת שמות בדויים. הגיליון הראשון שפורסם היה עבור השנה הקרובה, 1733. הוא פיתח סגנון ייחודי שהיה פשוט, פרגמטי והיה לו טון ערמומי, רך אך ביקורתי כלפי עצמו עם משפטים חיוביים. אף על פי שלא היה סוד שהוא המחבר, דמותו ריצ'רד סונדרס הכחישה זאת שוב ושוב. "פתגמי ריצ'רד העני", פתגמים מאלמנך זה, כגון "אגורה שנחסכה היא שתי אגורות יקרות" (שעוותה לעתים קרובות בטעות כ"אגורה שנחסכה היא אגורה שהרווחת") ו"דגים ומבקרים מסריחים תוך שלושה ימים", נותרו ציטוטים נפוצים בעולם המודרני. חוכמה בחברה עממית פירושה היכולת לספק פתגם הולם לכל אירוע, וקוראיו היו מוכנים היטב. הוא מכר כעשרת אלפים עותקים בשנה – הוא הפך למוסד. ב-1741, החל פרנקלין לפרסם את "המגזין הכללי והכרוניקה ההיסטורית לכל המטעים הבריטיים באמריקה" (The General Magazine and Historical Chronicle for all the British Plantations in America). הוא השתמש בסמל ההרלדי של נסיך ויילס כאיור הכריכה.
פרנקלין כתב מכתב, "עצה לידיד על בחירת פילגש" (Advice to a Friend on Choosing a Mistress), התאריך 25 ביוני 1745, שבו הוא נותן עצות לצעיר על תעלול יצרי מיני. בשל אופיו הפרוע, הוא לא פורסם באוספים של ניירותיו במאה ה-19. פסקי דין של בית המשפט הפדרלי מאמצע עד סוף המאה ה-20 ציטטו את המסמך כסיבה לביטול חוקי תועבה ונגד צנזורה.